ביאור:משנה נידה פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת נידה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת נידה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הפרק מסודר בסדר הפוך מזה שבפרק ד: שם פתח הפרק בטומאת נשי הכותים והצדוקים, והעמיד מולה את טומאת נשי הגויים, ואחר כך עבר לטומאת הדם של הנידה והיולדת; כאן פותחים בטומאת דם הנידה ואחר כך עוברים לטומאת דם הנדה של הגויים ושל הכותים.

דם יבש וכתם על בגד קנוי[עריכה]

חטיבה I: טומאת דם יבש[עריכה]

(א) דַּם הַנִּדָּה, וּבְשַׂר הַמֵּת - מְטַמִּין לַחִין, וּמְטַמִּים יְבֵשִׁין.

השוו לעיל ד, ג, וכן ראו לעיל ג, ב, שם מדובר על השריית הדם היבש. אם בשר המת נרקב והוא אינו בכמות של מלוא תרווד - הוא טהור, ראו תוספתא ו, ח.

בעניין נבלה שיבשה ראו תוספתא ב"ק דכלים א, ב שם מדגישים את ההסתייגות של משנתנו שאם אילו נרטבו היה בהם כשיעור - מטמאים יבשים.

ר' יוסי מטמא רק מה שעלול להירטב ולחזור לכמו שהיה, הן בדם הן במת.

אֲבָל הַזּוֹב, וְהַנֹּעִי, וְהָרוֹק, וְהַשֶּׁרֶץ, וְהַנְּבֵלָה, וְשִׁכְבַת זֶרַע - מְטַמִּין לַחִין, וְאֵינָן מְטַמִּין יְבֵשִׁים.
אִם יְכוּלִים לְהִשָּׁרוֹת וְלַחְזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיוּ - מְטַמִּין לַחִין, וּמְטַמִּים יְבֵשִׁין.
וְכַמָּה הִיא שִׁרְיָּתָן? בַּפּוֹשְׁרִין מֵעֵת לְעֵת. במים פושרים 24 שעות

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: בְּשַׂר הַמֵּת שֶׁיָּבַשׁ, אִם אֵינוּ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחְזוֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה - טָהוֹר.


(ב) הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמָּבוֹי - מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ,

דוגמאות לטומאה למפרע ראו גם בטהרות ג, ו, ובתוספתא טהרות ד, ה.

והשוו לעיל א, א: השרץ מטמא עד הפקידה, כדברי בית הלל על האשה הנידה.

משחק מילים כיבוד - כיבוס. וראו תוספתא ו, ח, שמניחים שבדקה את הבגד כשכבסה אותו, אבל אם לא בדקה הוא מטמא למפרע אפילו לפני שכובס.

חלוק מוכתם מטמא למפרע עד הפקידה שלו, ולדעת ר' שמעון חלוק לח מטמא למפרע רק עד השעה שעלול היה להתלכלך ולהשאר לח.

ר' שמעון מיקל בדם לח יותר מאשר בדם יבש, בניגוד למשנה א.

וראו תוספתא ט, ה, שכיוון שהטומאה היא רק מספק אין שורפים את הטהרות.

עַד שֶׁיֹּאמַר: "בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה, וְלֹא הָיָה בוֹ שֶׁרֶץ",
וְכֵן בְּשָׁעַת כִּבּוּד.

וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶחָלוּק - מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ,

עַד שֶׁיֹּאמַר: "בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה, וְלֹא הָיָה בוֹ כֶתֶם",
וְכֵן בְּשָׁעַת כִּבּוּס.

וּמְטַמֵּא בֵין לַח בֵּין יָבֵשׁ.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ,
וְהַלַּח אֵינוּ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחְזוֹר וְלִהְיוֹת לַח.


חטיבה II: טומאת כתם יבש בבגד קנוי[עריכה]

(ג) כָּל הַכְּתָמִים הַבָּאִים מֵרֶקֶם - טְהוֹרִין.

ברקם היתה אוכלוסיה מעורבת של יהודים, גויים וגרים. ר' יהודה מדגיש את הגרים, ות"ק את הגויים.

אמנם בנות הכותים בחזקת נידות (ראו לעיל ד, א,) אבל הכתמים שבבגדים שהם מוכרים אינם חשודים ככתמי נידה לדעת חכמים.

רְבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים טוֹעִים.

הַבָּאִים מִבֵּין הַגּוֹיִם - טְהוֹרִין.

מִבֵּין יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַכּוּתִים, רְבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא,
וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן.


(ד) כָּל הַכְּתָמִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם - טְהוֹרִין,

כתמים בבגדים הנמכרים בשוק טהורים , ורק בבגדים מרקם מחמיר ר' יהודה (משנה ג).

חטיבה III: טומאות הכותים[עריכה]

חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחֲדָרִים,

וּבִסְבִיבוֹת בֵּית הַטְּמָאוֹת שֶׁלַּכּוּתִים - מְטַמִּין בְּאָהֶל,

הכותים אמנם אינם משווקים בגדים עם כתמי נידה, אבל "בית הטמאות" שלהם טמא מת, כי שם קוברים או משליכים את הנפלים, שאינם מטמאים לדעתם, וראו אהלות טז, ב.

לעניין החיה השוו אהלות יח, ח.

מִפְּנֵי שֶׁהֵן קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים.
רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיוּ קוֹבְרִין אֶלָּא מַשְׁלִיכִין, וְהַחַיָּה גּוֹרְרַתָּן.


(ה) נֶאֱמָנִים לוֹמַר: "קָבַרְנוּ שָׁם אֶת הַנְּפָלִים", אוֹ "לֹא קָבַרְנוּ".

הכותים נאמנים על דברים שאינם חשודים עליהם, ואף על הודעה היכן קברו את הנפלים (למרות שאינם מקפידים על טומאת הנפלים). אבל אינם נאמנים להעיד על דברים שאינם כהלכה שלהם, כגון מקומות שהעץ מסכך על הקבר (ראו אהלות ח, ב,) או בית הפרס (שם יז, א.) אבל ראו תוספתא ו, י, שלדעתה נאמנים הכותים על הסככות.

וראו בכורות ד, י, שהכלל על חוסר הנאמנות חל על כל אדם.

וְנֶאֱמָנִין עַל הַבְּהֵמָה - אִם בִּכֵּרָה, אִם לֹא בִכֵּרָה.
וְנֶאֱמָנִין עַל צִיּוּן קְבָרוֹת,
וְאֵינָן נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַסְּכָכוֹת, וְלֹא עַל הַפְּרָעוֹת, וְלֹא עַל בֵּית הַפְּרַס.

זֶה הַכְּלָל: דָּבָר שֶׁהֵן חֲשׁוּדִין בּוֹ - אֵינָן נֶאֱמָנִין עָלָיו.