ביאור:משנה אהלות פרק יח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת אהלות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח
----
|
תחילת הפרק מתווה דרכים לחיות עם טומאת בית הפרס ולהשאר טהורים. בהמשך נמנות טומאות שגזרו חכמים כדי להרחיק את הגויים מא"י וכדי להשאיר יהודים בא"י, ושם המגמה היא להחמיר. |
טומאות וטהרות לאומיות[עריכה]
חטיבה I: בית הפרס וטהרות[עריכה]
(א) כֵּיצַד בּוֹצְרִין בֵּית הַפְּרַס? בלי לטמא את הענבים
|
הבוצרים עצמם אינם נטמאים בעבודתם בבית הפרס. לדעת בית הלל לא גזרו טומאה על הענבים מפני הכלים הטמאים, אבל גם הם מסכימים שאין לבוצרים רשות להגיע לגת. וראו תוספתא יז, י, שיש להזות על הבוצרים בכל שדה בית פרס לחוד. בית שמאי דורשים לבצור בלי לגעת בענבים, תוך שימוש בכלים שאינם מקבלים טומאה (סיב, אבן צור, כפישה). במקרה כזה יכול הבוצר להוביל את הענבים לגת. ר' יוסי קונס את מי שנוטע כרם בבית הפרס ואוסר עליו לדרוך את הענבים בגת. |
- מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים,
- וּבוֹצְרִים, וּמוֹצִיאִין חוּץ לְבֵית הַפְּרַס,
- וַאֲחֵרִין מְקַבְּלִין מֵהֶן - וּמוֹלִיכִין לַגַּת.
- אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ - טְמֵאִין, כְּדִבְרֵי בֵית הֶלֵּל.
- בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בַּסִּיב, אוֹ בוֹצֵר בַּצּוּר,
- וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּפֵישָׁה - וּמוֹלִיךְ לַגַּת.
- אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּכֶרֶם הַנֶּעֱשָׂה בֵית פְּרַס,
- אֲבָל הַנּוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרַס - יִמָּכֵר לַשּׁוּק.
(ב) שְׁלֹשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן:
|
המשנה חולקת על ר' יוסי במשנה א, שאסר לנטוע גפנים בבית הפרס, וראו גם תוספתא יז, יא, דברי ר' יהודה. ויש הגורסים גם כאן "אינה ניטעת כל נטע". אין לזרוע בשדה כזו גידולים שנעקרים עם אדמתם. אם זרע – עליו לנפות היטב את העפר שנדבק ביבול, או לשרוף את החלק של השרשים. האדמה מהשדה מטמאת במגע ובמשא, אבל לא באוהל (ראו לעיל ב, ג.) |
- הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר - נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר.
- וְאִם עֲקָרוֹ - צוֹבֵר אֶת גֳּרָנוֹ לְתוֹכוֹ, וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת. דִּבְרֵי רְבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתְּבוּאָה - בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִית - בְּשָׁלוֹשׁ כְּבָרוֹת.
- וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצֶה. וּמְטַמִּין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינָן מְטַמִּין בְּאָהֵל.
(ג) שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ - נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָה נִטַּעַת כָּל נֶטַע,
|
שדה שאבד בה קבר אינה ניטעת, כי שרשי העצים עלולים להגיע לקבר; אבל ניתן לזרוע בה, כי השרשים של החד-שנתיים אינם מגיעים לקבר. וראו תוספתא יז, יב, שמחמירים ואוסרים את הזריעה בה כבשדה כוכים. היא מטמאת כקבר, והשוו לעיל יז, ה. |
- וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן שְׂרָק שֶׁאֵינוּ עוֹשֶׂה פֵרוֹת.
- וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאָהֵל.
(ד) שְׂדֵה כֻכִּין, כּוּךְ: חפירה צדדית במערת קבורה - לֹא נִטַּעַת וְלֹא נִזְרַעַת,
|
שדה זה נחשב בית קברות, למרות שפינה משם את העצמות אסור לנטוע ולזרוע בו, כי חזקתו טמא. אבל עפר השדה טהור, וראו לעיל יג, ו, וניתן לעשות ממנו אפילו כלים לקרבן. אם עברה שם תרומה - אין לבדוק את השדה אלא יש לשרפה (תוספתא יז, יב.) אדם שעבר שם ורוצה לאכול את הפסח – חייב לבדוק אם נטמא. לגבי נזיר – מחלוקת. גם כשבודקים – אין בודקים עפר המהודק שאין ההולך עליו מזיז אותו. |
- וַעֲפָרָהּ - טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִין לַקֹּדֶשׁ.
- וּמוֹדִין בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הֶלֵּל, שֶׁבּוֹדְקִין לְעוֹשֵׂי פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה.
וּלְנָזִיר - בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בּוֹדְקִין. וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵין בּוֹדְקִין.
כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? - מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכֹל לַהֲסִיטוֹ,
- וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמַמְחֶה.
- אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה - טָמֵא.
(ה) כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרַס? - נוֹטֵל מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְנוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
|
טיהור בית הפרס הוא עבודת עפר, הכרוכה בהחלפת האדמה הרלבנטית למחרשה – שלושה טפחים. וראו תוספתא יז, ה, שדווקא אם אדם העביר שלושה טפחים עפר לשדה אחר השדה נטהר, אבל אם הועבר העפר ע"י הגשם - לא, ובהלכה ו שם מחייבים השגחה של שני ת"ח. ר' שמעון מוסיף שיטת טיהור נוספת - ניתן לעדור את כל השטח ולבדוק אם יש עצמות. |
- אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים - טָהוֹר.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמַחְצָה,
- וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמַחְצָה מִמָּקוֹם אַחֵר - טָהוֹר.
הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרַס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוּ יָכוֹל לַהֲסִיטָן - טָהוֹר.
- רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק החופר בֵּית הַפְּרַס - טָהוֹר.
(ו) הַמְהַלֵּךְ בֵּית הַפְּרַס עַל אֲבָנִים שֶׁיָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רַע - טָמֵא.
חטיבה II: טומאת אדמת חו"ל[עריכה]
|
טומאת העפר של חו"ל דומה לטומאת בית הפרס, וראו לעיל יז, ה. אבל אינה חלה על קרקע הים ועל השוניות הנשטפות על ידו, והשוו גם כלים יז, יג, ומקואות ה, ד. אבל טומאת חו"ל אינה תלויה בעצמות, ולכן אינה ניתנת לטיהור אלא אם יש גישה ישירה מא"י לשדה, ראו במשנה ז ובתוספתא יח, א. |
הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים - טָמֵא; בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית - טָהוֹר.
- וְאֵי זוֹ הִיא הַשּׁוּנִית? - כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ.
(ז) הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָה, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
|
חובת המעשרות, התרומה והשביעית חל גם על שדה בסוריה, וראו חלה, ד, יא. אבל האדמה טמאה כאדמת חו"ל, אלא אם יכול להכנס לשדה מא"י ישירות. |
- אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטַהֲרָה - טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.
- וְאִם אֵינוּ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטַהֲרָה - טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית.
חטיבה III: טומאת מגורי גויים[עריכה]
מְדוּרוֹת הַגּוֹיִם - טְמֵאִין.
|
בתי מגורים של גויים טמאים גם בא"י, שחוששים שמא קברו שם נפלים, והרי הם כבית הפרס, וראו נדה ז, ד. הטומאה חלה על דירות הגויים 40 יום לאחר שנכנסו לגור שם, אלא אם שומרים עליהם מטעם ישראל. השומרים יכולים להכנס ולצאת מהמקום, ועדיין השמירה נחשבת, ראו תוספתא יח, ג. הטעם שמא ילדה אשת הגוי נפל וקברו אותו שם - מראה שלדעת המשנה גופות הגויים מטמאות באוהל, בניגוד להלכה המאוחרת, ראו בבא מציעא קיד ב. יתכן גם שהוא נימוק צדדי לטומאה שגזרו חכמים, כדי שלא ימכרו דירות לגויים בא"י. מבחינה זו דומה הגזירה הזו לגזירת הטומאה על עפר חו"ל. אבל הבדיקה המפורטת להלן היא מפני גופות, ויתכן שמטרתה להשפיל את הגוי. |
- כַּמָּה יִשְׁהֵא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה? - אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה.
- וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ - אֵינוּ צָרִיךְ בְּדִיקָה.
(ח) אֶת מָה הֵם בּוֹדְקִין? אֶת בִּיבִים הָעֲמֻקִּין, וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִין.
|
ביבים – ראו לעיל ג, ז. אם הביב משותף לגויים וליהודים יש להתקין בו סורג, ראו תוספתא יח, ד. עפר תיחוח – ראו לעיל טז, ב. בית הלל פוטרים מבדיקה מקום שהחזיר והחולדה יכולים להלך בו, כי מניחים שהם אכלו את הקבורים שם. וראו תוספתא טז, ו, שגם בור הנפלים שהחולדה יכולה להכנס אליו טהור, ואין צורך לבדקו. |
- בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת וְעָפָר הַתּוֹחֵחַ.
- וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: כָּל מָקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוּלִים לְהַלְּכוֹ - אֵינוּ צָרִיךְ בְּדִיקָה.
(ט) הָאִסְטְוָנוֹת, stoà: מעבר מכוסה עם עמודים לארכו - אֵין בָּהֶן מִשֵּׁם מְדוֹר גּוֹיִם.
|
מקומות ציבוריים אינם טמאים, וכן מקומות חרבים - אבל לעניין החורבות ראו דברי רשב"ג בתוספתא יח, ו. יתכן שבעניין זה לפנינו דעת בית הלל ממשנה ח, שכנראה נאכלו הגופות שהיו שם. קיסריה נחשבה אסורה, אבל התירו אותה; וראו תוספתא יח, ט, שהגויים בקיסריה הופתעו מההיתר ושאלו את חכמים האם התירו ליהודים גם לאכול חזירים... |
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עִיר שֶׁחָרָבָה - אֵין בָּהּ מִשֵּׁם מְדוֹר גּוֹיִם.
מִזְרַח קֵסְרִי וּמַעֲרָב קֵסֶריוֹן, Caesarea Philippa: עיר ליד פניאס למרגלות החרמון - קְבָרוֹת.
- וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים.
- רֶבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינֵי עיר בדרום וְטִהֲרוּהָ.
(י) עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשֵּׁם מְדוֹר גּוֹיִם:
|
מגורים זמניים אינם טמאים. לעניין מקום הלגיונות והחיצים ראו תוספתא יח, ו, שיש מחמירים. |
- אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻּכּוֹת, וְהַצְּרִיפִין, וְהַבּוֹרְגְּנִין, purgíon: מגדל, חומה עם מגדלים, מבצר וְהַלִּקְטָיוֹת,
- וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוֵירָה שֶׁלֶּחָצֵר, וְהַמַּרְחֵץ, וּמְקוֹם הַחִצִּים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת.