ביאור:תוספתא/אהלות/יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת אהלות פרק שבעה עשר[עריכה]

בית הפרס של החורש את הקבר[עריכה]

(א)
החורש את הקבר - הרי זה עושה מאה אמה לכל רוח.

החורש על גבי הקבר, וכן החורש על גבי הארון
אפילו משוקע ברבידין ובאבנים ואפילו על גבי חורין שתי קומות - הרי זה עושה בית הפרס
החורש מגופו של מת שלא נקבר - אינו עושה בית הפרס
אין לך שעושה בית הפרס אלא החורש את הקבר בלבד
ור' אליעזר בן יעקב אומר: אף התלולית. אינו עושה בית הפרס
אמר ר' יוסי: בד"א? 100 אמה במורד, אבל במעלה אינו עושה בית הפרס.

(ב)
שלשה כרשינין שאמרו - הנתונין כדרכן במקום יבש, אבל לא במקום הטינה


ראו משנה יז, א ומשנה ג.
הברייתא טוענת שבשדה קשקשין או מדרון אין למדוד 100 אמה אלא להשתמש בזרעי כרשינים.
אם זרע בלי לחרוש את הקבר – השדה טהור, וכן ניתן לבנות בשדה אם אינו חורש שם.
בסיפא עוסקים בחריש מלטמיא (מצבור עצמות). ר' מאיר חולק על משנה ג.



והחורש משדה קשקשין שאינה ישרה ומשדה מדרון - הרי זה עושה בית הפרס
הבונה טהור, והזורע על גביו טהור.
ר"מ אומר: החורש מלטמיא - ה"ז עושה בית הפרס.

(ג)

השותפים והאריסין והאפוטרופין אין עושין בית הפרס.

החורש מתוך שלו ומתוך של חבירו

שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אין עושה בית הפרס
אבל עולה הוא במדת הפרס.  נספר בחישוב 100 אמה

(ד)
חזקה נפשות שבארץ ישראל טהורים חוץ מן המצוינות בלבד.


הנפש נבנתה למנוחת העוברים והשבים, אלא אם ידוע אחרת. לעומת זאת אם יש מסורת הפוסלת את השדה היא פסולה גם אם אינה נראית כבית הפרס.



שדה שמוחזקין בה שהיא בית הפרס, אפי' היא בית ארבעת כורין
אפי' משוכה היא ממקום הטומאה
ואפילו טהורה מקפתה מארבעת רוחותיה - הרי היא בחזקתה.

(ה)

שתי שדות של בית הפרס זו על גבי זו, ושטפו גשמים שלשה טפחים בין התחתונה לעליונה

שתיהן טמאות.


ראו משנה יז, ד. והשוו משנה יח, ה, שהיה מקום לטעון ששני השדות נטהרו. אבל הברייתא מבחינה בין מעשה אדם הבודק מה יש בעפר - לבין מעשה הגשם.
ר' יוסי חולק על משנה יז, ה.



ר' יוסי אומר: אע"פ שאין פתחה של עלייה מכוון כנגד של בית - עלייה טהורה.

(ו)
בית הפרס שטהרוהו - ה"ז טהור. וצריך לעמוד על גביו שני תלמידי חכמים.


לעניין טיהור בית הפרס ראו גם לקמן הלכה יב, ומשנה יח, ה.
לדברי ר' יהודה ראו משנה יז, ה, שם מיקל ר' יהודה וכאן מובאת גירסה שהוא מחמיר אם יש בעפר כחותם האיגרות.



אמר ר' יהודה: לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על עפר שהוא בא מבית הפרס הבא בירק
שהוא טהור עד שיהא במקום אחד כחותם המרצופין
על מה נחלקו? על עפר הבא מארץ העמים בירק
שר' אליעזר אומר: מצטרף, וחכ"א: אין מצטרף, עד שיהא במקום כחותם האיגרות.

עפר טמא וכלי חרס[עריכה]

(ז)
המביא ארונות ותנורים וספלין וכלי חרש מחוצה לארץ לארץ


ראו גם תוספתא חולין א, כב, וכן תוספתא כלים, ב"ק, ג, ד. עימות בין טומאת העפר לטומאת הכלים.



עד שלא הוסקו - טמאין משום ארץ העמים וטהורין משום כלי חרס
ומשהוסקו - טמאין משום כלי חרס וטהורין משום ארץ העמים.
נמצאת אומר: בשעה שהן טמאין משום ארץ העמים - טהורין משום כלי חרס
ובשעה שטמאין משום כלי חרס - טהורין משום ארץ העמים.

(ח)

הביא עפר ממקום הטומאה, וגבלו במקום הטהרה

או ממקום הטהרה, וגבלו במקום הטומאה - טמא.


האם ניתן להכין לבנים מעפר בית הפרס ומעפר חו"ל?



גבלו על גבי סלע, אפי' במקום הטהרה - טהור
הלובן לבנים בית הפרס במקום הטומאה – טמא. ובמקום הטהרה - טהור.
ר"ש אומר: אפילו הלבנה מבית הפרס, ממקום הטומאה - טהור
שלא אמרו גוש, אלא כברייתו
עפר בית הפרס שטחין בו גגות ותנוריו טהור, מפני שבטל.

טיהור בית הפרס[עריכה]

(ט)

בית הפרס שעשה בו אשפה גבוהה עשרה טפחים, ויכול להסיטה - טהור
עקרה ממקומה – טמא. רשב"ג מטהר.

בית הפרס שריצפו ברבידים ובאבנים שאין יכול להסיטן - טהור


ראו משנה יח, ד-ה. האשפה אינה כוללת עצמות, והיא מכסה את בית הפרס כך שאם יסננו את מה שיכול להסיט, כבמשנה ד שם – לא ימצאו עצמות.
גם הריצוף באבנים ממקום אחר הוא דרך לטהר את בית הפרס, כבמשנה ה שם.
אבל הגבושים הם מעפר המקום, ולא נבדקו, ולכן הם טמאים.
לגבי המידה של שלוש אצבעות – השוו למשנה שם, שמדברת על שלושה טפחים, והשוו גם תוספתא נגעים ו, ז, שם מטמא ר' יוסי בר יהודה בשיעור שלוש אצבעות.



עקרו ממקומן – טמא. רשב"ג מטהר.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: בית הפרס שגבשו בגבושים שאין יכול להסיטן - טמא.
ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש: עזקו - אין לך בדיקה גדולה מזו
הילך בית הפרס למטה משלש אצבעות והוציא משם עפר - טהור.

סוגי בית הפרס וטומאתם[עריכה]

(י)
הילך בית הפרס זה - לא יהלך בבית הפרס אחר. ואם הילך - טהור.


ראו משנה יח, א. יש להזות על הבוצרים בכל בית פרס לחוד.
המהלך בבית הפרס ובדק אותו אחר כך – טהור, אבל לכתחילה אין לו להכניס עצמו בספק.



בצר בית הפרס זה - לא יבצר בית הפרס אחר. ואם בצר – טמא. אלו דברי ב"ה.

(יא)
השורף את הקדש ואת התרומה - שורפן במקומן


הברייתא עוסקת בשאלה במה מותר לערב קדש ותרומה שנטמאו בבית הפרס והם נשרפים, כאמור בסוף הפרק, והשוו פסחים א, ו. הטומאה היא מדרבנן ולכן אין לערבב את הקדש והתרומה בדברים הטמאים מהתורה, אבל אפשר לערב אותם בטומאת חו"ל.
שדה שחפר בה קבר – השוו משנה יח, א-ב. ר' יהודה כר' יוסי.
המילים והטובלים – עצי סרק, ראו תוספתא שביעית ז, יא.



ר' יהודה אומר: שורפן בח"ל.
וכן היה ר' יהודה אומר: שדה שחפר בה קבר - אין נטעת כל נטע ואין נזרעת כל זרע
וחופרין בתוכו לירק, ואין מקיימין בתוכה מילין וטובלין
ואין נוטעין בתוכה מקשאות ומדלעות, כדי שלא להרגיל רגל אדם לשם.

(יב)
שדה שאבד קבר בתוכה


הברייתא טוענת שדין שדה כוכין הוא כדין שדה שאבד בה קבר, לעניין זריעה ונטיעה. בניגוד למשנה יח, ג-ד.
אם השדה מסומנת כבית הפרס, אבל לא ידוע מאיזה סוג – מניחים שהאילן ניטע לאחר שהוכרזה כבית הפרס, כלומר היא שדה שנחרש בה קבר (לא כר' יוסי ור' יהודה, לעיל הלכה יא). בסוף הברייתא עוסקים בחזקות נוספות של זיהוי עצמות אדם.



היא שדה כוכין היא שדה שאבד קבר בתוכה
ואיזו היא שדה כוכין? - כל שחופר בארץ ומבליע את הכוכין לצדדין.
מצא שדה מצויינת, ואין ידוע מה טיבה
אם יש בה אילן - בידוע שנחרש קבר בתוכה. אין בה אילן - בידוע שאבד קבר בתוכה.
אמר ר' יהודה: בד"א? בזמן שיש זקן אחד או ת"ח אחד, שאין כל אדם בקיאין בכך.
ר' יוסי אומר: חזקת עצמות המכוסין - הרי הן של אדם, עד שיודע שהן של בהמה.
מגולין - הרי הן של בהמה, עד שיודע שהן של אדם
מודין ב"ש לב"ה, אין בודקין לתרומה - אלא תשרף.