ביאור:משנה פסחים פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
מסכת פסחים מתחלקת לארבעה חלקים: בפרקים א-ג עוסקים בביעור החמץ, ובפרק ד במנהג שלא לעשות מלאכה בערב הפסח. בפרקים ה-ט עוסקים בקרבן הפסח, ובפרק י בסדר ליל הסדר. שני החלקים הראשונים עוסקים בעיקר באיסורים ושני האחרונים במצוות עשה.
בפרק א החמץ הוא איסור, ומושווה לתרומה טמאה. בפרק ב מתיחסים אליו כאל איסור הנאה, אבל מאפשרים את קיומו ברשות הנכרי. בפרק ג מתירים בשעת הדחק גם את ביטולו בלב על ידי הפקרתו. בשלושת הפרקים הללו נוגעת המשנה גם בפער שבין אכילת הפסח בליל הסדר בירושלים, שמחייבת את בעור החמץ שם (ראו למשל שמות כג יח), לבין המצווה להשבית את החמץ מהבית, המרוחק מירושלים - למשך שבעה ימים (ראו למשל שמות יב טו).
המצה של פסח עשויה מחומרים העשויים להחמיץ דווקא, ולכן אי אפשר להיפטר מהחומרים הללו באופן טוטאלי. בפרקים ב-ג עוסקים גם בהכנת המצות, ובדרכים לאפות אותן בלי לגרום להן להחמיץ. המנהג היה לאפות את המצות גם במהלך החג.
פרק ד עוסק בשאלת תוקפו של מנהג המקום, ומעמת מנהג זה מול ההלכה הכללית - בהקשר של מלאכה בערב פסח, כמקרה מבחן.
פרקים ה-ט עוסקים בקרבן הפסח. קרבן זה היה נהוג לא רק בימי הבית אלא גם לאחריו, והוא שעמד במוקד הלילה, בצירוף המצות והמרורים. פרק ה עוסק בשחיטת הפסח במקדש בחול ופרק ו בשבת. פרק ז עוסק בצליית הפסח לאחר שחיטתו, ופרק ח עוסק בדרכי אכילתו. פרק ט עוסק במקרים שבהם התרחק השוחט ולא הגיע למקדש [ואז עליו להקריב פסח שני], ובמקרה שהקרבן אבד או התערב ובפתרונות לבעיה זו. בכך הוא מעמיד השוואה בין מקריב הפסח לבין הקרבן עצמו.
פרק י עוסק בסעודת ליל הפסח. הסעודה ערוכה כסעודה הלניסטית אופיינית, בשינויים מסויימים המודגשים ומעוררים פליאה. בדרך זו מתקיימים בה יסוד האכילה ויסוד הלימוד כאחד, בדומה למשתה המתואר אצל אפלטון. גם הדגשת השאלות והעדפתן על התשובות היא רעיון אופייני לאפלטון, ולמורו סוקרטס. בתוך הסעודה הזו משולבת אכילת הפסח שנדונה בפרקים הקודמים.
ביעור החמץ בערב פסח[עריכה]
חטיבה I: בדיקת החמץ[עריכה]
|
אור לארבעה עשר יש חושך, ולכן זקוקים לאור הנר. ניתן להמשיל את התושב"ע לנר הממלא את מקומה של התושב"כ. וראו תוספתא א, א-ב, שמזכירה את הפסוק "נר ה' נשמת אדם", ורומזת למשמעויות נוספות של החיפוש. לפי המשנה אין מקום מוגדר לבדיקה, אלא בכל מקום שמכניסים חמץ. אבל האימרה הקדומה "שתי שורות במרתף" (ובתוספתא "שורה אחת"), ומחלוקת הבתים על משמעותה - משקפת נסיון להגדיר את היקף הבדיקה, גם אם לא יודעים שהכניסו לשם חמץ, כלומר להפוך את הבדיקה עצמה לטקס ולמצווה. המשנה מרגישה בסתירה ומנסה ליישב אותה, על ידי העמדת האימרה במקום שידוע שמכניסים חמץ. ועדיין לא נפתרת הבעיה, שהרי אם יודעים מה המקום שאליו הכניסו את החמץ - מספיק לבדוק שם, ואם לא - מדוע מוותרים על בדיקת כל החביות? |
(א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.
כל מקום שאין מכניסין בו חמץ - אין צריך בדיקה.
- ולמה אמרו "שתי שורות במרתף"? - מקום שמכניסין בו חמץ.
- בית שמאי אומרים: "שתי שורות - על פני כל המרתף".
- ובית הלל אומרים: "שתי שורות החיצונות, שהן העליונות":
(ב) אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום,
דאם כן שהינו חוששין, מחצר לחצר היינו חוששים גם שמא גיררה מחצר לחצר ומעיר לעיר - אין לדבר סוף:
(ג) רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור.
|
לכאורה, ר' יהודה מחייב לבדוק שלוש פעמים, וחכמים מסתפקים בבדיקה אחת. ריבוי הבדיקות של ר' יהודה מורה שלדעתו, כמו לדעת המשנה הראשונה, טקס הבדיקה עצמו היא המצווה; וכך מפרש הירשלמי יתכן שר' יהודה מציע, בדומה לחכמים, שלושה מועדי בדיקה חליפיים: אם לא בדק בלילה - יבדוק ביום, ואם לא ביום - בשעת הביעור. בכל מקרה, לדעת ר' יהודה אם לא בדק עד זמן הביעור - לא יבדוק שוב, שמא יאכל את החמץ שיימצא. חכמים לא חוששים מכך, כי כל כוונתו היא לבער ולשרוף את החמץ. לפי פירוש זה, חכמים הם המחמירים; שהרי הם דורשים לבדוק גם לאחר הביעור, ואף לאחר המועד. (וכך הסביר הבבלי) לשון המשנה מורה לפירוש הראשון. |
- וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר.
- לא בדק בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד.
- לא בדק בתוך המועד - יבדוק לאחר המועד.
- ומה שמשייר - יניחנו בצנעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו:
חטיבה II: זמן ביעור החמץ[עריכה]
|
ראו מכילתא כספא כ לפס' יח, שאיסור החמץ חל לפני הקרבת התמיד, שהתבצעה בשעה השמינית - ראו לקמן ה ד. |
(ד) רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת שש.
ורבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש:
(ה) ועוד אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה פסולות, מונחות על גג האצטבא על גג הסטיו בדרום הר הבית, כדי לסמן לציבור את הזמן..
- כל זמן שמונחות - כל העם אוכלים.
|
המשנה מתמקדת בביעור החמץ בירושלים; שהרי בפסח עלו לרגל, ולא נשארו בבתיהם; זמני האכילה והביעור נקבעו ע"י המקדש. והשוו שקלים ח, ח, לדרך התקשורת של המקדש עם הציבור. רבן גמליאל מכריע בין ר' יהודה וחכמים, ומיקל בתרומה שהיא קודש. וראו תוספתא א, ד, המתאימה את דברי ר' יהודה לדברי ר"ג. |
- ניטלה אחת בסוף שעה רביעית נוטלים הכהנים אחת החלות. - תולין: לא אוכלין - ולא שורפין.
- ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפין.
רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש:
חטיבה III: חמץ ותרומה טמאה[עריכה]
(ו) רבי חנינא סגן הכהנים אומר:
מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה טומאה קלה, בדרגת שני לטומאה, כגון שנגע באדם שנגע בשרץ. - עם הבשר שנטמא באב הטומאה אב הטומא - כגון שרץ. הבשר שנטמא בו הוא "ולד הטומאה", בדרגת ראשון לטומאה.,
|
השוו בסוף המסכת הקודמת: שם הקפיד ר' יהודה שלא לרבות את הטומאה, כלומר את כמות הטומאות, וכאן מרבים את מידת הטומאה אבל לא את כמותה. ראו גם עדויות ב א. שם לומד ר' עקיבא מדברי ר' חנינא, וכאן לומד משניהם ר' מאיר. וראו תוספתא אהלות יז, יא, שמתירה לשרוף טומאות מדרבנן ביחד (כגון תרומה שנטמאה בבית הפרס עם תרומה מחו"ל), אבל כנראה לא עם טומאות מהתורה. |
- אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.
הוסיף רבי עקיבא ואמר:
מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום - בנר שנטמא בטמא מת,
- אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו:
|
דברי ר' מאיר מעבירים את הדיון ממרתף היין למקדש, בדומה לסדר הפסח - המשתה המקודש. לדעתו תרומה שנשרפת אבדה את קדושתה, ולכן מותר לערבב חמץ טהור בתרומה טמאה. והשוו דברי ר' חנינא על תרומה שנפסלה מאכילת אדם, בתוספתא תרומות ט, יא. וראו את הנימוק לדברי ר' יוסי בתוספתא א, ה-ו. וראו תוספתא תרומות ז, כא, שאוסרת לערב תרומות שיש לגביהן ספק ושאלת חכם זו עם זו, כדעת ר' אליעזר כאן. |
(ז) אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה שיש בה חמץ ואינה ניתנת לאכילה עם הטמאה בפסח!
אמר לו רבי יוסי: אינה היא המידה. יש הבדל בין הוספת טומאה על טומאתו של הבשר, לטימוא התרומה, למרות שהיא נשרפת ממילא.
- ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורפין זו לעצמה - וזו לעצמה. טהורה וטמאה לחוד.
- על מה נחלקו? על התלויה תרומה שספק אם נטמאה ועל הטמאה,
- שרבי אליעזר אומר: תישרף זו לעצמה - וזו לעצמה.
- ורבי יהושע אומר: שתיהן כאחת: