ביאור:משנה פסחים פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מבוא למסכת פסחים ומבנה המסכת

ביעור החמץ בערב פסח[עריכה]

חטיבה I: בדיקת החמץ[עריכה]

אור לארבעה עשר יש חושך, ולכן זקוקים לאור הנר. ניתן להמשיל את התושב"ע לנר הממלא את מקומה של התושב"כ. וראו תוספתא א, א-ב, שמזכירה את הפסוק "נר ה' נשמת אדם", ורומזת למשמעויות נוספות של החיפוש.

לפי המשנה אין מקום מוגדר לבדיקה, אלא בכל מקום שמכניסים חמץ. אבל האימרה הקדומה "שתי שורות במרתף" (ובתוספתא "שורה אחת"), ומחלוקת הבתים על משמעותה - משקפת נסיון להגדיר את היקף הבדיקה, גם אם לא יודעים שהכניסו לשם חמץ, כלומר להפוך את הבדיקה עצמה לטקס ולמצווה.

המשנה מרגישה בסתירה ומנסה ליישב אותה, על ידי העמדת האימרה במקום שידוע שמכניסים חמץ. ועדיין לא נפתרת הבעיה, שהרי אם יודעים מה המקום שאליו הכניסו את החמץ - מספיק לבדוק שם, ואם לא - מדוע מוותרים על בדיקת כל החביות?

(א) אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר.

כל מקום שאין מכניסין בו חמץ - אין צריך בדיקה.

ולמה אמרו "שתי שורות במרתף"? - מקום שמכניסין בו חמץ.
בית שמאי אומרים: "שתי שורות - על פני כל המרתף".
ובית הלל אומרים: "שתי שורות החיצונות, שהן העליונות":


(ב) אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום,

דאם כן שהינו חוששין, מחצר לחצר היינו חוששים גם שמא גיררה מחצר לחצר ומעיר לעיר - אין לדבר סוף:

(ג) רבי יהודה אומר: בודקין אור ארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור.

לכאורה, ר' יהודה מחייב לבדוק שלוש פעמים, וחכמים מסתפקים בבדיקה אחת. ריבוי הבדיקות של ר' יהודה מורה שלדעתו, כמו לדעת המשנה הראשונה, הבדיקה עצמה היא המצווה.

יתכן שר' יהודה מציע, בדומה לחכמים, שלושה מועדי בדיקה חליפיים: אם לא בדק בלילה - יבדוק ביום, ואם לא ביום - בשעת הביעור. בכל מקרה, לדעת ר' יהודה אם לא בדק עד זמן הביעור - לא יבדוק שוב, שמא יאכל את החמץ שיימצא. חכמים לא חוששים מכך, כי כל כוונתו היא לבער ולשרוף את החמץ. לפי פירוש זה, חכמים הם המחמירים; שהרי הם דורשים לבדוק גם לאחר הביעור, ואף לאחר המועד. (וכך הסבירה הגמרא)

לשון המשנה מורה לפירוש הראשון.

וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר - יבדוק בארבעה עשר.
לא בדק בארבעה עשר - יבדוק בתוך המועד.
לא בדק בתוך המועד - יבדוק לאחר המועד.
ומה שמשייר - יניחנו בצנעא, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו:


חטיבה II: זמן ביעור החמץ[עריכה]

(ד) רבי מאיר אומר: אוכלין כל חמש, ושורפין בתחילת שש.

ורבי יהודה אומר: אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחילת שש:

(ה) ועוד אמר רבי יהודה: שתי חלות של תודה פסולות, מונחות על גג האצטבא על גג הסטיו בדרום הר הבית, כדי לסמן לציבור את הזמן..

כל זמן שמונחות - כל העם אוכלים.

ראו שקלים ח, ח, לדרך התקשורת של המקדש עם הציבור.

רבן גמליאל מכריע בין ר' יהודה וחכמים, ומיקל בתרומה שהיא קודש. וראו תוספתא א, ד, המתאימה את דברי ר' יהודה לדברי ר"ג.

ניטלה אחת בסוף שעה רביעית נוטלים הכהנים אחת החלות. - תולין: לא אוכלין - ולא שורפין.
ניטלו שתיהן - התחילו כל העם שורפין.

רבן גמליאל אומר: חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש:


חטיבה III: חמץ ותרומה טמאה[עריכה]

(ו) רבי חנינא סגן הכהנים אומר:

מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה טומאה קלה, בדרגת שני לטומאה, כגון שנגע באדם שנגע בשרץ. - עם הבשר שנטמא באב הטומאה אב הטומא - כגון שרץ. הבשר שנטמא בו הוא "ולד הטומאה", בדרגת ראשון לטומאה.,

השוו בסוף המסכת הקודמת: שם הקפיד ר' יהודה שלא לרבות את הטומאה, כלומר את כמות הטומאות, וכאן מרבים את מידת הטומאה אבל לא את כמותה.

ראו גם עדויות ב א. שם לומד ר' עקיבא מדברי ר' חנינא, וכאן לומד משניהם ר' מאיר.

וראו תוספתא אהלות יז, יא, שמתירה לשרוף טומאות מדרבנן ביחד (כגון תרומה שנטמאה בבית הפרס עם תרומה מחו"ל), אבל כנראה לא עם טומאות מהתורה.

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.

הוסיף רבי עקיבא ואמר:

מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום - בנר שנטמא בטמא מת,

אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו:


דברי ר' מאיר מעבירים את הדיון ממרתף היין למקדש, בדומה לסדר הפסח - המשתה המקודש.

לדעתו תרומה שנשרפת אבדה את קדושתה, ולכן מותר לערבב חמץ טהור בתרומה טמאה. והשוו דברי ר' חנינא על תרומה שנפסלה מאכילת אדם, בתוספתא תרומות ט, יא. וראו את הנימוק לדברי ר' יוסי בתוספתא א, ה-ו.

וראו תוספתא תרומות ז, כא, שאוסרת לערב תרומות שיש לגביהן ספק ושאלת חכם זו עם זו, כדעת ר' אליעזר כאן.

(ז) אמר רבי מאיר: מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה שיש בה חמץ ואינה ניתנת לאכילה עם הטמאה בפסח!

אמר לו רבי יוסי: אינה היא המידה. יש הבדל בין הוספת טומאה על טומאתו של הבשר, לטימוא התרומה, למרות שהיא נשרפת ממילא.

ומודים רבי אליעזר ורבי יהושע, ששורפין זו לעצמה - וזו לעצמה. טהורה וטמאה לחוד.
על מה נחלקו? על התלויה תרומה שספק אם נטמאה ועל הטמאה,
שרבי אליעזר אומר: תישרף זו לעצמה - וזו לעצמה.
ורבי יהושע אומר: שתיהן כאחת: