משנה פסחים ח
פסחים פרק ח', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר מועד • מסכת פסחים • פרק שמיני ("האישה בזמן") • >>
פרקי מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
האשה בזמן שהיא בבית בעלה, שחט עליה בעלה ושחט עליה אביה, תאכל משל בעלה.
הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה, שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל במקום שהיא רוצה.
יתום ששחטו עליו אפוטרופסים, יאכל במקום שהוא רוצה.
עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהן.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו.
האומר לעבדו: צא ושחוט עלי את הפסח, שחט גדי, יאכל.
שחט טלה, יאכל.
שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון.
שכח מה אמר לו רבו, כיצד יעשה? ישחוט טלה וגדי ויאמר: אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי.
ואם טלה אמר לי רבי, הטלה שלו וגדי שלי.
שכח רבו מה אמר לו, שניהם יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני.
האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו ומזכה את אחיו עמו.
לעולם נמנין עליו עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד.
נמנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחוט.
רבי שמעון אומר, עד שיזרוק עליו את הדם.
הממנה עמו אחרים בחלקו, רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן.
זב שראה שתי ראיות, שוחטין עליו בשביעי.
ראה שלוש, שוחטין עליו בשמיני שלו.
שומרת יום כנגד יום, שוחטין עליה בשני שלה.
ראתה שני ימים, שוחטין עליה בשלישי.
והזבה שוחטין עליה בשמיני.
האונן, והמפקח את הגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית, שוחטין עליהן.
על כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יביאו את הפסח לידי פסול.
לפיכך אם אירע בהן פסול, פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו.
אין שוחטין את הפסח על היחיד, דברי רבי יהודה.
ורבי יוסי מתיר.
אפילו חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהן.
ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים.
אונן טובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים.
השומע על מתו, והמלקט לו עצמות, טובל ואוכל בקדשים.
גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים, טובל ואוכל את פסחו לערב.
ובית הלל אומרים, הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
משנה א
הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ, שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ, תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת בְּבֵית אָבִיהָ, שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ, תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפֹּטְרוֹפְּסִים, יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶן חוֹרִין, לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ:
משנה ב
הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח, שָׁחַט גְּדִי, יֹאכַל. שָׁחַט טָלֶה, יֹאכַל. שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה, יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן. שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יִשְׁחֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר: אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי, גְּדִי שֶׁלוֹ וְטָלֶה שֶׁלִי; וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי, הַטָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ, שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:
משנה ג
הָאוֹמֵר לְבָנָיו: הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ, זָכָה בְחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ. לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ כַזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּזְרֹק עָלָיו אֶת הַדָּם:
משנה ד
הַמְמַנֶּה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ, רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן:
משנה ה
זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי. רָאָה שָׁלֹשׁ, שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ. שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים, שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַשְּׁלִישִׁי. וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי:
משנה ו
הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:
משנה ז
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. וְאֵין עוֹשִׂין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים:
משנה ח
אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בַּקֳּדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת, טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים. גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר:
נוסח הרמב"ם
(א) האישה -
- בזמן שהיא - בבית בעלה,
- שחט עליה אביה,
- שחט עליה בעלה,
- תאכל - משל בעלה.
- הלכה ברגל הראשון - לעשות בבית אביה,
- שחט עליה אביה,
- שחט עליה בעלה,
- תאכל - ממקום שהיא רוצה.
- יתום - ששחטו עליו אפטרופין,
- יאכל - ממקום שהוא רוצה.
- עבד - של שני שותפין,
- לא יאכל - משל שניהם.
- חציו עבד,
- וחציו בן חורין,
- לא יאכל - משל רבו.
- וחציו בן חורין,
(ב) האומר לעבדו:
- "צא - ושחוט עלי את הפסח" -
- שחט גדי - יאכל.
- שחט טלה - יאכל.
- שחט גדי, וטלה - יאכל מן הראשון.
- "צא - ושחוט עלי את הפסח" -
- שכח - מה אמר לו רבו,
- כיצד יעשה?
- ישחוט גדי, וטלה - ויאמר:
- "אם גדי, אמר לי רבי -
- גדי שלו - וטלה שלי.
- ואם טלה, אמר לי רבי -
- טלה שלו - וגדי שלי".
- "אם גדי, אמר לי רבי -
- שכח רבו, מה אמר לו -
- שניהם יצאו - לבית השריפה,
- ופטורין - מלעשות פסח שני.
(ג) האומר לבניו:
- "הריני שוחט את הפסח,
- על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים" -
- כיון שהכניס הראשון - ראשו, ורובו,
- זכה בחלקו - וזיכה את אחיו עימו.
- כיון שהכניס הראשון - ראשו, ורובו,
- לעולם נמנין עליו -
- עד שיהא בו כזית - לכל אחד ואחד.
- נמנין,
- ומושכין את ידיהן ממנו,
- עד שישחוט.
- רבי שמעון אומר:
- עד שיזרוק הדם.
- ומושכין את ידיהן ממנו,
(ד) הממנה אחרים עימו - על חלקו,
- רשאין בני חבורה,
- ליתן לו את שלו,
- והוא אוכל - משלו,
- והן אוכלין - משלהם.
- ליתן לו את שלו,
(ה) זב -
- שראה שתי ראיות - שוחטים עליו בשביעי.
- ראה שלש - שוחטים עליו בשמיני.
- וכן -
- שומרת יום כנגד יום - שוחטין עליה בשני.
- ראת שני ימים - שוחטין עליה בשלישי.
- והזבה - שוחטין עליה בשמיני.
(ו) האונן,
- והמפקח בגל,
- וכן מי שהבטיחוהו - להוציאו מבית האסורים,
- החולה,
- והזקן,
- שאינן יכולין לאכל - כזית,
- אין שוחטין עליהם.
- ועל כולם -
- אין שוחטין עליהם - בפני עצמן,
- שלא יביאו את הפסח - לידי פסול.
- לפיכך,
- אם אירע בהן פסול - פטורין, מלעשות פסח שני.
- חוץ מן המפקח בגל - שהיה טמא מתחילתו.
(ז) אין שוחטין את הפסח - על היחיד,
- דברי רבי יהודה.
- רבי יוסי - מתיר.
- אפילו - חבורה של מאה,
- ואינן יכולין לאכול - כזית,
- אין שוחטין עליהן.
- ואינן יכולין לאכול - כזית,
- ואין עושין חבורה - נשים, ועבדים, וקטנים.
(ח) אונן -
- טובל - ואוכל את פסחו לערב,
- אבל - לא בקדשים.
- טובל - ואוכל את פסחו לערב,
- השומע על מתו,
- והמלקט לו עצמות,
- טובל - ואוכל בקדשים.
- והמלקט לו עצמות,
- גר - שנתגייר ערב פסחים,
- בית שמאי אומרין:
- טובל - ואוכל את פסחו לערב.
- בית הלל אומרין:
- הפורש מן הערלה - כפורש מן הקבר.
- בית שמאי אומרין:
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה פסחים, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב