משנה פסחים ח ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת פסחים · פרק ח · משנה ו | >>

האונן, והמפקח ^יד את הגל, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים, והחולה והזקן שהן יכולין לאכול כזית, שוחטין עליהן.

על כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יביאו את הפסח לידי פסול.

לפיכך אם אירע בהן פסול, פטורין מלעשות פסח שני, חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו^טז.

משנה מנוקדת

הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגָּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסֶח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָתוֹ:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

האונן,

והמפקח בגל,

וכן מי שהבטיחוהו - להוציאו מבית האסורים,

החולה,

והזקן,

שאינן יכולין לאכל - כזית,

אין שוחטין עליהם.

ועל כולם -

אין שוחטין עליהם - בפני עצמן,

שלא יביאו את הפסח - לידי פסול.

לפיכך,

אם אירע בהן פסול - פטורין, מלעשות פסח שני.

חוץ מן המפקח בגל - שהיה טמא מתחילתו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אונן - אינו אוכל בקדשים שנאמר "ולא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד). והאדם שמת לו אחד מקרוביו שחייב להתאבל עליו יום המיתה, נקרא אונן מדאורייתא, וכל זמן שהמת על פני האדמה רוצה לומר שלא נקבר נקרא אונן. וכמו כן יום הקבורה הוא אונן אבל מדרבנן, ולא נחוש לאנינות דרבנן לעניין פסח. וכן אמרו "אין אנינות אלא יום המיתה בלבד", וזה לעניין אכילת פסח.

ומפקח בגל - הוא החופר בגל ומחפש שם מת להוציאו, אין שוחטין עליו לפי שאין אנו יודעים מה שיארע לו, כי אפשר שימצא באותו הגל מת ויטמא ולא יהיה מותר לאכול הפסח ששחטו עליו בני חבורתו שיאכלנו, ואולי שלא ימצא שם מת ויאכל.

ואמרו וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים - בשני תנאין:

האחד שהיה בבית האסורים של גוים שהכתוב העיד עליהם "אשר פיהם דבר שוא, וימינם ימין שקר"(תהלים קמד, ח), אבל אם היה בבית האסורים של ישראל אם הבטיחוהו ודאי יוציאוהו, "שארית ישראל לא יעשו עולה"(צפניה ג, יג).
והשני שיהיה בבית האסורים חוץ לחומה, אבל אם הוא תוך ירושלים מוליכין את הפסח לבית האסורין ואוכלו לשם.

ודע כי האונן הותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן. ומה שאמר אין שוחטין עליו, לכתחילה, נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבילותו, ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף.

ולפיכך אמר ועל כולן אין שוחטין עליהם בפני עצמן, רוצה לומר כי אנו לא נשחוט פסח לחבורה של אוננים או חולים או זקנים או מפקחין את הגל. ואחר כך ביאר טעם זה ואומר אולי תחשוב כי זה הוא לפי שאינם ראויין לעשות פסח, אינו כן כי ראויין הם, אבל אסור זה כדי שלא יביאו את הפסח לידי פסול והם לא יאכלוהו ויבא לידי שריפה, וכן המפקח בגל שמא ימצא מת אחר שחיטת הפסח ויטמא וישרף.

וכאשר הודיענו שהם ראויים אמר, לפיכך אם אירע בהם פסול - רוצה לומר אם שחטו פסח ונזרק עליהם הדם, ואף על פי שלכתחילה אין ראוי לשחוט עליהם, ואחר כך אירע פסול באלו האוננים או החולים או הזקנים ונטמאו במת שאינם יכולים לאוכלו בלילה, פטורין הן מלעשות פסח שני לפי שהם שחטוהו והם ראויין לעשות פסח, אלא מפקח בגל בלבד, לפי שכשנשחט עליו הפסח והוא ראוי כאשר זכרנו ואחר כך מצא המת באותו הגל, צריך פסח שני לפי שהיה טמא בשעת שחיטה כשהיה מחפש בגל. וזה בתנאי שיהיה הגל עגול, כשנמצא מת תחתיו נדע ידיעה אמתית כי כל מה שהיה על גב אותו הגל טמא לפי שהוא היה על גבי המת, אבל כשיהיה המקום שהוא חופר מקום ארוך ומצא תחתיו מת, הרי פטור מלעשות פסח שני שאנחנו נאמר טהור היה בשעת שחיטה, ואפשר שלא היה על מקום המת בכוון. וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד, כזו הצורה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

האונן - כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן ^יג, ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן. ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו, דלאורתא חזי:

והמפקח בגל - שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיודע שנטמא:

שוחטין עליהם - בחבורת אחרים:

שמא יביאוהו לידי פסול - שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו ^טו. ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של עובדי כוכבים מיירי, שאע"פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אשר פיהם דבר שוא. אבל חבוש ע"י ישראל, כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציאו, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי עובדי כוכבים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח לבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית:

לפיכך - הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני:

חוץ מן המפקח הגל - ונמצא מת תחתיו שצריך לעשות פסח שני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה. אבל אם היה הגל ארוך ^יז, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

האונן. פירש הר"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק"פ פ"ו [וכן כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך:

והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג ה) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין:

שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן:

שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו', כלומר אבל ארוך אף ע"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יג) (על הברטנורא) והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה דאלו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפילו מדבריהם:

(יד) (על המשנה) והמפקח. עת להשליך אבנים מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין:

(טו) (על הברטנורא) וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ועתוי"ט. והר"מ מפרש דאין שוחטין על האונן לכתחלה שמא לא יאכל לגודל אבלותו ויותר הבשר וישרף:

(טז) (על המשנה) שהוא טמא מתחלתו. תימא לר"י מפקח הגל נמי נימא חי היה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספ'. (הגה"ה הכפירים ממעונתם נתנו קול גדול ולא יסף. הגאון הח"צ סימן ג' והנודע ביהודה בא"ה סימן ל"א להקשות דברי התוס' אהדדי. על פי שהעלו בריש נדה ובדף ד', דחזקת שעת מציאתן לאו דאורייתא היא רק משום חומרא דקדשים ואם כן הדרא קושיית התוספות לדוכתיה דבמפקח נמי נימא דחי היה מתחלתו. וגם למעלה מהם נשאו ראש רבותינו הט"ז והנקודות הכסף ביורה דעה סימן שצ"ז. ומדברי כולם הולך וסוער סתימת המשנה דאיך אפשר לחייב את המפקח בפסח שני. ולא נחוש לחולין בעזרה. ובתבורי פתחי נדה. בפותח ל"ה ל"ו. עמדתי על רגל אחד בעזה"י שיהו כל דברי חכמים קיימין. והמעיין לאמתה של תורה אל ישליך דברי אחרי גיוו):

(יז) (על הברטנורא) אף על פי שהוא בעגול כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הר'מ וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העמוד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

האונן: כגון שמת לו מת אחר חצות שכבר חל עליו חיוב פסח אבל קודם חצות חל עליו אנינות כדאמרי' במי שהיה טמא תוס' ז"ל וכן פי' רש"י ז"ל שם בפ' מי שהיה טמא דף צ"א בלשון שני דהא דתנן שוחטי' על האונן ה"מ היכא דחיילא עליה חובת פסח ברישא והדר חל עליה אנינות דאי חל עליה אנינות ברישא תו לא חיילא עליה חיובא דפסח. וכתבתיו שם סי' ז':

או שהבטיחוהו: ירוש' בנתון חוץ לירושלם אבל בנתון בתוך ירושלם אפי' לא הבטיחו כמי שהבטיחו ר' יוסי ב"ר בון אבא בר בר חנא מתני' בשחבשוהו ישראל אבל אם חבשוהו גויים אפי' עם אחרים אין שוחטין עליו אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר ע"כ והיינו אפכא מגמרא דילן כמו שכתבו תוס' ז"ל ואיכא תו בגמ' דילן אמר רב חסדא הא דאמרת בית האסורים דגויים אין שוחטין על החבוש בפני עצמו לא אמרן אלא חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת ירושלם אבל לפנים מחומת בית פאגי שוחטין עליו מ"ט אפשר דממטו ליה התם ואכיל ליה דהא לפנים מירושלים הוא וכבר פירשו כן ר"ע ז"ל. והיינו נמי מה שכתבתי כבר בשם הירוש':

והחולה והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כלן וכו': כך הוגה בשם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ואיני יודע טעם למה ולא זכר או רמז לדבר דהרי גם בירוש' גרסי' שהם וגם ביד ספ"ה דהלכות קרבן פסח ובפ' ששי סי' י'. אחר זמן רב בא לידי הספר עצמו של החכם הר"ר יהיסף ז"ל ומצאתי שכתב וז"ל ברוב הספרים מצאתי הגירסא כן האונן וכו' והזקן שאינם יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם ועל כולן אין שוחטי' וכו' ונ"ל לפרש אותה הגרסא דהאי ועל כולן וכולי' הוי פירוש על מה שנאמר לעיל וה"ק באיזה אופן אמרתי שאין שוחטי' עליהן על כולן לא אמרתי אלא אין שוחטין עליהם בפני עצמן אבל עם אחרים שוחטין וכן נ"ל עיקר דלפי הגירסא האחרת קשה למה אמר שהן יכולין לאכול כזית דוקא למה לא ישחטו אפילו על מי שאינו יכול לאכול כזית כיון שאין שוחטי' אותו לו לבדו אלא עם אחרים שיכולין לאכול כזית וצ"ע עכ"ל. ונלע"ד דהא דקתני ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן לאו דוקא לזקן א' או חולה א' או אונן א' או חבוש אחד דאפי' לזקנים הרבה או לחולים הרבה או לאוננים הרבה או לחבושים הרבה או לחולים וזקנים ואוננים וחבושים הרבה אין שוחטין עליהן בפני עצמן אע"פ שהן מרובין וכן אפשר לדקדק מפי' הרמב"ם ז"ל וכתב ודע כי האונן מותר לו לאכול פסחו לערב כמו שיתבאר לקמן ומה שאמר אין שוחטין עליו לכתחלה נחוש שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו וְיִוַתֵּר הבשר וישרף ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

האונן: כל יום המיתה של א' מז' קרובי האדם, אביו ואמו, אחיו ואחותו, בנו ובתו, ואשתו, הוא אונן דאו' ואסור לאכול קדשים, ולילה של אחריו הוא אונן מדרבנן, ויום חבורה שאינו יום מיתה, נמי מדרבנן, ולילה שלאחריו מותר [זבחים ד"ק ע"ב]:

והמפקח את הגל: ר"ל מי שפתח גל אבנים שנפל על אדם, שיש לחוש שימצאנו מת. ויהי' הפותח טמא למפרע:

שהן יכולין לאכול כזית שוחטין עליהן: דאונן כיון דאנינות לילה רק מדרבנן, במקום כרת לא גזרו, ומפקח גל, נמי חזקת טהרה יש לו:

שמא יביאו את הפסח לידי פסול: דאונן שמא בטרדתו יטמא למתו, ואף לאחר קבורה, שמא יזכיר א"ע אח"כ שנטמא. ומפקח גל שמא ימצאנו מת, ויטמא למפרע, וחולה וזקן שמא יתחלשו ולא יאכלו כזית, ויושב בבית אסורין, מיירי בבית אסורין של עכו"ם, דאפשר דמשקרי בהבטחתם. ומיירי נמי שהאסורין הוא חוץ לירושלים. שאי אפשר להוציא הבשר לשם, אבל באסורין של ישראל, והם הבטיחוהו להוציאי בערב, או שהאסורין של עכו"ם אבל הוא תוך ירושלים, אפי' לשחוט עליהן בפ"ע שרי:

לפיכך אם אירע בהן פסול: הפסולים שזכרנו:

פטורין מלעשות פסח שני: דבשעת זריקה כשר היה:

חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחלתו: דמדמצאוהו מת, לא חיישינן שמא בשעת שחיטה חי היה. מיהו בגל ארוך כל כך עד שאפשר שלא האהיל אז עדיין עליו, פטור:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי