תוספות יום טוב על פסחים ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על פסחים · ח · >>

משנה א[עריכה]

לעשות בבית אביה. פירוש לעשות שמחת החג:

תאכל במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאם לא כן אין ברירה לומר שהוברר הדבר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר אזדריק עלה דההיא אתתא. ועיין במשנה דלקמן. ועיין בפרק ה' דנדרים. וא"ת אי בררה בשעת שחיטה פשיטא מאי למימרא. וי"ל דקמ"ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס"ד דבתר בעלה גרירה טפי כך כתבו התוספות:

אפטרופסין. אבי ילדים בלשון יון פטירא פידיאה. ערוך:

יאכל במקום שהוא רוצה. הכא לא שייך לומר שברר בשעת שחיטה דפשיטא ומאי קמ"ל הלכך אמרינן בגמרא אף על גב דלא בירר ויליף מדכתיב שה לבית מכל מקום וא"צ מדעתו של בני ביתו:

לא יאכל משל רבו. פירש רש"י דמסתמא שלא היה דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו. ע"כ. ומ"ש הר"ב אבל משל עצמו יאכל כיון דדינא הוי דכופין כו' וכפירש"י בגמרא. ומחלפה שיטתיה ברפ"ק דחגיגה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו יותר כדי שיוכל העבד לקיים המצוה. והוא פירושו של הרמב"ם במשנתינו:

משנה ב[עריכה]

יאכל מן הראשון. כתב הר"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ"כ הרמב"ם בפ"ג מהק"פ וכתב עליו כ"מ וז"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ"ל. וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ"ש בזה בפ"ה דנדרים בס"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ"ל דלעולם למ"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א"ל שאלו לר"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר"ג. ע"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר"ב משום דאין מקפידין כו'. כ"כ רש"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ"ש הר"ב דקי"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ"ש במ"ד פ"ז דדמאי:

וטלה שלי. כתב הר"ב שהרועה א"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג"כ והוא פשוט. ומ"ש הר"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא. ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו. כתב לישנא דגמרא וסמך על מ"ש בהלכה הנזכרת ע"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין:

משנה ג[עריכה]

על מי שיעלה מכם ראשון. פי' הר"ב שיזדרז להיות ראשון ומסיים רש"י ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו:

רבי שמעון אומר עד שיזרק. כתב הר"ב ומודה ר"ש דאין נמנין [אלא] עד שישחט דאמר קרא (שמות יב) במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה. ור"ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודותיו:

משנה ד[עריכה]

רשאין בני חבורה כו'. כתב הר"ב ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות כן לשון רש"י. ומיהו הר"ב לא הוצרך לפרש דהא כבר סתם לן תנא הכי בס"פ דלעיל. ורש"י שפירש כן משום דלעיל אמרינן הכי בגמרא אההיא מתניתין והלכך פירש ליה הכא נמי אהך מתניתין:

משנה ה[עריכה]

שוחטין עליו בשביעי. פירש הר"ב והוא שטבל בשעת השחיטה דדילמא פשע ולא טביל. גמרא. ומ"ש טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד נדחה וכו' כבר כתבתי במשנה ב' פרק ו' דזוהי שטת הרמב"ם וקרא כוותיה דייקא ולא יכלו לעשו' הפס' ביום ההוא הא לערב וכו'. ואלו לשטת הראב"ד וסייעתו שכתבתי לעיל דבטבילה תליא. הלא כך היו יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא. ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות. כן כתב בכ"מ. ועוד הארכתי בשמו לעיל:

ראה שלש שוחטין עליו. כתב הר"ב והוא שנתן קרבנותיו לבית דין. וליכא למיחש דלמא פשעי דחזקה שאין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות. גמרא:

והזבה וכו' בשמיני. היינו נמי כשמסרה קרבנותיה לב"ד ובפירוש הרמב"ם חסר וכצ"ל וטובל בשביעי וכשראה שלש ראיות סופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בח' [צ"ל בז'] ומביא קרבן בח':

משנה ו[עריכה]

האונן. פירש הר"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק"פ פ"ו [וכן כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך:

והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין:

שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן:

שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו'. כלומר אבל ארוך אף ע"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד:

משנה ז[עריכה]

אין שוחטין את הפסח ביחיד. פירש הר"ב דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח וכו' כלומר ביחיד. מבאחד שעריך דריש ליה באחד ביחיד [וכלקמן]:

ור' יוסי מתיר. דהא כתיב (שמות יב) איש לפי אכלו. ובאחד דריש ליה. לזבוח את פסחו בבמת יחיד שאינו חייב אלא בשעת איסור במות. דכתיב (דברים ט"ז) באחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. גמרא:

ואין עושין חבורות נשים ועבדים וקטנים. פירש הר"ב נשים עם עבדים. וכן עבדים עם קטנים. והכי איתא בגמרא. ומשמע ודאי דלחברן עם אנשים שרי. וקשיא מאי שנא מזימון דפרק שביעי דברכות. דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. והבית יוסף סימן קצ"ט כתב בשם הר"ן פרק שני דמגילה דלא אסרו אלא כשהזימון נעשה על ידיהן דהשתא איכא הכירא דשינוי במטבע דברכת המזון. וכיון שניכר צירופן עם האנשים איכא למיחש לפריצותא אבל היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהם. משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהן כלל. עד כאן לשונו. והשתא הכא נמי אין צירופן ניכר כלל. ונראה לי שמשנתינו ראיה גמורה לדברי הר"ן זלה"ה. ומה שכתב הר"ב אבל נשים ועבדים כל חדא באפי נפשה עושין. אבל חבורה שכולה קטנים אין עושין כמה שכתב הרמב"ם בפרק שני מהלכות ק"פ ויהיב טעמא שאינן בני דעת. וכתב הכסף משנה דמאיש אי אפשר למעוטי. דא"כ אפילו עם בני חבורה לא היו נמנין. ובהדיא תניא סוף פרק לולב הגזול דשוחטין על הקטן שיכול לאכול כזית הילכך איצטריך לפרש שאינן בני דעת. ואפשר דטעמא משום שאינו בן דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דהכי קאמר דוקא כשאינם בני דעת. כלומר דוקא כשלא הגיעו לעונת הנדרים. אבל אם הם בני דעת שהגיעו לעונת הנדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי. עד כאן לשונו. אבל אין לומר שאינן בני דעת ויבואו לידי נותר דאם כן אם עברו ושחטו היה כשר. ואין נראה כן מלשון הרמב"ם שאחר כך כתב. וכן אין עושין כו' חולים או זקנים כו'. ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. משמע הא דכולה קטנים אינו כשר:

משנה ח[עריכה]

אונן טובל. כתב הר"ב מתוך שנאסר כו' והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. כן כתב הרמב"ם סוף פרק י"ב מהלכות אבות הטומאה:

והמלקט לו עצמות. ל' הר"ב וכן מי שלקטו לו וכו' בגמרא דאי מלקט עצמו הא בעי הזיית שלישי ושביעי:

טובל. דכל גר צריך טבילה כדאשכחן במתן תורה (שמות יט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כדאיתא ברפ"ב דכריתות:

כפורש מן הקבר. פירש הר"ב וצריך הזאה ג' וז' וכו' [עיין מ"ש במשנה ה' פרק י"א דפרה] גזירה וכו' ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וכתב רש"י ואף ע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה בגיותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו ע"כ. וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהק"פ והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבה [לאפוקי ממ"ש במשנה ב' פ"ו] שהוא יום י"ד. מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא כמו שבארנו בענין [הגרות] [והוא בפי"ד מהא"ב] לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל עכ"ל. ומ"ש הר"ב אבל ערל ישראל פירש"י שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה ע"כ. ומ"ש הר"ב דברי הכל טובל ואוכל כו' הכי איתא בגמרא ובברייתא. וכתבו התוספות תימה לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן עכ"ל. והרמב"ם בחבורו פ"ו כתב ישראל ערל כו' שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר וטבל. ולי נראה ליישב לשון הברייתא והגמרא דאע"ג דלענין מילה אין צריך טבילה כלל מ"מ לטהרת הרגל צריך טבילה כדתנן במ"ב פרק ב' דביצה. והוי אמינא דזה שמל וטבל. לגזור אטו ערל נכרי דמל נמי וטבל: