רש"י על הש"ס/פסחים/פרק ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פז א (עריכה)

פרק שמיני - האשה

מתני' האשה - תאכל משל בעלה. דמסתמא דעתה לימנות על של . בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה:

רגל הראשון - כך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן רגל הראשון שאחר הנשואין:

תאכל ממקום שהיא רוצה - ובגמרא מוקי לה כשאינה רדופה לילך עד הנה לבית אביה תמיד הלכך מספקא לן בהי ניחא לה אלא אם כן פירשה:

אפוטרופסין - שהיו לו שנים והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו:

לא יאכל משל שניהן - לא מפסחו של זה ולא משל זה ואפילו המנהו האחד על פסחו מי נתן רשות לחלק האחר לימנות על זה ואין לו תקנה אלא א"כ רצו שניהן שימנה עם האחד:

לא יאכל משל רבו - דמסתמא לא היה דעת רבו להימנות חלק החירות על פסחו:

גמ' שמעת מינה יש ברירה - קס"ד ממקום שהיא רוצה בשעת אכילה קאמר ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא:

בשעת שחיטה - ששאלנו את פיה בשעת שחיטה ואמרה בזה אני רוצה: אוכלת משל אביה מן הסתם:

מתניתין בשאינה רדופה - לילך תמיד לבית אביה דבית בעלה חביב לה הלכך כל שאר הרגלים ודאי שייכא בתריה ורגל ראשון ספק וברייתא ברדופה הלכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך ספק:

כמוצאת שלום - נתחבבתי עליו ונמצאתי שלימה לו:

להגיד שבחה - היאך מקובלת היא בבית חמיה:

ושדים - להניק אחרים:

אין לה - שאין הנאה ממנה:

זו עילם - שהיה בה דניאל שנאמר (דניאל ח) ואני (דניאל הייתי) בשושן אשר בעילם המדינה וזכה ללמוד ולא רבץ תורה בישראל אבל בבל גידלה עזרא הסופר דכתיב (עזרא ז) (הוא) הכין לבבו לדרוש (בתורת) [את תורת] ה' [ולעשות] וללמד בישראל חק ומשפט:

ושדי אלו ת"ח - המניקין אחרים כשדיים הללו: כמגדלות שמגינין על הדור:

כנטיעים - נטיעות יונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא אירע בהן שבר:

שאוגדות פתחיהן לבעליהן - סותמות פתחיהן עד שמזדקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים לשון אחר שמגידות פתחיהן של נדה לבעליהן לפרוש מהן ואע"פ שתאוותן רבה:

וכן הוא אומר ומלאו כמזרק כזויות מזבח - מה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו הכא נמי בנותינו כזויות על ידי שמתמלאות תאוה ואין נזקקות אלא עד שיבואו בעליהן:

כאילו נבנה היכל בימיהן - דהכי משמע מחוטבות בבנין היכל תבנית לשון בנין:

בימי עוזיהו כו' - משום דאיירי בכנסת ישראל בלשון אשה הנשאת לבעל כדאמרן כמוצאת שלום נקט נמי להא דהושע דכתיב ביה תקראי אישי כדדריש לקמיה:

ארבעה נביאים - לקמיה מפרש להו ובכולהו כתב בהו בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיה שכולן החלו להינבא בימי עוזיהו וקיפחו חיי ארבעה מלכים:

לא דיו שלא אמר כן - אתה למד ממה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קח לך אשת זנונים ולא אמר כן לנביא אחר (מצאתי כאן הגה"ה מלשון רבינו ארבעה נביאים כולהו כתיב בהו בימי עוזיהו בר ממיכה דכתיב ביה יותם אחז יחזקיהו ובעמוס לא כתיב אלא עוזיהו ומיהו מיכה בימיו נתנבא אלא שכבר נתנגע ויותם בנו שופט על הארץ לפיכך לא נקרא על שמו אבל שלשה היו קודם שנצטרע בעמוס נאמר שנתים לפני הרעש וישעיה ביום הרעש דכתיב (ישעיהו ו) וינועו אמות הספים שרעשו עליונים לשורפו ותחתונים לבולעו כמשפט קרח ועדתו שערערו על הכהונה ואותו היום נתנגע והושע קודם לכולן):

הכי גרסינן - אומר לו קח לך אשת זנונים ואחר כך אומר לו שלחה:

וילדי זנונים - שתלד לך בנים זנונים ספק שלך ספק של אחרים:

גומרין בה - ביאתם ותאוות לבם:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פז ב (עריכה)


דבלים - שתי דיבות דומה בת דומה: כי אבדם מלך ארם וישימם כעפר לדוש:

ותהר ותלד בן ויאמר ה' אליו קרא שמו יזרעאל - שעתיד אני לזורעם ולזרותם בגולה:

ארבעה קנינין גרסינן ובית המקדש אחד מינייהו - קנינין חשובין בעניו לקרותם קנין לו כאדם שטורח לקנות דבר החביב לו:

שלש גזירות - יזרעאל דהיינו גולה ולא עמי ולא רוחמה:

יאמר להם וגו' ונקבצו וגו' - בטלה גזירת הגלות ורחמתי בטלה גזירת לא רוחמה ואמרתי ללא עמי עמי אתה בטלה גזירת לא עמי:

קיפח - קבר האריך ימים מהם על ידי שמתנשאים ברבנות הם מתים:

זכה לימנות - כדיליף לקמיה:

בימי עוזיהו יותם - סיפיה דקרא ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל:

כהן בית אל - כומר לעכו"ם:

זוכר את הרחמים - גרסינן:

כי לא אוסיף עוד ארחם - אע"ג דפורענותא הוא אידכורי הוא מידכר שם רחמים:

כי נשא אשא להם - לשון סליחה ואתמוהי מתמה ומיהו סליחה קא מידכר וסיפיה דקרא דלעיל הוא:

רבי יוחנן אמר מהכא ורחמתי וגו' ואמרתי ללא עמי עמי אתה - אותם שלא היו מעמי ידבקו בהם ויהיו לי לעם:

אפילו דור - רשעים שאביהן יקללו אל תלשינם:

מהושע - שנתפס על שהלשין את ישראל ואף על פי שחטאו:

צדקה עשה שפיזרן - שלא היו יכולין לכלותם יחד:

יטפל לך תלמיד א' - להשיבך תשובה:

גפא דרומאי - נשבע בע"ז:

בהא נחתינן ובהא סלקינן - במחשבה זו אנן עסוקים תמיד:

הגלה אותן לבבל - שאין כשדים אכזרים כשאר אומות:

שעמוקה כשאול - ויפדם משם מהר כמו שהבטיחם מיד שאול אפדם:

שקרוב לשונם ללשון תורה - ולא תשתכח תורה מהן מהר:

לבית אמן - אברהם מאור כשדים יצא:

כסף מצרים - שבזזו ישראל בצאתם ממצרים כדכתיב (שמות יב) וינצלו את מצרים ובימי רחבעם עלה שישק מלך מצרים ונטל את כל האוצרות:

לעיניכם - כלומר דבר פלא ראיתם שם שהעין פונה להסתכל בו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פח א (עריכה)


תמרים - יש בבבל הרבה:

טירינא - סל:

כמה כי הני בזוזא - כמה מאלו בזוז אחד:

הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו:

שקראו בית - מקום מיושב:

יום יזרעאל - יום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית:

יש ברירה - שהוברר שבזה נתרצה בשעת שחיטה אילו הודיעוהו:

שה לבית - איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן:

על ידי - בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן הלכך בין מדעתן דהיינו בסתמא כדמוקי לקמן בין שלא מדעתן דאמרי לא אין יכולין למחות וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו דסמוכין עליו אבל שפחתו העברית אף על גב דלא משכחת לה אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות: ה"ג תניא אידך לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא כו' חוץ מן האשה שיוצאת בשל עצמה מפני שמחאתה מחאה דקיי"ל (גיטין דף עז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית משלך ואיני עושה לצורכך:

ה"ג מאי שנא אשה - כלומר מאי שנא איהי מעבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים:

ומשני אמר רבא אשה וכל דדמי לה - דהיינו כל הני:

שיכולים למחות - משמע שמחאה שלהם מחאה אלמא טעמא דמחאי הא סתמא יוצאה בשל בעלה:

ה"ג לאפוקי היכא דאמור לא - אין אנו רוצין דהיינו מחאה:

בדקפדי אהדדי - שני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפילו נתרצה האחד שיאכל העבד משלו אין חבירו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו:

כמשנה ראשונה - קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדו' נמשך אחר דעתו:

כמשנה אחרונה - הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פח ב (עריכה)


תקנתם את רבו - שאינו מפסיד כלום מן הראוי לו:

ואת עצמו לא תקנתם - מה תהא עליו:

לישא שפחה אינו יכול - דצד חירות אסור בה דכתיב (דברים כג) לא יהיה קדש לא יסב איתתא אמה:

מתני' שחט גדי יאכל - רבו ממנו ואע"ג דרגיל בטלה דכיון דלא פריש ליה עליה סמך:

יאכל מן הראשון - והשני ישרף:

שכח מה אמר לו רבו - שפירש לו גדי או טלה וזה שכח:

וטלה שלי - ובגמרא פריך מה שקנה עבד קנה רבו ומנא ליה לדידיה:

שכח רבו מה אמר לו - וזה כבר שחט השנים:

שניהם יצאו לבית השריפה - דלא ידיע הי דהאי והי דהאי ואין פסח נאכל אלא למנויו:

ופטורין מפסח שני - דשחיטה וזריקה מעלייתא היא חדא אהאי וחדא אדהאי וקמי שמיא גליא:

גמ' והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד - לאכול בשעת אכילה מא' מהם שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דילמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה הלכך לא אכיל וזה שהמנה את רבו על שני פסחים ורבו סמך עליו היאך יאכל מן הראשון:

במלך ומלכה - שתלויין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתן אם גדיים אם טלאים הלכך אין כאן דין ברירה דתרווייהו ניחא ליה לפיכך יאכל מן הראשון דכיון דליכא קפידא יצא בראשון ידי חובתו ואידך בכדי נשחט: ה"ג והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה כו':

שני פסחים - גדי וטלה:

לכו ושאלו את המלכה - בקיאה וחכמה היתה:

שדעתן קלה - כדאמרן שאין מקפידין אם גדי אם טלה:

אנו לא נאכל - אם היה אחד ממנו שנשחטו עליו גדי וטלה לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני דכיון דקפיד לא ידיע בהי ניחא ליה:

הלטאה - אחד משמנה שרצים המטמאין במגען וביקשו לטמא שהיו סבורים שמתה:

בית המטבחים רותח או צונן - כלומר נמצאת ברותחין או בצונן:

וריחשה - ופירכסה וגבי טומאה במותם כתיב:

בתקנתא דרביה - שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלי וטלה שלמים ואם טלה אמר לי רבי טלה שלי וגדי שלמים כדמפרש לקמן (שממעט באכילתו דקא אכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ספק פסח וחד מינייהו שלמים הוא):

לא שנו - דנפטרו מפסח שני אלא ששכח רבו לאחר זריקת שני הדמים מה אמר לו אבל בשעת זריקה עדיין הוא זכור והיה אפשר לברר איזה של רב ואיזה של עבד דכי איזדריק דם לשם אכילה איזדריק דהא ידיעי מנוייו דידיה:

[חייבין - דכי איזדריק לא לאכילת בשר איזדריק דהא לא ידיעי מנוייו דידיה]:

יבלת - מום לפסול:

באחד מהם - באחד העורות ואין ידוע מאיזה פסח היה עור זה ואותו הפסח פסול הוא:

ופטורין מפסח שני - ולקמן פריך והא איכא חד דלא נפק:

אמר אביי לא שנו - דפטורין:

הוי חזי - ארבעה הכשירין לאכילה הלכך הארבעה יצאו והחמישי פטור משום דלא ידיע מנו דלייתי ולא אפשר לאיתויי חולין לעזרה כדלקמיה:

חייבין - כולן שאין כאן כשר שלא נזרק הדם לאכילת בשר:

מאן דמתני - להא לא שנו דאביי אמתניתין שאע"פ ששניהן כשירין אלא שאין מנויו ניכרין קאמר דאם היה הספק בשעת זריקה חייבין בפסח שני כ"ש אברייתא דספק פסול מום יש בכולן ולא נראית זריקה שלהן:

קמי שמיא גליא - איזה בעלים של כל אחד והדם ניתן לזריקה שהרי אין כאן פסול קרבן ואע"פ שאסור לאוכלו:

ה"ג אמר מר פטורין מלעשות פסח שני כו' - ואברייתא קאי:

קא מייתי חולין לעזרה - הארבעה שכבר יצאו:

שלא למנויו - שאלו שכבר יצאו אין מנינם כלום:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פט א (עריכה)


משום דאיכא חזה ושוק - דשלמים שצריך לינתן לכהן וא"א לתת דהא כל חד וחד שמא האי הוי פסח ונמצא מאכילו לכהן שלא נמנה עליו:

וניתי כל חד וחד - מינייהו חד כהן ונמנה אפסחו: ה"ג וניתי כולהו חמשה חד כהן דלא עבד פסח ונמניה בהדי כל חד וחד. דממה נפשך איכא חד דקא נפיק ביה ויאכל חזה ושוק של כולם:

דקא ממעט באכילה דשלמים - בזמן אכילתו שאוכל את כולם ליום ולילה ושורף את הנותר ואם שלמים הוא עדיין אינו נותר ונמצא שורף קדשים כשרים:

וניתי במותר הפסח - מתחלתו יתנה עליו אם שלי תם היה זה יהיה מותר הפסח שהוא קרב שלמים והוא כפסח שנאכל ליום ולילה והכי תניא בתוספתא דזבחים בפ' (הפסח שנתערב) ומשני אין מפרישין קרבן מתחלה לשם נותר שהיאך יכול להיות מותר הפסח והרי שם פסח לא חל עליו מעולם שהרי זה כבר יצא:

ונטרחו ונייתי במותר הפסח - יבקשו אנשים שנתותרו להם פסח חי או מעות פסח ויקחו מהן בהמות ויתנה כל אחד על שלו אם שלי בעל מום היה הרי זה פסח ואם לאו הרי הוא כמות שהוא מותר הפסח לשלמים ונאכל ליום ולילה:

בעי סמיכה - וא"א לסמוך על זה שמא פסח הוא וקא עביד עבודה בקדשים:

קרבן נשים - לא בעי סמיכה:

פסח בשפיכה - בנחת מן המזרק לקיר המזבח כנגד היסוד דנפקא לן מתן דם דפסח מודם זבחיך ישפך במסכת זבחים בפ' ב"ש (דף לז:) ובשלמים כתיבא זריקה שזורק למרחוק מן המזרק למזבח ואין מתן אצבע אלא בחטאת דכתיב בה באצבעו אבל בכל שאר קרבנות וזרקו כתיב וזורק כנגד הקרן עד שהדם ניתן לקיר מערבי וקיר דרומי:

לכתחלה נמי - בתמיה:

מתני' על מי שיעלה - משמע שאינו ממנה עליו אלא הראשון:

ומזכה את אחיו עמו - בגמרא מפרש היכי מתמני ומתרץ דאמנינהו אבוהון מעיקרא וכדי לזרזן קאמר שיזדרז כל אחד להיות ראשון ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו וכך הודיעם:

גמ' ש"מ יש ברירה - קס"ד דלא אימנו אלא חד כדי לזרזן. וכולן אימנו עליו בין ראשון בין אחרון:

תניא נמי הכי - דמשום זריזות נקט:

מתני' נמנין - הרוצה לימנות:

ונמשכין - הרוצה לימשך:

עד שישחט - אבל משנשחט אין נמנין עליו ואין מושכין הימנו אפי' לר"ש דפליג ואמר עד שיזרק הא מוקים דלימשך הוא דפליג אבל בלימנות מודה: גמ' דאף על גב דנמנין עליו חבורה [זו חוזרין ונמנין עליו חבורה] אחרת. כל חבורה שלימה שנימנו על פסח אחד ימשכו כולן ידיהן הימנו ודלא כר' יהודה דאמר לקמן בפ' מי שהיה טמא (דף צט.) ובלבד שיהיה א' מבני חבורה ראשונה קיים עליו:

מחלוקת לימשך - בההיא קאמר ר"ש עד שיזרק:

אם ימעט הבית - אם באו לימעט ולימשך מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו:

מחיותיה - בעודו בחיים:

מהווייתיה - קודם גמר עבודותיו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים פט ב (עריכה)


מתני' הממנה אחרים על פסחו - א' מבני חבורה שהמנה אחרים עמו על חלקו בלא דעת חבורה:

רשאין - לומר לו טול חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא פסח נאכל בב' חבורות:

גמ' ידיו יפות - לישנא מעליא ממהר לאכול הרבה:

קבילתון - קבלתוני עליכם לאכול בכל כחי בדמים הללו:

לתקוני זביחה - שלא יהא נותר ושיערנוך למאכל שאר בני אדם:

לאו משום דהוה ליה כו' - שיהו עמו אוכלין:

דעות שאני - אין בני חבורה מרוצין להיות כל אלו הדעות בחבורתם שמא יעכבו עליהם הסעודה ולא משום אכילה יתירתא אלא אפילו לא אכלי כולהו אלא כחד גברא מצו מעכבי עליה:

ממלא כריסו ממנו - כדאמרי' בכיצד צולין (לעיל דף פו.) שאין האוכל אוכל:

לדידך לא קבלינך - אבל ידיו יפות מדלא בדקו אחריו ש"מ בכל מאכלו קיבלו עליהן:

סיבולת - תערובת סעודה של כל ימות השנה:

מאי ולא עוד - מאי אולמיה הא מהא:

לתקוני זביחה - כמדת איש אחד:

דלצוותא - ואיכא למימר משום צוותא קבליה עליה בכל מאכלו:

רשאין ליחלק - לחלק פסח ביניהן לכל א' חלק המגיעו:

או אין רשאין לחלק - אלא אוכלין כאחד ונותנין המנות לפניהם כשאר סעודות:

ש"מ - אין רשאין ליחלק:

כל הני תיובתא - הממנה אחרים והשמש:

איתיביה בני חבורה - מרישיה דקתני טול חלקך ושני ליה בההיא משום דלתקוני זביחה קבליה וכמדת איש אחד אבל אנא צוותא קבילת עלך וניחא עלך צוותי לקבולי עלך בכל סעודתי ועל חגיגתו. חגיגת י"ד שאף היא באה לכל המנויין:

מעות שבידו - שלקח מן הנמנין הללו:

חולין - כדמפרש טעמא לקמיה שאף על פי שהנמנה כבר הקדיש מעותיו לכך והממנה כבר הקדיש פסחו מתחללין המעות על הפסח וטעמא מפרש:

המוכר עולתו - להתכפר בה אחר לא עשה כלום ואין העולה קריבה אלא לשם בעלים הראשונים:

ומעות כל שהן - כל מה שקיבל מן העולה והשלמים ואפילו יותר על כדי דמיהן יפלו המעות לנדבת ציבור לשופרות שהיו במקדש שהיו מקריבין מהן עולות לקיץ המזבח ולקמיה פריך מאחר דלא עשה ולא כלום אמאי יפלו דמיהן לנדבה:

אמר רבא קנסא - קנסו רבנן לקונה דלא ליקני זימנא אחריתי עולה ושלמים דאחר ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיקני כפרת אחרים וכי האי גוונא נמי אמרי אינשי לאו עכברא גנב אלא חורא גנב כלומר המוכר לא פשע אלא הקונה הלכך מעותיו נדבה:

אף על גב דשויא ארבעה ויהבו ליה ה' - לא אמר אישתכח דמתנה בעלמא הוא דיהב ליה ולא ליקנסיה:

אפשר ידעין כו' - והלואי שיהו יודעין טעם זה ויודיענו:

היאך - מעות הקדש חל על טלה הקדש אחר לצאת הקדש של מעות לחולין מי הוציאן למעות (של חולין) אילו היה נותנן בבהמת חולין היתה נתפסת בקדושת המעות והן יצאו לחולין אבל עכשיו מה נתפס תחתיהם שיצאו הם לחולין והא ליכא למימר במעות שלא הוקדשו עסקינן דאם כן מאי למימרא:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צ א (עריכה)


אמר אביי אי לאו דאוקמא ר' אושעיא - להא דתנן לקמן דאתנן חל על המוקדשים בממנה לזונה על פסחו באתננה ואע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הכא אמרינן דאתנן חל עליו:

ורבי היא - דאית ליה פסח ממון בעלים הוא דאמר לקמן אף מכדי מקח שאם ימעטו לו מעות לבעל הפסח ליקח חלוק וטלית ממנה אחרים עמו על פסחו ונוטל מהן מעות ועושה צרכיו אלמא שלו הוא ויכול לאוסרו אי לאו דאוקמא רבי אושעיא במסכת תמורה לההיא כדפרישית אנא הייתי מוקי לה ההיא דאתנן בקדשים קלים שנתן לה שלמים באתננה ויש בידו לאוסרן ורבי יוסי הגלילי היא דאמר בפרק קמא דב"ק (דף יב:) קדשים קלים ממון בעלים הם והאי מתניתא דלעיל דקתני מעות חולין הוה מוקמינא כרבי והוה אמינא דהא דשרי רבי לעשות צרכיו במעות לאו משום דפסח אית ביה שיור בקדושתו ליתפס קדושת המעות בחולין שבו אלא משום דזה שמפריש המעות שייר בקדושתו לתתם מתת חולין לבעל הפסח והא ליכא לאוקמי כר' יוסי דהא קתני בשלמים לא עשה כלום וההיא דאתנן כר' ובפסח לא הייתי מוקי לה דלא הוה סלקא דעתאי דפסח לרבי ממון בעלים הוא שיהא בידו לאוסרו:

דלא משייר איניש - בקדושת הגוף דבהמה וטעמא דרבי דאמר אף מכדי מקח משום דבמעות משייר איניש לתתם מתת חולין בחזקת חולין ומעיקרא אדעתא דהכי אפרשינהו ומשום הכי חולין הם דזה שהפריש לפסחו ואחר כך הימנה אחרים עמו מתנה בעלמא הוא דיהיב להו והנך יהבו ליה ממעות חולין מתנה והממנה זונה מתנה הוא שאין בידו למוכרו ואין אתנן חל עליו:

והשתא דאוקמא ר' אושעיא לההוא בממנה זונה על פסחו - אלמא קא סבר ר' אושעיא פסח גופיה לר' ממון בעלים ושמעינן מינה דאפי' בפסח משייר איניש כל שכן מעות וכ"ש דמצינן לאוקמא להך דקתני מעות שבידו חולין כרבי דהא פסח חולין הוא ויכול למוכרו ומעות של אותן אחרים חולין הוה וליכא לאקשויי היאך הקדש חל על הקדש לצאת לחולין:

הרי אלו מותרין - כדיליף לקמן:

עופות - תורים ובני יונה שאינן מוקדשין:

שהמום פוסל בהם - אף משהוקדשו אין אתנן חל עליהם כדיליף לקמן:

עופות - חולין שמום אין פוסל בהן מלהקדישם דלא נאמר תמות וזכרות בעופות אינו דין כו':

קל וחומר למוקדשין מעתה - שיחול אתנן עליהן:

אלא טעמא כו' - פירכא הוא:

ואם ימעט הבית וגו' - אם יהיו מעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות לצורכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מן המעות מה שהוא צריך לפסח:

מכדי אכילה - אם יחסר לו מעות שאין לו במה ליקח צורכי אכילת הפסח כגון עצים לצלותו רשאי הוא למוכרו:

ולא מכדי מקח - שאם אין לו מעות לסחורה אינו רשאי למכור פסחו לכך:

כו"ע לא פליגי - דיכול להימנות אחרים ליקח במעות עצים:

החייהו לשה - עשה צורכי הפסח מן המעות:

ולאביי דאמר - לעיל אליבא דרבי בפסח לא משייר איניש הא קתני שעל מנת כו' אלמא פסח גופיה ממון בעלים הוא:

אימא מעות פסחיהן - זה שנתמנה עמו לפסחו ונתן לו מעותיו חולין היו ונתן לו במתנה ומשום הכי יכול ליקח בהן טלית ונותן לו חלק של פסחו במתנה ומעותיו חולין הן שעל מנת כן הקדישן שאם רצה ליתנם במתנה יתנם:

מתני' זב שראה שתי ראיות - שטומאתו טומאת שבעה ואינו טעון קרבן:

שוחטין עליו בשביעי - ואע"פ שלא העריב שמשו דהא חזי למיכל לאורתא:

ראה שלש - דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה:

שוחטין עליו - אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו ומביאה לאחר מיכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרן בתמיד נשחט (דף נט.):

שומרת יום כנגד יום - הרואה יום אחד בתוך אחד עשר ימים שבין נדה לנדה דבעיא לספור יום המחרת שוחטין עליה ביום ספירה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה:

והזבה - שראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר יום וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן שוחטין עליה בשמיני ותביא כפרתה קודם שתחשך ותאכל: גמ'


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צ ב (עריכה)


ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ - ואע"פ שבידו לטבול היום וטעמא מפרש לקמיה:

פשע - ולא טביל:

משם - מן העזרה:

שבשופרות - שופר היה שם שכתוב עליו קינין ואשה שיש עליה לידה וכן כל מחוסרי כפרה מביאין מעות ונותנין לתוכו ודמי הקינין קצובין היו ואוכלים בקדש לערב וסומכין על חזקת בית דין של כהנים שאין עומדין משם עד שיכלו כל מעות אותו שופר כדי שלא יאכלו מחוסרי כפרה בקדשים:

מחוסרי כפרה - זב וזבה ומצורעת ויולדת:

ופרכינן ורב דאמר - שמא פשע אלמא מדאורייתא מיחזא חזי טמא שרץ לשחוט עליו ומשום דילמא פשע גזרו ביה רבנן:

והאמר רב - בכיצד צולין היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין מטמאים אחד מהן בשרץ להכריע רוב ציבור לטומאה ואי מדאורייתא חזי היאך הוא מכריעם לטומאה דהיינו טמא שרץ דחזי למטבל:

וממאי דהכי - דילמא מדכתיב טמא לנפש ולא כתיב טמא שרץ שמע מינה טמא מת שאינו ראוי לערב קאמר:

סבר לה כרבי יצחק דאמר - בספרי אותן אנשים שבפסח מדבר שהיו טמאין לנפש אדם טמאי מת מצוה היו שחל שביעי כו':

מאי לאו דלא טביל - וקשיא לרב:

הא קא משמע לן דאף על גב דמחוסר הערב שמש דשימשא ממילא ערבא - ולא הוי כמחוסר מעשה:

הכי נמי מסתברא - דאטבול קאי מדאצטריך למיתנא סיפא דשוחטין על מחוסר כפורים אי אמרת בשלמא רישא לא אשמעי' [אלא] טבול יום איצטריך למיתנא סיפא לאשמעי' דשוחטין על מחוסר כפורים ס"ד אמינא האי מחוסר מעשה חשיב ליה קא משמע לן דשרי ובמסרו לב"ד של כהנים כדאמרן:

אלא אי אמרת כו' יש בידו לתקן - לטבול אבל מחוסר כפרה אין בידו לתקן אלא ביד כהן:

זבה טבילתה ביום שביעי - דכתיב (ויקרא טו) וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר אחר מעשה תטהר כיון דסיימה לה ספירה תטהר ובתחלת היום עבדה לה ספירה אבל נדה דאורייתא שאינה סופרת נקיים אלא שבעה עם ימי ראייתה אינה טובלת עד לאחר שקיעת החמה של שביעי והערב שמש בדידה לא הוי עד למחר:

בשביעי לא - משום דלא חזיא לאורתא משום הערב שמש:

תהיה - יתירה דריש:

ויולדת איתקש לנדה - דכתיב (שם יב) כימי נדת דותה תטמא:

מתני' האונן - שמתו מוטל לפניו כדאמרי' בשחיטת קדשים בפרק טבול יום (זבחים דף ק:) איזהו אונן כל זמן שלא נקבר:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צא א (עריכה)


והמפקח את הגל - מעל אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת:

שוחטין עליו - דמכ"מ עודנו בחזקת טהרה ואונן נמי לאורתא חזי כדאמרינן בגמרא דאנינות לילה ליתא מדאורייתא אלא אנינות יום כדכתיב (ויקרא י) הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר בשחיטת קדשים וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת:

שוחטין עליהן - בחבורת אחרים:

שמא יביאוהו לידי פסול - שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה והחבוש שמא לא יצא וחולה וזקן שמא יכבד חוליו ולא יוכל לאכול כזית:

לפיכך - הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהן אם אירע בהן פסול כמו שפירשתי פטורין מלעשות פסח שני:

חוץ מן המפקח את הגל - ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני:

שהוא טמא מתחלתו - קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה בגל עגול שמתחלה האהיל את כולו:

גמ' לא שנו - דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו:

בית האסורין של ישראל - כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון אי נמי כדתניא (כתובות דף לג:) אם יקום והתהלך בחוץ כו' וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו:

בית פאגי - מקום חיצון בירושלים:

דמעיילי ליה - מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלים הוא:

ל"ש - דמפקח גל חייב לעשות פסח שני אלא גל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק יצא ספק לא יצא פטור משום דלא אפשר כדאמרן לעיל (דף פח:) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהן:

מתני' על היחיד - טעמא יליף בגמרא:

ואפילו חבורה של מאה - רבי יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהן:

ואין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים - טעמא מפרש בגמרא:

גמ' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך - ודריש באחד באנפיה נפשיה על היחיד:

ואין יכולים לאוכלו - כזית ממנו:

מנין לזובח פסחו בבמת יחיד - במה קטנה שהיא בלא תעשה להכי נקט במת יחיד ולא במת ציבור דבמת ציבור בשעת איסור הבמות ליכא דשעת איסור הבמות לאחר שנבחר משכן שילה ומשחרב היה להם היתר עד שנבנה בית עולמים ומשנבנה חזרו לאיסורם ושוב לא היה להם היתר:

שהיא בלא תעשה - אבל כרת דשחוטי חוץ ליכא ובשחיטת קדשים בפרק בתרא (זבחים דף קיד:) מוקי לה בקודם חצות דמחוסר זמן הוא להתקבל בפנים דכתיב אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו הראוי לפתח אהל מועד חייב עליו ושאינו ראוי לאהל מועד אינו חייב עליו ויליף מהכא דמחוסר זמן בחוץ אע"פ שאינו בכרת בלא תעשה מיהא הוי הואיל וראוי לבא לאחר זמן:

יכול אף בשעת היתר הבמות כן - יהא בלא תעשה זה דהא לא הותרה במת יחיד אלא לדבר הנידר ונידב ולהוי האי לגביה כשעת איסור:

ת"ל כו' - דהאי לאו דהכא לא משתעי אלא בשעת איסור הבמות והכי שמעינן ליה לקרא לא תוכל לזבוח את הפסח בבמת יחיד בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד כו' כי אם אל המקום אשר יבחר שם תזבחנו:

ופרכינן לר' יוסי ממאי דקרא לכדר' שמעון כו' - ולאו פירכא כולי האי דאיכא למימר מר דריש ליה הכי ומר דריש ליה הכי אלא טעמא דר' יוסי מהדר לפרושי מאיש לפי אכלו:

לא ס"ד - דלאסור פסח על היחיד אתא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו על איש אחד תשחטו ובלבד שיראה לאכילה:

מפרישנא - שם מקום:

אשה בראשון - חובה ובשני רשות ולקמיה יליף טעמייהו:

טפילה - חיבור:

קתני מיהת בפני עצמה - לשון יחיד: ה"ג לא נשים ועבדים וקטנים:

תפלות - עבירה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צא ב (עריכה)


עבדים וקטנים משום פריצותא - דמשכב זכור:

אין שוחטין עליה כל עיקר - ואפי' טפילה דלא שייכא ביה מידי ואי אכלה ביה הוה פסח נאכל שלא למנויו וה"ה לעבדים דאין אוכלין בו וכי אכלי עבדים ונשים בראשון שהן רשות בו אבל בשני לא דאפי' מרשות אימעוט כדלקמן:

במכסת נפשות - מדלא כתב אנשים אפי' אשה במשמע:

כתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא - והכי משמע ליה קרא והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת כי קרבן ה' כו' כי לשון שימוש אי כשקרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא והכי דריש בפרק מי שהיה טמא (לקמן צג.) אליבא דר"י א"נ קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא:

וכתיב בשני ונכרתה הנפש ההיא - דאע"ג דאראשון קאי מיהו כי קרבן ה' אשני קאי וכדמפרשינן וגמרינן בה כרת לקמן (שם) האי חטאו ישא מונשא חטאו דמברך את השם דכתיב ביה את ה' הוא מגדף ונכרת וגו' והוי כמאן דכתיב נפש בגופיה:

ואלא האיש - דגבי פסח מאי עביד ליה ליכתוב חטאו ישא ותו לא:

כתיב בראשון איש - לקמן בעי מאי איש כתיב בראשון:

איש זוכה - לאחרים בלקיחתו אם לקח מקח לצורך אחרים או קיבל מתנה לשם אחרים כדכתיב ויקחו איש שה לבית אבות ואין קטן זוכה דאין נעשה שליח:

אלא מאיש לפי אכלו - דריש ליה למעוטי אשה:

והא מדר' יוסי סבר לה כר"ש - דאין שוחטין פסח בבמת יחיד מולא תוכל לזבוח:

ר"ש נמי סבר לה כר' יוסי - דיליף מאיש לפי אכלו ששוחט פסח על היחיד דאי לא ס"ל כוותיה ממאי דהאי באחד לדרשא דידיה אתא הא טפי משמע שפיר כר"י דאין שוחטין על היחיד:

לפי אכלו - בלאו איש נמי נפקא לן מלשון יחיד דשוחטין פסח על היחיד ואיש דרשינן ליה למעוטי אשה:

רשות ודוחה את השבת - בתמיה:

ידקדקו בו - משום שאינן בני תורה יחמירו עליו לדקדק ויפסילוהו על חנם:

הכי גרסינן תנו רבנן פסח מצה ומרור בראשון חובה כו' - בראשון לילה הראשון:

אהייא קאי - מכאן ואילך רשות דתנא קמא אי נימא אפסח פסח כל שבעה מי איכא:

ואלא אמצה ומרור - ועלה מהדר ר"ש אף בראשון דקאמרת חובה באנשים הוא דהויא אבל בנשים רשות:

לית ליה לר"ש - והא ליכא למימר דליהדר אמרור לחודיה דסתמא מצה ומרור בהדי הדדי כתיב על מצות ומרורים וכשם שנשים באכילת מצה חובה הכי נמי במרור:

הואיל וישנן בבל תאכל חמץ - דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דכתיב (במדבר ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו':

אלא - הכי קאמר פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות וקאי האי מכאן ואילך אמצה ומרור ור"ש פליג אפסח דקאמרת בראשון חובה באנשים הוא דהוה חובה אבל בנשים רשות ורבי שמעון לטעמיה:

מתני' אונן טובל ואוכל את פסחו לערב - ואף על פי שעדיין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום שנאמר (ויקרא י) הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וטבילה בעי וזו אחת מאחת עשרה מעלות דחומר בקודש (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש מתוך שנאסרו עד עכשיו בקדשים אצרכינהו רבנן טבילה ואף על פי שמחוסר כפורים טבל אתמול אבל לא יאכל אונן לערב בשאר קדשים דאסור אנינות לילה מדרבנן ולגבי פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת:

השומע על מתו - יום שמועה הוי אונן דרבנן:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צב א (עריכה)


וכן מי שליקטו לו עצמות - אביו ואמו אמרי' במועד קטן (דף ח.) מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל עליהן:

טובל ואוכל בקדשים - לערב דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא הלכך בלילה ליכא אנינות:

כפורש מן הקבר - וצריך הזאה שלישי ושביעי:

גמ' לא העמידו דבריהם - לאוסרו באכילת פסחו מפני אנינות דדבריהם דהא פסח כרת הוא אבל אכילת קדשים עשה בעלמא הוא ואכלו אותם אשר כפר בהם (שמות כט):

מלקט - משמע הוא עצמו ליקטן:

מחלוקת בערל נכרי - שאינו מקבל טומאה בנכריותו דב"ה סברי גזירה שמא יטמא במת לשנה הבאה עה"פ ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומא' עד יום ע"פ שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי והשתא נמי אטבול ואיכול ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא קיבל טומאה בנכריותו אבל עכשיו הוא טמא הלכך כשמתגייר ממתין שבעה שאין לך טומאה שעברה עליו שלא טהר ממנה ואע"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קבל טומאה בנכריותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו:

אבל ערל ישראל - שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערילתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה:

ערל הזאה ואיזמל - סימני הלכות הם:

הא דאמרן - דחזי לאורתא ומשום גזירה דשנה הבאה דחיוה ב"ה:

ואינה דוחה שבת - בפ' אלו דברים ולא עביד פסח ושבות דרבנן הוא:

אין מביאין אותו - איזמל למילה:

דרך חצרות - אף על גב דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למול מעכבו דתניא מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח וליכא למימר משום כרת דערל זכר אשר לא ימול וגו' דמילה דדחיא שבת בזמנה וקטן לאו בר כרת הוא:

אונן - אנינות לילה מדרבנן דאמרן לעיל אוכל פסחו לערב:

מצורע - שטבל והעריב שמשו בשביעי נכנס בשמיני למחנה לויה לשער נקנור שלא נתקדש בקדושת עזרה כדכתיב בקרא (ויקרא יד) והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם לפני ה' וגו' ובעזרה עצמה לא היה נכנס אלא מכניס ידיו לבוהנות לפי שאין מחוסר כפורים נכנס לה כדאמרי' [במכות] (דף ח:) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים שאם נכנסו למקדש חייבין כרת:

וראה קרי בו ביום - ונדחה ממחנה לויה כדאמרי' באלו דברים (דף סז:) דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות וטובל לקרוייו דלצרעתו טבל מאתמול אף על פי שטבול יום אחר דקרי אינו נכנס דכתיב (דברים כג) כי יהיה בך איש וגו' וכבא השמש יבא אל תוך המחנה זה נכנס להר הבית להכניס ידיו לבוהנות כדי שיאכל פסחו לערב:

יבא עשה - דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דטבול יום בהר הבית שאין בו כרת אלא בעזרה ואי משום דמכניס ידיו לעזרה הא אמרינן בשחיטת קדשים בפ"ג (דף לב:) איכא למ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה ואיכא למאן דאמר הואיל והותרה לו אותה ביאה מקצת לצרעתו אע"פ שענוש כרת משום מחוסר כפורים והתירו הכתוב דכתיב לפני ה' הותרה לו אף לקרוייו:

וא"ר יוחנן - עשה שאין בו כרת דקאמר תנא דברייתא לאו דוקא דאפילו עשה אין בו בטבול יום במחנה לויה אלא דרבנן הוא וקרא דכבא השמש במחנה שכינה קאמר:

חצר החדשה - הר הבית וקרי לה חדשה מפני חידוש שחידשו והוסיפו על קדושתו בו ביום ואמרו טבול יום לא יכנס לה והכי גמיר ר' יוחנן מרביה דדבר זה חידוש וגבי פסח לא העמידו דבריהם לאיסור (דמצורע) [דבעל קרי] מלבוא אלא התירוהו ליכנס ולטהר שלא ידחה מפסח:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: פסחים צב ב (עריכה)


שבודקין - מהלכין בבית הפרס ע"י בדיקה לעשות פסח אם אין לו דרך אחרת:

ואין בודקין לאוכלי תרומה - אלא ימתין ויקיף או יום או יומים עד שמגיע אל תרומתו ואוכלה:

ה"ג מאי בודקין - היאך יבדוק:

מנפח בית הפרס - הוא שדה שנחרש בה קבר כדתנן (אהלות פי"ז מ"א) החורש בית הקבר הרי זה עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה וגזור רבנן שמא כיתתה מחרישה את העצמות ופיזרתן באורך המענה ויש כאן עצם כשעורה ויעבור ויסיטנו ועצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא דהיינו היסט הלכך מנפחו בפיו ואם יש עצם גדול יראנו ועצם כשעורה נדחה בנפיחתו ואהל אין מטמאו דהא אין טומאת אהל בעצמות אלא רוב בנין ורוב מנין:

שנידש - ברגל טהור שדריסת הרגלים העבירתן והבא לעשות פסחו יבדוק אם נידש ויעבור אבל לאכילת תרומה לא סמכי' עלה שיכול להמתין ובית הפרס מדבריהם ולא העמידום במקום כרת דפסח:

פרק תשיעי - מי שהיה


מתני' מי שהיה טמא: א"כ למה נאמר טמא - בגמ' פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד אלא אדרך רחוקה קאי דאנוס הוי דלא מצי עביד וה"נ אמרינן בגמרא ואי בעי למיעבד ע"י שלוחו עביד כמ"ד בגמרא הורצה והלכך הואיל ושאר אונסין אידחו לשני אונס דדרך רחוקה ל"ל דאידכר רחמנא טפי מאונס אחרינא הא דרך רחוקה אנוס הוא שאינו יכול ליכנס כל שעת שחיטה כדאמרינן בגמ' ולאשמעינן דאי בעי למיעבד לא מצי עביד לא מצינו למימר דהא ודאי מצי עביד כמ"ד הורצה:

שאלו פטורין מן ההכרת - טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס ואלו חייבין מפרש בגמרא:

גמ' שחטו וזרקו עליו - ולערב יבא ומ"מ בדרך רחוקה הוא שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו כל שש שעות עד שקיעת החמה:

הורצה - ופטור מן השני:

כטמא - ולא עשה כלום וזקוק לשני:

מדקתני ולא עשה מכלל דאי בעי מצי עביד - ואטמא ליכא לאוקמא ועל כרחיך אדרך רחוקה קא מהדר: וליטעמיך סיפא גבי שגג ונאנס דתנא תו זימנא אחריתי ולא עשה אהי מוקמת לה הלא שגג ולא ידע שהיום פסח הרי שגג ונאנס ומאי אי בעי איכא למימר הכא אלא מאי אית לך למימר בלא עשה דסיפא מזיד קתני בהדייהו ועלה קאי ולא עשה דאי בעי הוה עביד:

ה"נ - גבי לא עשה דרישא אונן קתני בהדייהו ועלה קאי ולא עשה דאי בעי עביד כדאמרי' בפ' האשה (דף צא.) האונן והמפקח הגל כו' שוחטין עליהן:

מתני' נמי דיקא - דמזיד ואונן קתני בה:

אהייא - קתני חייבין בהכרת:

ור' נחמן - דאמר לא תנן אוננין ברישא ולא עשה אדרך רחוקה קאי אמר לך סיפא ודאי מזיד מחסרא בה ועלה קאי ולא עשה דסיפא וחייבין בהכרת נמי עליה קאי והא דתני חייבין לשון רבים איידי דתנא פטורין תנא נמי חייבין (אמר המגיה בקצת פי' רש"י זה אינו) ותימה לי אמאי לא אמר ר"נ מנא אמינא לה דקתני א"כ למה נאמר דרך רחוקה שאלו פטורין כו' מדקאמר למה נאמר ש"מ דאי בעי למיעבד עביד כר"נ דאי כרב ששת איצטריך דאי בעי למיעבד דלא ליעבד (עד כאן):