ביאור:משנה פסחים פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת פסחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

איסור מלאכה בערב פסח: בין מנהג להלכה[עריכה]

החטיבה ערוכה במבנה כיאסטי: בתחילתה ובסופה איסורי מלאכה, המנגידים את הפסח (חג המקדש) לתשעה באב, בשכבה השניה הלכות ע"ז ויום הכיפורים, ובמרכז - אכילת פסח.

חטיבה I: מלאכה בערב פסח כמנהג המקום[עריכה]

(א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין.

מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין.

המלאכה בערב פסח, למי שמחמיר, היא איסור גמור, שהרי יום זה מכונה במקרא "פסח", בניגוד ל"חג המצות" המתחיל בלילה. גם המקלים נהגו לאסור מלאכה אחרי חצות היום.

סיבה נוספת לאיסור המלאכה היא הקרבת הקרבן: מסורות אחדות קובעות שביום הקרבת קרבן יחיד - היחיד אסור בעשיית מלאכה. (ראו ירושלמי פסחים ל ג)

אל ישנה, ולכן גם לא יחמיר במקום שמקילים, כדי למנוע מחלוקות. ויש אומרים שיכול להחמיר בענין זה, כי ממילא אין ההימנעות ממלאכה ניכרת.

והשוו מגילה ב, ג, שם נקבע שאם עתיד לחזור למקומו - קורא כמקומו.

בביעור השביעית יש חלוקה מסודרת ל"שלוש ארצות" (ראו שביעית ט, ב,) אבל גם שם העובר ממקום למקום מחמיר כשניהם לדעת ת"ק. ר' יהודה מציע להקל אם הוביל למקום שלא כלו הפירות, ולהצמד למנהג המקום שהלך לשם.

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין,

נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם.
ואל ישנה אדם, מפני המחלוקת:


(ב) כיוצא בו:

המוליך פרות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו,
או ממקום שלא כלו למקום שכלו - חייב לבער.
רבי יהודה אומר: אומרים לו "צא והבא לך אף אתה!"


(ג) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגויים - מוכרין.

מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.

משנה זו נמצאת גם בע"ז א, ו. לפי התלמוד מדובר באיסורי שבת (בהמה גסה) או בחשש רביעה (בהמה דקה), ולפי ההקשר במשנה שם מדובר בחשש שמא יקריבו אותם לעבודה זרה, וכך עולה גם מ"ברית דמשק" עמ' יב. יתכן שההבחנות בין בהמות כאלה לאחרות נובעות ממנהגי ע"ז.

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה - עגלים וסייחים - שלמים ושבורין.

רבי יהודה מתיר בשבורה.
בן בתירה מתיר בסוס:


(ד) מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים - אוכלין.

רבן גמליאל נהג לאכול את הפסח גם אחרי החורבן, ראו לקמן ז, משנה ב, וחכמים אסרו לעשות כך, ראו תוספתא ביצה ב, טו: "אמרו לו: אף הוא קרוב להאכיל קדשים בחוץ, מפני שקורין אותן פסחים". יתכן שתודוס פעל לפני החורבן, ולכן עורר התנגדות חריפה יותר מרבן גמליאל.

אכילת הפסח במרכז החטיבה, כיאה למסכת פסחים, ורק עליה אין הסתייגויות.

לפי התוספתא ג, יז, שני המנהגים בעניין יום הכיפורים קשורים לאיסור תשמיש המטה ביום זה. יתכן גם שבעניין זה היו שיישמו את הפסוק שמות לה ג, וסברו שהיתר הדלקת הנר בשבת הוא משום עונג שבת, אבל ביום הכיפורים, שממילא אין אוכלים בו, אין להתענג.

לגבי היתר ההדלקה במבואות וכו' - השוו תרומות יא, י: צרכי הציבור נחשבו כעדיפים על צרכי הפרט, וכוללים אותו.

מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין.

מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים - מדליקין.

מקום שנהגו שלא להדליק - אין מדליקין.
ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, ועל גבי החולים:


(ה) מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב - עושין.

תשעה באב, יום חורבן המקדש - מקביל לערב פסח, שהיה חג המקדש לפני החורבן.

בעניין עשיית עצמו ת"ח - השוו ברכות ב, ח: שם אוסר רשב"ג על נטילת השם של ת"ח, וכאן הוא מאשר זאת.

מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - אין עושין.
ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם.


חטיבה II: מלאכה בערב פסח כהלכה כללית[עריכה]

וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עקר.

שלוש גישות בקשר למלאכה בערבי פסחים: מ"א משאירה הכל למנהג המדינה, חכמים כאן קובעים את המנהג ביהודה ובגליל ומגדירים אותו, וב"ש וב"ה מנסים לקבוע הלכה אחידה לכל מקום.

יתכן לקשור את דעת בית שמאי לזמן בדיקת החמץ בפרק א: איסור המלאכה מתחיל מהתחלת טקסי החג, המתקיימים בערב י"ד בניסן.

הלילה - בית שמאי אוסרין,

ובית הלל מתירין עד הנץ החמה:


(ו) רבי מאיר אומר: כל מלאכה שהתחיל בה קודם לארבעה עשר - גומרה בארבעה עשר.

אבל לא יתחיל בה בתחילה בארבעה עשר - אף על פי שיכול לגמרה.
וחכמים אומרים: שלש אמנויות עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות,

תפירה, תספורת וכיבוס הותרו בתנאים מסוימים גם בחוה"מ (ראו מו"ק א, ח, ושם, ג, א-ב.) לכן מתירים אותן גם בערב פסח, שאיסור המלאכה בו קל יותר. ר' יוסי מוסיף סנדלרים, כדי לסייע לעולי הרגל.

ואלו הן: החייטים והספרים והכובסין.
רבי יוסי בר יהודה אומר: אף הרצענים: סנדלרים


(ז) מושיבין שובכין לתרנגולים בארבעה עשר.

ותרנגולת שברחה - מחזירין אותה למקומה.

מחזירים את הדוגרת (לפי הבבלי מדובר אפילו בחוה"מ, כשאסור להושיב אותה להתחלת הדגירה), אבל בשבת אסור להחזיר אותה בידיים, ראו שבת יח, ב.

המשנה מבחינה בין איסורי המלאכה בארבעה עשר לבין איסורי המלאכה בחול המועד, החמורים יחסית.

בארבעה עשר מותר להוליך כלים (בגדים), אבל במועד מותר רק לצורך המועד או בדבר האבד, ראו מו"ק ב, משנה ד.

ואם מתה - מושיבין אחרת תחתיה.

גורפין מתחת רגלי בהמה בארבעה עשר,

ובמועד - מסלקין לצדדין.

מוליכין ומביאין כלים מבית האומן בארבעה עשר - אף על פי שאינם לצורך המועד:


(ח) ששה דברים עשו אנשי יריחו.

אנשי יריחו הקלו יותר מאשר ביהודה (ראו לעיל משנה ה), ועשו מלאכה לאחר חצות היום, כי הרכבת הדקלים היא "דבר האבד", וראו תוספתא מו"ק א, ז.

לגבי העומר, השוו מנחות י, ח. וראו תוספתא סנהדרין ב, ה, שההבשלה המוקדמת היתה שיקול שלא לעבר שנת בצורת.

לגבי גמזיות של הקדש, ראו תוספתא זבחים, יא ז, שאנשי יריחו נאלצו להקדיש את השקמים, אבל ניסו לשמור לעצמם את פירות השקמה.

לגבי אכילת הנשרים בשבת, יתכן שאנשי יריחו פסקו כבית שמאי (ביצה א, א,) שנולד מותר - בפרט בנשירת הדקל, שסביר שפירותיו נשרו לפני השבת.

לגבי הפאה לירק השוו פאה א, ד.

ראו בתוספתא ג, יט-כ, שאנשי יריחו החמירו על עצמם - ודווקא כאן מיחו בידם חכמים. הרי שאין מנהג המקום מתיר הכל, אבל בערב פסח יש לו מקום אפילו אחרי חצות היום.

מה המסר לגבי החמרת יתר?

על שלושה מחו בידם, ועל שלושה לא מחו בידם.
ואלו הן שלא מחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, בערב פסח
וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר,
ולא מחו בידם.
ואלו שמחו בידם: מתירין גמזיות של הקדש, ואוכלין מתחת הנשרים פירות שנשרו בשבת, ונותנין פאה לירק,
ומחו בידם חכמים:


בכתבי היד משנה זו אינה מופיעה, ומקורה בבבלי ברכות י ב. מכל מקום המבנה שלה דומה לזה של משנה ח, ומעניין לחפש דמיון בין יחס למלך לבין היחס למנהגי מקומות. יש לחז"ל כבוד כלפי מנהג המקום, אבל הם מרשים לעצמם גם להסתייג.

לגבי "גנז ספר רפואות" - השוו בן סירא לח, פס' ט, יב, וכן הסיפור על ספר הרפואות של נח המופיע בס' היובלים י, יח.

לגבי הכניעה למלך אשור, השוו למעשי הנכנעים לרומאים על חשבון המקדש.

לגבי "עיבר ניסן בניסן" - התלמוד קושר עניין זה לפסח חזקיה, ראו דברי הימים ב ל. אם כך הדבר, מעניין שהקב"ה מודה לחזקיה, ראו שם פס' כ, ואילו חכמים - לא, כי לדעתם טומאה הותרה בציבור ולכן לא היה צריך לעבר את השנה.

מה אומרים כאן חכמים על עצמם?

(ט) ששה דברים עשה חזקיה המלך. על שלושה הודו לו, ועל שלושה לא הודו לו.

גרר עצמות אביו על מטה של חבלים - והודו לו.
כתת נחש הנחושת - והודו לו:
גנז ספר רפואות - והודו לו.

על שלושה לא הודו לו: קצץ דלתות של היכל ושגרן למלך אשור - ולא הודו לו.

סתם מי גיחון העליון - ולא הודו לו.

עיבר ניסן בניסן - ולא הודו לו: