ביאור:משנה מעילה פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מעילה: א ב ג ד ה ו

מסכת מעילה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

לא נהנים ולא מועלים[עריכה]

חטיבה I: קרבנות שמתו בעליהם[עריכה]

(א) וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ - יָמוּתוּ.

המשנה על החטאות המתות הופיעה בתמורה ד, א. כאן חוזרים עליה כי יש בה דיני מעילה.

וְשֶׁעִבְּרָה שְׁנָתָהּ, וְשֶׁאָבָדָה, וְנִמְצֵאת בַּעֲלַת מוּם,
אִם מִשֶּׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים - תָּמוּת, וְאֵינָה עוֹשָׂה תְמוּרָה,
לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין;
אִם עַד שֶׁלֹּא כִפְּרוּ הַבְּעָלִים - תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר
וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אַחֶרֶת,
וְעוֹשָׂה תְמוּרָה, וּמוֹעֲלִין בָּהּ.


(ב) הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין,

הנזיר מביא חטאת עולה ושלמים. אם לא הפריד בין הכספים השונים - אמנם אסור ליהנות מהם, אבל אין בהם דין מעילה, כי כל מטבע עשויה להיות עבור השלמים, ואם מת - עוברים כולם לנדבה. וראו תוספתא א, ה, שאם השתמש בכל הסכום - מעל, אבל אם השתמש רק בחלקו - פטור. וראו שם למקרה שהפריש בהמות לקרבנותיו.

אם הבחין בין הכספים ומת - כספי החטאת הולכים לים המלח, אבל אין בהם מעילה כי אינם מיועדים לקרבן; כספי העולה והשלמים משמשים לקניית בהמות עולה ושלמים לנדבה, ומועלים בכספי העולה. וראו נזיר ד, ד: השלמים דומים לשלמי נזיר בזמן אכילתם, אבל אין להוסיף עליהם לחם.

מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לָבוֹא כֻלָּם שְׁלָמִים.
מֵת: הָיוּ סְתוּמִין - יִפְּלוּ לִנְדָבָה;
הָיוּ מְפֹרָשִׁין - דְּמֵי חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.
דְּמֵי עוֹלָה - יָבִיא עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן,
דְּמֵי שְׁלָמִים - יָבִיא שְׁלָמִים,
נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵינָן טְעוּנִין לֶחֶם.


חטיבה II: שאריות הקודשים[עריכה]

(ג) רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַדָּם - קַל בִּתְחִלָּתוֹ, וְחֹמֶר בְּסוֹפוֹ.

למרות הדמיון בין הדם לנסכים, שכולם נוזלים הניתנים על המזבח, מבחין ביניהם ר' שמעון:

אין מתירים לדם, ולכן אין מועלים בו, אבל לאחר שנזרק - יש לשלם להקדש על השימוש בו כזבל, לעניין היציאה לנחל קדרון ראו מידות ג, ב, ולעניין המעילה ראו יומא ה, ו, אבל ראו דעת חכמים בתוספתא א, ח, שאין מעילה בדמים.

את הנסכים יתיר הדם, ולכן מועלים בהם לפני הניסוך. לאחר מכן נעשתה מצוותם, והם חולין.

הַנְּסָכִים - חֹמֶר בִּתְחִלָּתָן, וְקַל בְּסוֹפָן:

הַדָּם: כַּתְּחִלָּה - אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ,

יָצָא לְנַחַל קִדְרוֹן - מוֹעֲלִין בּוֹ.

הַנְּסָכִים: כַּתְּחִלָּה מוֹעֲלִים בָּהֶן,

יָצְאוּ לַשִּׁית - אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן.


(ד) דִּשּׁוּן הַמִּזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

בדשן של המזבח החיצון מותר ליהנות, וראו לעיל ב, ד.

הַמַּקְדִּישׁ דִּשּׁוּן כַּתְּחִלָּה אם אדם זכה בדשן, הקדישו ומעל בו - מוֹעֲלִין בּוֹ.

חטיבה III: הקדש שאינו למטרה הנכונה, וגידוליו[עריכה]

לדעת ר' שמעון מותר ליהנות מתורים שלא הגיע זמנם. לפי נוסח הדפוס הוא מחמיר בהם וסובר שמועלים בהם. והשוו זבחים יד ב, שמטה לנוסח הדפוס.

תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, [וּבְנֵי יוֹנָה] שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹרִין שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן - לֹא מוֹעֲלִין בָּהֶן,
וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעִבֵּר זְמַנָּן - לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין.


(ה) חֲלֵב מֻקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין - לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. כי אינם ראויים למזבח

השוו ספרא חובה כ: שם מרחיבים ומוסיפים שאם הקדיש תרנגולת או אתון למזבח, למרות שאין להקריב אותן - גם ביציה וחלבה קדושים (לבדק הבית) ומועלים בהם. אבל חלב של בהמה המתאימה להיות מוקרבת - אין נהנים ואין מועלים בו, למרות שולדה קדוש, ראו תמורה ג, א, כי הולד ראוי למזבח.

בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּקָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ.
אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת: הִקְדִּישׁ תַּרְנְגֹלֶת - מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבְבֵיצָתָהּ;
חֲמוֹר - מוֹעֲלִין בָּהּ, וּבַחֲלָבָהּ.


(ו) כָּל הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ - לֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת,

לְבֶדֶק הַבַּיִת - לֹא לַמִּזְבֵּחַ, לֹא לַמִּזְבֵּחַ וְלֹא לְבֶדֶק הַבַּיִת
מוֹעֲלִין בּוֹ.

לפי הספרא הנ"ל יש לומר שאין להקדיש לכתחילה את הראוי למזבח - לבדק הבית וכו', אבל אם עשה כך - דינם של המוקדשים כקדשי בדק הבית, וכן גם דינם של הראויים לבדק הבית בלבד שהוקדשו למזבח, או של מה שאינו ראוי כלל להקדשה ויש למכרו ולקדש את דמיו.

מים ופירות - ראויים רק לבדק הבית. יונים - ראויים למזבח, זבל ועשבים - לא לזה ולא לזה.

הדוגמא של המשנה אינה מפרטת במה מועלים, אלא נכנסת לשאלת הקדשת דברים שלא באו לעולם:

לדעת ר' יהודה אינם מוקדשים, ור' יוסי מבחין בין הגידולים (הפירות והעשבים) לבין שאר המקרים.

חלב המוקדשים הוא כגידולי הקדש, ראו משנה ה.

חלב המוקדשים קדוש, ולכן אין להניק את הולדות בו, וראו מכילתא משפטים יט.

בשדה ההקדש אין דיני "לא תחסום", בניגוד לדיש בתבואת תרומה, ראו תרומות ט, ג; אבל ראו תוספתא א, יא, ש"אחרים מתנדבים לה", כלומר נותנים לה חולין.

כמו כן אין בשדה הקדש היתר אכילה לפועלים (ראו ב"מ ז, ב-ד.)

כֵּיצַד? - הִקְדִּישׁ בּוֹר מָלֵא מַיִם, אַשְׁפּוֹת מְלֵאָה זֶבֶל,

שׁוֹבָךְ מָלֵא יוֹנִים, אִילָן מָלֵא פֵרוֹת, שָׂדֶה מְלֵאָה עֲשָׂבִים,
מוֹעֲלִין בָּהֶן - וּבְמַה שֶּׁבְּתוֹכָן.
אֲבָל אִם הִקְדִּישׁ בּוֹר - וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּא מַיִם; אַשְׁפּוֹת - וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּאת זֶבֶל;
שׁוֹבָךְ - וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּא יוֹנִים; אִילָן - וְאַחַר כָּךְ נָשָׂא פֵרוֹת;
שָׂדֶה, וְאַחַר כָּךְ נִתְמַלָּאת עֲשָׂבִים
(מוֹעֲלִין בָּהֶן, וְאֵין) מוֹעֲלִין בְּמַה שֶּׁבְּתוֹכָן, (דִּבְרֵי רְבִּי יְהוּדָה.)
רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֶה וְאֶת הָאִילָן
מוֹעֲלִין בָּהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ.

וְלַד מְעֻשֶּׂרֶת לֹא יִינַק מִן הַמְעֻשֶּׂרֶת - וַאֲחֵרִין מִתְנַדְּבִין כֵּן.

וְלַד מֻקְדָּשִׁין לֹא יִינַק מִן הַמֻּקְדָּשִׁין - וַאֲחֵרִין מִתְנַדְּבִין כֵּן.
הַפּוֹעֲלִים לֹא יֹאכְלוּ מִגְּרוֹגְרוֹת שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ.
וְכֵן פָּרָה לֹא תֹאכַל מִכַּרְשִׁנֵי הֶקְדֵּשׁ.


חטיבה IV: הקדשת עצים ומים[עריכה]

(ז) שָׁרְשֵׁי אִילָן שֶׁלַּהֶדְיוֹט בָּאִין בְּשֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ, וְשֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ בָּאִין בְּשֶׁלַּהֶדְיוֹט,

אין ליהנות מהשרשים, אבל אין בכך שהם בשדה ההקדש כדי לאסור את הפירות.

המים ממעיין חולין שנבע בשדה הקדש מותרים לשימוש לאחר שיצאו מהשדה, בדומה למים שנשאבו ע"י השורשים.

במים של ניסוך המים בסוכות השוהים בחבית זהב מועלים רק לאחר שניתנו בצלוחית - כלי השרת (ראו סוכה ד, ט,) כי הם ראויים למזבח, אבל אין להשתמש בחבית עצמה שהרי היא שייכת לבדק הבית - ראו תוספתא א, יב.

הערבות אינן מהתורה ואינן מוקרבות, ולכן לדעת ר' אלעזר מותר ליהנות מהן, ראו שם משנה ה.

לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

מַעְיָן שֶׁהוּא יוֹצֵא מִתּוֹךְ שְׂדֵה הֶקְדֵּשׁ - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

יָצָא חוּץ לַשָּׂדֶה - נֶהְנִין מִמֶּנּוּ.

הַמַּיִם שֶׁבְּכַד שֶׁלַּזָּהָב - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

נִתָּנוּ בִצְלוֹחִית - מוֹעֲלִין בָּהֶן.

עֲרָבָה - לֹא נֶהְנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין.

רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: נֶהְנִים הָיוּ מִמֶּנָּה זְקֵנִים בְּלוּלַבֵּיהֶם.


(ח) קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁלַּהֶקְדֵּשׁ - לֹא נֶהְנִין וְלֹא מוֹעֲלִין;

חומרת המעילה אוסרת אפילו להשתמש בקן שבאילן, ובכך האיסור עולה על איסור האשרה, האסורה בהנאה.

אם הקדיש את החורש - מועלים בכל חלקיו, אבל אם ההקדש קנה רק את העצים - השימוש בעלי השלכת ובנסורת אינו נחשב מעילה. וראו פסחים ד, ח, שאנשי יריחו התירו להשתמש בגווזיות (עלי השלכת) של הקדש לכתחילה.

שֶׁבָּאֲשֵׁרָה - יַתִּיז בַּקָּנֶה. יוריד את הקן בעזרת מקל, ולא יטפס על העץ - ויכול להשתמש בקן.
הַמַּקְדִּישׁ אֶת הַחֹרֶשׁ - מוֹעֲלִין בְּכֻלּוֹ.
הַגִּזְבָּרִים שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָעֵצִים - מוֹעֲלִין בָּעֵצִים,
וְאֵין מוֹעֲלִין לֹא בִשְׁפוּי, וְלֹא בִגְוִיָּה.