ביאור:משנה זבחים פרק יד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
|
ההיתרים בפרק הם משני סוגים: היתרים הנוגעים לסוג הקרבן, והיתרים הנוגעים להיסטוריה. |
היתרים להקרבה בחוץ
[עריכה]חטיבה I: הקרבת קרבנות פסולים למזבח בחוץ
[עריכה]|
העיקרון במשנה זו עומד גם מאחורי הפטור להקרבת חטאת בחוץ לאחר שחברתה כיפרה, ראו בסוף הפרק הקודם. |
(א) פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ - פטור
- שנאמר (ויקרא יז ד) "ואל פתח אהל מועד לא הביאו"
- כל שאינו ראוי לבוא "אל פתח אהל מועד" - אין חייבין עליו:
|
רשימה זו היא של קרבנות שנפסלו לפני הגיעם לקודש, וראו לעיל יג, ד. לדעת ר' שמעון עובר על לאו שבדברים יב יג. תורים ובני יונה - ראו לעיל ז, ה. |
(ב) הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר
- והכלאים, והטריפה, ויוצא דפן, שהקריבן בחוץ - פטור
- שנאמר (ויקרא יז ד) "לפני משכן ה'"
- כל שאינו ראוי לבוא "לפני משכן ה'" - אין חייבין עליו.
בעלי מומין, בין בעלי מומין קבועים בין בעלי מומין עוברים, שהקריבן בחוץ - פטור.
- רבי שמעון אומר: בעלי מומין קבועים - פטור.
- ובעלי מומין עוברין - עוברין ב"לא תעשה".
תורים שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שהקריבן בחוץ - פטור.
- רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן - פטור.
- ותורים שלא הגיע זמנן - ב"לא תעשה".
"אותו ואת בנו" (ויקרא כב כח), ומחוסר זמן קרבן שהוקרב לפני זמנו, וראו במשנה ג - פטור.
- רבי שמעון אומר: הרי זה ב"לא תעשה"
- שהיה רבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן - הרי זה ב"לא תעשה", ואין בו כרת
- וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת - אין בו ב"לא תעשה":
|
מחוסר זמן בגופו - כגון קרבן צעיר מדי, ראו ויקרא כב כז, וכן כל המקרים שבהם חולק ר' שמעון במשנה ב. בשר חטאת וכו' - מדובר שהעלה מהבשר, ולא מהאימורים, והשוו לעיל יג, ה. גם מותר העומר וכו' נאכלים לכהנים, ראו מנחות ו, א-ב. שאר המעשים אינם דומים להקרבה ולכן מותרים, וראו ספרא אחרי מות פרק י ט. וראו כלל בתוספתא יב, ו. וראו רשימה של עבודות בחוץ שאין חייבים עליהן מיתה אלא בלאו, בסוף תוספתא יב, ח. |
(ג) "מחוסר זמן", בין בגופו בין בבעליו.
- איזה הוא "מחוסר זמן בבעליו"?
- הזב, והזבה, ויולדת, ומצורע, שהקריבו לפני זמנם! חטאתם ואשמם בחוץ - פטורין.
- עולותיהן ושלמיהן בחוץ - חייבין. כי עולות ושלמים ניתן להקריב תמיד.
המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קדשי קדשים, מבשר קדשים קלים,
- ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות,
- היוצק, הבולל, הפותת, המולח, המניף, המגיש,
- המסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים בחוץ - פטור.
אין חייבין עליו לא משום זרות, ולא משום טומאה,
- ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום רחוץ ידים ורגלים:
|
הדיון ההיסטוריציסטי לכאורה על הקרבה בבמות עוסק למעשה גם במקדש חוניו, שהיה פעיל בימי בית שני. |
חטיבה II: הקרבה בבמות
[עריכה](ד) עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה - בבכורות.
|
על הבמות הקריבו לפני הקמת המשכן גם חיות ולא רק בהמות, וגם בעלי מום; אבל אחרי הקמת המשכן נאסר להקריב חיות ובהמות בעלות מום אפילו בשעת היתר הבמות. העבודה היתה בבכורים - ראו תוספתא יג, א-ב. וראו הבחנות בין דין "במה גדולה" לדין "במה קטנה" שם בהלכה ה ובהלכה ז. לאיסור הבמות בהקמת המשכן - ראו ויקרא יז ה. |
- משהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה - בכהנים.
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
- קדשים קלים - בכל מחנה ישראל:
(ה) באו לגלגל (יהושע ד יט), והותרו הבמות.
|
בגלגל היה הארון יוצא למלחמה, ולא היה עם הבמה בגלגל. גם בנוב ובגבעון היה הארון בנפרד, בקרית יערים ובעיר דוד. לכן היה היתר במות, כי הבמה הגדולה לא היתה מחייבת בלי הארון. לדעת ר' שמעון ור' יהודה בזמן היתר הבמות היו אוכלים קדשים קלים בכל מקום שרואים ממנו במה כלשהי, ראו תוספתא יג, ג. |
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
- קדשים קלים - בכל מקום:
(ו) באו לשילה (יהושע יח א) - נאסרו הבמות.
- לא היה שם תקרה, אלא בית של אבנים מלמטן, ויריעות מלמעלן, והיא היתה "מנוחה" (דברים יב ט).
|
הקשר בין המנוחה והנחלה לשילה ולירושלים שנוי במחלוקת בתוספתא יג, ט, בין ר' יהודה לר' שמעון. המשנה כר' יהודה. |
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
- קדשים קלים ומעשר שני - בכל הרואה:
(ז) באו לנוב (שמואל א כא ז) ולגבעון (מלכים א ג ד) - הותרו הבמות.
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
- קדשים קלים - בכל ערי ישראל:
|
השוו מכילתא, פתיחה לפסחא: "עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, הָיְתָה כָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַמִּזְבְּחוֹת; מִשְּׁנִּבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, יָצָאת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל", כלומר הבחירה היא פעולה בהיסטוריה והיתה יכולה להיות אחרת; אבל התוצאות של בחירת ירושלים נמשכות לנצח. רצף המשניות מתאר תהליך הדרגתי של מעבר ממערכת מבוזרת לחלוטין למערכת ריכוזית לחלוטין. הדינים השונים מבטאים סוגים שונים של מעברים. מעבר חד ובלתי הפיך מביזור לריכוזיות (זהות העובדים, מקום אכילת קדשי קדשים); תנועת הלוך ושוב מביזור לריכוזיות וחוזר חלילה (עבודה בבמות); ומעבר מדורג ההולך ומתכנס למערכת ריכוזית, המשלב בתוכו גם תנועת הלוך ושוב (מקום אכילת קדשים קלים ומידת המוביליות של מבנה המשכן). שילובם של כל סוגי המעברים מציג לנו את ריכוז הפולחן כתהליך דיאלקטי מורכב, המייחס ערך לכל אחת מצורותיו של הפולחן – הן הריכוזית והן המבוזרת. |
(ח) באו לירושלים מקדש שלמה - נאסרו הבמות, ולא היה להם עוד היתר, והיא היתה "נחלה" (דברים יב ט).
קדשי קדשים - נאכלים לפנים מן הקלעים.
- קדשים קלים ומעשר שני - לפנים מן החומה:
|
לגבי האיסורים - ראו דברים יב יג - יד. אבל אם הקדיש בשעת היתר במות אין כרת, ראו ויקרא יז ה - ו. |
(ט) כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור במות, והקריבן בשעת איסור במות בחוץ
- הרי אלו בעשה ולא תעשה, וחייבין עליהן כרת.
הקדישן בשעת היתר במות, והקריבן בשעת איסור במות
- הרי אלו בעשה ולא תעשה, ואין חייבין עליהן כרת.
הקדישן בשעת איסור במות, והקריבן בשעת היתר במות
- הרי אלו בעשה, ואין בהם ב"לא תעשה":
|
השוו מנחות יג, י: מקדש חוניו נידון כדומה לבמה, לדעת חלק מהחכמים. במת ציבור - המשכן בשעת היתר הבמות. המשנה מונה עבודות ופרטיהן הנהוגים רק בבמת הציבור. מנחה בבמה - ראו תוספתא מנחות ז, ח. לגבי החובות התקפות גם בבמת יחיד ראו ויקרא ז יז - כא. ראו תוספתא יג, ז, שמוסיפה קטגוריה נוספת של במה גדולה ובמה קטנה, ואין הקטגוריה הזאת מופיעה במשנה. |
(י) אלו קדשים קרבין במשכן: קדשים שהוקדשו למשכן.
קרבנות הצבור - קרבין במשכן.
- וקרבנות היחיד - בבמה.
קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן - יקרבו במשכן.
- ואם הקריבן בבמה - פטור.
מה בין במת יחיד לבמת צבור?
- סמיכה, ושחיטת צפון, ומתן סביב, ותנופה, והגשה.
- רבי יהודה אומר: אין מנחה בבמה ולכן אין תנופה והגשה אפילו בבמת ציבור
- וכיהון, ובגדי שרת, וכלי שרת, וריח ניחוח מותר לצלות את האימורים לפני העלותם למזבח, ומחיצה בדמים חוט הסיקרא שמבדיל בין דמים שניתנים למטה לדמים שניתנים למעלה, ורחוץ ידים ורגלים.
- אבל הזמן, והנותר, והטמא - שוין בזה ובזה: