ביאור:משנה זבחים פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת זבחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת זבחים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

להבנת הפרק ראו ויקרא ו, פס' יח-כא. וראו גם ספרא שם.

תורת החטאת[עריכה]

חטיבה I: ניקוי שרידי החטאת[עריכה]

למרות האמור כאן לעניין תורה אחת - ראו תוספתא י, ה, שדם חטאת העוף אינו טעון כיבוס.

(א) דם חטאת שניתז על הבגד - הרי זה טעון כיבוס.

אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, שנאמר (ויקרא ו יט) "במקום קדוש תאכל",

אחד הנאכלת ואחד הפנימית טעונות כיבוס
שנאמר (ויקרא ו יח) "תורת החטאת" - תורה אחת לכל החטאות:


משנה א מרחיבה את חובת הכיבוס לחטאת פנימית, ומשנה ב מצמצמת אותה לחטאת כשרה.

לגבי הדיון על "שעת הכשר" ראו תוספתא י, ו, שמשנתנו כר' שמעון ולא כר' יעקב, ולפי ספרא צו פרק ו היא בניגוד לדעת ר' עקיבא. וראו גם מעילה א, א.

(ב) חטאת פסולה - אין דמה טעון כיבוס, בין שהיה לה שעת הכשר, רגע שבו היתה כשרה בין שלא היה לה שעת הכשר.

איזו היא שהיה לה שעת הכשר? - שלנה, ושנטמאה, ושיצאה.
ואיזו היא שלא היה לה שעת הכשר? - שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, ושקבלו פסולין [וזרקו] את דמה:


לעניין "ראוי להזיה" ראו תוספתא ח, יד: רק דם שראוי להשפך ליסוד מחייב כיבוס.

תחילת המשנה מגבילה את מקורות הדם המחייבים כיבוס, וסופה - את החפצים הטעונים כיבוס.

בשני החלקים מתחילים בדיון קזואיסטי ועוברים לכלל "אינו טעון כיבוס אלא..."

(ג) ניתז מן הצואר על הבגד - אינו טעון כיבוס.

מן הקרן ומן היסוד - אינו טעון כיבוס.
נשפך על הרצפה ואספו - אינו טעון כיבוס.

[אינו טעון כיבוס], אלא הדם שנתקבל בכלי מהצואר, וניתז על הבגד, בניגוד לדוגמאות דלעיל. וראוי להזיה. דם הנפש הנשפך ליסוד

ניתז על העור עד שלא הופשט - אינו טעון כיבוס.

משהופשט - טעון כיבוס, דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר אומר: אף משהופשט אינו טעון כיבוס.
[אינו טעון כיבוס] אלא מקום הדם, ולא כל הבגד ודבר שהוא ראוי לקבל טומאה, ולא עור שאינו מעובד וראוי לכיבוס ולא כלי:


הבגד השק והעור - ראו כלים כז, א.

"במקום קדוש" - לשון מקרא, ויקרא ו כ. הכוונה - בעזרה.

שבירת כלי חרס - ראו ויקרא ו כא.

(ד) אחד הבגד ואחד השק ואחד העור בגד מעור - טעונין כיבוס כי הם מקבלים טומאה - ראו במשנה ג.

הכיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס, במקום קדוש -

זה חומר בחטאת מקדשי קדשים:

(ה) בגד שניתז עליו דם חטאת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.

מצוות הכיבוס עומדת לעצמה, ולכן אם נטמא הבגד מחוץ לעזרה - קורע אותו כדי לבטל את הטומאה (כי אין לו שם בגד) - ומכניס אותו לעזרה לכביסה.

גם כלי חרס - מנקב אותו כדי לטהרו, ומכניס אותו לעזרה לשוברו.

נטמא חוץ לקלעים - קורעו, ונכנס ומכבסו במקום קדוש.

כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש.

נטמא חוץ לקלעים - נוקבו, ונכנס ושוברו במקום קדוש:


(ו) כלי נחושת שניתז עליו דם חטאת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

נטמא חוץ לקלעים - פוחתו, מחורר בו חור ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:


חטיבה II: מירוק ושטיפת כלי הבישול מחשש נותר[עריכה]

כלי חרס ומתכת שבושלו בהם קדשים - בלעו מהקדשים. כלי חרס ישבר וכלי מתכת יישטף או יוגעל. לפי המשנה אין חיוב לעשות זאת בעזרה, אבל בתוספתא (י, ו) יש חיוב כזה, על קדשי הקדשים - וי"א על כל הקדשים.

ר' טרפון מתיר להשתמש בכלי בלי למרקו במשך כל הרגל, כי לדעתו כיוון שברגל מבשל בכל יום - הכלי פולט את מה שבלע אתמול. גם לדעתו בסוף הרגל שוברים כלי חרס וממרקים כלי מתכת.

(ז) אחד שבשל בו ואחד שערה לתוכו רותח, אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים

טעונין מריקה ושטיפה.

רבי שמעון אומר: קדשים קלים אינן טעונין מריקה ושטיפה.

רבי טרפון אומר: אם בשל בו מתחילת הרגל - יבשל בו [את] כל הרגל.

וחכמים אומרים: [עד] זמן אכילה, מריקה ושטיפה.

מריקה - כמריקת הכוס, ושטיפה - כשטיפת הכוס.

מריקה - [בחמין], ושטיפה - בצונן.

והשפוד והאסכלא - מגעילן [בחמין]:


אינו אסור אלא מקום שבלע - השוו לעיל משנה ג: אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם.

"אינם טעונים..." אם הקדשים לא נגעו בדופנות הסיר - הסיר נשאר חולין, כי "אינו אסור אלא מקום שבלע".

(ח) בישל בו קודשים וחולין, או קדשי קדשים וקדשים קלים

אם יש בהן בנותן טעם - הרי הקלים נאכלין כחמורין

ואינן טעונין מריקה ושטיפה, ואינם פוסלין במגע.

רקיק שנגע ברקיק, וחתיכה בחתיכה - לא כל הרקיקין ולא כל החתיכות אסורין.

אינו אסור אלא מקום שבלע: