ביאור:ספרא/צו

פרשת צו

פרק א

על ויקרא ו ב

ראו ברייתא דר' ישמעאל משנה ו, שטוענים את הטענה של ת"ק מבניין אב משני כתובים; וראו גם ספרי במדבר א, שם מובאת גם דעתו של ר' שמעון, שבדרך כלל מדובר בדבר שיש בו חסרון כיס – חוץ מיוצא מן הכלל, ראו במדבר לד ב.

[א] אין "צו" אלא זירוז - מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס.

ר' יוסי טוען שכל בהמה כשרה שעלתה על המזבח, אפילו אם נפסלה לקרבן – תקרב עליו, ור' עקיבא מוסיף גם את עולת העוף שנפסלה; וראו זבחים ט א. ר' יהושע כר' עקיבא, ורבן גמליאל מוסיף גם דם ונסכים פסולים, שאם עלו בטעות על המזבח – לא ירדו ממנו.

[ב] ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז),
שומע אני דברים ראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח?
תלמוד לומר "כבשים" (שם, לח): מה כבשים המיוחדים, שהם ראוים למזבח - יצא דבר שאין ראוי למזבח!
[ג] ר' עקיבא אומר: מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז),
שומע אני דברים הראוים למזבח ודברים שאינם ראוים למזבח?
תלמוד לומר 'עולה' (שם, מב): מה עולה מיוחדת, שהיא ראוי למזבח - אף כל דבר שראוי למזבח. יצא דבר שאין ראוי למזבח.
[ד] ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, אם עלה - לא ירד. שנאמר "היא העֹלה על מוקדה"
מה עולה, שהיא ראויה לאישים, אם עלתה לא תרד - כך כל דבר שהוא ראוי לאישים, אם עלה - לא ירד.
[ה] רבן גמליאל אומר: "היא העֹלה על מוקדה על המזבח": מה עולה, שהיא ראויה למזבח, אם עלתה - לא תרד
כך כל דבר שהוא ראוי למזבח, אם עלה - לא ירד.
[ו] אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים; שרבן גמליאל אומר לא ירדו, ור' יהושע אומר ירדו.

למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון ראו שם משנה ב-ג: ר' שמעון מכשיר כל קרבן שנפסל תוך כדי העבודה עליו במקדש, אבל לא קרבן שנפסל עוד לפני שהוכנס למקדש. וראו גם תוספתא זבחים ט ב, שהמחלוקת בין ר' עקיבא לר' חנניא היא רק בעוף בעל מום ולא בבהמות בעלות מום.

[ז] ר' יהודה אומר: "זאת" "היא" "העֹלה" - הרי אלו מיעוטים. פרט לנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים.
ר' שמעון אומר: אין לי אלא כשרה; מנין לשנשפך דמה, ושנשחטה בלילה, ושיצא דמה חוץ לקלעים,
ולהלן, והיוצא, והטמא, והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולים וזרקו את דמו,
והניתנים למטה שנתנם למעלה, והנתנים למעלה שנתנם למטה, והנתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים,
והפסח והחטאת ששחטם שלא לשמן?
תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה": תורה אחת לכל העולים, שאם עלו - לא ירדו.
[ח] יכול אף הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והאתנן, והמחיר, והכלאים, והטריפה, והיוצא דופן ובעלי מומין - אם עלו לא ירדו?
תלמוד לומר "זאת" "היא" "העֹלה" הרי אלו מיעוטים.
ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב מיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני את אלו, שהיה פסולן בקדש - ומוציא אני את אלו, שלא היה פסולן בקדש!
[ט] כשתמצא לומר כלל שרבי עקיבא אומר: כל שפסולו בקדש - הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש - אין הקדש מקבלו.
חוץ מבעלי מומין; שבעוף כשר.
ר' חנניא סגן הכהנים אומר, דוחה היה אבא בעלי מומין מעל גבי המזבח.

לעניין הנסכים – הדרשה בשיטת ר' יהושע (לעיל פיסקה ו), שנסכים שנפסלו, או שנפסל הזבח שלהם – ירדו מהמזבח; וראו זבחים ט א.

יכול אף הנסכים, אם עלו לא ירדו? תלמוד לומר 'עולה': מה עולה מיוחדת, שהיא באה בגלל עצמה - יצאו נסכים, שאינם באים בגלל עצמם.
[י] מכאן אתה אומר: הזבח כשר והנסכים פסולים, הזבח פסול והנסכים כשרים, אפילו זה וזה פסול - שהזבח לא ירד והנסכים ירדו.

אפילו קרבנות פסולים שהונחו על הכבש ועדיין לא עלו למזבח, וכן מנחות שהונחו בכלי הקודש (כגון כלי מדידה או מחתות) – מוקרבים על המזבח, ראו זבחים ט ז.

[יא] מתוך שנאמר "כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ" (שמות כט, לז) למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו.
מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח? תלמוד לומר "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב, יב).
מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם? תלמוד לומר "וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ" (שמות ל, כט).
[יב] כלי הלח מקדשים את הלח, מדת היבש מקדש היבש. ואין כלי הלח מקדש את היבש ואין מדת היבש מקדש את הלח.
כלי הקדש שנקבו: אם עושים מהם מעין מלאכתם שהיו עושים כשהם שלמים - מקדשים, ואם לאו - אין מקדשין.
וכולם אין מקדשים אלא בקדש.

את אברי העולה ופדריה יש לשרוף על המזבח במשך הלילה כולו, עד הבקר, וכך גם יש לשרוף שם את שאריות קרבנות היום שעבר, בתנאי שהונחו על המזבח לפני השקיעה.
הרשות להעלות את מה שנפל מהמזבח במשך הלילה נלמדת מהפסוק בשמות כג, ואילו הפסוק שלנו מחייב לדאוג שהשאריות שעל המזבח ישרפו ככל הניתן.

[יג] "היא העֹלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" - שיהא נותנם מבא השמש, והם מתעכלים על המזבח כל הלילה.
אין לי אלא דברים שהן ראוים לקרב בלילה, שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה;
מנין דברים שהן ראוים לקרב ביום - כגון הקומץ והקטרת והלבונה והעצים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים
שמעלן מבא השמש לפני השקיעה והם מתעכלים כל הלילה?
תלמוד לומר "זאת תורת העֹלה... כל הלילה" - ריבה.
[יד] אתה אומר לכך נאמר "כל הלילה" - שיהא נותנם מבא השמש והם מתעכלים והולכים על גבי המזבח כל הלילה
או אינו אלא שיהא מעלם מן הארץ על גבי המזבח כל הלילה?
הא, מה אני מקיים "וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר" (שמות כג, יח)? זה הוא האמור, ללמד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה!
[טו] הא, מה אני מקיים "כל הלילה"? שיהא נותנם מבא השמש, והם מתעכלים והולכים כל הלילה מעל גבי המזבח.

ראו יומא א ח, שניתן לתרום את המזבח בלילה, סמוך לחצת, וכך היו נוהגים ביום הכפורים וברגלים.

מה תלמוד לומר "עד הבקר"? אם אינו ענין לעיכול איברים - תנהו ענין לתרומת הדשן
לימד שיהיו תורמים את המזבח כל הלילה עד הבקר.

האש במזבח הקטורת וכן אש המנורה (אם כבתה) והאש שעל המחתה שבידי הכהן הגדול ביום הכיפורים – כולן מודלקות מהמערכה שעל מזבח העולה, שנאמר "המזבח" – החיצון – "תוקד בו" – במזבח הקטורת, ולענין המנורה יש גזירה שווה "תמיד", ולעניין המחתה נאמר "מלפני ה'", שאין האש לפני ה' לגמרי, שהרי המזבח החיצון אינו בהיכל. הדרשן דוחה נסיונות ללמוד את ההלכות בהיקש.
להלכות עצמן ראו תמיד ה ה, וכן תמיד ו א-ב, וכן יומא ד ג.

[טז] "ואש המזבח תוקד בו". ומנין לאש מזבח הפנימי, שלא תהא אלא ממזבח החיצון?
תלמוד לומר "אש המזבח תוקד בו".
אש מחתה ומנורה מנין? ודין הוא! נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי, ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה
מה אש מזבח הפנימי - ממזבח החיצון, אף אש מחתה ומנורה - ממזבח החיצון!
או כלך לדרך זה: נאמר 'תן אש' במזבח הפנימי ונאמר 'תן אש' במחתה ומנורה.
מה אש ממזבח הפנימי - ממזבח חוצה לו, אף אש מחתה ומנורה - ממזבח חוצה לה!
תלמוד לומר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו):
אף אש שאמרתי לך תהיה "תמיד" (ויקרא כד, ד) - לא תהא אלא ממזבח החיצון.
למדנו אש למנורה; למחתה מנין?
ודין הוא! נאמר "אש" במנורה ונאמר "אש" במחתה (ויקרא טז, יב). מה להלן, על מזבח החיצון - אף כאן, על מזבח החיצון!
או כלך לדרך זה: נאמר "אש" בקטורת ונאמר "אש" במחתה. מה להלן, בסמוך לו - אף כאן, בסמוך לו!
תלמוד לומר "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב): איזה דבר שמקצתו 'לפני השם' ואין כולו 'לפני השם'?
הוי אומר: זה מזבח החיצון!

פרק ב

על ויקרא ו ג-ו

בגדי כהן הדיוט צריכים להתאים לו. הבגדים צריכים להיות חדשים, שנאמר "לכבוד ולתפארת" (שמות כח ג), והחוטים שמהם הם עשויים צריכים להיות שזורים מששה חוטים, שנאמר "שש משזר" (שמות לט כח-כט).

[א] "ולבש הכהן מדו בד". "מדו" - כמדתו.
'בד' - שיהיו של בוץ. 'בד' - שיהיו חדשים. 'בד' - שיהיו כפולים

דורש "בד"-לבד, ושולל לבישת כל בגד שאינו בגד-קדש בנוסף לבגדי הכהונה.

"בד" (שמות כח, מב) - שלא ילבש עמהם בגדים אחרים.
יכול לא ילבש עמהם בגדי פשתן, אבל ילבש עמהם בגדי צמר? - תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "בד".
יכול לא ילבש עמהם בגדי קדש, אבל ילבש עמהם בגדי חול? תלמוד לומר (ויקרא ו, ג) "ומכנסי בד ילבש על בשרו".

ר' יהודה מוסיף למצוות הבגדים גם חבישת מצנפת וחגירה באבנט. ר' דוסא מוסיף גם לבישת בגדי כהן גדול של יום הכפורים, אבל רבי מתנגד לדבריו הן מטעם עקרוני, שבגדי הכהן הגדול מבטאים קדושה יתירה – הן מטעם שנראה הפוך: אבנט הכהן ההדיוט הוא מכלאיים של בוץ ארגמן ותולעת שני (ראו שמות לט כט), ובכך הוא מצביע על קדושה, ואילו האבנט של הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא מבד בלבד (ראו ויקרא ז ד). הוא מציע דרשה אחרת: למרות שלכתחילה צריכים להיות בגדים חדשים (ראו לעיל), ניתן בדיעבד גם לכהן בבגדים ישנים ושחוקים.

"ילבש על בשרו" - מה תלמוד לומר "ילבש"?
להביא את המצנפת ואת האבנט, דברי ר' יהודה.
ר' דוסא אומר: להביא את בגדי כהן גדול, שיהיו כשרים לכהן הדיוט.
רבי אומר: שתי תשובות בדבר: וכי אבנטו של כהן גדול - זו אבנטו של כהן הדיוט?
דבר אחר, בגדים ששמשו קדושה חמורה - יחזרו וישמשו בקדושה קלה?
אם כן מה תלמוד לומר "ילבש"? - אפילו הן שחקים.

ר' שמעון דורש את החזרה המרובעת של "ולבש" בפרק טז לארבעה בגדים, ולכן לדעתו הביטויים בפרשתנו נדרשים לעניין "מידו" – מידתו, כדלעיל.

[ב] ר' שמעון אומר: ממשמע שנאמר "בד", שומעני ד' כלים, שנאמר "ולבש את בגדי הבד בגדי הקדש" (ויקרא טז, לב).
אם כן למה נאמר "מדו בד"? - כמדתו.

חוזר על הדרשה "יהיו על בשרו" – שהכהנים ילבשו רק את בגדי הכהונה, ולא תהיה חציצה בין בשר הכהן לבין בגדי הכהונה, ולא ילבש בגדים נוספים כלשהם.

[ג] "ומכנסי בד ילבש על בשרו" - ולא רטיה על בשרו
כשהוא אומר להלן (ויקרא טז, ד) "מכנסי בד יהיו על בשרו" - שלא יהיה שום דבר קודם למכנסים.

תרומת הדשן היא איסוף הגחלים שבחלקן הן עצים ובחלקן הן איברי עולה שנשרפו; וראו תמיד א ד.

[ד] "והרים את הדשן אשר תאכל האש"
יכול עצים?    תלמוד לומר 'את העולה'. אי 'עולה', יכול איברי עולה? תלמוד לומר "אשר תאכל האש".
הא כיצד? חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד.

דורש "ושמו" בניגוד ל"והשליך" (ויקרא א טז), שמרים את הדשן בנחת ואינו מפזר אותו.

"ושמוֹ" - בנחת. "ושמו" - כולו. "ושמוֹ" - שלא יפזר. "אצל המזבח" - סמוך למזבח.

כאמור לעיל, אין הכהן מרים איברים שלא נשרפו כלל. כיוון שאין לעשות זאת, הוא מניח אותם בינתיים בצד, אבל אינו מוריד אותם מן המזבח לגמרי, שנאמר "על המזבח".

מנין לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, נשרפו כליל שמסלקן לצדי המזבח,
ואם אין צדדים מחזיקם - סודרם על הסובב או על הכבש עד שסודר את המערכה - ומחזירם למערכה?
תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".

ראו זבחים ט ו. הלילה עד חצות הוא המשך היום הקודם, ולכן יש להחזיר לאש איברים שנפלו ממנה. תרומת הדשן מתרחשת בבקר, אבל עדיין אין להוריד מהמזבח איברים שלא נשרפו.

[ה] מנין לאיברים שפקעו מעל המזבח קודם לחצות, שיחזיר ומועלים בהם?
תלמוד לומר "אשר תאכל האש את העֹלה על המזבח".

הכהן שהרים את הדשן מחליף את בגדיו לבגדי קודש אחרים, וממשיך בעבודתו בהוצאת הדשן מהמקדש.
ר' אליעזר דורש את הסמיכות "אחרים והוציא", ומפרש "אחרים" על כהנים אחרים, שאינם כשרים בדרך כלל לעבודה במקדש כי הם בעלי מום – שמותר להם להשתתף בהוצאת הדשן.

[ו] "ופשט... ולבש" - יכול כמצות יום הכפורים, יהיה פושט בגדי קדש ולובש בגדי חול?
תלמוד לומר "בגדיו... בגדים": מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט.
מה בגדים שפושט - הראוים למלאכתו, אף בגדים שלובש - הראוים למלאכתו.
אם כן למה נאמר "אחרים"? - פחותים מהם.
ר' אלעזר אומר "אחרים והוציא את הדשן" - לימד על בעלי מומין, שיהיו כשרים להוציא את הדשן!

אם כבתה האש על המזבח, כגון ביום גשם – יש לחזור ולהציתה בראש המזבח ("על המזבח"), ולא להביא אש ממקום אחר; וראו תמיד ב ד.

[ז] "והאש על המזבח תוקד בו" - אמר ר' יהודה: מנין להצתת האש, שלא יהיה אלא בראשו של מזבח?
תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".

ר' יוסי טוען, בניגוד לר' יהודה, שהיתה על המזבח מדורה מיוחדת לקיום האש; יתכן שמדובר במערכה זמנית, לשמירת האש בזמן הרמת הדשן; וראו תוספתא יומא ב יא.

אמר ר' יוסי: מנין לעשות מערכה אחת לקיום האש? תלמוד לומר "והאש על המזבח תוקד בו".

אין לכבות את האש לכתחילה, אבל לעיתים היא כבתה, ראו בדרשות דלעיל.

מנין שכל המכבה עובר בלא תעשה? תלמוד לומר "לא תִכְבה".

העצים מודלקים לפני הקרבת התמיד, וראו תמיד פרקים ב-ג.

[ח] "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר". נאמר כאן "בבקר בבקר", ונאמר בתמיד (במדבר כח, ד) "בבקר".
איני יודע איזה יקדים? יקדים דבר שנאמר בו "בבקר בבקר" לדבר שלא נאמר בו אלא 'בקר' אחד.

העצים מייצרים את הגחלים שעליהן מוקטרת הקטורת, ולכן הם קודמים לה. הטבת הנרות משמשת כתיאור זמן הקטרת הקטורת, ולכן גם היא קודמת לה; כאמור לעיל, הקטורת, שנאמר בה "בבקר בבקר" – קודמת לתמיד, שנאמר בו רק "בבקר".

נאמר בעצים "בבקר בבקר", ונאמר בקטורת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר".
איני יודע מי יקדים את מי? - מי מכשיר את מי? עצים מכשירים הקטרת! - הם יקדימו את הקטרת!
[ט] נאמר בקטרת (שמות ל, ז) "בבקר בבקר", ונאמר בנרות (שם,) "בבקר בבקר".
איני יודע איזה יקדים? - כשהוא אומר (שם,) "בהיטיבו את הנרֹת יקטירנה" - סמכו ענין לקטורת;
אף הם יקדימו את הקטורת!

המערכה צריכה להיות מספיק גדולה כך שיהיה בה מקום לכל עולות היום וכן לאימורים של שאר הקרבנות ולמנחות.

מנין שיעשה את המערכה גדולה, כדי שתקבל את כל העולות? - תלמוד לומר "עליה העֹלה".
מנין לאמורי חטאת ואמורי אשם, ואמורי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים? - תלמוד לומר "עליה חלבי השלמים."
מנין הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "עליה..והקטיר" - כל ההקטרות יהיו עליה!

הגחלים המשמשות להקטרת הקטורת נלקחות ממזבח העולה, אבל מהמערכה השניה שעליו, ולא מהמערכה הגדולה; וראו גם תמיד ב ה, שהגחלים לקטורת היו מהמערכה השניה. כאן דורש "עליה-עליה" להפריד בין המערכות, בהיפוך מהדרשה הקודמת, שם זיהו את המערכה לעריכת העולה עם המערכה להקטרת שאר הקרבנות.

יכול אף הקטורת תהא עליה? תלמוד לומר "והקטיר עליה... וערך עליה" - עשה הבערה אחת לקטורת, עשה מערכה אחת לקרבנות!

הקרבן הראשון ביום היה עולת הבקר והקרבן האחרון היה עולת התמיד של מנחה (חוץ מבערב פסח, שהקריבו את הפסחים לאחר עולת המנחה); וראו תוספתא פסחים ד ב. דורש "שלמים" – השלמת הקרבנות של היום.

[י] מנין שלא יהיה דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר "עליה העֹלה".
מנין שלא יהיה דבר מתעכב אחר תמיד של בין הערבים? תלמוד לומר 'עליה שלמים'.

ר' יהודה רואה את האש כיצור ניסי, שלעולם אינו כבה, אפילו במסעות, כשהאש מכוסה בפסכתר, ומפרש את הביטוי "לא תכבה" כהבטחה מהקב"ה; ואכן האש שבמזבח ירדה מן השמים, ראו ויקרא ט כד; וראו גם מקבים ב א יט-כב, שמתאר את ההידלקות העצמית של אש המזבח בימי נחמיה, כמאורע דומה לזה שבימי משה. מצד שני ראו לעיל נדבה פרק ה י, שמצווה להביא אש 'מן ההדיוט', כדעת ר' שמעון, שבמסעות היו מדשנים אותה ומוציאים את הגחלים. ר' שמעון קורא את הביטוי "לא תכבה" כאיסור לכבות את האש בידי אדם, וראו לעיל פיסקה ז.

"אש תמיד". "תמיד" - אף בשבת, "תמיד" - אף בטומאה.
"לא תִכְבה" - אף במסעות. מה עושים לה? כופין עליה פסכתר, כלי ממתכת דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: אף בשבת אין מכבים את האש; ומסעות - מדשנין אותה! שנאמר (במדבר ד, יג) "ודִשְּׁנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן".

ראו תוספתא יומא ב יא.

[יא] ר' יהודה אומר: ב' מערכות בכל יום, וג' ביום הכפורים.
ר' יוסי אומר: ג' בכל יום, וד' ביום הכפורים: אחת מערכה גדולה, ואחת מערכה לקטורת, ואחת לקיום האש, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.
ר' מאיר אומר: ד' מערכות בכל יום, וחמש ביום הכפורים. אחת מערכה גדולה, ואחת לקטורת, ואחת לקיום האש
ואחת לאיברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואחת שמוסיפים ליום הכפורים.

פרשה ב

על ויקרא ו ז-ט

ראו דברי חכמים בתוספתא מנחות ז ח, "אין מנחה בבמה". וראו זבחים יד י, שם מיוחסת הדעה הזאת לר' יהודה. דורש "וזאת" – בניגוד לעולה.

[א] "וזאת תורת המנחה" - לבית עולמים. "זאת" - אינה נוהגת בבמה.

על כל המנחות שאינן חטאות יש לתת שמן ולבונה, כולל מנחות כהנים שנשרפות כליל – למרות שניתן היה להסיק אחרת מהקישור בפרק ב בין השמן והלבונה לאכילת המנחה ע"י הכהנים.

"תורת המנחה" - תורה אחת לכל המנחות - שיהיו טעונות שמן ולבונה.
[ב] וכי מנין יצאו?
מכלל שנאמר (ויקרא ב', א'-ג') "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה... והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו"
יכול אין טעונה שמן ולבונה אלא מנחות ששיריהן נאכלים; מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין?
תלמוד לומר "תורת המנחה", תורה אחת לכל המנחות - שיהיו טעונות שמן ולבונה.

'לתיתה' היא הרטבה של הסולת (בשמן), ראו תוספתא מכשירין ג א. ר' עקיבא מסיק ממנחת המצורע, שאין בה לתיתה גם אם המצורע הוא כהן – למנחת נדבה, שיש בה לתיתה גם אם היא מנחת כהן. ר' חנניא דוחה את דבריו, כי אין ללמוד מאיסור הלתיתה במנחת המצורע לחיוב הלתיתה במנחת נדבה – וחוזר לדרשה שבפיסקה ב.

[ג] אמר רבי עקיבא: מה מצינו, שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים ללתיתין
לא נחלק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים ללתיתין!
אמר לו ר' חנניא בן יהודה: וכי מה ראיה לאו להין? עשה ללא תעשה?
תלמוד לומר: "תורת המנחה" - תורה אחת לכל המנחות, שיהיו טעונות שמן ולבונה.

אין להקריב מנחה פסולה, אלא יש לשרפה - בניגוד לקרבנות אחרים, שאם עלו למזבח לא ירדו. אין מקטירים את הקומץ חלקים-חלקים אלא יש לשרוף את כל הקומץ בבת אחת, ואם הכהן קמץ מעט מדי מהמנחה – יחזיר את מה שקמץ ויקמוץ שוב; וראו לעיל נדבה פרשה ט, ו-ט.

[ד] "הַקְרֵב אֹתָהּ" - כשרה ולא פסולה. "אֹתָהּ" - כולה כאחת.

בנות הכהן אינן מכהנות; וראו זבחים ו א: "ונאכלים... לזכרי כהונה".

"בני אהרן" - ולא בנות אהרן.

את הקומץ מגישים בקרן (בפינה) הדרומית מערבית של המזבח: דרומית, שנאמר "אל פני המזבח", כלומר בכבש העליה למזבח שהיה בדרומו, ומערבית – שנאמר "לפני ה'", כלומר מול ההיכל, שהיה במערבו של המזבח. ר' אליעזר מציג כאן עיקרון פרשני, שיש לפרש פסוקים שנראים סותרים כך שלא יסתרו זה את זה; העיקרון מכונה בימינו "קריאת חסד". לדבריו מגישים את המנחה בצד הדרומי של הצלע המערבית של המזבח (ולא בפינה).

"לפני השם" - יכול במערב? תלמוד לומר "אל פני המזבח".
אי "אל פני המזבח", יכול בדרום? תלמוד לומר "לפני השם."
הא באיזה צד? מגישה בקרן דרומית מערבית ודיו.
[ה] ר' אליעזר אומר: (יכול) יגישנה בדרומה של קרן. או במערבה?
אמרת לאו: שני כתובים, אחד מקיים עצמו ומקיים את חברו ואחד מקיים עצמו ומבטל את חברו.
תופסים זה שמקיים עצמו ומקיים את חברו, ומניחים זה שמקיים עצמו ומבטל חברו.
כשאתה אומר "לפני השם" במערב - בטלת "אל פני המזבח" בדרום.
וכשאתה אומר "אל פני המזבח" בדרום - קיימת "לפני השם" במערב.
הא באיזה צד? מגישה בדרומה של קרן.

לעניין הכלים ראו לעיל נדבה פרשה ט, א.

"והרים ממנו" - מן המחובר; שלא יביא עשרון אחד בשני כלים.

הכהן חייב לקמוץ בידו ולא בכלי, אפילו אם הכין כלי מדידה מיוחד לכך.

"בְּקֻמְצוֹ" - שלא יעשה מדה לקומץ.

ראו שם פיסקה ט-י ופיסקה יב.

"מסֹלת המנחה" - ולא מסולת חברתה. "ומשמנה" - ולא משמן חברתה.
שלא יביא שני מנחות בכלי אחד.
"מסלת המנחה ומשַמנה ואת כל הלבֹנה" - שתהא שם לבונה בשעת קמיצה.
"ואת כל הלבֹנה אשר על המנחה והקטיר" - שילקוט את הלבונה ויעלה לאישים.
[ו] "והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה'" - נזכרים בה, נזכרים בקמיצתה, ונזכרים בלבונתה.

אם המנחה כשירה היא נאכלת, ואם נפסלה, כגון שנטמאה – היא נשרפת בבית השריפה, בניגוד לתרומה, שאם נטמאה – רשאי הכהן ליהנות ממנה.

[ז] "והנותרת ממנה" - כשירה.

ראו זבחים ו א: "ונאכלים... בכל מאכל", כלומר בכל דרך שרוצה הכהן להכין את שיירי המנחה לאכילה. הכהן רשאי גם לערב במנחה חולין טהורים או תרומה, אם המנחה מעטה, יחסית למספר האוכלים – כך שאין סכנה שתבוא לידי "נותר".

'יאכלו...תאכל...יאכלוה אהרן ובניו' - ריבה אכילתה, בכל מאכל שירצה.
"יאכלוה" - שיאכלו עמה חולין ותרומה, בזמן שהוא מועטת.

הכהן הגדול רשאי לקחת מהמנחות כרצונו, ואחר כך מתחלקים שאר הכהנים במה שנותר; וראו לעיל נדבה פרק יא א, וכן תוספתא יומא א ה.

[ח] 'לאהרן ולבניו' (ויקרא ב, ג) (ויקרא ב, י) (ויקרא ו, ט)
לאהרן תחלה, ואחר כך לבניו. לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת.
מה אהרן כהן גדול, אוכל שלא במחלוקת, אף בניו כהנים גדולים - אוכלים שלא במחלוקת.

לפני שהוקדשה המנחה היא היתה מותרת באכילה, אבל לא היתה באכילתה מצווה; כשהוקדשה נאסרה באכילה, ולאחר שהוקטר הקומץ היא לא רק הותרה באכילה - אלא אכילתה היא מצווה וחלק מתהליך ההקרבה שלה.
בדומה לכך מצוות היבום: האשה שלא התקדשה היתה מותרת לכל אדם; משהתקדשה לאדם מסויים נאסרה על כל שאר הגברים, ואם נפטר בעלה ללא בנים - האלמנה אינה מותרת לכל אדם אלא דווקא ליבם.

[ט] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל" - מצוה.
לפי שהיתה בכלל היתר, ונאסרה - וחזרה והותרה, יכול תחזיר להתירה הראשון?
תלמוד לומר: "מצות תאכל" - מצוה.
[י] וכיוצא בו: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) - מצוה.
לפי שהיתה בכלל היתר, ונאסרה - וחזרה והותרה, יכול תחזר להיתירה הראשון?
תלמוד לומר "יבמה יבא עליה".

המצווה היא לאכול את כל שיירי המנחה ולא להותיר; גם אם אבד חלקה – עדיין יש לאכול ממנה ככל האפשר, והחלק שאבד אינו פוסל את שיירי המנחה שנותרו.

[יא] "מַצּוֹת תֵּאָכֵל" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "יאכלוה" - אין לי אלא כולה; מנין אף מקצתה?
תלמוד לומר "תֵּאָכֵל" - אפילו כל שהוא.

מחנה לויה הוא ירושלים; אבל אכילת המנחה צריכה להיות בעזרה ("לפנים מן הקלעים") או בלשכות הפתוחות אליה, וראו זבחים ו א. לעניין הלשכות הפתוחות לקודש ראו מע"ש ג ח וכן תוספתא מע"ש ב יד.

[יב] 'במקום קדוש תֵאָכל' - יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד יאכלוה".
אין לי אלא בחצר אהל מועד; מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות בקדש?
תלמוד לומר: "בְּמָקוֹם קָדֹשׁ".

אם המנחה מרובה, ויש חשש שאם יוסיף לה מוצרים נוספים לא כולה תיאכל עד הבוקר ויבוא לידי "נותר" – הכוהן אינו רשאי לערב את המנחה בחולין.

"יאכלוה" - שלא יאכל עמה חולין ותרומה, בזמן שהוא מרובה.

פרק ג

על ויקרא ו י-יא

בהכנת המנחה, אם יש בה חמץ - חייבים באיסור לאו גם על הלישה ועל העריכה ועל האפיה; וראו מנחות ה ב, ולעיל נדבה יב ג.

[א] "לא תאפה חמץ" מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר "לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא) יכול לאו אחד על כולם?
תלמוד לומר "לא תאפה חמץ" - אפיה בכלל היתה, ולמה יצאת? להקיש אליה:
מה אפיה מיוחדת, מעשה יחידי וחייבים עליה בפני עצמה,
אף אני מרבה את לישתה ואת עריכתה ואת כל מעשה ומעשה שיש בה - שחייב על כל אחד ואחד לאו בפני עצמו.

הכהן אינו רשאי לאכול את שיירי המנחה לפני שהקריב את הקומץ, וכן אינו רשאי לאכול מבשר הקרבנות לפני שהקריב את האימורים.

[ב] "חלקם נתתי... מֵאִשָּׁי" - אינן רשאים ליטול אלא מותר מן האישים.
אין לי אלא בו בלבד; מנין לרבות את כל הקדשים? תלמוד לומר "קדש קדשים הוא"!

מנחות וקרבנות שנפסלו אינם מתחלקים לכהנים כלל, אלא נשרפים בבית השריפה. אם התחלקו בין הכהנים לפני שהוקרבו הקומץ והאימורים – עדיין המנחה והקרבן כשרים.

יכול אף הפסולה במחלוקת? תלמוד לומר "מֵאִשָּׁי" - הכשרה ולא הפסולה.
יכול אם חלקוה תהיה פסולה? תלמוד לומר "הִוא" - הרי הוא בקדושתה.

השוואה בין המנחה לפר החטאת של יום הכיפורים, שיש להקריב את שניהם מן החולין ולא ממעשר שני או ממעשר בהמה, את שניהם יש להקריב ביום ובשניהם עושה הכהן פעולות – קמיצה או הזאת דם – בידו הימנית.

[ג] "כחטאת" - מה חטאת מן החולין, וביום, ובידו הימנית,
אף זו - מן החולין, וביום, ובידו הימנית.

בעניין השחיטה והקמיצה שלא לשמה ההשוואה היא לאשם - בניגוד לדעת ר' אליעזר (ראו זבחים א א.) וראו מנחות א א. ר' שמעון מדייק שיש מנחות שדינן כמו חטאת, והן נפסלות בקמיצה שלא לשמן – ראו מנחות שם.

אי מה חטאת, אם נשחטה שלא לשמה פסולה - אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה?
תלמוד לומר "כאשם" - מה אשם, נשחט שלא לשמו כשר - אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה.
[ד] ר' שמעון אומר יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם:
מנחת חוטא הרי הוא כחטאת, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - פסולה.
מנחת נדבה הרי הוא כאשם, לפיכך אם נקמצה שלא לשמה - כשרה.

[ה] "כל זכר..." (ויקרא ו, י) - לרבות בעלי מומין.
למה? אם לאכילה - כבר אמור (ויקרא כא, כב)! אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעלי מומין למחלוקת. לחלוקת המנחות והקודשים הכשרים לאכילה.
"יאכלנה" - כשרה ולא פסולה.

ראו לעיל, בתחילת פרשה ב.

"חק עולם" - לבית עולמים. "לְדֹרֹתֵיכֶם" - שינהג הדבר לדורות.

הדיון חוזר לדיני מנחות וקרבנות שהתחלקו לכהנים לפני שהוקרבו הקומץ והאימורים (ראו לעיל פיסקה ב). אם הם התבשלו עם חולין – החולין שנגעו בקדשים וספגו מטעמם מקבלים את דין הקדשים: הם אסורים באכילה לפני הקטרת הקומץ והאימורים, ואחריה הם מותרים באכילה לפנים מן הקלעים לתקופה שבה מותר לאכול את הקדשים. דורש "אשר יגע" – בחולין שנגעו בקדשים, "יקדש" – יאסר ויתחייב. וראו זבחים יא ח

"מֵאִשֵּׁי ה'" - אין להם אלא אחר מתן אישים.
[ו] "כל אשר יגע בהם יקדש" - יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בהם" - משיבלע.
יכול אם נגע ונבלע טעם הקדשים בחולין במקצתו יהיה כולו פסול? תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יקדש" - הנוגע פסול;
הא כיצד? חותך את מקום שבלע.
"יקדש" - להיות כמוהו. אם פסול - פסול, ואם כשר - יאכל כחמור שבו.

פרשה ג

על ויקרא ו יג

אהרון, ואחריו הכהנים הגדולים לדורותיהם - מביאים מנחת חביתין בכל יום; ואילו בניו – הכהנים ההדיוטים – מביאים כשמתחילים בעבודה מנחת חינוך חד פעמית.

[א] "זה קרבן אהרן ובניו" - יכול יהיו אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה?
תלמוד לומר "ובניו אשר יקריבו". הא כיצד? אהרן מביא לעצמו ובניו מביאים לעצמם.

גם כהן הדיוט חייב במנחת חינוך, וראו תוספתא חגיגה ב ט. הוא מביא מנחה כאות שמחה על שנמצא ראוי לעבוד במקדש, ומקריב בעצמו ("בידו") את מנחתו.

[ב] 'בניו' - אלו כהנים הדיוטים.
או 'בניו' - הרי כהנים גדולים?
כשהוא אומר "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (ויקרא ו, טו) - הרי כהנים גדולים אמור!
הא מה אני מקיים 'בניו'? אלו כהנים הדיוטים.
[ג] כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו.
אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה - עבודתו כשרה.

מכאן ואילך דן הפרק במנחת חביתין של הכהן הגדול, המוקרבת מיום שנמשח לכהונה גדולה עד שהוא מועבר ממנה. המשיחה מתקיימת דווקא ביום, כמו הדיון בדיני נפשות, ראו סנהדרין ד א. היא מצביעה על זהות הכהן הגדול, ולפיכך אין מושחים שני כהנים גדולים, אבל ראו תוספתא יומא ג כ, שאם הכהן הגדול נטמא סגנו נכנס תחתיו, ולכן אפשרי התיאור של משיחת שני כהנים גדולים ביום אחד.

[ד] "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ" - אין כהן גדול נמשח אלא ביום.
"אֹתוֹ" - אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד.
"ביום המשח" - מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

הפסוק אכן מכיל סתירה פנימית, בין שני הביטויים הנדונים בדרשה. כאן נפתרת הסתירה כקביעה שהכהן מתחיל את הקרבת המנחה ביום שנמשח, וממשיך בה לעולם. היה אפשר גם להפריד בין מנחת כהן הדיוט שהיא חד פעמית לבין מנחת הכהן הגדול, שהיא לעולם.

או אינו אומר "ביום המשח אותו" - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומפסיק?
תלמוד לומר "מנחה תמיד"!
הא מה אני מקיים "ביום המשח אֹתו"? - ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם.

איפה היא 18 קבים, או שלוש סאין; עשירית האיפה היא 1.8 קבים – מעט יותר מ7/4 קבים.

"עֲשִׂירִת הָאֵפָה" - אחד מעשרה בשלש סאין, שהם שבעה רבעים ועוד.

לעניין הסולת ראו לעיל נדבה פרק י א. לעניין הלבונה ראו לעיל פרשה ב א-ב, שדרשו את "תורת המנחה". חביתי כהן גדול היו בכל יום – גם בשבת, למרות שהם קרבן יחיד, כי הם הפכו לחלק משגרת המקדש. מאותה סיבה יש להקריב אותן אפילו בטומאה.

[ה] "סֹלת" - מה סולת האמור להלן (שמות כט, ב) - חטים, אף סולת האמור כאן - חטים.
"מנחה" - הרי הוא ככל המנחות ללבונה.
"תמיד" - אף בטומאה; "תמיד" - אף בשבת.

 מנחת החביתין של הכהן הגדול שונה ממנחות אחרות בכך שהיא מוקרבת בשני חלקים, והשוו לעיל פרשה ב ד. ההבדל הזה מעורר כמה בעיות הנדונות להלן. וראו תוספתא מנחות ז ה ומנחות ד ה: הכהן הגדול היה מביא בכל יום עשרון שלם וחוצה אותו לשנים. במשנה שם דנים במקרה שהכהן הגדול מת ומינו לו מחליף, ובתוספתא מובאת גם הבעיה הנדונה בפיסקה ז, שהמחצית של הערב נטמאה. הבעיה הנדונה בפיסקה ח היא שהכהן הגדול הוחלף ולא מת – תופעה שהתקיימה בימי בית שני; ראו הוריות ג א: "כהן משיח ש... עבר ממשיחותו". בכל המקרים הללו מביאים עשרון שלם למרות שלהקטרה דרושה רק מחציתו.

[ו] אילו נאמר "מחצית בבקר ומחצית בערב"
יכול יביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב?
תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב"
משָלם מביא: מחציתה בבקר ומחציתה בערב.
[ז] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו. מקריב מחצה בבקר ומחצית בערב.
נטמא חציו של בין הערבים - יכול יביא חצי עשרון מתוך ביתו בערב?
תלמוד לומר "ומחציתה בערב" - משָלם.
[ח] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.
כהן שהקריב מחצה שחרית ומינו אחר תחתיו
יכול יביא חצי עשרון מביתו וחצי עשרון של ראשון?
תלמוד לומר "מחציתה בבקר ומחציתה בערב" - מחציתה משָלם מביא בערב.
[ט] כיצד הוא עושה? מביא עשרון שלם וחוצהו; מקריב מחצה ומחצה אבד.
נמצאו שני חצאין קרבים ושני חצאין אובדים.

פרק ד

על ויקרא ו יד

מנחת החביתין של כהן גדול צריכה להיות במחבת, ומטוגנות בשמן. כמות השמן היא שלושה לוגים עישרון סולת, והיא נלמדת לדעת ר' ישמעאל בן יוחנן בן ברוקה מהמילה "תמיד" הקושרת אותה לקרבן התמיד, שנסכיו הם שלושה לוגים ("רביעית ההין", (במדבר כח, ה)) ועישרון סולת. לעניין דחיית הטומאה והשבת ראו לעיל פרשה ג ה, שהן עצמן מבוססות על המילה "תמיד".
ר' שמעון לומד את כמות השמן מנסכי הכבשים, ראו במדבר טו ד, שכמות הסולת זהה לכמות אצלנו, והשמן הוא רביעית ההין (שלושה לוגים). לעניין נסכי האילים ראו במדבר טו ו, שהם ארבעה לוגים לשני עשרונים.

[א] "על מחבת בשמן" - מלמד שטעונה כלי.
"בשמן" - להוסיף לה שמן אחר.
ואיני יודע כמה?
הריני דן: זו טעונה שמן - ומנחת נסכים טעונה שמן.
מה מנחת נסכים - ג' לוגין לעשרון, אף זו - ג' לוגין לעשרון.
[ב] או כלך לדרך זה: זו טעונה שמן - ומנחת נדבה טעונה שמן.
מה נדבה טעונה לוג אחד לעשרון, אף זו - לוג אחד לעשרון.
[ג] נראה למי דומה: דנין מנחה שהיא באה תמיד ודוחה את השבת ואת הטומאה
ואל תוכיח מנחת נדבה, שאינה באה תמיד ואינה דוחה את השבת ואת הטומאה!
[ד] או כלך לדרך זה: דנין מנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה בלי קרבן מן החי וטעונה לבונה
ממנחת יחיד שהיא באה בגלל עצמה וטעונה לבונה
ואל תוכיח מנחת נסכים, שאינה באה בגלל עצמה ואינה טעונה לבונה!
[ה] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כשהוא אומר "מנחה תמיד"
הרי היא לו כמנחת תמידין. מה מנחת תמידין - ג' לוגין לעשרון, אף זו ג' לוגין לעשרון.
ור' שמעון אומר, ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת כבשים.
מה מנחת כבשים, ג' לוגין לעשרון - אף זו, ג' לוגין לעשרון.
או כלך לדרך זו: ריבה שמן במנחת חביתין וריבה שמן במנחת אלים.
מה מנחת אלים - שני לוגין לעשרון, אף זו - שני לוגין לעשרון!
נראה למי דומה: דנים מנחה שכולה עשרון ממנחה שכולה עשרון
ואל תוכיח מנחת אלים שאין כולה עשרון.

המנחה הרבוכה במחבת נמצאת בסכנה של החמצה, כיוון שהיא כרוכה בשפיכת מים רותחים על הסולת. לכן מיעטו להכין אותה, אבל ראו מנחות ה ח, שהיא עדיין התקיימה אם רצה בכך הבעלים. היא קרבה במפורש במנחת חביתין, בחלק ממנחות התודה (ראו ויקרא ז יב) ובמנחת המילואים (ויקרא ח כו, "לחם שמן") וראו תוספתא מנחות ז ז.

[ו] "תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת" - מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה.
אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושבמילואים.

את מנחת החביתין של הבקר יש להביא לפני הנסכים של תמיד של שחר, אבל בדיעבד יכול להביא אותה אפילו לאחר המוספים, שמוקרבים לאחר התמיד ונסכיו.

"תביאנה" - לפני הנסכים, כשהוא אומר "תקריב" - אף לאחר המוספין.

דרשות על המילה הנדירה "תופיני". את מנחת החביתין אין צורך לפתות, כי היא אינה נקמצת ואינה נאכלת, אלא נשרפת כולה – ראו דברי ר' שמעון במנחות ו ד; אבל יש לקפל אותה, שנאמר "פיתים".

"תֻּפִינֵי" - תאפה נא. ר' יהודה אומר: "תֻּפִינֵי" - תאפה נאה. ר' יוסי אומר: תאפה רבה.
"מנחת פִתִים" - מלמד שכופל אחד לשנים ואינו מבדיל

שורת הבדלים בין מנחת החביתין של הכהן הגדול לבין מנחת החינוך של כהן הדיוט, הנדרשים מהמילה "זה": לשלושת ההבדלים הראשונים ראו לעיל פרשה ג ה-ו, לשני האחרונים ראו לעיל. וראו תוספתא מנחות ז ח.

"תקריב ריח ניחח לה'" – יכול, מה אהרן מביא בכל יום - אף בניו מביאים בכל יום?
תלמוד לומר (ויקרא ו, יג) "זה"
יכול, מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה - אף בניו יהיו מביאים ודוחים את השבת ואת הטומאה?
תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא חצאים - אף בניו יהיו מביאים חצאים?
תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא שלשה לוגין לעשרון - אף בניו יהיו מביאים שלשה לוגין לעשרון?
תלמוד לומר (שם,) "זה".
מה אהרן מביא רבוכה - אף בניו יהיו מביאים רבוכה?
תלמוד לומר (שם,) "זה"!

פרק ה

על ויקרא ו טו-טז

לעניין ההבדל בין כהן משוח בשמן לכהן מרובה בגדים ראו הוריות ג ד: שניהם מקריבים מנחת חביתין; אבל משוח מלחמה (ראו סוטה ח א) – אינו מקריב מנחת חביתין, ואינו מוריש את תפקידו לבנו, כי אינו נכנס לקדש הקדשים.

[א] 'משיח' - אין לי אלא משוח בשמן המשחה; מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "והכהן המשיח".
יכול שאני מרבה אף משיח מלחמה? תלמוד לומר "תחתיו מבניו" - את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה
יצא משיח מלחמה, שאין בנו עומד תחתיו!
ומנין שאין בנו עומד תחתיו?
תלמוד לומר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש"
את ש"בא אל אהל מועד לשרת בקדש" בנו עומד תחתיו
יצא משוח מלחמה, שאינו "בא אל אהל מועד לשרת בקדש"!

מינוי הכהן הגדול היה בעל משמעות פוליטית גדולה, ומשרתו היתה נחשקת. הדרשה מעירה שלא תמיד היתה המשרה עוברת בירושה מאב לבנו, אלא רק במקרים שהבן היה ראוי לתפקיד הכהן הגדול, וראו תוספתא שקלים ב טו. כך הצדיקו חכמים את שבירת השושלת של הכהנים הגדולים. למעשה הכשירות של הכהנים הגדולים היתה תלויה במידה רבה ביכולתם הכלכלית לשחד את הנציבים הרומיים. הכהן הגדול ניכר בכמה עניינים, וביניהם: בגדיו הם מרובים מאלו של הכהן ההדיוט (ראו הפסוק משמות), הוא נכנס לקדש הקדשים ביום הכיפורים (ראו פסוק מויקרא טז לב, והוא מחוייב במנחת חביתין (כאן).

[ב] "מבניו יעשה אותה", "ילבשם הכהן תחתיו מבניו" - מלמד שיהיה בן קודם לכל שבעולם.
יכול אף על פי שאינו ממלא מקום אביו? תלמוד לומר (ויקרא טז, לב) 'אשר ימלא ידו'
בזמן שממלא מקומו של אביו - הוא קודם לכל אדם, ואם אינו ממלא מקום אביו - יבוא אחר וישמש תחתיו!

ראו את הדיון לעיל פרשה ג ו וכן מנחות ד ה. לדעת ר' יהודה אם הכהן מת ועדיין לא מינו לו מחליף היורשים שלו מקריבים עשרונות שלמים בבקר ובערב. ר' שמעון מטיל את העול הכספי על הציבור, כלומר על תרומת הלשכה, וראו גם את דעתו בשקלים ז ו. גם לדעתו כל זמן שלא מינו כהן גדול יש להקריב עשרונות שלמים אבל הוא לומד את הדין הזה מהמילה "כליל", כלומר שלמה כמו כתר.

[ג] מנין לכהן גדול שמת ולא מינו כהן אחר תחתיו, שתהא מנחתו קרבה משל יורשים?
תלמוד לומר "מבניו יעשה".
יכול יביאוה לחצאין? תלמוד לומר "אֹתה" - כולה אמרתי ולא מקצתה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: אינה באה אלא משל צבור, שנאמר "חק עולם" - משל עולם.
"כליל תקטר" - כליל להקטרה.

למרות שלעניין אכילת תרומה אין הבדל בין כהנת לכהן, המנחה שהיא מביאה היא כמנחת ישראל, והכהן המקריב אותה שורף את הקומץ ואוכל את השיריים.

[ד] "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאָכֵל" - מנחת כהנת נאכלת, מנחת כהן אינה נאכלת.

האיסור לאכול מנחת כהן חל על מנחת חובה ועל מנחת נדבה שלו, וכן על מנחה שרק חלקה משלו; וראו שקלים א ד, שהכהנים ניצלו את הדרשה שלפנינו כדי לפטור את עצמם מהשתתפות במגבית הקלים. ריב"ז חייב אותם להשתתף, כי הוא הבחין בין מנחה הבאה בשותפות לבין מנחה של הציבור כולו.

אין לי אלא מנחת חובתו; מנחת נדבתו מנין? תלמוד לומר 'כל מנחת כהן'.
אין לי אלא כולה; מקצתה מנין? תלמוד לומר "תהיה" - אפילו כל שהוא.

העליונה – מנחת חביתין, שנאמר בה "כליל תוקטר". התחתונה – מנחת כהנים בכלל, שנאמר בה "לא תיאכל". הדרשה משלבת את שתי ההוראות לשני ההקשרים בדרשת גזירה שווה, ור' אליעזר דורש כליל – כל, שכל המנחה נשרפת ולכן אינה נאכלת.

אין לי אלא העליונה ב'כליל תקטר' והתחתונה ב'לא תאכל'
מנין העליונה ב'לא תאכל' והתחתונה ב'כליל תקטר'?
תלמוד לומר "כליל" (ויקרא ו, טו) "כליל" (שם טז,) לגזירה שוה.
ר' אליעזר אומר: "כליל תהיה לא תאָכֵל" - כל שבכליל; ליתן לא תעשה על אכילתן.

פרשה ד

על ויקרא ו יח-כ

ראו לעיל פרשה ב א. דורש "זאת" – בניגוד לעולה. וראו גם תוספתא זבחים יג ה.

[א] "זאת תורת החטאת" "זאת" - אינה נוהגת בבמה.

דורש "תורת החטאת" – כל חטאת, גם חטאת פנימית – פר ושעיר של יום הכיפורים, שאינם מתבשלים ואינם נאכלים, ולכן אין צורך למרק ולשטוף את כלי הנחושת שהתבשלו ונאכלו בהם – על הכהן לכבס את בגדיו, אם נגעו בדמם, וראו זבחים יא א. לעניין חובת המירוק והשטיפה בקרבנות האשם ראו שם משנה ז.

"תורת החטאת" - תורה אחת לכל חטאות שיהיה דמם טעון כיבוס.
וכי מאין יצא?
מכלל שנאמר (ויקרא ו', י"ט-כ') "הכהן המחטא אֹתה יאכלנה... ואשר יזה מדמה... תכבס"
יכול אין לי אלא חטאת החצונית, שיהיה דמם טעון כבוס; חטאת פנימית מנין?
ודין הוא! ומה אם קדשי קדשים קרבנות אשם, ששוו לחטאת החיצונית למריקה ולשטיפה - לא שוו לכיבוס אין צורך לכבס בגדים של האוכלם
חטאת הפנימית, שלא שוו למריקה ולשטיפה - אינו דין שלא ישוו להם לכיבוס?
תלמוד לומר "תורת החטאת" - תורה אחת לכל חטאת, שיהא דמם טעון כיבוס!

חובת הכיבוס היא על חטאות בהמה ולא על חטאת העוף. דורש "זאת...תשחט". וראו תוספתא זבחים י ה.

[ב] יכול אף חטאת העוף יהא טעון כיבוס? תלמוד לומר "זאת".

לדברי ת"ק ראו לעיל חובה פרק ח, ג-ד. ר' אליעזר לומד מכאן שמקום כל העולות הוא בצפון, למרות שהצפון נאמר במפורש (ויקרא א יא) רק בקרבנות נדבה.

"בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לפני ה'"
זהו שאמר לרבות כל חטאת, גם חטאת מצורע שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
ר' אליעזר אומר: מכאן לעולת חובה, שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.

ראו זבחים ה ה, ששלמי ציבור (כבשי עצרת) הם קודשי קדשים ולכן שחיטתם בצפון, וראו גם ספרי במדבר עז.

"קדש קדשים" - לרבות זבחי שלמי צבור, שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
"הִוא" - פרט לתודה ואיל נזיר.

לא הכהן המקריב יאכל, אלא הבשר מתחלק לכל הכהנים הכשרים בבית האב.

[ג] "הכהן המחטא אֹתָהּ יֹאכלנה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

חטאת פסולה אינה מחייבת כיבוס וניקוי הכלים; וראו זבחים יא ב.

"אֹתָהּ" – כשרה, ולא פסולה.

חטאת שניתן דמה למטה – פסולה אפילו בדיעבד, למרות שהזאת הדם במתנה אחת מכפרת בדיעבד, ולמרות ששיירי דם החטאת נשפכים על היסוד, כלומר למטה. החטאות הפנימיות של יום הכיפורים ניתנות גם על הפרוכת ולא רק על מזבח הזהב, ולכן אי אפשר ללמוד מהן על חטאות חיצוניות, שחייבות להינתן רק על המזבח החיצון; לכן דורשים לכך את המילה "אותה".

"...אֹתָהּ" - שיתן דמה למעלה, ולא יתן דמה למטה.
וכי מאין באת?
מכלל שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל"
שומע אני חטאת שניתן דמה למטה כשרה; והא מה אני מקיים (ויקרא ד, ל) "על קרנות המזבח"? - מצוה.
יכול כשם שטעון ארבע מתנות, ואם נתנם מתנה אחת כפר - כך תהא טעונה דמים למעלה, ואם נתנם למטה כשרה?
והלא דין הוא! דמים נתנים למטה ודמים נתנים למעלה.
מה הנתנים למטה - אם נתנם למעלה לא הורצו, אף הנתנים למעלה - אם נתנם למטה לא הורצו!
מה לתחתונים, אם נתנם למעלה לא הורצו, שאין מהם קרב למעלה
תאמר בעליונים, אם נתנם למטה לא הורצו, שיש מהם קרב למטה?
הפנימים יוכיחו! שיש מהם קרב בחוץ, ואם נתנם בחוץ לא הורצו!
מה לפנימים, אם נתנם בחוץ לא הורצו, שאין מזבח הפנימי ממרקו
תאמר בעליונים, שהרי קרנות ממרקות אותם
הואיל וקרנות ממרקות אותם, אם נתנם למטה – כשרה?
תלמוד לומר "אֹתָהּ" - שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה.

את אכילת בשר החטאת יש לבצע בעזרה, לפנים מן הקלעים – או בלשכות הפתוחות אליה, והשוו לעיל פרשה ב יב; וראו זבחים ה ג. לעניין הלשכות הפתוחות לקדש ראו מע"ש ג ח.

[ה] " בְּמָקוֹם קָדֹשׁ"
יכול במחנה לויה? תלמוד לומר "בחצר אהל מועד". אין לי אלא 'חצר אהל מועד';
מנין הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש? תלמוד לומר 'במקום קדש תאכל'.

השוו לעיל פרק ג ו וזבחים יא ח. דורש "יקדש" – יאסר באכילה כמו הבשר.

[ו] "כל אשר יגע בבשרה יקדש"
יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בבשרה" - עד שיבלע.
יכול אף נגע במקצתו, יהא כולו פסול? תלמוד לומר "אשר יגע בבשרה" - הנוגע פסול.
הא כיצד? חותך את מקום שבלע!
"בבשרה" - ולא בעצמות ולא בגידין ולא בקרנים ולא בטלפים.
"יקדש" - להיות כמוה; אם פסולה - תפסל, ואם כשרה - יאכל כחמור שבה.

פרק ו

על ויקרא ו כ

חטאת פסולה אינה מחייבת כיבוס וניקוי הכלים; וראו זבחים יא ב, כר' שמעון; וראו לעיל פרשה ד ג.

[א] "ואשר יזה מדמה"
מדם הכשרה ולא מדם הפסולה.
רבי עקיבא אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה - דמה טעון כיבוס.
שלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה - אין דמה טעון כיבוס.
ור' שמעון אומר: אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה - אין דמה טעון כיבוס.

דם אשם אינו טעון כיבוס, למרות שכלי הבישול והאכילה שלו העשויים נחושת טעונים מירוק ושטיפה; והשוו לעיל פרשה ד א, אותו לימוד מהצד השני.

[ב] "מדמה" - ולא מדם קדשי קדשים.
והלא דין הוא! ומה אם חטאת הפנימית, שלא שוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה - שוו להם לכיבוס,
קדשי קדשים, ששוו לחטאת החצונית למריקה ולשטיפה - אינו דין שישוו להם לכיבוס?
תלמוד לומר "מדמה"

אם כלי הבישול והאכילה התלכלכו בדם -אין צורך למרקם ולשטפם, אלא רק אם התלכלכו בבשר וברוטבו; אבל בכיבוס הבגדים הדין הפוך.

"מדמה" - ולא מרוטבה
והלא דין הוא! ומה אם הדם, שאין טעון מריקה ושטיפה - טעון כיבוס,
הרוטב, שטעון מריקה ושטיפה - אינו דין שטעון כיבוס?
תלמוד לומר "מדמה" - ולא מרוטבה.

אם התלכלך רק חלק מהבגד – יש לכבס רק את מה שהתלכלך. הדם המחייב כיבוס הוא רק דם ההזאה שהיה בכלי ושעדיין לא הוזה ולא נשפך אל יסוד המזבח, ולא דם אחר; וראו זבחים יא ג.

[ג] "על הבגד" - ניתז על מקצתו של בגד יכול יהא בגד כולו טעון כיבוס?
תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"; מקום הדם טעון כיבוס, ואין הבגד כולו טעון כיבוס
[ד] ניתז מן הצואר על הבגד - יכול יטעון כיבוס? תלמוד לומר "ואשר יזה עליה תכבס"
שכשר להזות טעון כיבוס, ושאין כשר להזות - אין טעון כיבוס.
[ה] ניתז מידו של מזה עד שלא הזה - טעון כיבוס; משהזה - אין טעון כיבוס.
נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו - טעון כיבוס. מצואר בהמה - אין טעון כיבוס.
מן הקרן ומן היסוד - אין טעון כיבוס.

עור הבהמה שהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב להשתמש בו כמו שהוא, ראו כלים כו ה. אם ניתז עליו דם מכלי ההזאה מחייב ר' יהודה לכבס אותו כי הכשרתו לקבל טומאה תלויה רק במחשבה, ואילו ר' אליעזר פוטר אותו ממנה אלא אם חשב להשתמש בו; וראו זבחים יא ג.

[ו] 'בגד' - אין לי אלא בגד; מנין לרבות העור משהופשט? תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס"
יכול שאני מרבה את העור עד שלא הופשט? תלמוד לומר 'בגד'.
מה בגד - ראוי לקבל טומאה, אף כל - ראוי לקבל טומאה; פרט לעור עד שלא הופשט, דברי ר' יהודה.
ר' אליעזר אומר 'בגד' - אין לי אלא בגד; מנין לרבות את השק וכל דבר המקבל טומאה?
תלמוד לומר "אשר יזה עליה תכבס". יכול שאני מרבה את העור משהופשט?
תלמוד לומר 'בגד'. מה בגד, מיוחד לקבל טומאה וראוי לכיבוס,
אף כל - המקבל טומאה; יצא דבר שאינו מקבל טומאה כגון עור שהופשט, ולא חשב להשתמש בו כשטיח - אינו ראוי לכיבוס.

כיבוס הבגד ושבירת כלי החרס נעשית במקום קדוש, כלומר בעזרה או בלשכות הפתוחות אליה.

[ז] "תכבס במקום קדֹש" - מלמד שהכיבוס במקום קדוש הוא.
כיצד? הבגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש.
אין לי אלא כיבוס במקום קדוש; מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש?
תלמוד לומר "תכבס במקום קדֹש וכלי חרס... ישבר"

ראו זבחים יא ה. אם הבגד או כלי החרס נטמא יש להוציא אותו מכלל שימוש ואז הוא טהור, וניתן להכניסו לעזרה ולכבס אותו או לשברו; ראו כלים ג א, ושם כז ב.

[ח] מכאן אמרו: בגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש
נטמא חוץ לקלעים – קורעו שאין עליו שם "בגד" ולכן הוא טהור, ונכנס ומכבסו במקום קדוש
כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש
נטמא חוץ לקלעים – נוקבו, ונכנס ושוברו במקום קדוש
כלי נחושת שיצא חוץ לקלעים – נכנס, ומורקו ושוטפו במקום קדוש.

פרק ז

על ויקרא ו כא-כב

דינם של כלי נתר – ממלח – הוא כדין כלי חרס, לעניין השבירה לאחר שאכלו בהם וכן לעניין קבלת הטומאה, ראו כלים ב א. דורש ו החיבור לרבות.

[א] 'כלי חרש', אין לי אלא כלי חרש; מנין לרבות כלי נתר? תלמוד לומר "וכלי חרש".

גם אם שימשו ככלי הגשה או כלי סעודה יש לשברם, כי בלעו מהחטאת. כך גם דינם של כלי מתכת הדומים לכלי נחושת. שוב מרבים את כל כלי המתכת מו' החיבור. וראו זבחים יא ז.

אין לי אלא שבשל בו; ערה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר".
אין לי אלא כלי חרש שערה לתוכו רותח; כלי נחושת שערה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר "אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת"
[ב] אין לי אלא כלי נחושת; מנין לרבות כל שאר מתכות? תלמוד לומר "ואם בכלי נחשת".

דורש "בושלה" – המילה מיותרת, ומלמדת שלאחר סיום כמה בישולים של קדשים יש למרק כלי מתכת ולשבור כלי חרס ונתר, ואין צורך לעשות זאת לאחר כל בישול.

"ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה" - מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו.
אין לי אלא כלי נחושת, שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו
ומנין לכלי חרש, שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברה? תלמוד לומר "ישבר ואם בכלי נחשת בֻּשָּׁלָה"

ראו זבחים יא ז. כאן לא עוסקים בחטאת, שהרי את החטאות מביא ביום הראשון שבו הגיע למקדש – אלא בקדשים אחרים (לדעת ר' שמעון, לקמן פיסקה ו – קדשי קדשים), שגם הם מחייבים מריקה ושטיפה של כלי המתכת.
חכמים מחייבים מריקה ושטיפה לכלי המתכת (ואולי גם שבירת כלי החרס) כששרידי התבשיל מגיעים לכלל "נותר". ר' טרפון מתיר להשתמש בהם בכל שבעת ימי הרגל בתנאי שיבשל בהם בכל יום או יומיים, כך שהבישול ישמש גם כהגעלה של הכלים.
את כלי הסעודה, שלא עירה אליהם תבשיל רותח – מספיק לשטוף אפילו במים קרים, ואת כלי הבישול יש להגעיל במים חמים. אבל השוו זבחים יא ז, שם נאמר "מריקה בחמין", ונראה שלפנינו מחלוקת תנאים.

ר' טרפון אומר: בישל בו תחלת הרגל - מבשל בו כל הרגל. וחכמים אומרים: עד זמן אכילה.
'מריקה ושטיפה' - מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס.
מריקה ושטיפה בצונן. השפוד והאסכלא מנגל - מגעילן בחמין.

מי השטיפה של כלי המתכת יכולים להיות גם מים שאובים או כל מים, ואינם חייבים להיות דווקא מים חיים ואינם חייבים להיות 40 סאה; אבל למעשה, כיוון שהשטיפה נעשתה בעזרה, השתמשו במי הכיור שהיו מים חיים.

[ג] " וּמֹרַק וְשֻׁטַּף", יכול מה שטיפה האמורה להלן (ויקרא טו, יא) בארבעים סאה - אף כאן בארבעים סאה?
תלמוד לומר "במים" - במים כל שהן.

דרשות נוספות על "במים" - מילה שנראית מיותרת.

"במים" - ולא ביין; "במים" - ולא במזוג; "במים" - להכשיר את כל המים, קל וחומר למימי הכיור.

ראו לעיל פרק ו, א וזבחים יא ב. חטאת פסולה יש לשרוף, ואם בישלו אותה אינה נאכלת ואין צורך למרק ולשטוף את הכלים. ר' יעקב (ושמא מדובר בר' עקיבא) מבחין לעניין זה בין חטאת שהיתה לה שעת הכשר ואחר כך יצאה מהעזרה או לנה או נטמאה לבין חטאת שנפסלה עוד לפני שהיזה את דמה, ור' שמעון אינו מבחין.

[ד] יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה?
תלמוד לומר "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל"
הכשירה שמותר לאכלה טעונה מריקה ושטיפה, ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה.
ר' יעקב אומר: היתה לה שעת הכושר ונפסלה - טעונה מריקה ושטיפה
ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה - אינה טעונה מריקה ושטיפה.
ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה - אינה טעונה מריקה ושטיפה.

ראו זבחים יא ח. שם הנוסח הוא "אינם טעונים... ואינן פוסלים במגע", ונראה שט"ס שם.

[ה] בישל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים
אם יש בהם בנותן טעם בקדשים או בקדשי הקדשים - הרי אלו נאכלים כחמורים, וטעונים מריקה ושטיפה, ופסולה במגע.

השוו לעיל פרק ג ה. כאן מרבים גם כהנים שיש להם מום קבוע ואינם עובדים במקדש לעולם – שגם הם משתתפים בחלוקת הבשר ואוכלים ממנו.

[ו] "כל זכר" - לרבות בעל מום.
למה? אם לאכילה - כבר אמור (ויקרא כא, כב)! אם למחלוקת - כבר אמור (ויקרא ו, י)!
אם כן למה נאמר "כל זכר"? שיכול אין לי אלא בעל מום עובר; בעל מום קבוע מנין?
תלמוד לומר "כל זכר בכהנים יאכל...".

ראו לעיל פרשה ד ו: חטאת פסולה אינה נאכלת.

"אֹתָהּ" - קדושה ולא פסולה.

כאן מורחבת חובת המריקה והשטיפה של כלי מתכת לכל הקדשים חוץ מתרומה לדעת ר' יהודה, ולקדשי קדשים בלבד לדעת ר' שמעון. ההבחנה של ר' שמעון אינה לפי הזמן שבו נעשה הבשר "נותר", אלא לפי קדושתו, ולכן הוא מיקל גם באיל נזיר ובתודה; וראו תוספתא זבחים י ו, שעדיין חייב ר' שמעון הדחת הכלים לאחר אכילת קדשים קלים; וראו זבחים יא ד, במגירה כמה אפשרויות לפרוש הביטוי " זה חומר בחטאת מקדשי קדשים".
לעניין בישול של תערובת קדשים ותרומה או חולין השוו לעיל פיסקה ה וזבחים יא ח. כאן נמצא נוסח ביניים, שאין הקדשים נותני הטעם מחייבים מריקה ושטיפה אבל הם פוסלים במגגע את הסיר.

"קֹדֶשׁ קָדָשִׁים" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי שטעונה מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד
מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "קדש קדשים".
יכול אף התרומה? תלמוד לומר "אֹתה" - פרט לתרומה, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר 'קדש קדשים' טעונים מריקה ושטיפה ואין קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה.
[ז] אוציא את אלו, ולא אוציא את התודה ואיל נזיר, שנאכלים ליום אחד כקדשי קדשים?
תלמוד לומר "הִוא".
בִשל בו קדשים וחולין, קדשי קדשים וקדשים קלים,
אם יש בהם בנותן טעם - הרי הקלים נאכלים כחמורים, ואין טעונים מריקה ושטיפה, ופוסלים במגע.

פרק ח

על ויקרא ו כג

ר' עקיבא מרבה מהמילה "וכל" את כל הקדשים שהכניס הכהן את דמם פנימה, בדרך כלל בטעות – שבשרם נאסר באכילה. ר' יוסי מקשה עליו, שהרי נאמר במפורש "חטאת"! וראו זבחים ח יא.
ר' יוסי מרבה, במקום את הקדשים, סוגי חטאות: חטאת ציבור (כגון שעיר של יום הכיפורים) וחטאת נקבה של יחיד מו' החיבור והשוו לתחילת פרק ז לעיל.
ר' אליעזר מרבה מכאן דם אשם, כדרכו שהוא קושר בדרך כלל את דיני האשם לדיני החטאת, וראו זבחים א א, זבחים ח יא ותמורה ג ג.

[א] "...חטאת" - אין לי אלא חטאת; מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "וכל חטאת", דברי ר' עקיבא.
אמר לו ר' יוסי הגלילי: עקיבא! אפילו אתה מרבה כל היום - אין כאן אלא חטאת!
אם כן למה נאמר "וכל"? שיכול אין לי אלא חטאת יחיד; חטאת צבור מנין? תלמוד לומר 'כל'.
אין לי אלא חטאת זכר שדמה אמור להיזרק על הפרוכת בהיכל, חטאת נקבה חיצונית מנין? - תלמוד לומר "וכל חטאת".
ר' אליעזר אומר: אף האשם, שנאמר "כחטאת כאשם" (ויקרא ז, ז).

להבנת דברי ר' יוסי ראו זבחים ב ב ושם ג ו. למרות ההגיון בדברי ר' יוסי פוסלים חכמים את הכוס שנשארה, וראו זבחים ח יב.

[ב] "אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ" - אפילו מקצת דמה.
מכאן אמרו: חטאת שקבל דמה בב' כוסות, יצא אחד מהן לחוץ מחוץ לקלעים - הפנימי כשר.
נכנס אחד מהן לפנים להיכל - ר' יוסי הגלילי מכשיר בחיצון שנשאר בעזרה וחכמים פוסלים.
אמר ר' יוסי הגלילי: ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת, שאם זרק את הדם במחשבה לאכול את הבשר בחוץ – הקרבן פסול בחוץ - לא פסל הדם שבחוץ את הדם שבפנים
מקום שאין מחשבה פוסלת, בפנים - אינו דין שלא יפסול הדם שבפנים את הדם שבחוץ?
תלמוד לומר תשובת חכמים לר' יוסי "מדמה" - אפילו מקצת דמה.

ר' יוסי חוזר על הקל-וחומר שלו בכיוון ההפוך, ושוב עונים חכמים שמדובר בגזירת הכתוב.

[ג] אמר להם: קל וחומר ליוצא מעתה!
ומה אם במקום שאין מחשבה פוסלת, בפנים - פסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ
מקום שמחשבה פוסלת, בחוץ - אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים?
תלמוד לומר "אשר יובא" - הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל.

המשכן, המקדש ושילה היו מקומות קדושים מרכזיים, ולכן הם נכללים באיסור "לא תאכל". לעומתם הבמות לא נכללות באיסור, וראו לעיל פרשה ד א ותוספתא זבחים יג ה, שאין חטאת בבמה.

[ד] "אל אהל מועד..." אין לי אלא אהל מועד; שילה ובית עולמים מנין? תלמוד לומר "לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ"!

ר' אליעזר פוסל את החטאת מאכילה מהרגע שהכהן הכניס מהדם להיכל במטרה להזות ממנו, אפילו אם לא היזה על הפרוכת ועל מזבח הזהב. ר' יהושע פוסל אותה דווקא אם היזה ואינו מסתפק במחשבה ובכוונה של הכהן. נראה ששניהם מסכימים שאם הכניס הכהן את הדם בשוגג, בלי כוונה להזות – לא פסל את הבשר מאכילה. וראו זבחים ח יב, שמדובר בפרשנות של ר' יהודה לדברי ר' אליעזר.

הנכנס לכפר, אף על פי שלא כפר - פסול, דברי ר' אליעזר.
אמר ר' אליעזר: נאמר כאן 'וכפר' ונאמר להלן (ויקרא טז, יז) 'וכפר'.
מה 'וכפר' האמור להלן, שלא כפר - אף 'וכפר' האמור כאן, שלא כפר.
ר' שמעון אומר, נאמר כאן "לכפר בקדש" ונאמר להלן (ויקרא טז, כז) "לכפר בקדש".
מה "לכפר בקדש" האמור להלן, שכבר כפר - אף "לכפר בקדש" האמור כאן, שכבר כפר
ואם הכניס שוגג - כשר.

בית השריפה המכונה גם "בית הבירה" (ראו זבחים יב ה) היה בעזרה. לפנינו מחלוקת בין ר' מאיר לר' יהודה על המסורת לדעות בית שמאי ובית הלל, וכן שתי דעות נוספות של ר' אליעזר ור' עקיבא בשאלה איזה קרבן שנטמא היו שורפים בעזרה ואיזה מחוץ לה. וראו שקלים ח ו, וכן לעניין מעשר שני שנטמא תוספתא מע"ש ב יח – שם "בפנים" מכוון לירושלים.
טעמיהם של ר' יהודה ור' מאיר מובנים. ר' אליעזר תולה את מקום השריפה בחומרת הטומאה ואילו ר' עקיבא תולה את מקום השריפה במקום שבו נטמא הקרבן

[ה] "בקדש... באש תשרף" - מלמד ששריפתה בקדש.
אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים?
תלמוד לומר 'כל... בקדש... באש תשרף'.
[ו] מכאן אמרו: בשר קדשי קדשים שנטמא; בין באב הטומאה, בין בולד הטומאה, בין בפנים, בין בחוץ
בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים
ובית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ חוץ שנטמא בולד הטומאה בפנים שטומאתו מדברי חכמים ולכן אין להוציא אותו מהעזרה, דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר: בית שמאי אומרים: הכל ישרף בפנים, חוץ שנטמא באב הטומאה בחוץ טומאתו מהתורה ולכן אין להכניס אותו לעזרה
ובית הלל אומרים: הכל ישרף בחוץ, חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים.
[ז] ר' אליעזר אומר: את שנטמא באב הטומאה - בין בפנים בין בחוץ - ישרף בחוץ.
את שנטמא בולד הטומאה, בין בחוץ בין בפנים - ישרף בפנים.
רבי עקיבא אומר: נטמא בחוץ - בין באב הטומאה בין בולד הטומאה - ישרף בחוץ.
נטמא בפנים, בין באב הטומאה בין בולד הטומאה - ישרף בפנים.

ר' אליעזר מסביר את הצורך בביטוי "לא תיאכל".

ר' אליעזר אומר: "לא תאכל באש ישרף" כל שטעון שריפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

ר' יוסי הגלילי מפרש את כל הפסוק על פרים ושעירים הנשרפים, שהזאת דמם בפנים היא מצווה; והשוו לדבריו בפיסקה א על חטאות נקבות – וקשה, שהפרים והשעירים הנשרפים - כולם זכרים.
לדעתו האיסור לאכול בשר קדשים שדמם הובא בטעות לקדש נלמד מלשון הנזיפה של משה באהרון בויקרא י יח.

[ח] ר' יוסי הגלילי אומר: כל הענין הזה אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין
ליתן לא תעשה על אכילתן; ללמד שהפסולים נשרפין לפני הבירה.
אמרו לו: מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים, שהיא פסולה?
אמר להם: "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח).

פרשה ה

על ויקרא ז א-ו

ראו לעיל פרשה ד א ופרשה ב א. דורש "זאת" – בניגוד לעולה. וראו גם תוספתא זבחים יג ה, שגם אשם אין בבמה.

[א] "וזאת תורת האשם" - לבית עולמים. 'זאת' - אינה נוהגת בבמה.

דם האשם ניתן בתחתית המזבח, בניגוד לדם חטאת בהמה הניתן על קרנותיו מלמעלה, ובכלל זה גם אשם מצורע שאינו בא לכפר על חטא מוגדר כלשהו.

"תורת האשם" - תורה אחת לכל אשמות, שיהיה דמם ניתן למטה.
[ב] וכי מאין בא?
מכלל שנאמר (ויקרא יד, יג) "כי כחטאת האשם הוא לכהן"
מה חטאת, דמה ניתן למעלה אף אשם יהיה דמו ניתן למעלה?
תלמוד לומר "וזאת תורת האשם... ואת דמו יזרֹק" - לרבות כל אשמות ואשם מצורע, שיהא דמם ניתן למטה!

דם האשם וגם דם השלמים ניתנים בשתי מתנות שהן ארבע למטה, ולכן גם אם התערבבו הדמים יכול לזרוק את התערובת על המזבח, וראו זבחים ח י.
אם התערבו האילים משני הסוגים בחייהם אין לשחוט אותם אלא ימתין שיפול בהם מום וימכרם ויקנה שני אילים בערכו של היקר משני האילים בעלי המום: אחד לשלמים ואחד לאשם.
ר' שמעון מתיר לשחוט את שני האילים בצפון, כדין האשם, ולנהוג בשניהם מנהג אשם: אכילה רק ע"י כהנים, ליום אחד ולילה. החומרה בדין השלמים היא החיוב להניף את האיל לפני שחיטתו, ור' שמעון מתיר להניף גם את אילי הספק. חכמים מעדיפים את הפתרון הקודם, למרות שהוא איטי יותר, כי בו יש קרבן מוגדר לשלמים והבעלים יכולים לאכלו; וראו זבחים ח ג.

מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים יזרק? תלמוד לומר "קדש קדשים... ואת דמו יזרק"
יכול אפילו נתערבה חיים? תלמוד לומר "הוּא".
מה יעשה להם? - ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא מדמי היפה ממין זה ומדמי היפה ממין זה, ומפסיד המותר מביתו.
ר' שמעון אומר: אשם שנתערב בשלמים - שניהם ישחטו בצפון;
זה יקרב לשם שהוא, וזה יקרב לשם שהוא; ויאכלו כחומר שבהם!
אמרו לו: והלא שלמים טעונים תנופה ואין אשם טעון תנופה! אמר להם: ומה בכך? ויניף אשם!
אמרו לו: אין מביאין לבית הפסול.

אשם מכפר ולכן אין להוסיף לו תמורה (בהמת חולין שהקדיש כתוספת לאשם); וראו תמורה ג ג, מחלוקת בעניין דין הבהמה שהמיר באשם שלא כדין.

"קדש קדשים הוּא" (ויקרא ז, א) "אשם הוא" (ויקרא ז, ה) - הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

השוו לעיל נדבה פרשה ד ב. כאן מדגיש שלא רק זרים כשרים לשחוט את הקרבן אלא גם נשים גרים ועבדים, וראו זבחים ג א. דורש את לשון הרבים "ישחטו".

[ג] "יִשְׁחֲטוּ" - ריבה כאן שוחטים הרבה; אף הגרים, ואף הנשים, ואף עבדים.

לומד מכאן הלכות שחיטה – שיש להעביר את הסכין על צואר הבהמה; וראו חולין ב ג.
ר' אליעזר לומד מכאן שיש מקום קבוע לעולה: גם עולת ציבור (כגון התמיד) נשחטת בצפון דווקא; והשוו לדבריו לעיל פרשה ד ב.
ת"ק מרבה מהגדרת האשם 'קדש קדשים' גם שלמי ציבור (כבשי עצרת), שנחשבים קדש קדשים (ראו זבחים ה ה) - שנשחטים בצפון; אבל תודה ואיל נזיר נחשבים קדשים קלים, ואינם חייבים להישחט בצפון דווקא.

אין לשון 'שחיטה' אלא משיכה שנאמר (מלכים א י', ט"ז-י"ז) "זהב שחוט".
ר' אליעזר אומר: מכאן לעולת צבור, שלא תהא שחיטתה אלא בצפון.
"קדש קדשים" (ויקרא ו, יח) - לרבות זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון.
"הוא" - פרט לתודה ואיל נזיר.

ת"ק ממעט מ"אשם הוא" קרבן שלא נשחט בצפון גם בדיעבד. ר' אליעזר ממעט מהביטוי הזה אשם ששחטו שלא לשמו, וראו את השלמת הדיון בתוספתא זבחים א א.

[ד] "והקטיר אתם הכהן המזבחה אשה לה'..." - יכול אף על פי שלא שחטו בצפון? תלמוד לומר "אשם הוא"
[ה] "אשה" - ר' אליעזר אומר: אשה לשם אישים. "אשם" - אף על פי שלא סמך עליו.
יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו? תלמוד לומר "הוא".
[ו] אמר ר' אליעזר: חטאת בא על חטא, ואשם בא על חטא.
מה חטאת, פסולה שלא לשמה - אף אשם, פסול שלא לשמו.
[ז] אמרו לו: לא! אם אמרת בחטאת, שדמה נתון למעלה - תאמר באשם, שדמו נתון למטה?
אמר להם: הפסח יוכיח! שדמו נתן למטה, ואם שחטו שלא לשמו - פסול!
[ח] אמרו לו: והלא נאמר (שמות יב, כז) "פסח הוא"!
אמר להם: אף נאמר "אשם הוא"!

השוו לעיל פרק ז ו.

[ט] "כל זכר" - לרבות בעל מום.
למה? אם לאכילה - כבר אמור! אם למחלוקת - כבר אמור!
ואם בעלי מום קבועים - כבר אמורין! ואם בעלי מום עוברים - כבר אמורים!
אם כן למה נאמר "כל זכר"? לרבות בעל מום ממעי אמו.
שיכול אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום; נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "כל זכר".

אשם פסול אינו נאכל אלא נשרף.
לעניין הדרשות על "קדש קדשים הוא" השוו לעיל פיסקה ג.

[י] "יאכלנו" - כשר ולא פסול.
"קדש קדשים" - לרבות זבחי שלמי צבור, שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה.
"הוּא" - פרט לתודה ואיל נזיר.

פרק ט

על ויקרא ז ז-ח

דרשות הבאות במקום דרשתו של ר' אליעזר, המשווה את האשם לחטאת לעניין המודעות של השוחט; כאן מכוונים את הדמיון לעניינים אחרים; וראו לעיל פרק ג ג, שחלק מדיני המנחה נלמדים מהחטאת וחלקם מהאשם. כאן נוספת ההשואה לעניין הסמיכה, אבל בניגוד לדעת ר' אליעזר לא לעניין השחיטה שלא לשמו.

[א] "כחטאת כאשם" - מה חטאת, מן החולין, בידו הימנית, וביום - אף אשם: מן החולין, ובידו הימנית, וביום.
"תורה אחת להם" - לסמיכה.

הכהנים הראויים להקריב במקדש מתחלקים בבשר, בניגוד לפשט שהכהן שהקריב את האשם דווקא זוכה בו; וראו גם לעיל פרשה ד ג. וראו זבחים יב א.

"הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

עולת הקדש היא עולה שנקנתה בכספי ההקדש "נדבה" או מכספי הקדש בדק הבית. לדברי ר' יוסי בר' יהודה גם עורה של עולת הגר שמת בלי יורשים אינו ניתן לכהנים כי אינו שייך לאיש אלא הוא הפקר; וראו תוספתא זבחים יא ד.

"והכהן המקריב את עֹלַת איש" - פרט לעולת הקדש, דברי ר' יהודה.
ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף עולת הגר.

ראו תוספתא שם – כאן דברי חכמים כנגד ר' יוסי בר' יהודה, שלא רק עורה של עולת הגר נתנת לכהנים אלא גם עורותיהן של עולות נשים ועבדים, שנאמר "העולה", וראו זבחים יב ב; אבל עולה שנשחטה שלא בצפון – אין עורה לכהנים.

"עֹלַת איש" - אין לי אלא עולת איש; עולת נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "עור העֹלה" - ריבה.
אם כן למה נאמר "עולת איש"? - עולה שעלתה לאיש; פרט לשנשחטה חוץ למקומה.

עולה שנשחטה שלא לשמה אינה עולה לבעלים, כאמור בזבחים א א, אבל הכהנים זוכים בעורה – ראו זבחים יב ב.

[ב] יכול שאני מרבה אף אם נשחטה שלא לשמה
הואיל ולא עלתה לבעלים לשם חובה - לא יהיו הכהנים זכאים בעורה?
תלמוד לומר "עור העֹלה" - ריבה.

גם עורות שאר קודשי הקדשים ניתנים לכהנים. לפנינו שורת דרשות הטוענות כך: ת"ק דורש כך מהביטוי "אשר הקריב" – שכל קרבן הדומה לעולה – כלומר, שהוא קודש קודשים – עורו לכהן.
ר' ישמעאל דורש קל וחומר מעולה: למרות שאין בשרה נאכל לכהנים – עורה שלהם; קל וחומר לחטאת ולאשם וכו', שחלקים מהם נאכלים! הנסיון להוכיח מהמזבח, שאינו זוכה בעורות – נכשל, י המזבח לעולם אינו זוכה בעורות, ואילו הכהנים זוכים לפחות בעור העולה.
 רבי ממשיך את הקל וחומר של ר' ישמעאל,וטוען שזכיית הכהנים בעורות שאר הקרבנות מובנת מאליה, שהרי הם זוכים בבשר ועימו גם בעור; החידוש הוא שהם זוכים גם בעור העולה, למרות שאינם אוכלים את בשרה; וראו זבחים יב ג.

אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר "אשר הקריב".
יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים? תלמוד לומר "העֹלה"
מה עולה מיוחדת, קדשי קדשים - יצאו קדשים קלים.
[ג] ר' ישמעאל אומר: "עור העֹלה" - אין לי אלא עור העולה; עורות קדשי קדשים מנין?
ודין הוא! ומה אם במקום שלא זכו כהנים בבשר, זכו בעורות – כאן, שזכו בבשר - אינו דין שיזכו בעורות?
מזבח יוכיח! שזכה בבשר ולא זכה בעורות!
[ד] לא! אם אמרת במזבח, שלא זכה במקצתם - תאמר בכהנים, שזכו במקצתם?
הואיל וזכו במקצתם - יזכו בכולם!
רבי אומר כל עצמינו לא הוצרכנו אלא לעור העולה בלבד; שבכל מקום העור מהלך אחר הבשר:
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין - עורותיהן נשרפין עמהם
שנאמר (ויקרא טז, כז) "ושרפו באש את עֹרֹתם ואת בשרם ואת פִּרשם"
[ה] חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנים מתנה לכהן
רצו להפשיט - מפשיטין, רצו לאוכלן - אוכלים אותם ואת עורותיהם.
אבל העולה, לפי שנאמר בה "והפשיט את העֹלָה" - צריך הכתוב לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה".

ראו לעיל פיסקה א; שם נאמר שאין הכהנים הללו זוכים בבשר וכאן – שאינם זוכים גם בעור הקרבנות; וראו זבחים יב א.

"לכהן לו יהיה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.
יכול לא יחלקו בבשר, שהוא לאכילה - אבל יחלקו בעורות, שאינם לאכילה?
תלמוד לומר "עור העֹלָה אשר הקריב לכהן לו יהיה" - פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן.

פרק י

על ויקרא ז ט-י

מאפה תנור כולל חלות ורקיקים, ששניהם נאפים בתנור. בנוסף נמנו לעיל גם מנחת מרחשת, מנחת מחבת ומנחה בלולה בשמן. מהמנייה של כל סוגי המנחות מסיק ר' יוסי שמנחה חייבת להיות כולה מאחד המינים הללו, ואין לערב ביניהם.

[א] "וכל מנחה אשר תֵּאָפֶה בתנור"
אמר ר' יוסי בר' יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה תנור" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקים?
תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת... וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה"
מה "וכל... וכל" האמור למטה - שני מינים, אף "וכל" האמור כאן - שני מינים.

הכינוי "מאפה תנור", הכולל שני מיני מנחה שונים הוא כי כאן מכנים את המנחות לפי הכלים שבהם נעשו, ולא על פי סוגי המנחות עצמן. מסקנה אפשרית היא שהאומר "הרי עלי מחבת" חייב להביא מחבת, ואם אמר "הרי עלי במחבת" יביא מנחת מחבת.

"וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת" - על שם כליין נקראו, ולא על שם מעשיהן.
מה תנור - כלי, אף מחבת ומרחשת - כלי.

כאמור לעיל אין הכהן המקריב זוכה לבדו במנחה שהקריב אלא המנחות מתחלקות לכל אנשי בית האב המשרתים באותו היום (להוציא אוננים, מחוסרי כיפורים ומעורבי שמש). הדרשה מסבירה את השינוי מהפשט בכך שיש פסוק נוסף המזכה במנחה את כל הכהנים, ופותר את הסתירה במעין פשרה: לא הכהן המקריב לבדו, ולא כל הכהנים, אלא אנשי בית האב.

[ב] "לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה" - יכול לו לבדו? תלמוד לומר (ויקרא ז, י) "לכל בני אהרן תהיה"!
יכול לכולן? תלמוד לומר (שם, ט) "לכהן המקריב אֹתָהּ"
הא כיצד? זה בית אב המקריבים אותה.

כאן עוסקת הדרשה בדרך החלוקה לכהני בית האב: כל אחד מהם מקבל מכל הסוגים המתחלקים, ואין אחד מהם מקבל יותר מחברו מסוג מסוים. אפילו מנחות דומות, כגון מנחת סוטה ומנחת סולת – שההבדל ביניהן הוא בחומר הגלם (שעורים או חיטים) בלבד – אין להחליף זו תמורת זו, אלא כל סוג מתחלק לכל כהני בית האב (פיסקה ז). דורשים את הפירוט של סוגי המנחות לפנינו.

[ג] מנין שאין חולקים מנחות כנגד זבחים? תלמוד לומר "וכל מנחה אשר תאפה בתנור... לכל בני אהרן תהיה"
[ד] יכול לא יחלקו מנחות כנגד זבחים, אבל יחלקו מנחות כנגד עופות?
תלמוד לומר "וכל נעשה במרחשת... לכל בני אהרן תהיה"
[ה] יכול לא יחלקו מנחות כנגד עופות, אבל יחלקו עופות כנגד זבחים?
תלמוד לומר "וכל... מחבת... לכל בני אהרן תהיה"
[ו] יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים, אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות?
תלמוד לומר "וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה"
[ז] יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת ומרחשת כנגד מחבת,
אבל יחלקו מחבת כנגד מחבת ומרחשת כנגד מרחשת? תלמוד לומר "וחרבה לכל בני אהרן תהיה"
[ח] יכול לא יחלקו בקדשי קדשים, אבל יחלקו בקדשים קלים?
תלמוד לומר "איש כאחיו" וסמיך ליה "אם על תודה" - כשם שאין חולקין בקדשי קדשים - כך אין חולקין בקדשים קלים!

לעניין החלוקה עדיף המבוגר בעל המום על הקטן. ההנחה היא שהקטן נחשב בעל מום (שיתרפא כשיתבגר), ולכן הוא פטור ממצוות כאנוס. אין תפיסה של הקטן כאדם בפני עצמו, וראו בביאור לתוספתא חגיגה א ב. אבל המום של הקטן חמור מהמום של הכהן בעל המום.

[ט] "איש כאחיו" - האיש חולק, אף על פי שבעל מום; ואין הקטן חולק, אף על פי שתם.

פרשה ו

על ויקרא ז יא

כאן אין לומדים מהביטוי "תורת זבח..." שאין שלמים בבמה, אלא לימוד אחר; והשוו לעיל, פרשה ב א ופרשה ד א.
בזמן היתר הבמות ניתן להקריב בבמה קטנה קרבנות נדבה, כגון עולה או שלמים. הדרשה מוכיחה שאיסור הנותר חל גם בבמה, למרות שבבמה קטנה אין איסור על אכילת בשר שיצא מהעזרה (ראו תוספתא זבחים יג ז), ואין איסור על שחיטת הזר; שנאמר "תורת זבח השלמים"!

[א] מנין לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד?
הואיל ואמרה תורה הלן ישרף והיוצא ישרף, מה היוצא אינו נוהג בבמה - אף הלן לא ינהוג בבמה?
[ב] והלא דין הוא! ומה העוף, שאין המום פוסל בו - זמן פוסל בו,
קדשי במה, שהמום פוסל בהם - אינו דין, שיהא זמן פוסל בהם?
לאו! מה לעוף, שאף על פי שאין המום פוסל בו, זמן פוסל בו - שכן הזר פוסל בו
תאמר בקדשים, שהואיל שהמום פוסל בהם, שיהא הזמן פוסל בהם - שכן אין הזר פוסל בהם
הואיל ואין הזר פוסל בהם - לא יהא זמן פוסל בהם?
תלמוד לומר "תורת זבח השלמים" - לעשות זמן בבמה כזמן אהל מועד!

שורת דרשות על הקשר בין שלמים לבין קרבן תודה, הנכלל בו:
גם קרבן תודה טעון סמיכה על ראש הבהמה לפני שחיטתה, הבאת נסכים והנפת החזה והשוק לאחריה, (אלא שבתודה מביא גם לחם).
גם את התודה ואת לחמיה ניתן להביא מכספי מעשר שני – אם התנה כך בזמן הנדר (וראו גם חגיגה א ג-ד; אבל אם נדר "תודה" או "שלמים" סתם – חייב להביא אותם מן החולין.
אם נדר להביא את קרבן הבהמה של התודה מהחולין - אינו יכול להביא את הלחם מן המעשר אפילו אם פירש כך בזמן הנדר.
הבאת הלחם מן המעשר אינה ישירות מחיטי מעשר שני אלא דווקא בקניה מכספי המעשר שחוללו על הכסף; וראו גם מנחות ז ה.

[ג] "תורת זבח השלמים... אם על תודה" - מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים.
יכול אף שלמים יהיו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה? תלמוד לומר "וזאת".
[ד] "תורת זבח השלמים... אם על תודה"
מה שלמים, טעונים סמיכה ונסכים, ותנופת חזה ושוק - אף תודה, תטעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק.
[ה] דברי ר' ישמעאל, שאמר: מפני שיצאת לידון בדבר החדש, יכול אין לה אלא חדושה?
תלמוד לומר "תורת זבח השלמים... אם על תודה"
מה שלמים טעונים סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק - אף תודה תטעון סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.
[ו] "תורת זבח השלמים... אם על תודה" - מה שלמים באים מן המעשר - אף תודה באה מן המעשר.
[ז] אמר "הרי עלי" סתם, יכול יביא מן המעשר? תלמוד לומר "תורת זבח השלמים":
מה שלמים, פירש "מן המעשר" - מביא מן המעשר, לא פירש "מן המעשר" - אין מביא אלא מן החולין
אף תודה, פירש "מן המעשר" - מביא מן המעשר, לא פירש "מן המעשר" - אין מביא אלא מן החולין!
[ח] מנין ללחם, שמביא מן המעשר? תלמוד לומר "אשר יקריב...":
מה שלמים, באים מן המעשר - אף הלחם, יביא מן המעשר.
[ט] אמר "הרי עלי תודה מן המעשר" - ולא פירש "לחמה מן המעשר"
יכול יביא לחמה מן המעשר? תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב".
מה שלמים, פירש "מן המעשר" - מביא מן המעשר, לא פירש "מן המעשר" - אין מביא אלא מן החולין
אף הלחם, פירש "מן המעשר" - מביא מן המעשר, לא פירש "מן המעשר" - אין מביא אלא מן החולין.
אמר "הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר", הואיל ופירש זה - יכול יביא?
תלמוד לומר "שלמים אשר יקריב":
בזמן שאמר "הרי עלי תודה, היא ולחמה מן המעשר" יביא תודה ולחמה מן המעשר
אבל בזמן שאמר "הרי עלי תודה מן החולין" - אף על פי שפירש "לחמה מן המעשר" - לא יביא אלא מן החולין.
[י] יכול יביא מחיטי מעשר שני? תלמוד לומר 'שלמים אשר יקריב':
מה שלמים, מן הלקוח בכסף מעשר - אף לחם, מן הלקוח בכסף מעשר.

ראו לעיל פיסקה ט: אם לא פירש "מן המעשר" בשעת הנדר - עליו להביא את התודה או את המעשר מן החולין, בדומה לקרבן הפסח; וראו גם מנחות ז ו וכן ספרי דברים קכט.

[יא] ומנין לאומר "הרי עלי שלמים" שלא יביא אלא מן החולין?
תלמוד לומר (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר"
והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים! אם כן למה נאמר "צאן ובקר"?
להקיש כל דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח:
מה פסח, שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין - אף כל דבר שהיא בא בחובה לא יביא אלא מן החולין.
"הרי עלי תודה" "הרי עלי שלמים", הואיל והם באים חובה - לא יביא אלא מן החולין.
ונסכים - בכל מקום, לא יבואו אלא מן החולין.

פרק יא

על ויקרא ז יב-יג

במנחות ח יא מכנים את הקרבן שאינו טעון לחם "הטועה". דורש "יקריב" בעתיד, שתולה את התודה בהחלטתו של המקריב. בסוף הדרשה דורש "יקריבנו" בלשון יחיד, ולא 'יקריבם'.

[א] מהו 'תודה יקריב'?
מנין אתה אומר, המפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה
ולא הספיק להקריב עד שנמצאה הראשונה והרי שתיהן עומדות
מנין שיביא איזו מהן שירצה ויביא עמה לחם, שְנִיה יביא בלא לחם?
תלמוד לומר 'תודה יקריב'.
יכול יהיו שתיהן טעונות לחם? תלמוד לומר "יקריבנו"; אחת טעונה לחם, ואין שתיהם טעונות לחם.

דין ולד התמורה ותמורתה כדין קרבן הטועה: הם מוקרבים כקרבן תודה – אבל אין להוסיף עליהם לחם; וראו מנחות ז ד.

[ב] ומנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "אם על תודה".
יכול יהיו כולם טעונים לחם? תלמוד לומר "התודה"
תודה טעונה לחם ואין ולדה טעונה לחם; ולא חלופה הטועה ולא תמורתה טעונה לחם.

אם הביא יותר מבהמה אחת לתודה – חייב 40 לחמים לכל אחת מהן, למרות שבעצרת מסתפקים בשתי חלות לשתי כבשים.

[ג] "והקריב על זבח" - לחייב על כל זבח וזבח.
והלא דין הוא! ומה אם במקום שמעט בלחם - ריבה בכבשים,
כאן שריבה בלחם - אינו דין שירבה בכבשים?
תלמוד לומר "והקריב על זבח" - לחייב על כל זבח וזבח.

ר' עקיבא דורש את הכפלת המילה "בשמן" למיעוט, שיסתפק בחצי הכמות הרגילה של השמן (1/8 לוג לכל סוג) בלחמי החלות והרקיקים, אבל ברבוכה, שבדרך כלל יש בה שלושה לוגים לעשרון – נאמר "בשמן" פעם שלישית, ולכן כאן מרבה ר' עקיבא ונותן רביעית הלוג, כך שבסך הכל בשלושת סוגי המצות משתמש בחצי לוג. וראו לעיל פרק ד א.
ר' שמעון אינו מודד 1/8 לוג לחלות ולרקיקים, אלא מציע לתת מעט שמן על הרקיקים (ראו מנחות ו ג), ובשאר הרביעית להשתמש בחלות.
ר' אלעזר בן עזריה מוחה על דרך המדרש של ר' עקיבא, ששתי פעמים "בשמן" ממעטות, ופעם שלישית מרבה, וטוען שכמויות השמן הן הלכה למשה מסיני ואינן נלמדות מדרשה. כך הוא לטענתו גם בעניין 11 יום שבין נידה לנידה, ראו במבוא למסכת נידה.

[ד] "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן".
מה תלמוד לומר "בשמן... בשמן.." שני פעמים?
אמר רבי עקיבא: אילו נאמר "בשמן" אחד, הייתי אומר: הרי הוא ככל המנחות, ללוג.
כשהוא אומר "בשמן" - ריבה, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.
[ה] מעטו לחצי לוג.
יכול ישליש החצי לוג לשלשה מינים - לחלות ולרקיקים ולרבוכה?
תלמוד לומר "וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן" - ריבה, ואין ריבה אחר מיעוט אלא לרבות.
[ו] כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה, ורביעית לשני מינים - מחצה לחלות ומחצה לרקיקים.
ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: מושח את הרקיקים כמין כ"י בצורת X ומחזר את השאר לחלות.
אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא:
אפילו אתה אומר כל היום כולו בשמן למעט, בשמן לרבות - איני שומע לך!
אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, וי"א יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני!

לומדים שכל הלחמים הם מסולת בשתי גזירות שוות: גזירה שווה "חלות" וגזירה שווה "מצות". מוצעת גם דרך מדרש שונה – דורש "מורבכת" ולא "רבוכה".

[ז] 'סֹלֶת מֻרְבֶּכֶת' - למדנו לרבוכה, שהיא סולת; מנין לכולם, שיהיו סולת?
תלמוד לומר "וסלת... חלות": מה חלות האמורות ברבוכה - סולת, אף חלות האמורות בכולן - סולת.
[ח] והלא רקיקים לא נאמר בהם 'חלות', ומנין שיהיו סולת?
תלמוד לומר "מצות... מצות": מה 'מצות' האמורות בחלות - סולת, אף 'מצות' האמורות ברקיקים - סולת.
[ט] אם נפשך לומר: 'סולת מורבכת' - הרי הוא כמוסיף על רבוכה. מה רבוכה - סולת, אף כולם – סולת!

כמות הסולת בחמץ ככמותה בשלושת המינים האחרים, וראו מנחות ז א: 15 קבים חמץ ו15 מצה. דורש "על".

[י] "על חַלֹּת לחם חמץ" - כנגד חמץ יביא מצה. מה חמץ, עשרה עשרונות – אף מצה, עשרה עשרונות.

דורש "על... יקריב קרבנו" – שהלחם צריך להיות אפוי ומוכן בזמן ההקרבה (השחיטה). וראו מנחות ז ג. לעניין השחיטה לשמה ראו שם, וגם תוספתא מנחות ה ג, דרשות דומות לעניין התלות של קדושת שתי הלחם בשחיטת כבשי עצרת: ת"ק דורש שחיטה לשמן, וראבר"ש דורש גם זריקת הדם לשמן.

"על חַלֹּת לחם חמץ" - מלמד שאין הלחם מתקדש עד שיקרמו פניה בתנור.
"יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח" - מלמד שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה.
"על זבח תודת" - מלמד שאין הלחם מתקדש עד שתהיה שחיטתה לשם תודה.
מכאן אמרו: שחטה לשמה וזרק דמה שלא לשמה - הלחם מקודש.
ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הלחם מקודש.

ראו מנחות ז ב: קרבן הנזיר כולל את הרקיקים והחלות שבתודה, והנזיר משתמש ברביעית הקב לשני סוגי המצות הללו.

[יא] "שלמיו" - לרבות שלמי נזיר.
יכול לכל האמור בענין? תלמוד לומר בו 'מצות': מצות הוא בא, ואינו בא חמץ.
הא מה אני מקיים "שלמיו"? - לרבות שלמי נזיר, לעשרה קבים ירושלמיות ולרביעית שמן.

פרשה ז

על ויקרא ז יד

דורש "אחד" – שלם, כלומר נמצאים לפניו כל הלחמים ("מחובר"), ומקריב חלה אחת, רקיק אחד, מורבך אחד וחמץ אחד; אבל כמה לחמים יש כשמתחיל להפריש?

[א] "והקריב ממנו" - מן המחובר.
"אחד" - שלא יטול פרוס. "מכל קרבן" - שיהיו כל הקרבנות שוים; שלא יטול מן קרבן על חברו.
"תרומה לה'" - איני יודע כמה!

יתכן ללמוד גזירה שווה ללחמי התודה מתרומת מעשר, שהפרשתה היא האחרונה והיא מתירה את היבול לאכילה כשם שנתינת הלחם לכהן מתיר את שאר הלחם באכילה, ואז מדובר בהפרשה של עשירית; ויתכן ללמוד גזירה שוה מביכורים, הנאכלים בירושלים, ואז אין שיעור למספר הלחמים בתחילה. הדרשה מכריעה שעדיף ללמוד גזירה שווה מתרומת מעשר, שלשון הפסוק דומה בה לזה שלנו, שנאמר בו "ממנו... תרומה לה'", בדומה לנאמר על תרומת מעשר; וראו גם ספרי במדבר קכ.
אם חלה אחת היא עשירית – יש לפני ההקרבה עשר חלות!

הריני דן: נאמר כאן 'תרומה' ונאמר 'תרומה' בתרומת מעשר (במדבר יח, כו).
מה תרומת מעשר אחד מעשרה - אף כאן אחד מעשרה!
[ב] או כלך לדרך זה: נאמר כאן 'תרומה' ונאמר בבכורים 'תרומה' (דברים יב, יז).
מה תרומת בכורים אין לה שיעור - אף זו אין לה שיעור!
[ג] נראה למי דומה: דנים תרומה שאין אחריה תרומה - מתרומה שאין אחריה תרומה,
ואל תוכיח תרומת בכורים, שיש אחריה תרומה!
או כלך לדרך זה: דנים תרומה הנאכלת במקום קדוש - מתרומה הנאכלת במקום קדוש,
ואל תוכיח תרומת מעשר, שאינה נאכלת במקום קדוש! תרומת מעשר ותרומה גדולה נאכלות בכל מקום ע"י הכהנים בטהרה.
תלמוד לומר "ממנו... תרומה לה'" לגזירה שוה.
מה "ממנו תרומה לה'" האמור להלן - אחד מעשרה, אף "ממנו... תרומה לה'" האמור כאן - אחד מעשרה.

כמה סולת יש בחלת חמץ אחת? ניתן לדון משתי הלחם, שיש בהן חמץ והן באות עם כבשי עצרת – ואז מדובר בעישרון לחלה; וניתן לדון מלחם הפנים, שהתבואה שבו עשויה להיות מהישן ומחו"ל (ראו מנחות ח א). ההכרעה היא ללמוד משתי הלחם, שנאמר בהם "תביאו"; אבל לא ללמוד את הכמות הכוללת – כלומר שני עשרונים בלבד, שהרי נאמר בשתי הלחם "תהיינה" כלומר דווקא הן כוללות שני עשרונים בסה"כ - אלא את גודל חלת החמץ, שהוא עישרון אחד, וכיוון שיש עשר חלות – מדובר בעשרה עשרונים לחלות החמץ, ולעיל פרק יא י ראינו שסך הסולת בחמץ הוא כסך הסולת במצות. וראו מנחות ז א.

[ד] למדנו לתרומה שהיא אחד מעשרה, אבל איני יודע מכמה היא חלה!
הריני דן: נאמר כאן 'לחם חמץ' ונאמר להלן 'חמץ' בשתי הלחם (ויקרא כג, יז).
מה חמץ האמור בשתי הלחם - עשרון לחלה, אף לחם חמץ האמור כאן - עשרון לחלה!
[ה] או כלך לדרך זה: נאמרו כאן 'חלות' ונאמרו 'חלות' בלחם הפנים (ויקרא כד, ה).
מה 'חלות' האמור בלחם הפנים - שני עשרונים לחלה, אף חלה האמור כאן - שני עשרונים לחלה!
[ו] נראה למי דומה: דנים מנחה שהיא באה חמץ ובאה עם הזבח - ממנחה שבאה חמץ ובאה עם הזבח
ואל יוכיח לחם הפנים - שאינה באה חמץ ואינו בא עם הזבח!
[ז] או כלך לדרך זה: דנים מנחה שהיא באה "מהארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן"
ממנחה שהיא באה "מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן"
ואל יוכיחו שתי הלחם - שאינם באות אלא מן הארץ, ואינם באות אלא מן החדש!
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תביאו לחם תנופה"
שאין תלמוד לומר "תביאו"; ומה תלמוד לומר "תביאו"?
אלא מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה: מה זו, עשרון לחלה - אף מה שאתה מביא ממקום אחר, עשרון לחלה!
[ח] או - מה אלו שני עשרונים אף הללו שני עשרונים?
תלמוד לומר (ויקרא כג, יז) "תהיינה"!

ראו לעיל פרק יא י, שסך הסולת בחמץ הוא כסך הסולת במצות; אבל המצות מתחלקות לשלושה מינים; ולכל מין יש שלושה עשרונים ושליש; ולמצה יחידה (חלה, רקיק או רבוכה) – שליש עישרון.
וראו מנחות ז א, שתרגמו את המידות הללו למידות ירושלמיות.
חלה אחת מכל מין ניתנת לכהן, ואת שאר 36 החלות אוכל הבעלים בירושלים.

[ט] למדנו לחמץ, שהיא עשרה עשרונות; ומנין למצה, שהיא עשרה עשרונות?
תלמוד לומר (ויקרא ז, יג) "עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ" - כנגד חמץ הביא מצה.
מה חמץ עשרה עשרונות, אף מצה - עשרה עשרונות.
יכול עשרה עשרונות שבמצה לא יהיו כולם אלא קרבן אחד?
תלמוד לומר (שם, יב) "והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן
ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן",
ואומר (שם, יד) "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'"
נמצאו שלשה עשרונים ושליש - קרבן אחד לכל מין; ונמצאו שלש חלות לעשרון;
ונמצא לחמה של תודה ארבעים חלות. נוטל אחד מהם מכל מין - הרי ארבע חלות - ונותן לכהן.
"והכהן הזורק את דם השלמים - לו יהיה". והשאר יהיה נאכל לבעלים.

פרק יב

על ויקרא ז טו-יז

לחמי תודה (ולחמי הנזיר) נחשבים חלק מהקרבן שלהם ולכן חלה גם עליהם הגבלת הזמן – יום וללילה שאחריו; כך גם לגבי ולד התודה (אם המליטה), תמורתה וחליפתה, שיש לאכלם ביום ולילה וכן חטאת, אשם ואיל הנזיר וכן לגבי הפסח, תמורתו וחליפתו; וראו זבחים ה ג-ח וכן תוספתא פסחים ט יב-יח, וכן נדבה פרק יח ד. דורש את הייתור של המילים "ובשר", "זבח", "שלמיו".

[א] "וּבְשַׂר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יֵאָכֵל" - הרי זה בא ללמד על הנאכלים ליום אחד,
שאכילתם ליום אחד. והלילה שאחריו
ואין לי אלא תודה; מנין לרבות את הלחם? תלמוד לומר (ויקרא ז', ט"ו-ט"ז) "קרבנו".
מנין לרבות הולדות והתמורות? תלמוד לומר "וּבְשַׂר".
מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח".
מנין לרבות שלמי נזיר ושלמים הבאים מחמת פסח? תלמוד לומר "שלמיו".

הכהן המקריב את התודה צריך להתכוון לקרבן האמור להיאכל ביום הנוכחי או בלילה שאחריו, ואם חשב לאכול אותו מאוחר יותר – הקרבן הוא פיגול; וראו זבחים ב ב-ה. הגדרת הפיגול תלויה במחשבה ובכוונה של השוחט את הקרבן או של מקבל הדם, המוליכו למזבח והזורקו – ולא במעשה, כגון שהותיר מהבשר. השינוי אופייני לחז"ל, שהדגישו את הכוונה של האדם כיסוד משפטי בסיסי.

[ב] "ביום קרבנו יֵאָכֵל" - אין לי אלא אכילתם ליום אחד;
ומנין אף תחלת זביחתם לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד?
[ג] תלמוד לומר (ויקרא כ"ב, כ"ט-ל') "וכי תזבחו זבח תודה לה' לִרְצֹנְכֶם תזבחו ביום ההוא יֵאָכֵל"
שאין תלמוד לומר - אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה
שאף תחלת זביחתה לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד.

הרחבת איסור הפיגול לכל הנאכלים ליום אחד - ראו רשימה בפיסקה א.

[ד] אין לי אלא תודה; מנין לרבות לכל הנאכלים ליום אחד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת לאכול ליום אחד?
תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח", לרבות כל הנאכלים ליום אחד, שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד.

איסור הנותר חל רק בבקר, אבל חכמים הגבילו את האכילה לכתחילה עד חצות הלילה, וראו גם ברכות א א.

[ה] "לא יניח ממנו עד בקר" - אבל אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו חכמים עד חצות? - להרחיק מן העבירה.
אבל אין מחשבה פוסלת בהן, ואין חייבים עליהם משום נותר - עד שיעלה עמוד השחר.

שלמים רגילים, בניגוד לתודה, לאיל הנזיר ולשלמים הבאים מהפסח, שנמנו בפיסקה א - נאכלים לשני ימים, וכך גם דינו של קרבן חגיגה – אפילו בפסח.

[ו] "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו" - הרי זה בא ללמד על הנאכלים לשני ימים, שנאכלים לשני ימים.
אין לי אלא שלמים; מנין לרבות את החגיגה? - ארבה את החגיגה הבאה בזמנה.
מנין חגיגה הבאה מחמת פסח, חגיגה הבאה תשלומין,
שלמים הבאים בתוך המועד, שלמים הבאים לאחר המועד?
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

אפילו אם שחט חגיגה באותו הזמן ששחט את הפסח – החגיגה נאכלת לשני ימים והפסח – עד חצות.

[ז] מתוך שנאמר (דברים טז, ד) "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר"
למד על חגיגת י"ד, שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.
יכול ליום ולילה אחד? תלמוד לומר "ביום הראשון לבקר", הרי בקר שני אמור!
או אינו אלא בקר ראשון, ומה אני מקיים 'חגיגה הנאכלים לשני ימים' - חוץ מזו?
תלמוד לומר 'נדר' - "ואם נדר או נדבה".

דין תמורות וולדות השלמים והחגיגה, הבכור ומעשר הבהמה – להיאכל לשני ימים; וראו זבחים ה ז-ח.

[ח] ומנין לרבות את התמורות ואת הולדות? תלמוד לומר "זבח".
מנין לרבות את בכור ואת המעשר? תלמוד לומר "קרבנו".

הרחבת דיני הפיגול גם לנאכלים לשני ימים; והשוו לעיל פיסקאות ב-ד.

[ט] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל וממחרת" - אין לי אלא אכילתן לשני ימים
מנין שאף תחלת זביחתן לא יהיה, אלא על מנת להאכל לשני ימים?
תלמוד לומר (ויקרא י"ט, ה'-ו') "וכי תזבחו זבח שלמים לה'...
ביום זבחכם יֵאָכֵל וממחרת" - שאין תלמוד לומר, אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה
שאף תחלת זביחתן לא תהיה, אלא על מנת להאכל לשני ימים.
[י] אין לי אלא שלמים; מנין לכל הנאכלים לשני ימים, שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים?
תלמוד לומר "וכי תזבחו זבח שלמים"
לרבות כל הנאכלים לשני ימים, שלא תהא תחלת זביחתן אלא על מנת להאכל לשני ימים.

מצווה לכתחילה לאכול את הקרבן במהלך שני הימים: ביום שחיטתו או למחרת; אם עבר והותיר חייב לשרוף את הנותר, אבל אינו פוסל את הקרבן מבחינת הבעלים – אפילו אם לא אכל ממנו כלל.

[יא] "ביום הקריבו את זבחו יֵאָכֵל" - מצוה לאכל ממנו ביום הראשון.
יכול ליום אחד? תלמוד לומר "וממחרת".
אי "ממחרת" יכול מצוה לאכלו לשני ימים? שאין לאכול את כולו ביום הראשון תלמוד לומר "והנותר", אם הותיר - הותיר.
[יב] אי "והנותר", יכול אם הותירו כולו יהיה פסול? תלמוד לומר "..יֵאָכֵל" - ואפילו כולו.

הקרבנות הנאכלים לשני ימים אינם ניתנים להיאכל בלילה הבא, אלא עם שקיעת השמש ביום השני הם נחשבים נותר – בניגוד לנאכלים ליום אחד, שניתן לאכלם גם בלילה שאחריו ונחשבים נותר רק עם עליית עמוד השחר.

[יג] יכול יהיה נאכל אור לשלישי?
ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים.
מה זבחים הנאכלים ליום אחד, לילו אחריו - אף זבחים הנאכלים לשני ימים, לילו אחריו!
תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "עד יום" - עד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי.

למרות שהקרבנות הנאכלים לשני ימים נחשבים נותר משקיעת השמש – שריפתם כ"נותר" נעשית רק ביום הבא.

[יד] יכול ישרף מיד?
ודין הוא! זבחים נאכלים ליום אחד וזבחים נאכלים לשני ימים.
מה זבחים הנאכלים ליום אחד, תיכף זמן אכילתן שריפתן - אף זבחים הנאכלים לשני ימים, תיכף אכילתן שריפתן!
תלמוד לומר "ביום" - ביום הוא נשרף, ואינו נשרף בלילה.

אם הותיר את הנותר אחרי היום השלישי – יש לשרוף אותו ביום הרביעי או אחריו.

או אינו אומר 'בשלישי ישרף', עבר שלישי - לא ישרף?
תלמוד לומר (ויקרא יט, ו) "ישרף" - אפילו לעולם.

שריפת הנותר היא של בשר הקרבן, ולא של החלקים שאינם נאכלים, וכן לא של העובר או השיליה של הבהמה המעוברת. לעניין השיליה ראו חולין ד ז.

[טו] "מִבְּשַׂר" - ולא מן העצמות, ולא מן הגידין, ולא מן הקרנים, ולא מן הטלפים.
"הזבח" - פרט לעובר ולשיליא.

הרחבת החובה לשרוף ביום לא רק את הנותר אלא את כל הקרבנות הפסולים למיניהם, שדינם להישרף.

"ביום השלישי באש יִשָּׂרֵף" - בנה אב לכל הנשרפין, שלא יהיו נשרפים אלא ביום.

פרשה ח

על ויקרא ז יח

ר' אליעזר מדגיש שאין לקרוא את הפסוק כפשוטו, שמדובר בכהן שהשאיר מהבשר ליום השלישי – אלא כמדרש חכמים: מדובר במחשבת השוחט או הכהן בזמן הזביחה, ודין החושב בזמן ההקרבה לאכול מהבשר ביום השלישי חמור מזה של מי שבפועל אכל ביום השלישי; וראו גם לעיל פרק יב יב.

[א] "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל...בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה"
אמר ר' אליעזר: כוף אזניך לשמוע, שהשוחט את זבחו על מנת לאכלו ביום השלישי - הרי זה ב-'לא ירצה'.

ר' עקיבא מנסה להוכיח את דברי ר' אליעזר; שהרי אם הקריב את זבחו כדין הרי הזבח היה כשר, וכיצד יחזור ויפסל לאחר שלושה ימים?
דברי ר' עקיבא נדחים, כי בהלכות טומאה של זב, זבה ונידה יש מצב שהם נחשבו טהורים בבקר היום האחרון לספירתם, ואם זבו באותו היום בצהרים – חזרו ונטמאו למפרע (ראו זבים א ב, וכן נידה י ח.)
אבל בעניין הזבחים נאמר "המקריב אותו", ומכאן שמדובר בפסול שאירע בשעת ההקרבה, ולא ביום האכילה.

אמר רבי עקיבא: שומע אני "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה"
אם אכל ממנו ביום השלישי יהיה פסול?
ואי אפשר לומר כן! מאחר שהוכשר יחזור ויפסל?
הן? אם מצינו בזב וזבה, ושומרת יום כנגד יום, שהן בחזקת טהרה, וכשראו - סתרו
אף זה, שהיה בחזקת היתר, אם אכל ממנו ביום השלישי - יהיה פסול?
תלמוד לומר "המקריב", בשעת הקרבה הוא נפסל, ואינו נפסל ביום השלישי

הביטויים "לא ירצה" ו"פיגול הוא" אינם מוסבים על הכהן המקריב אלא על הקרבן.
בן עזאי טוען שהבעלים שהביא קרבן לאחר הזמן, למרות שעבר על "לא תאחר" – הקרבן נרצה ומכפר עליו, והפסול אינו על המקריב אלא על הקרבן, שבזמן הקרבתו חשבו לאכלו אחרי הזמן הנכון.

[ב] או אינו אומר 'המקריב' אלא זה כהן המקריב?
תלמוד לומר "אֹתוֹ" - בזבח הוא מדבר, ולא בכהן.
[ג] בן עזאי אומר: מה תלמוד לומר "אֹתוֹ"?
לפי שנאמר (דברים כג, כב) "כי תדור נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו"
יכול המאחר נדרו ב-'לא ירצה'?
תלמוד לומר "אֹתוֹ" - אותו ב-'לא ירצה', ואין מאחר נדרו ב-'לא ירצה'.

דרשה נוספת, שאינה על "המקריב אותו" אלא על "לא יחשב", המכוונת לאותה מטרה: הקרבן מתפגל ונפסל דווקא במחשבה ולא בהותרתו לאחר זמנו בפועל.

אחרים אומרים: "לֹא יֵחָשֵׁב" - במחשבה היא נפסל, ואין נפסל בשלישי.

הרחבת זמן המחשבה המפגלת: לא רק בזמן השחיטה אלא גם בקבלת הדם בכלי ובזריקתו על המזבח; אבל לא בשפיכת שיירי הדם על היסוד, שריפת האימורים וודאי שלא בזמן אכילת הבשר – פעולות המתרחשות לאחר זריקת הדם, שהרי השחיטה, הקבלה בכלי והזריקה על המזבח מכפרות, ואילו העבודות הנוספות אינן חיוניות לכפרה.

[ד] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה? מנין לרבות שחיטה וקבלת הדם?
תלמוד לומר 'אם האכל יאכל...' - לרבות שחיטה וקבלת הדם.
יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר? תלמוד לומר "המקריב"
זריקה בכלל היתה, למה יצאת? להקיש אליה!
מה זריקה מיוחדת, שמעכב כפרה - אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם, שמעכבים את הכפרה,
ומוציא אני את שירי הדם והקטרת חלבים ואכילת בשר, שאין מעכבים את הכפרה.

לגבי עבודת ההולכה של הכלי עם הדם ממקום השחיטה אל המזבח – מחלוקת האם היא אחת העבודות החיוניות לכפרה, ולכן יש גם מחלוקת האם - אם הכהן המוליך את הדם חשב לאכול מהבשר לאחר הזמן - פיגל או לא; וראו תוספתא זבחים א ד: ר' מאיר טוען שההולכה היא אחת מהעבודות המכפרות, ר' שמעון טוען שאיננה כזאת, שהרי אם שחט סמוך למזבח יכול לקבל את הדם ולזרקו בלי להוליך; ואילו ר' אליעזר תולה את התשובה במקום השחיטה: אם הוא סמוך למזבח, ואין צורך להוליך את הדם – ההולכה אינה מפגלת, ואם הוא מרוחק ממנו -היא מפגלת.

[ה] רבי מאיר אומר: מחשבה פוסלת בהילוך; שאי אפשר לעבודה בלא הילוך.
ור' שמעון אמר: אין מחשבה בהילוך. שאי אפשר לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה
אבל אפשר לה שלא בהילוך: שוחט בצד המזבח - וזורק.
ר' אלעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך - המחשבה פוסלת.
מקום שאין צריך להלך - אין מחשבה פוסלת.
שאין מחשבה פוסלת אלא בדבר הראוי לעבודה ובמי שראוי לעבודה ובמקום שהוא כשר לעבודה.

תוכן המחשבה המפגלת יכול להיות לאכול את הבשר לאחר הזמן או גם לזרוק את הדם, להקטיר את האמורים או לשפוך את הדם למחרת היום. וראו לעיל פיסקה ד: המחשבות בזמן עשיית המלאכות המשלימות את ההקרבה אינן מפגלות, אבל אם חשב בזמן ההקרבה לעשות אחת מהמלאכות למחרת – פיגל; וראו גם זבחים ב ב-ג.

[ו] יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר; מנין לרבות זריקה והקטר חלבים ושפיכת שירים?
תלמוד לומר 'אם האכל יאכל': אכילה לאדם ואכילה למזבח.

הרחבת דיני הפיגול גם למחשבה לאכול ביום השני מבשר הזבחים שנאכלים ליום אחד. הניסיון להקיש מקרבנות הנאכלים לשני ימים נדחה, כי יש קרבנות הנאכלים ביום השני, ויתכן שהמצווה לאכול ביום הראשון היא רק לכתחילה; אבל לבסוף מוכיחים את הטענה מהפסוק, שנאמר "ואם האכול יאכל... לא ירצה".

[ז] למדנו לזבחים הנאכלים לשני ימים שמחשבה פוסלת בהם בשלישי; שמחשבה לאכול אותם ביום השלישי מפגלת אותם
מנין לזבחים הנאכלים ליום אחד?
ודין הוא! זבחים נאכלים לשני ימים וזבחים נאכלים ליום אחד.
מה זבחים הנאכלים לשני ימים, מחשבה פוסלת בהם
אף זבחים הנאכלים ליום אחד, מחשבה פוסלת בהם בשני!
דיו לבא מן הדין להיות כנידון! מה אלו לשלשה - אף אלו לשלשה!
[ח] אני אדיננו דין אחר אנסח את ההיקש בדרך שיעמוד: זבחים נאכלים ליום אחד, זבחים נאכלים לשני ימים.
מה זבחים הנאכלים לשני ימים, אחר זמן אכילתן מחשבה פוסלת בהם, בשלישי,
אף זבחים הנאכלים ליום אחד - תהא מחשבה פוסלת בהם בשני, אחר זמן אכילתן!
[ט] הין? אם פסלת מחשבה בשלישי, שאין כשר לאכילת כל זבח
תפסול מחשבה בשני, שהוא כשר לאכילת קדשים קלים?
תלמוד לומר "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו"
לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד, שתהא מחשבה פוסלת בהם בשני.

פרק יג

על ויקרא ז יח

אם חשב בזמן הקרבת הקרבן לאכול אותו מחוץ לעזרה, אמנם הקרבן אינו פיגול אבל הוא פסול – אמנם אינו נקרא "פיגול", וראו זבחים ב ב; למרות שאין דין של קלעים בבמה, אלא רק דין של זמן. הדין נובע מהחזרה על איסור הפיגול כאן ובפרשת קדושים; אבל ממעטים את החושב לאכול חוץ ממקומו מכרת, שנאמר "ואוכליו עוונו ישא...", ולא האוכל חוץ ממקומו.

[א] יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו; חוץ למקומו מנין?
ודין הוא! זמן פוסל ומחיצה פוסלת. מה הזמן, מחשבה פוסלת בו - אף מחיצה, מחשבה פוסלת בה.
[ב] הין? אם פסלה מחשבה בזמן, שהזמן נוהגת בבמה - תפסול מחשבה במחיצה, שאין מחיצה נוהגת בבמה?
תלמוד לומר (ויקרא יט, ז) "ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה"
שאין תלמוד לומר; אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו - תנהו ענין לחוץ למקומו.
יכול יהיו חייבים עליו כרת?
תלמוד לומר (ויקרא יט, ח) "עונו ישא" - חוץ לזמנו בכרת, ואין חוץ למקומו בכרת!

מחשבה של המקריב שיאכלו טמאים או גויים את הקרבן אינה פוסלת, אבל אם הם אכן אכלו ממנו הוא כמובן פסול, וראו זבחים ג ו.

יכול אף השוחט לעכו"ם ולטמאים יהיה ב'בל ירצה'? תלמוד לומר "אֹתוֹ"
אותו ב'בל ירצה' ואין השוחט לעכו"ם ולטמאים ב'בל ירצה'.

כל הרשימה שלפנינו היא של קרבנות פסולים, אבל אין בהם כרת כי אינם פיגול; וראו זבחים ב א וזבחים ג ו. הרחבת הרשימה של הקרבנות הפסולים - שאינם חייבים כרת.

[ג] יכול אין לי ב-'לא ירצה' אלא שנשחט שחשב המקריב לאכול את הקרבן חוץ לזמנו וחוץ למקומו
מנין לנשחט בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, הלן, והיוצא, ושקבלו פסולים, וזרקו את דמן
והניתנים למטה שנתנם למעלה, והניתנים למעלה שנתנם למטה
והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים
והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמה?
תלמוד לומר (שמות כט, לד) "לֹא יֵאָכֵל כִּי קֹדֶשׁ הוּא" "לא ירצה..ולא יחשב..לאוכל"
יכול יהיו חייבים עליו כרת? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) "אֹתו", (ויקרא יט, ז) "הוא"
(שם, ח) "ואוכליו" בהכרת, ואין הללו בהכרת.

צמצום המיעוט מ"ואוכליו", והחלת דין הכרת על פיגול בכל הקרבנות בנוסף לשלמים ואף לנאכלים ליום אחד, שנאמר "קדשי בני ישראל" ככלל, וכן ייתור המילה "בשר" בפסוקנו.

[ד] אתה אומר לכך נאמרו מעוטים הללו; או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא לשלמים לבד;
מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "וְיִנָּזְרוּ מקדשי בני ישראל..."
או אינו מביא אלא כיוצא כשלמים: מה שלמים מיוחדים, שנאכלים לשני ימים - אף כל הנאכלים לשני ימים.
הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז, יח) 'בשר'.

אפילו בעולה עלול לפגל אם חשב לאכול ממנה כשהקריב אותה, שנאמר "זבח", וראו זבחים ד ד.

אין לי אלא כששיריו נאכלים; עולה, שאין שיריה נאכלים, מנין?
תלמוד לומר (שם,) "זבח" - מיני זבחים.

גם קרבנות העוף - שאינם זבחים, וכן המנחות ולוג השמן של המצורע עלולים להתפגל; וראו זבחים ד ג-ד, כר' מאיר.

העופות והמנחות, שאין מיני זבחים, עד שאתה מרבה להביא לוג שמן של מצורע - מנין?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי אני ה'" - לרבות את כולם.

איזכור הפיגול בהקשר של שלמים הוא כדי להגביל את האפשרות לפגל לדברים שיש להם מתירים, וראו זבחים ד ג-ד. לדעת ר' שמעון ההקשר של השלמים מלמד שאין פיגול בפרים ובשעירים הנשרפים; וראו תוספתא זבחים ה ג.

[ה] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה?
אלא מה שלמים מיוחדים, שיש להם מתירים בין לאדם בין למזבח,
אף איני מרבה אלא את שיש לו מתירין - בין לאדם בין למזבח.
כגון חטאת העוף, שיש לו מתירין לאדם ואין לו מתירים למזבח,
וכגון עולת העוף, שיש לו מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם
וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין, שיש להם מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם.
את מה אני מוציא? את הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם
שאין להם מתירים, לא לאדם ולא למזבח.
ר' שמעון אומר: מה שלמים מיוחדים, שהם על מזבח החיצון
יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין, שאינם על מזבח החיצון.

ר' אלעזר מציע פשרה בין ר' שמעון לת"ק: הוא טוען שהפיגול אפשרי עקרונית רק אם המחשבה ותוכנה היו שניהם בחוץ (או שניהם בפנים). הדיון כולו הוא תיאורטי, ולא סביר שכהן גדול יפגל כך.

[ו] ר' אלעזר אומר בשם ר' יוסי: פיגל הנעשה בהם בחוץ - פיגל. בנעשה בהם בפנים - לא פיגל.
שחט וקבל על מנת לזרוק הדם למחר - לא פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים.
[ז] זרק את הדם על מנת להקטיר אימוריו למחר - לא פיגל; שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.
[ח] אבל שחט וקבל על מנת לשפוך שירי הדם ולהקטיר אימורים למחר - פיגל; שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

עונש הכרת חל רק על האוכל מהפיגול עצמו ולא על משפחתו או על הציבור. והשוו מכילתא שבתא א, "ועמה בשלום".

[ט] 'הנפש'- ולא הצבור.

האוכל פיגול חייב כרת, ואילו המאכיל ממנו לגוי פטור.

"הָאֹכֶלֶת" - ולא המאכלת. 'אוכלת' - אכילה כזית.

עונש כרת דומה חל גם על האוכל נותר – ראו לקמן, קדושים פרק א ה.

"עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח), "עונו ישא" (ויקרא יט, ח) - לגזירה שוה.
מה "עונו ישא" האמור להלן - כרת, אף "עונה תשא" האמור כאן - כרת.

פרשה ט

על ויקרא ז יט-כ

אמנם לרוב העניינים דיני הטהרה של אפר חטאת (אפר פרה אדומה, המיועד לטהר את הטמאים) חמורים מדיני הטהרות הרגילים (ראו חגיגה ב ה-ז), אבל אם היה הכהן טבול יום ונגע באפר – לא פסל אותו, ואילו לעניין אכילת קדשים פסל אותם; למרות זאת הפסילה היא בנגיעה דווקא ולא בנשיאה שאינה כרוכה במגע.

[א] יכול יהיה טמא מטמא בשר הקדש במשא?
ודין הוא! ומה אם אפר חטאת, שאין טבול יום מטמא במגע, הטמא מטמאו במשא
בשר קדש, שטבול יום מטמאו במגע - אינו דין שיהיה טמא מטמאו במשא?
תלמוד לומר "אשר יגע" - במגעו הוא מטמא, ואינו מטמא במשא!

אפילו טמאים בטומאות חמורות אינם מטמאים את הקדשים אם לא נגעו בהם.

[ב] אין לי אלא טומאות הקלות; טומאות חמורות - טומאת מת ובועל נדה, וכל המטמאין את האדם מנין?

כאן כנראה חסר קטע, שהרי הדרשה מחמירה במחוסר כיפורים (טמא החייב קרבן, כגון יולדת או מצורע, שלא הביא את קרבנו.) שנגע בבשר הקודש - ואינה מוכיחה את ההקלות לעניין טמא מת ובועל נידה. המחוסר כיפורים אינו אוכל קדשים אבל אם הוא כהן - אוכל תרומה (ראו נגעים יד ג,) ואילו השלישי לטומאה אינו אוכל אותה (ראו טהרות ב ג-ד.) מכאן מסיק ר' יוסי שהרביעי לטומאה שנגע בבשר הקדשים - פסל אותו; וראו תוספתא חגיגה ג יח.

תלמוד לומר "בכל טמא" - בכל טמא, ואפילו במחוסר כפורים.
אמר ר' יוסי: מנין לרביעי בקדש היא פסול?
ודין הוא! ומה אם מחוסר כפורים, שאינו פוסל בתרומה, פוסל בקדש,
שלישי, שפוסל בתרומה - אינו דין שפוסל בקדש?
למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מקל וחומר!

כל נותר מכל הקרבנות הנאכלים – יש לשרפו. דורש את הכפילות "ואם יוותר... את הנותר".

[ג] "לא יֵאָכֵל באש יִשָּׂרֵף" - אין לי טעון שריפה אלא הטמא והנותר בשל שלמים,
ובחטאת שנכנס דמה לפנים; מנין לרבות הנותר?
תלמוד לומר (שמות כט, לד) "ואם יִוָּתֵר מבשר המלואים... ושרפת את הנותר באש"
שאין תלמוד לומר "את הנותר"; אלא זה בנין אב: כל שנותר - טעון שריפה.

הרחבת חובת השריפה לכל בשר קדשים שנפסלו במקדש, שנאמר "כי קדש הוא"; וראו דברי ר' שמעון בתוספתא תמורה ד ד. אבל אם אירעה תקלה לפני שהקדשים הגיעו למזבח, כגון שמתו לפני שנשחטו, או נפל שהומלט בעזרה, או קרבן שנטמא לפני שנכנס לעזרה – אינם נשרפים.

[ד] אין לי אלא נותר; מנין לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא חוץ לקלעים והלן, והיוצא,
והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלוהו פסולים וזרקו את דמם, והניתנים למטה שנתנם למעלה,
והניתנים למעלה שנתנם למטה, והניתנים בפנים שנתנם בחוץ, והניתנים בחוץ שנתנם בפנים,
והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, וחטאת העוף הבא על הספק, ואשם תלוי קרבנות על ספק עבירה, שהתברר לפני זריקת דמם שהם מיותרים?
תלמוד לומר (שם,) "לא יֵאָכֵל כי קֹדש הוא": כל שהוא קדש - טעון שריפה;
[ה] יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ - ישרפו? תלמוד לומר (שם,) "הוא".

ראו דברי ר' יהודה שם ובתמורה ז ג-ו. ת"ק במשנה שם וכן ת"ק בפיסקה ד נוקטים בעמדת פשרה בין ר' שמעון לר' יהודה: בעניין החולין שנשחטו בעזרה סוברים כר' יהודה ובחטאת העוף ואשם תלוי – כר' שמעון.

ר' יהודא אומר: יכול חטאת העוף הבא על הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה - ישרפו?
תלמוד לומר "הוא".

אם יצא חלק מהבשר מהעזרה אין הדבר פוסל מאכילה את הבשר שנשאר בעזרה.

[ו] "והבשר" - לרבות בשר הפנימי, שיהא מותר
שהיה בדין: הואיל והטמא פסול, והיוצא פסול
מה הטמא, אם נטמא מקצתו כולו פסול - אף היוצא, אם יצא מקצתו יהא כולו פסול?
תלמוד לומר "והבשר" - לרבות בשר הפנימי, שיהא מותר.

ראו פסחים ז יב.

[ז] מכאן אמרו: אבר שיצא חוץ לחומה
בפסחים - חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק, ומתירו מן הפרק וחותך
ובמוקדשין - חותך בקופיץ כל מקום שירצה; שאין בו משום שבירת עצם.

יכול הבעלים לתת מבשר השלמים לכל אדם טהור שירצה, בניגוד לפסח הנאכל רק ע"י מנוייו.

[ח] "כל טהור יֹאכל בשר" - מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר (דברים יב, כז) "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תֹּאכֵל"
יכול לא יאכלו אלא בעליו, קל וחומר מפסח? לכך נאמר "כל טהור יֹאכל בשר".

לומד מסמיכות הפסוקים שהאיסור לטמאים לאכול מבשר השלמים חל על בשר שהיה בשלב מסוים מותר לטהורים, ואילו על בשר הבהמה שעוד לא נזרקו דמיה על המזבח ולכן עדיין לא שויכה לה', ולכן על בשר הפיגול יש איסורים אחרים ואין איסור מיוחד לטמאים. (המילים "ועל הנותר" שגויות כאן) אבל בשר שלן או שיצא מהמקום, למרות שנפסלו לטהורים – חייב הטמא האוכלם גם על אכילת קדשים בטומאה, כי היה שלב שהיו מותרים לטהורים.

יכול יהיו חייבים עליו משום טומאה לפני זריקת דמים?
תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹּאכַל בשר וכו'"
המותר לטהורים - חייבים עליו משום טומאה;
לפני זריקת דמים, הואיל ואין מותר לטהורים - אין חייבים עליו משום טומאה!
אתה אומר לכך נאמר, או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורים חייבים עליו משום טומאה
יצא הלן והיוצא, הואיל ואינו נאכל לטהורים - לא יהיו חייבים עליו משום טומאה?
תלמוד לומר "אשר לה'" - ריבה.
או יכול שאני מרבה את הפיגול (ואת הנותר)? תלמוד לומר "מזבח השלמים" - מיעט.
ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן, ולמעט את הפיגול ואת הנותר, אחר שריבה הכתוב ומיעט שהרי הפסוק ריבה ומיעט בלי להגדיר היכן לרבות והיכן למעט?
מרבה אני את היוצא ואת הלן, שהיתה להם שעת הכושר
ומוציא אני את הפיגול ואת הנותר, שלא היתה להם שעת הכושר.

אם הבשר נטמא לפני זריקת הדם, הוא אסור באכילה לטהורים ואין לו שעת הכשר, ובכל זאת אדם טמא שאוכל ממנו עובר גם על איסור טומאה, כי אם אכל ממנו אדם טהור – הציץ מרצה עליו, וראו תוספתא זבחים ה ו.

[י] ואם תאמר: נטמא לפני זריקת דמים, ואכלו לאחר זריקת דמים - מפני מה חייבים עליו?
משום טומאה, מפני שהציץ מרצה עליו.

פרק יד

על ויקרא ז כ

אם מראש נשחט הפסח לטמאי מתים, כי רוב הציבור היה טמא – מותר לכל הטמאים, גם החמורים שבהם - לאכול ממנו; וראו פסחים ט ד ותוספתא פסחים ח ט.

[א] רבי יהושע אומר: הפסח שבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות, נדות ויולדות - יכול יהיו חייבים?
תלמוד לומר "כל טהור יֹאכל בשר והנפש אשר תֹאכל בשר"
הנשחט לטהורים - חייבים עליו משום טומאה, הנשחט לטמאים - אין חייבים עליו משום טומאה.

ר' אליעזר ממשיך את דרשת ר' יהושע, ומסיק מפרשת שילוח הטמאים שבפסח הנעשה בטומאה ונדחקו הזבים והמצורעים ונכנסו לעזרה אינם חייבים; וראו שם.

[ב] ר' אליעזר אומר: דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה - יכול יהיו חייבים בדיעבד?
תלמוד לומר (במדבר ה, ב) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"
בשעה שטמאי נפש חייבים - זבים ומצורעים חייבים, ובשעה שאין טמאי מתים חייבים - אין זבים ומצורעים חייבים.

מדובר על אדם טמא האוכל קדשים, ולא על אכילת קדשים טמאים. לפנינו שורת דרשות לטענה זו. הראשונה היא גזירה שווה על המילה "טומאתו" מפרשת חוקת.
השניה, של רבי, מבוססת על השוואה בין פס' כ לפס' כא, בהנחה ששניהם עוסקים באותו חטא.
השלישית, של ר' חיא מוכיחה מלשון היחיד "טומאתו", בניגוד ללשון הרבים שבמילה "הקדשים"
ואחרים מוכיחים כך מהביטוי "וטומאתו עליו", שהטומאה עליו באופן זמני, מה שלא קיים לגבי הבשר שאם נטמא – נטמא.

[ג] "וטומאתו עליו" - טומאת הגוף.
או יכול טומאת בשר? תלמוד לומר "וטומאתו עליו"; "טומאתו" "טומאתו" (במדבר יט, יג) לגזירה שוה:
מה טומאה להלן - בטומאת הגוף מדבר, ולא דיבר בטומאת בשר,
אף "טומאתו" האמור כאן - בטומאת הגוף מדבר, ולא בטומאת בשר.
[ד] רבי אומר: "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ)
בטומאת הגוף דיבר, ולא דיבר בטומאת בשר.
[ה] ר' חייא אומר: נאמרו "הקדשים" (ויקרא כב, ג) על שם רבים ונאמר "טומאתו" על שם היחיד.
והא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"? בטומאת הגוף דיבר, ולא בטומאת בשר.
[ו] ואחרים אומרים: לא דיבר אלא במי שהטומאה פורחת הימנו
יצא בשר, שאין הטומאה פורחת הימנו.

דרשות על עונשי כרת – השוו לעיל פרק יג, וכן מכילתא שבתא א ובדרשות רבות נוספות. הכרת מבחין בין היחיד לציבור, ופוטר את הציבור מאחריות לחטאי היחיד.

[ז] "ונכרתה הנפש" - ולא הצבור. "הַהִוא" - ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה.
"מֵעַמֶּיהָ" - ועמיה בשלום.

פרק טו

על ויקרא ז כא

אם אדם טהור לקודש נשא או הסיט אדם טמא, כגון טמא מת או בועל נידה – הטהור נשאר טהור, אבל אם נגע בו הוא נטמא ונאסר לאכול קודשים; והשוו לעיל פרשה ט א-ב.

[א] יכול יהיו טמא מטמא את הטהור לקודש במשא? תלמוד לומר "כי תגע" - במגע מטמא, ואין מטמא במשא.
[ב] "בכל טמא" - ואפילו טומאת מת.

יש באיזכור הטומאות לא רק צד מחמיר אלא גם צד מיקל: שלא מדובר על טומאת הבשר, שעליה מכפר הציץ. לכן יש לפרט גם את הטומאות החמורות ואין להסתפק באיזכור הקלות ולהוסיף את החמורות בקל וחומר.

"בְּטֻמְאַת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא" - אם נאמרו קלות, למה נאמרו חמורות?
שאילו נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות - הייתי אומר:
על הקלות יהיה חייב על טומאת הגוף, אבל לא על טומאת בשר,
ועל החמורות יהיה חייב על טומאת הגוף ועל טומאת בשר! - צריך לומר חמורות!
אילו נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות - הייתי אומר: על החמורות יהיה חייב, על הקלות יהיה פטור!
צריך לומר קלות - וצריך לומר חמורות.

השלמים משמשים כדגם לכל הקדשים; הדרשה הולכת ומרבה את כל הקודשים על סמך ויקרא כב ב-ג, ואפילו לוג שמן של המצורע; וראו גם לעיל פרק יג ד לעניין הפיגול.

[ג] "ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה" מה תלמוד לומר?
לפי שהוא אומר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תֹאכל בשר מזבח השלמים"
יכול אין חייבים כרת משום טומאה, אלא על השלמים בלבד; מנין לרבות כל הקדשים?
תלמוד לומר (שם כב, ג) "לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים"
והלא שלמים בכלל 'כל הקדשים' היה!
אין לי אלא כיוצא כשלמים: מה שלמים מיוחדים - שנאכלים לשני ימים ולילה אחד.
הנאכלים ליום אחד מנין? תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'בשר'
אין לי אלא ששיריו נאכלים; עולה, שאין שיריה נאכלים, מנין?
תלמוד לומר (ויקרא ז', כ'-כ"א) 'זבח'.
אין לי אלא זבחים; העופות והמנחות, שאינן מיני זבחים, עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע - מנין?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

איסור האכילה בטומאה חל, כאמור לעיל, על כל הקרבנות העלולים להתפגל, כמו לעיל בפרק יג - כלומר על דברים שיש להם מתירים (ראו זבחים ד ג); איסור הטומאה מורחב כאן עוד יותר ומוחל גם על דברים שאין להם מתירים, כגון הקומץ והלבונה וכו', שנאמר "אשר יקדישו"; כל זאת למרות שאכילת הפיגול נראית כחמורה יותר, שהרי היא מחייבת חטאת קבועה אף על ידיעה אחת, שנודע לכהן שמדובר בקרבן שזמנו קצר משחשב, ואילו ידיעת הטומאה היא ידיעה, שכחה וידיעה שוב, ומחייבת רק קרבן עולה ויורד – ראו שבועות ב א.

[ד] יכול לא יהיו חייבים משום טומאה אלא על דבר שחייבים משום פיגול?
ודין הוא! אם פיגול, שהוא בקבוע, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו - אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין;
טומאה, שבשתי ידיעות, ובעולה ויורד, והותרה מכללה - אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?
ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחות כהנים ומנחות כהן משיח?
תלמוד לומר (ויקרא כב, ג) "אל הקדשים אשר יקדישו", לרבות את כולם.

האיסור לאכול קדשים בטומאה אינו חל על נגיעה בהם אלא על אכילתם כקדשים: הקדשים שיש להם מתירים – מהזמן שהוקרבו המתירים; ועל דברים שאין להם מתירים – מהזמן שהוכנסו לכלי הקודש. גם הלכה זו נלמדת מ"אשר יקדישו".

[ה] יכול יהיו חייבים עליהם מיד? תלמוד לומר (ויקרא ז, כה) "אשר יקרב"
אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב? אם כן למה נאמר "אשר יקרב"?
לומר שאין חייבים עליו עד שיוכשר לקרב.
הא כיצד? את שיש לו מתירין - משיקרבו מתיריו, ואת שאין לו מתירין - משיקדש בכלי.

איזכור איסור האכילה של הקדשים בטומאה הורחב, אבל ההקשר של השלמים מלמד שהוא אינו חל על הדם; לדעת ר ישמעאל הוא אינו חל על מה שאינו ניתן לאכילה, כגון לבונה וקטורת ועצים, והשוו לעיל פיסקה ד.

[ו] אחר שריבינו דברים שהם כשלמים ודברים שאינם כשלמים, למה נאמרו שלמים מעתה?
פרט לדם.
רבי ישמעאל אומר, מה שלמים מיוחדים שהם ראוים לאכילה - אף כל שראוים לאכילה;
יצאו עצים ולבונה וקטורת, שאינם ראוים לאכילה.

נסיון לטעון שאכילת בשר קדשי קדשים אסור אפילו לפני זריקת הדם נדחה, שנאמר "ואכל זבח", והבשר נקרא "זבח" רק לאחר שנזרק הדם.

[ז] אתה אומר לכך בא הכתוב, לחלק בין טומאות לטומאות,
או לא בא אלא לחלק בין קדשים לקדשים? לומר: על קדשים קלים - חייבים עליהם לאחר זריקת דמים
ועל קדשי קדשים - חייבים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים!
תלמוד לומר 'ואכל בשר' 'ואכל זבח' 'ואכל שלמים'.

ראו דרשות אלו גם לעיל, בסוף פרק יג ובסוף פרק יד, וכן מכילתא שבתא א ובדרשות רבות נוספות. הכרת מבחין בין היחיד לציבור, ופוטר את הציבור מאחריות לחטאי היחיד.

 "ונכרתה הנפש" - ולא הצבור. "ההוא" - ולא אנוס ולא מוטעה. "מעמיה" - ועמיה בשלום.

פרשה י

על ויקרא ז כג-כז

למרות שאיסור חלב נחשב חמור, שהרי ענשו כרת – הוא מותר לאכילה לגויים, אבל לא ליהודים, לגרים ולעבדים משוחררים.

[א] "בני ישראל" מוזהרים על החלב ואין עובדי כוכבים מוזהרים על חלב.
והלא דין הוא! ומה אם אבר מן החי, שאין חייבים עליו כרת - איסורו נוהג בבני נח כישראל
חלב, שחייבים עליו כרת - אינו דין שיהיה איסורו נוהג בבני נח כישראל?
תלמוד לומר "בני ישראל": בני ישראל מוזהרים על החלב, ואין העכו"ם מוזהרים על החלב.
[ב] אין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והמשוחררים?
תלמוד לומר (ויקרא ז, כה) "כי כל אֹכֵל חלב".

איסור החלב מוגבל לבהמה טהורה בלבד, בניגוד לאיסור הדם הכולל גם בהמה טמאה חיה ועופות; וראו חולין ח ו, "חומר בחלב מן הדם ובדם מן החלב", שאין היררכיה בין שני האיסורים.

"כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ" - פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.
[ג] והלא דין הוא! ומה אם הדם, שאינו חייב עליו משום פיגול ונותר וטמא
הרי הוא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות,
חלב, שחייבים עליו משום פגול ונותר וטמא - אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות?
תלמוד לומר "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" - פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות.

החלב של כלאים בין כבש ועז אסור כמו חלב בהמה טהורה רגילה. ר' עקיבא לומד זאת מו' החיבור וניתן ללמוד גם מפס' כה "הבהמה".

[ד] אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים?
תלמוד לומר "שור וכשב ועז", דברי רבי עקיבא.
ואם נפשך לומר: (ויקרא ז, כה) "מן הבהמה" - לרבות את הכלאים.

אין על אכילת חלב כוי עונש, כי הוא ספק חיה. האוכל חלב אסור בכמות הפחות מכזית אינו נענש, אבל עדיין חל על אכילתם איסור, שנאמר "כל חלב".

יכול כל שהיה בכלל עונש הרי הוא בכלל אזהרה; כוי ופחות בכזית, שאינם בכלל עונש - לא יהיו בכלל אזהרה?
תלמוד לומר (ויקרא ג, יז) (שם ז, כג) "כל חלב".

בהמשך לדרשה שבפיסקה ב, נבלת הבהמה הטמאה אינה אסורה משום נבלה והחלב שבה אינו אסור משום חלב, אלא הכל אסור כי מדובר בבהמה טמאה. אבל בנבלת בהמה טהורה הבשר אסור משם נבלה ואילו החלב אינו אסור מחמת הנבלה אלא כי הוא חלב, ולכן הוא נשאר טהור, אלא שהוא אסור באכילה. כלומר מדובר בשני איסורים נפרדים.
לפנינו שני היקשים המביאים למסקנות הפוכות: לפי הראשון מדובר בפסוק באיסור חלב מנבלת בהמה טהורה, ולפי השני – מנבלת בהמה טמאה; ההכרעה בין שני ההיקשים מבוססת על המילה "טריפה" – מונח שאינו רלבנטי בבהמה טמאה.

[ה] "וחלב נבלה וחלב טרפה" - בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר.
יכול נבלת בהמה טמאה במשמע?
ודין הוא! טיהר מכלל חלב, טיהר מכלל נבלה.
מה מצינו שטיהר מכלל נבלה - בטמאה שלא אסר את נבלת הבהמה הטמאה כנבלה, אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטמאה! ואין איסור מיוחד על חלב בהמה טמאה, אלא החלב שלה נכלל באיסור המאכלות הכללי. מכאן שבפסוק מדובר על חלב בהמה טהורה
או כלך לדרך זה: טיהר מכלל חלב וטיהר מכלל שחוטה.
מה מצינו שטיהר מכלל שחוטה - בטהורה, שרק שחיטת בהמה טהורה מכשירה את בשרה לאכילה אף לא טיהר מכלל חלב אלא בטהורה! ושחיטת הבהמה תתיר לאכול גם את החלב שבה
כשאתה כלך לדרך זו - אין כאן אלא בהמה טהורה, וכשאתה כלך לדרך זו - אין כאן אלא בהמה טמאה!
תלמוד לומר "טריפה" - יצאת בהמה טמאה, שאין לה טריפה. שאינה אסורה כטריפה אלא כי היא טמאה.

ההכרעה בפיסקה הקודמת אינה שלמה, כי היא עדיין מאפשרת לפרש את הפסוק על חלב של חיה טהורה, שאילו היתה נשחטת היה בשרה מותר באכילה. לבסוף מכריעה הדרשה שמדובר בחלב בהמה ולא בחלב חיה כי בפס' כג נזכרו רק בהמות ומכאן שחלב החיה שנשחטה מותר באכילה.

[ו] ממשמע מוציא את בהמה טמאה, שאין לה טריפה - ומביא חיה טהורה, שיש לה טריפה?
תלמוד לומר 'חלב... לא תאכלוהו' - חלב שאסור באכילה טיהרת;
יצאת חלב חיה טהורה, שמותר באכילה.

ראו לעיל פרק יג ט.

[ז] "...לֹא תֹאכְלֻהוּ" יכול לא יאכילנו לאחרים? לגויים תלמוד לומר "וְאָכֹל" - מאכילו אתה לאחרים.

אחת התוצאות של ההפרדה בין איסור אכילת החלב בבהמה טהורה לבין איסור אכילת הבשר היא שחלב מנבלת בהמה טהורה הוא טהור, בניגוד לבשר. הדרשה מרחיבה את הטיהור גם לחלב בהמה טהורה שאסור בהנאה, וקובעת שלמרות שהוא אסור בהנאה הוא טהור.

או "ואכֹל.." - יכול חלב שמותר בהנאה יהא טהור,
חלב שור הנסקל ועגלה ערופה, שאינו מותר בהנאה לא יהא טהור?
תלמוד לומר "כל חלב... יעשה לכל מלאכה".

החלב של הקדשים מוקטר על המזבח. ר' יוסי הגלילי טוען שהחידוש הוא שמותר להשתמש בחלב בהמת החולין למלאכת חול. ר' עקיבא טוען שהחידוש הוא שהחלב טהור וניתן להשתמש בו אפילו למלאכת קודש.

[ח] מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"?
רבי יוסי הגלילי אומר: יכול במלאכת הקדש יהיה מותר, במלאכת חולין לא יהיה מותר?
תלמוד לומר "לכל מלאכה".
רבי עקיבא אומר: יכול למלאכת חולין יהיה טהור, למלאכת הקדש לא יהיה טהור?
תלמוד לומר "לכל מלאכה".

איסור חלב בהמת החולין נקשר כאן לחלב הקדשים, אבל אינו תלוי בו, ולכן אסור גם חלב של בהמות בעלות מום באכילה, וכמובן גם חלב של חולין.
מצד שני הדרשה מתירה לאכול את חלב הדפנות של הבהמה, וראו לעיל נדבה פרשה יד ג.

[ט] "כי כל אֹכֵל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה אשה לה'"
אין לי אלא חלב תמימים - שכשר לקרב; חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר "מן הבהמה".
חלב חולין מנין? תלמוד לומר "...כי כל אֹכֵל חלב".
אם כן למה נאמר "אשר יקריב ממנה אשה להשם"? - חלב שכמותו כשר לקרב אמרתי
יצא חלב דפנות, שאין כשר לקרב.

על החלב חל גם איסור שתיה ולא דווקא אכילה, וראו גם תוספתא כריתות ב יג. לעניין הדרשה הראשונה והאחרונה ראו לעיל בסוף פרק יג, בסוף פרק יד ובסוף פרק טו.
המילה "האוכלת" נדרשת פעמיים: פעם אחת כמו בפיסקה ז, ופעם שניה לעניין שיעור האיסור – כזית לפחות.

[י] "ונכרתה הנפש" - ולא צבור. "הנפש" - להביא את השותה.
"הָאֹכֶלֶת" - ולא המאכלת. 'אוכלת' - כדי אכילת כזית.
"מעמיה" ועמיה בשלום

ראו כריתות ה א ותוספתא כריתות ב יב. מעניין שבספר ברית דמשק (יב יג) אוסרים גם דם דגים.
טומאה קלה בעוף ובבהמה היא טומאת אוכלין, וטומאה חמורה היא טומאת נבילה; איסורם הוא לפני שחיטתם וההיתר לאחריה; אדם מת הוא מקור טומאה חמורה, ואילו שרץ מת מטמא טומאת שרץ הנמשכת יום אחד בלבד. בביצים בחגבים ובדגים אין דין שחיטה.

[יא] "וכל דם לא תֹאכְלוּ" - יכול אף דם מהלכי שתים בני אדם, דם שרצים, ודם בצים, ודם חגבים ודם דגים - הכל בכלל?
תלמוד לומר "לעוף ולבהמה" - מה עוף ובהמה מיוחדים, יש בהם טומאה קלה ויש בהם טומאה חמורה
יש בהם איסור ויש בהם היתר, והם מין בשר. יצא דם מהלכי שתים שאין בו טומאה קלה
דם שרצים שאין בו טומאה חמורה; דם בצים שאין מין בשר; דם חגבים ודם דגים שכולו מותר.

בכבשים יש צמר, שאריגתו עם פשתים מביאה לכלאים, אבל אין דם הכבשים שונה מדם העופות, שנאמר "לעוף ולבהמה";
בעופות טהורים יש מצוות שילוח הקן, אבל אין דמם שונה מדם הבהמות, שנאמר "לעוף ולבהמה".

"לעוף ולבהמה" מה עוף, שאין בו כלאים - אף בהמה שאין בה כלאים? תלמוד לומר "ולבהמה".
אי מה בהמה, שאין בה ב'אם על הבן' - אף עוף, שאין בו ב'אם על הבן'? תלמוד לומר "ולעוף".

פרשה יא

על ויקרא ז כט-ל

למרות שגויים מורשים להביא למקדש קרבנות (ראו שקלים א ה), אין הם רשאים להניף את החזה והשוק, הניתנים לכהנים, וראו מנחות ה ה). דורש "ישראל".
לעניין הסמיכה על הקרבן מיעטנו את הגויים (לעיל נדבה פרשה ב א;) אבל אין היררכיה ברורה בין הסמיכה לתנופה (ראו מנחות ט ט,) ולכן אי אפשר ללמוד מזו על זו ויש צורך בדרשות נפרדות.

[א] "בני ישראל" מניפים, ואין העכו"ם מניפים.
וכי איזה מדה מרובה: מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה?
מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה, שהסמיכה נוהגת בכל החוברים השותפים בקרבן ותנופה אינה נוהגת בכל החוברים
סמיכה נוהגת בקרבנות הצבור והתנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד.
אם מיעטתים מסמיכה, מרובה - לא אמעטם מתנופה, מועטת?
אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונתמעטה תנופה, או בצד זה נתרבה תנופה ונתמעטה סמיכה:
שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים
וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים.
אם מיעטתים מסמיכה, מועטת - אמעטם מתנופה, מרובה?
הא מפני שיש בסמיכה מה שאין בתנופה, ובתנופה מה שאין בסמיכה - צריך לומר
"בני ישראל" (ויקרא א, ב) סומכים - ואין העכו"ם סומכים, "בני ישראל" מניפין - ואין העכו"ם מניפים.

דרשה על "בני" הממעטת את הנשים ממצוות תנופה, והשוו לעיל נדבה פרשה ב ב. ר' יוסי מציע ללמוד את פטור הנשים מתנופה מדין הגויים, הדומה לדין הנשים; אבל הצעתו נדחית, כי בהנפה מעורב גם הכהן; והשוו מנחות ה ו, "אחד אנשים ואחד נשים".

[ב] "בני ישראל" מניפים, ואין בנות ישראל מניפות.
אמר רבי יוסי: אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה
לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה!
מה לי לא חלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה? - שאין הסמיכה אלא בבעלים
לא נחלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה? - שהתנופה בכהן!
ומה תלמוד לומר "בני ישראל"? בני ישראל מניפים, ואין בנות ישראל מניפות.

מתברר שלא מדובר על "בני ישראל" במשמעות מילולית, אלא על כל זכר המקריב שאינו גוי. דורש "המקריב" – הבעלים. אמנם בתנופה מעורב גם הכהן, והיא נעשית ע"י הכהן והבעלים יחדיו.

[ג] ואין לי אלא בני ישראל; מנין לרבות הגרים והעבדים המשוחררים?
תלמוד לומר "המקריב".
או אינו אומר "המקריב" אלא זה כהן המקריב?
כשהוא אומר (ויקרא ז, ל) "יָדָיו תְּבִיאֶינָה" - לרבות ידי בעלים. הא כיצד? כהן מניח ידו תחת יד בעלים.

הדרשה משרטטת את גבולות החובה להניף את איברי הקרבן. דורש "מזבח שלמיו"., וכולל בחובת התנופה את כל הקרבנות חוץ מהנכללים ברשימה הבאה: עופות, רוב המנחות, בכור מעשר ופסח, חטאות ואשמות – אפילו אשם מצורע, שאינו בא על חטא מוגדר, ומונף לפני שחיטתו; וראו מנחות ה ז.

[ד] יכול כל הקרבנות כולם יטענו תנופה?
תלמוד לומר "זבח" - יצאו עופות ומנחות, חוץ מהמנחות שמפורשת בהן הנפה שאינם זבחים.
[ה] אוציא עופות ומנחות, שאינם זבחים - ולא אוציא את הבכור והמעשר והפסח, שהם זבחים?
תלמוד לומר "מִזֶּבַח.." - ולא כל זבח.
[ו] אוציא הבכור והמעשר והפסח, שאינם טעונים סמיכה - ולא אוציא חטאת ואשם, שהם טעונים סמיכה?
תלמוד לומר "שלמיו"
אוציא חטאת, שאין למינה תנופה - ולא אוציא אשם, שיש למינו תנופה?
אוציא את כל אשמות, ולא אוציא את אשם מצורע?
ודין הוא! ומה אם שלמי יחיד, שאין טעונים תנופה חיים - טעונים תנופה שחוטים,
אשם מצורע, שטעון תנופה חי - אינו דין שיטעון תנופה שחוט?
תלמוד לומר "שלמיו" - ולא אשם מצורע!

תחילת פיסקה ז קשה, כי חסרה התשובה להצעה שבה: לדרוש "שלמיו" לרבות את כל סוגי שלמי היחיד, והגר"א מחק אותה לגמרי.

[ז] או אינו אומר "שלמיו" אלא לרבות זבחי שלמי תודה ושלמים הבאים מחמת פסח, שיטענו תנופה?

דורש את פס' לב על שלמי ציבור – כבשי עצרת, המונפים לפני השחיטה וגם אחריה, וראו מנחות ה ז.

וכשהוא אומר (ויקרא ז, לב) "מזבחי שלמיכם" - לרבות זבחי שלמי צבור, שיטענו תנופה שחוטים.
[ח] והלא דין הוא! ומה אם שלמי יחיד, שאין טעונים תנופה חיים - טעונים תנופה שחוטים
זבחי שלמי צבור, שטעונים תנופה חיים - אינו דין שיטענו תנופה שחוטים?
[ט] אשם מצורע יוכיח! שטעון תנופה חי - ואין טעון תנופה שחוט!
אף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור, שאף על פי שטעונים תנופה חיים - לא יטענו תנופה שחוטים!
וכשהוא אומר (שם,) "מזבחי שלמיכם" - לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטים!

בפרשה זו מדובר על הנפה לאחר שחיטת הזבח: אין צורך להניף את כל חלקיו אלא איברים מסוימים: החזה, השוק והאימורים. למעשה המילה "חלב" כוללת את כל האימורים, כולל האליה של הכבשים.

[י] יכול כל הזבח כולו טעון תנופה? תלמוד לומר 'חלב'.
אין לי אלא חלב; מנין לרבות את החזה? תלמוד לומר 'חזה'.
כשהוא אומר (ויקרא ז, כט) "יביא את קרבנו" - לרבות את האליה.
"אשי השם" (שם, ל) - לרבות שתי הכליות
"יביאנו" (שם, ל) - לרבות יותרת הכבד.

ההרמה היא חלק מההנפה, הכוללת את ארבע רוחות השמים, הרמה והורדה; וראו תיאור שלה במנחות ה ו. הפסוק משמות מונע את האפשרות להבחין בין הנפת האימורים והחזה להרמת השוק, ומאחד את שתי הפעולות.

[יא] למדנו שטעונים כולם תנופה; מנין שיטענו הרמה?
תלמוד לומר (שמות כט, כז) "שוֹק התרומה אשר הונף ואשר הורם"
שאין תלמוד לומר, שיכול אין לי אלא שוֹק, מנין לרבות את כולם?
תלמוד לומר (שם,) "וקדשת את חזה התנופה ואת שוֹק התרומה אשר הונף ואשר הורם"
זה בנה אב: כל שטעון תנופה טעון הרמה.

פרק טז

על ויקרא ז ל-לג

המשך מסוף פרשה יא, שם הרחיבה הדרשה, לפי שמות כט כז, את ההנפה וכללה בה גם את ההרמה: בפס' כח שם מרחיבים את המקרה המיוחד של איל המילואים וכוללים בחובת ההנפה את כל התרומות "מאת בני ישראל".
עד היום נוהגים להניף את הלולב בחג הסוכות כמו את הקרבנות.

[א] או אינו מביא אלא כיוצא בזה: מה זה מיוחד, איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם
אף אין לי אלא איל קשה בן שתי שנים וטעון לחם!
מנין קשה ואין טעון לחם, רך וטעון לחם, רך ואין טעון לחם,
עד שאתה מרבה (ויקרא כב, יט) "בבקר בכשבים ובעזים"?
תלמוד לומר (שמות כט, כח) "כי תרומה הוּא ותרומה יהיה
מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה'" - לרבות את כולם.

ההנפה אינה תלויה בכמות הדברים המונפים: אפילו אם נשארה רק כליה אחת טהורה – יש להניף אותה, אפילו בלי החזה, השוק ורוב האימורים. אבל אין להניף חלק מהאיברים ולחלק אותם לשתי הנפות.

[ב] נטמאו כולם ונשתייר אחת מהן - מנין שיטעון תנופה?
תלמוד לומר "את החזה להניף אֹתוֹ" - אפילו כוליא אחת.
"תנופה" - ולא תנופות.

ראו לעיל פרשה יא ג ומנחות ה ו.

[ג] "לפני ה'" – במזרח. המזבח
כיצד הוא עושה?
יביא את החלבים על ידי הבעלים. וחזה ושוק למעלה מהם. שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהם.
אם יש שם לחם - נותן למעלה מהם.
מוליך ומביא, מעלה ומוריד שנאמר (שמות כט, כז) "אשר הונף ואשר הורם".
תנופה היתה במזרח והגשה במערב. תנופות קודמות להגשות.

אמנם הקטרת האימורין על המזבח קודמת לחלוקת הבשר לכהנים, אבל אם נטמאו האימורין או שאבדו – הכהנים עדיין זוכים בבשר.

[ד] מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים?
תלמוד לומר "והקטיר...החלב המזבחה" - ואחר כך - "והיה החזה לאהרן ולבניו".
[ה] נטמאו אימורין או שאבדו - יכול לא יהיו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק? תלמוד לומר "והיה החזה".

הוכחה נוספת שאין הכהנים זוכים בחזה ובשוק לפני הקטרת החלבים – מבני עלי, שגונו על שלקחו מן הבשר לפני שהקטירו את החלב.

וכן הוא אומר בבני עלי - (ש"א ב, טו) "גם בטרם יקטִרון את החלב...כי אם חי".
מה נאמר בהם? (שם, יז) "וַתְהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה'
כי נאצו האנשים את מנחת ה'".

 גם משחיטת חולין יש לתת לכהן את הזרוע (והלחיים והקיבה), ומכאן לומדים שמדובר בזרוע ימין. כן גם הדין באיל הנזיר ("מוקדשים") – ראו במדבר ו ט, וראו חולין י ד.

[ו] "שוק הימין" - אין לי אלא שוק, שנוהג; בשוק הימנית דווקא זרוע חולין מנין? תלמוד לומר "תתנו".
זרוע מוקדשים מנין? תלמוד לומר "תרומה"

ראו לעיל פרשה יא ז.

"מזִבְחי שלמיכם" - זהו שאמרנו: לרבות זבחי שלמי צבור, שיטענו תנופה שחוטים.

כהן שהיה טמא בזמן שהוקטרו האימורים – אינו משתתף בחלוקת הבשר גם אם נטהר בינתיים, כגון שהיה טבול יום וחלוקת הבשר התבצעה אחרי השקיעה, וראו גם לעיל פרק ט א ופרשה ד ג.

[ז] מנין טמא בשעת זריקה וטהור בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק?
תלמוד לומר (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה".

אבא שאול טוען שהכהנים הזכאים להשתתף בחלוקת הבשר הם אלו שהיו טהורים הן בשעת זריקת הדם הן בשעת הקטר האימורים; וראו גם את דברי ר' נהוראי בתוספתא מנחות יג ג.

[ח] אבא שאול אומר: מנין טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים, שאינו חולק בבשר?
תלמוד לומר (ויקרא ז, לג) "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן".

הכהן שאינו מודה בחובתו לעבוד את הקב"ה ע"י כל המצוות של הכהונה במקדש – אינו רשאי להשתתף בחלוקת הבשר. הכלל הזה תקף הן להכנת המנחות, הן לפיזור המלח, להנפות ולהגשות של המנחות והקרבנות, הן לקמיצת המנחות והקטרתן, לקבלת דם הקרבנות ולהזאתו על המזבח, הן לתפקידים הציבוריים של הכהנים כגון השקאת הסוטה, עריפת העגלה, טיהור המצורע ונשיאת הכפיים.

[ט] ואמר ר' שמעון: כל מי שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה.
אמר ר' שמעון לא זו בלבד, אלא יציקות ובלילות ופתיתות והמליחות והתנופות וההגשות
וההקטרות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות והשקאות סוטה ועריפות עגלה וטהרת מצורע
ונשיאות כפים בפנים ובחוץ? תלמוד לומר "מבני אהרן" - כל עבודה שהיא מסורה לבני אהרן.

דרשה נאה על הפסוק ממלאכי: הכהנים שאינם מוכנים להדליק את המנורה ולסגור בערב את שערי המקדש בחינם – לא יזכו לשכר בדמות חלוקת הבשר!
הוא הופך את הפשט של הפסוק, שלפיו טוען מלאכי שאין לקב"ה חפץ בעבודת המקדש.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר
(מלאכי א, י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צבאות
וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם" שני דברים המשמשים את הגוף, ואין נמנעים לעשותם, ואין נוטלים עליהם שכר;
שאומר אדם לחברו "הדלק לי את הנר הזה", ו"הגיף לי את הדלת אחריך".
והרי דברים קל וחומר: ומה דברים שאין נמנעים לעשותם ואין נוטלים עליהם שכר, לא עשיתם עמי חנם,
דברים שנוטלים עליהם שכר על אחת כמה וכמה!

פרק יז

על ויקרא ז לד

ר' אלעזר עונה על הצורך בפירוט בשלושה מקומות שבהם נאמר "לכהן המקריב אותה לו תהיה" או בנוסח דומה; ראו ויקרא ו יט, ויקרא ז ט, ויקרא ז יד. הוא מסכם את הדינים הפוסלים טבול יום מאכילת קדשים בצבעים חיים, כויכוח בין כהן טבול יום (שהיה טמא וטבל, ויהיה טהור לאחר השקיעה; להלן: הטבו"י) לכהן המחלק את הקדשים לבית האב (להלן: הכהן): בכל הויכוחים מנצח הטבו"י, והכהן נאלץ לדרוש פסוק במיוחד.
לעניין "יפה כוחך בחטאתך" ראו תוספתא מנחות יג ג.

[א] רבי אלעזר ב"ר שמעון אומר: בא טבול יום ואמר לכהן "תן לי מן המנחה שאוכל".
אמר לו: ומה אם במקום שיפה כחך, בחטאתך שכהן החייב חטאת יכול להקריב אותה בעצמו ולזכות בבשרה בעצמו, ואינו חייב לתת ממנו לבית האב - דחיתיך מחטאת ישראל,
מקום שהורע כחך, במנחתך שכהן המביא מנחה חייב להקריב את כולה על המזבח ואינו רשאי לאכול ממנה - אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל היום?
אמר לו: ומה לדחותי מחטאת ישראל - שהרי יפה כחך בחטאתך, הלא עליך, הכהן, חלים אותם הדינים, וגם מנחה שאתה מביא נשרפת כליל, ומדוע אינך נותן לי מהמנחה?
תדחני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחך במנחתך?
אמר לו: (ויקרא ז, ט) "לכהן המקריב אותה לו תהיה"; בוא, הקרב ואכול!
[ב] אמר לו: אם לאו, תן לי מן החטאת שאוכל! כאן מתהפכים התפקידים: הכהן טוען שבחטאת כוחו יפה מבמנחה, ואילו הטבו"י טוען שכוחו שלו בחטאתו יפה יותר מבמנחה.
אמר לו: ומה במקום שהורע כחי, במנחתי - דחיתיך ממנחת ישראל,
מקום שיפה כחי, בחטאתי - אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל?
אמר לו: לא! אם דחיתני ממנחת ישראל - שהרי הורע כחי במנחתי,
תדחני מחטאת ישראל - שהרי יפה כחי בחטאתי?
אמר לו: (ויקרא ו, יט) "הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה": בא, חַטֵּא ואכול!

מנחה וחטאת הם קודשי קדשים, שנאכלים כולם (חוץ מאמורי החטאת וקומץ המנחה) ע"י הכהן עצמו, ואילו שלמים הם קדשים קלים שהכהן מקבל בהם רק את החזה והשוק, אבל הם נאכלים גם ע"י נשיו ועבדיו של הכהן; ראו זבחים ה, משנה ג ומשנה ז. בכל אחד מהמאפיינים הללו יש צד חמור וצד קל, ולכן הדיון אינו מוכרע אלא ע"י פסוק מיוחד.
הטבו"י מייצג גם את הכהן האונן (האבל שמתו לא נקבר) ואת הכהן מחוסר הכיפורים (חייב קרבן שעדיין לא הביא אותו למקדש)

[ג] אמר לו: ואם לאו, תן לי מחזה ושוק של שלמים ואוכל!
אמר לו: ומה אם במקום שיפה כחך, בקדשי קדשים שכולן שלך - דחיתיך מהם,
מקום שהורע כחך, בקדשים קלים שאין לך בהן אלא חזה ושוק - אינו דין שאדיחך מהן?
אמר לו: ומה אם לדחותינו מקדשי קדשים - שהרי הורע כחי בהן באכילת נשיי ועבדיי,
תדחני מקדשים קלים, שהרי יפה כחי בהם באכילת נשיי ועבדיי?
אמר לו: (ויקרא ז, יד) "לכהן הזֹרק את דם השלמים לו יהיה": בוא זרוק ואכול!
[ד] יצא טבול יום בקוליו וחומריו על ראשו; אונן מימינו ומחוסר כפורים משמאלו.

הדרשה מרחיבה את הביטויים "חזה התנופה" ו"שוק התרומה" וכוללת בהם גם את הלחם המובא עם קרבן התודה, כאמור לעיל פס' יד.

[ה] "חזה" - זו חזה; "התנופה" - זו תנופת הסל; "שוק" - זה שוק;
"התרומה" - זו תרומת לחמי תודה.

הכהונה היתה אמורה להיות ע"י הבכורים מכל משפחה בישראל, ובעקבות חטא העגל הועבה לשבט לוי ולאהרון ובניו; כך הם זכו בחזה ובשוק ובלחם הזכות אינה ניתנת לחזרה לנצח, שנאמר "לחוק עולם". וראו במדבר ג יא-יג. והשוו זבחים יד ד, שתולה את העברת הכהונה בהקמת המשכן.

"לקחתי מאת בני ישראל", ראוים היו לישראל, וכשנתחייבו - ניטלו מהם וניתנו לכהנים.
יכול כשם שנתחייבו ניטלו מהם - כך אם זכו ינתנו להם?
תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" נתונים לכהן מתנה לעולם.

 מתנות הזרוע הלחיים והקיבה נוהגות רק בחולין, ואילו החזה והשוק – רק בשלמים (ובתודה). דורש "אותם" ולא נוספים.
החזה והשוק ניתנים ע"י הבעלים, ואין הכהנים רשאים לקחת אותם בעצמם בכח.

[ו] יכול אף הקדשים יהיו חייבים במתנות?
ודין הוא! ומה חולין, שאין חייבים בחזה ושוק - חייבים במתנות,
קדשים, שחייבים בחזה ושוק - אינו דין שיהיו חייבים במתנות?
תלמוד לומר "ואתן אֹתם לאהרן הכהן ולבניו" - אין לך אלא מה שאמור בענין.
"מאת בני ישראל" - מרצון כל ישראל.

פרק יח

על ויקרא ז לה-לח

דורש את הכפילות של המילה "משחת" – אהרון ראוי להימשח בפני עצמו, ובניו ראויים להימשח בפני עצמם, אפילו אילו לא היה אהרון אביהם.

[א] "זאת משחת אהרן ומשחת בניו"
אמר רבי שמעון: יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה?
תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו" - כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמם.

בימי זכריה, שניבא בבית שני – לא היה שמן משחה, אבל בחלומו הוא ראה שמן הנמשח על "שני בני היצהר" – זרובבל והכהן הגדול. המשיחה המקורית של אהרון הועברה לבניו הכהנים הגדולים, והמשיחה של דוד הועברה לבניו כגון זרובבל. וכך יהיה גם בעתיד בימי משיח בן דוד והכהן שיעמוד לצידו.

רבי יהודה אומר: יכול יהיו אהרן ובניו צריכים לשמן המשחה לעתיד לבא?
תלמוד לומר "זאת משחת אהרן ומשחת בניו".
הא מה אני מקיים (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העֹמדים על אדון כל הארץ"? זה אהרן ודוד.

האש שירדה מן השמים – כסמל לעבודת הכהנים, והתאריך המיוחד של א בניסן – כסמל לתאריך חשוב (ראו לקמן, שמיני מכילתא דמילואים א) - סייעו לאהרון ולבניו לזכות במשיחה. דורש שהיום והאישים משחו את אהרון ובניו.

"משחת... מאִשי השם" - מלמד שאף האישים סייעו.
"ביום הִקְרִיב אֹתָם לכהן" - מלמד שאף היום סייע.

אהרון ובניו זכו במתנות כהונה שנצברו במשך כמעט שנה, אבל ניתנו להם בפועל רק כשנמשחו.

[ב] "אשר צוה ה' לתת להם..." - אמר רבי שמעון: מנין שהיו ישראל מפרישין מתנת כהונה מהר סיני
ולא זכו בהם אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה? תלמוד לומר "אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אתם".

ראו לעיל בסוף פרק יז. בחירת אהרון היתה בהסכמת העם.

"מאת בני ישראל" - מרצון ישראל.

השוו לעיל נדבה פרק כ וכן לעיל פרק ג.

"חֻקת עולם" - לבית עולמים. "לְדֹרֹתָם" - שינהג הדבר לדורות.

דורש תחילה את פס' לח, "אשר צוה ה' את משה בהר סיני", כעוסק בכל הטקסט מתחילת החומש עד סוף פרשת המילואים.

[ג] "זאת התורה לָעֹלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים וּלזבח השלמים"
מה מלואים, נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני - אף כולן, נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.

המילואים הם קרבן ציבור, והאשם הוא קרבן יחיד. האיזכור של שניהם מלמד שדרך הקרבת הקרבנות משני הסוגים נאמרה בסיני. עולות, מנחות, חטאות ושלמים הם משני הסוגים. הבכור המעשר והפסח נלמדים מהמילה "קרבניהם".

[ד] אי מה מלואים, קרבן ציבור - אף אין לי אלא קרבן ציבור
קרבן יחיד מנין? תלמוד לומר "ולאשם".
אי מה אשם, קרבן יחיד - אף אין לי אלא קרבן יחיד
קרבן צבור מנין? תלמוד לומר "ולמלואים"
כשתמצא לומר: "לָעֹלה" - לעולת יחיד ולעולת צבור, "למנחה" - למנחת יחיד ולמנחת צבור,
"ולחטאת" - לחטאת יחיד ולחטאת צבור, "ולזבח השלמים" - לזבחי שלמי יחיד ולזבחי שלמי צבור.
[ה] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם..."
זה הבכור והמעשר והפסח.
"..לה'" - לרבות את כולם; שכולם - נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.

דורש "ביום צוותו", שהמצוה היא ביום; וראו מגילה ב ה.

[ו] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו" - למדנו לכל הקרבנות, שאין כשרים אלא ביום.

ר' ישמעאל דורש משמות כד שיש חובה לאסוף את דם השחיטה במקדש ע"י כלי, ועל פי שמות כ הוא מרחיב את הדין לקרבן עולה, ועל סמך הפסוק שלנו הוא ממשיך ומרחיב את ההלכה לכל הקרבנות ולמנחות; וראו זבחים ג ב, "מן הכלי".

[ז] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
הרי הוא אומר (שמות כד, ו) "ויקח משה חצי הדם וישם בָּאַגָּנֹת" - למדנו לעולת סיני, שהיא טעונה כלי;
[ח] ומנין לעולת הדורות, שטעונה כלי? תלמוד לומר (שמות כט, מב) "עֹלת תמיד לדֹרֹתיכם"
(במדבר כח, ו) "עֹלת תמיד הָעֲשֻׂיָה בהר סיני" - מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני.
מה עולת הר סיני, טעונה כלי - אף עולת הדורות, טעון כלי.
[ט] אין לי אלא עולה; מנין לרבות את כולם?
תלמוד לומר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו'" - לרבות את כולם שטעונים כלי.

"דברות מדבר סיני" נאמרו במרה ובאילים. "דברות הר סיני" הן עשרת הדברות וכן פרשות נוספות שנאמרו בהר. "דברות אהל מועד" - הן מה שנאמר למשה באוהל מועד, ראו שמות לג ז. הדרשות טוענות שהביטויים "ביום... במדבר סיני" או "ביום... בהר סיני" מלמדים שמדובר ביום בניגוד ללילה, ולא ביממה או בזמן ארוך כלשהו; דברות אהל מועד נלמדות מדברות מדבר סיני. והשוו לעיל נדבה פרק ב ד, שם לא נזכרו דברות מדבר סיני.

[י] "אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו... במדבר סיני"
למדנו לדברות מדבר סיני, שלא נאמרו אלא ביום.
ומנין לדברות הר סיני, שלא נאמרו אלא ביום?
תלמוד לומר (במדבר ג, א) "ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני".
ומנין לדברות אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום?
תלמוד לומר (במדבר א, א) "במדבר סיני באהל מועד"
מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני: מה דברות מדבר סיני - ביום, אף דברות אהל מועד - ביום.