ביאור:משנה חגיגה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מצוות העליה לרגל שלוש פעמים בשנה מופיעה בתורה שבכתב. קשה לדעת מה היה היקפה למעשה בימי המקדש הראשון, ויש לנו מעט עדויות עליה (ראו שמואל א א ג, מלכים א יב כז). מכל מקום, בימי המקדש השני המנהג הלך והתפשט. חוברו לו מזמורי תהילים (ראו תהלים קכב, תהלים קיח, ועוד) וסופרו על היקפו גם סיפורים רטרואקטיביים (ראו דברי הימים ב לה).
בסוף ימי הבית השני היתה העליה לרגל מצווה מקובלת, ותיאורים רבים הוקדשו לקיומה, מהם אף מוגזמים (ראו למשל בביאור על פסחים ה, ז ובמקורות המובאים שם.) עם זאת, ברור שלא כל העם עלה, והעליה אף לא נחשבה כחובה על כל אדם, אלא כמצווה מן המובחר, וראו למשל פאה א, א, לגבי "הראיון" שאין לו שיעור, וכן פסחים ד, ח, שאנשי יריחו לא נהגו לעלות לרגל, וכן גם פסחים ט, ב, שם דנים בהלכות פסח שני תוך התעלמות מחובה לעלות לרגל. וראו הצדקה לאי עליה במכילתא דרשב"י כג יד.
מסכת חגיגה קרויה על שם קרבן החגיגה, הוא קרבן השלמים שהיו מקריבים בבית המקדש בשלושת הרגלים, וראו ספרי דברים קלה. קרבן זה אינו מוגבל, אלא "כברכת ה' אלוהיך" (דברים טז יז). לצד המסורת על חובת הבאת הקרבנות למקדש ברגלים, היתה גם מסורת הממירה אותם בצדקה, (ראו ספרי דברים קמג,) אבל רוב המקורות, וכנראה גם המנהג בפועל, היה להרבות בעיקר בקרבנות. וראו גם מכילתא כספא כ לפס' טו, שנראית כמתפלמסת כנגד הפרשנות של הצדקה. מצוות השמחה ברגל התפרשה כמצוות אכילת קרבן השלמים (ובפסח - גם אכילת קרבן הפסח), והיא חלה גם על הנשים. נשים גם דרשו להשתתף בסמיכה על קרבן השלמים, למרות שהיו פטורות ממנו, וראו ספרא נדבה פרשה ב ב.
בנוסף לקרבן החגיגה, שהיה כאמור קרבן שלמים, היה חייב העולה לרגל גם בקרבן עולה שכונה "עולת ראיה", על שם הפסוק "ולא יראו פני ריקם" (שם). הכינוי הזה מתאר את העליה לרגל לא רק כחובת נוכחות במקדש אלא גם כחוויית פגישה עם הקב"ה שם, ואכן המסכת אינה מצטמצמת לדיון בפרטי הקרבנות, אלא היא עוסקת בהיבט הרחב של המיסטיקה והקירבה לקודש על ידי האדם מן השורה, המתבטאת בין השאר בקרבן החגיגה, במצוות העליה לרגל וכן בלימוד התורה גם מחוץ למקדש. בזמן הרגל היו נהוגים במקדש דינים מקלים בענייני טומאה וטהרה, ביחס לימים רגילים. אמנם לאחר הרגל חזרו להחמיר, והיו נוהגים לטהר את כל הכלים מחשש שנטמאו.
מצד שני, גם המבקרים במקדש עשו כמיטב יכולתם להיטהר, כפי שעולה מביצה ב, ג, וכן משקלים ח, א. וראו גם לקמן ג, ו.
המסכת מעמידה מול העליה לרגל את לימוד התורה, שגם הוא מאפשר חווייה מיסטית, במיוחד אם האדם הוא אקטיבי ולומד באופן עצמאי - כשם שהעולה לרגל צריך לעלות בעצמו. עם זאת חז"ל אינם מסתפקים בלימוד, שהרי הוא אליטיסטי בהגדרה, אלא פותחים לכל אדם הזדמנות לחווייה מיסטית ע"י העליה לרגל והקרבן - שניתן לסמוך עליו.
בסך הכל מוצגות במסכת שלוש דרכים לפגוש את האל ולענות על הצורך המיסטי - שתים מהן אליטיסטיות - לימוד התורה ועבודה סדירה במקדש ע"י הכהנים, המקפידים על הלכות הטהרה - ואחת נפוצה: ביקור במקדש והבאת קרבנות.
לקרבנות הראיה והחגיגה מוקדשות רק משניות אחדות בפרק א, ושאר המסכת עוסקת ביחסים שבין היחיד, הקודש והמקדש: פרק א מגדיר את מצוות העליה לרגל, קובע את המינימום של קרבנות הראיה והחגיגה, ובסופו עוסק בשאלת היחסים בין הלומד והתורה, כאשר מודגש כי מצוות מרכזיות בתורה מבוססות על מדרשים, ואין להן מקור ישיר בתורה שבכתב. מצב זה עלול ליצור אצל לומדים מסוימים ניכור כלפי התורה שבעל פה, ומצביע על הסכנה שבלימוד התורה ובהתמקדות בו בלבד.
פרק ב פותח בהגדרת הנושאים הבעייתיים בתורה שבכתב, שיש להישמר בלימודם מפני פגיעה בכבוד הקב"ה. מצד שני, דווקא נושאים אלו נתפסו כמפתח לקירבת האל על ידי הלומדים, באשר הם קשורים לגבולות העולם של האדם עם החלק שאינו נתון בידיו. בהמשך הפרק עוסקת המשנה בסמיכה על קרבן החגיגה ברגל, שגם היא נתפסה כדרך לקרב את הסומך על קרבנו למקדש ולקדושה. מול נושא הסמיכה מעמיד הפרק את החומרות הקיצוניות בדיני הטהרה שנהגו במקדש בימים רגילים: ככל שחומרות אלו גדולות, ניכר יותר גודל הויתור עליהן בשעת הרגל.
פרק ג מבחין בין התרומה, שניתנת מיבול האדם הפשוט - לבין הקודשים, שהגיעו כבר למקדש ודיניהם כמובן חמורים יותר. למרות שהקודש חמור יותר, האמון בטענות עמי הארץ על טהרתו גדול יותר מזה שבטענותיהם על התרומה. שוב אנחנו פוגשים את החשיבות שמקנים חכמים לקשר שבין הציבור למקדש. בסופו הוא מתאר את תהליך הטיהור של המקדש לאחר הרגל, תהליך המדגיש שוב את גודל הויתור המתרחש בזמן שישראל עולים למקדש, שלוש פעמים בשנה.
ראיית הקב"ה, והשותפות של הציבור בקרבנות הקשורים לה[עריכה]
חטיבה I: מצוות הראיה במקדש[עריכה]
(א) הכל חייבין בראיה,
|
כל מי שעלו לרגל חייבים בעולת ראיה, וראו מכילתא כספא כ, לפס' יד, שם דורשים את הפסוק ומוציאים מחובת הראיה גם את הטמאים והגרים. הנשים פטורות ממנה, אבל חייבות בשמחה (סעודה בשרית), ראו ספרי דברים קלה. לדעת בית הלל החיגר פטור, אבל לדעת בית שמאי הוא חייב, אם יכול להגיע למקדש. כת מדבר יהודה אסרה על בעלי מום להכנס למקדש בכלל (ראו מגילת המקדש מה). בית הלל מפרשים "רגלים" במובן רגליים, ובית שמאי - במובן פעמים. המשנה אינה דנה בחובת העליה לרגל, וראו במבוא. |
- חוץ מחרש, שוטה וקטן, וטומטום, ואנדרוגינוס
- ונשים, ועבדים שאינם משוחררים,
- החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו.
איזהו "קטן"?
- כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי.
- ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית,
- שנאמר "שלש רגלים":
חטיבה II: קרבנות הראיה והחגיגה[עריכה]
|
הראיה היא עולה והחגיגה - שלמים; וראו מכילתא כספא כ לפס' טו. הבתים חולקים בעלות המינימלית של הקרבנות הנ"ל. לדעת בית שמאי העיקר הוא הראיה הפאסיבית, ולדעת בית הלל הנוכחות והעליה למקדש האקטיבית. אפשרות נוספת: לדעת בית שמאי העיקר הוא קרבן העולה ("ראיה"), שכולו למזבח, ולדעת בית הלל השלמים ("חגיגה"), שמייצגים שותפות בין הקב"ה לאדם. וראו גם תוספתא א, ד. ראו ספרי דברים קמג, המפרש את המשנה כסכומי צדקה, שלא כפשוטה. |
(ב) בית שמאי אומרים: הראיה - שתי כסף, וחגיגה - מעה כסף.
ובית הלל אומרים: הראיה - מעה כסף, וחגיגה - שתי כסף:
(ג) עולות במועד - באות מן החולין, והשלמים - מן המעשר.
יום טוב ראשון של פסח:
- בית שמאי אומרים: מן החולין, ובית הלל אומרים: מן המעשר:
|
ראו מנחות ז, ה-ו, שם קובעים שכל קרבן חובה בא מהחולין, אלא אם התנה מראש אחרת; יתכן שלפנינו מחלוקת, ויתכן שבית הלל אינם רואים את הקרבת השלמים כעיקר המצווה, אלא את אכילתם; ולכן יאכל את הבהמה כאכילת מעשר בהמה ויחשב לו כקרבן חגיגה. הסבר אחר לדעת בית הלל, המובא ע"י רשב"א בתוספתא א, ד, הוא שמדובר בהשלמה ל"שתי הכסף" של החגיגה. השלמה זו יכולה להיות מכספי המעשר. אבל ההסבר הזה סותר את משנה ד, וראו ספרי דברים קלז, שיתכן להסביר את הסתירה במונחים של לכתחילה או בדיעבד. ראו שקלים ג, א - על הקשר בין מעשר בהמה לבין הרגלים. וראו ספרי דברים קמא-קמב, לעניין העופות והמנחות. |
(ד) ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות, ובמעשר בהמה,
- והכהנים - בחטאות ובאשמות, ובבכור, ובחזה ושוק,
- אבל לא בעופות ולא במנחות:
(ה) מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים - מביא שלמים מרובים ועולות מועטות.
- נכסים מרובים ואוכלין מועטין - מביא עולות מרובות ושלמים מועטין.
|
אוכלים מרובים - הרבה אנשים שיכולים לאכול את הבשר, שלא יהיה נותר. וראו תוספתא פסחים ג, יא. המשנה עוסקת בסוג נוסף של קרבנות שלמים, בנוסף לחגיגה - שלמי שמחה, הנאכלים גם ע"י נשים ועבדים. "נאמר" במשנה ו"נאמר" בתורה – שני המקורות שווי ערך. |
- זה וזה מועט - על זה נאמר "מעה כסף" ו"שתי כסף".
- זה וזה מרובים -
על זה נאמר (דברים טז יז) "איש כמתנת ידו, כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך"
|
המשנה עוסקת בקרבן חגיגה של חג הסוכות, וראו ספרא אמור פרק יז ג. וראו תוספתא א, ו, מחלוקת בשאלת קרבן תודה בסוכות. עבר הרגל ולא הקדיש בהמה לקרבן חגיגה - אינו חייב להקדיש. הציטוט של הפסוק מקהלת יוצר רושם של חטא חמור שאינו ניתן לתיקון. |
(ו) מי שלא חג הביא קרבן חגיגה ביום טוב הראשון של חג של סוכות
- חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג. אפילו בשמיני עצרת
עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו אינו חייב להביא קרבן לאחר הזמן.
- על זה נאמר (קהלת א טו) "מעוות לא יוכל לתקן, וחסרון לא יוכל להמנות":
חטיבה III: סכנות הכרוכות במדרש ובלימוד[עריכה]
|
בתוספתא א, ז, מציג ר' שמעון בן מנסיא את החטא של הבא על הערווה בכך שפסל אשה לבעלה. לגבי הגזלן ראו גיטין ה, ה, שגם הוא אינו חייב להחזיר. עיוות וקלקול ייתכנו בשדה המקדש והמיסטיקה (חגיגה), בשדה העריות (ממזר) או בשדה הלימוד (תלמיד חכם). יתכן שרשב"י רומז לאלישע בן אבויה שהשתנה לאחר שהיה מתוקן. לדעתו אין לאלישע אפשרות לחזור והוא לא יוכל לתקון, וראו בסיפור הפרדס. |
(ז) רבי שמעון בן מנסיא אומר: איזהו "מעוות" שאינו יכול לתקון?
- זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר.
- אם תאמר בגונב וגוזל - יכול הוא להחזירו, ויתקן.
רבי שמעון בן יוחאי אומר:
- אין קורין "מעוות" אלא למי שהיה מתוקן בתחילה - ונתעוות,
- ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה:
|
האם היתר נדרים היא הסיבה לכך שאדם פורש מן התורה? האם הביקורת כנגד התורה שבעל פה היא הסיבה לקיצוץ בנטיעות? ושמא דווקא העריות, גופי התורה שבכתב, והלכות הממזרים שבהן, הן שגרמו לאלישע למרוד בדרך שלא ניתן לתקנה? מה בין הנדרים שבהם יוצאים ישראל (משנה ד) לבין היתר הנדרים שאין לו בסיס בתורה שבכתב במשנה ח? ומה בין "הררים התלויים בשערה" שבסוף הפרק לבין "הר הבית" שבתחילתו? אולי אפשר לתלות את הר הבית בשערה, ולהביא אליו את החגיגה למרות שאין לה אלא מקרא מועט, וקשה לסמוך עליו. כלומר ניתן לסמוך על החגיגה (לקמן ב, ב,) ולהתקרב באמצעותה לקב"ה. זה הקשר בין המקרא המועט והלכות החגיגה המרובות לבין העולות המועטות והשלמים המרובים: בשני המקרים אנו מוסיפים הרבה על בסיס מועט. וראו הרחבה של מיון המצוות בתוספתא א, ט, ובסוף תוספתא ערובין. יתכן לטעון בפשטות, שבשני המקורות ניתן לראות סיכום של הלכות שבת או של סדר מועד, והדגש הוא בשניהם על הלכות שבת, שהן כהררים התלויים בשערה. אבל הסבר כזה יצטרך להניח ששני הפרקים הבאים נוספו במאוחר, וקשה להניח כך. |
(ח) היתר נדרים - פורחין באויר,
- ואין להם על מה שיסמכו. אין להם בסיס מפורש בתורה שבכתב
הלכות שבת, חגיגות והמעילות
- הרי הם כהררים התלויין בשערה חוסר פרופורציה
- שהן מקרא מועט בסיס קטן בתורה שבכתב והלכות מרובות,
הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות
- יש להן על מה שיסמכו.
- הן הן גופי תורה: שבכתב