ביאור:משנה גיטין פרק ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
תיקונים פרקטיים ומוסריים בהלכה
[עריכה]חטיבה I: תשלום מקרקעות
[עריכה]|
שתי חריגות מהממוצע: לגבי התשלום לניזקין (כלפי מעלה) ולגבי תשלום הכתובה (כלפי מטה), וראו תוספתא כתובות יב, ב-ה. תשלום לניזק כולל לא רק החזרת המצב לקדמותו אלא גם יסוד של הטלת אחריות על המזיק וענישתו, וראו ב"ק א, א. תשלום הכתובה, לדעת ת"ק (כנראה ר' יהודה), מוטה כלפי מטה כדי לעודד את הגברים לשאת נשים, ולהקטין את חששותיהם מתשלום אפשרי. והשוו מחלוקתם בסכום הכתובה, בכתובות ה, א. והשוו לתקנת הפרוזבול, לעיל ד, ב, המכוונת כמו הגישה של ר' יהודה, לתקן את החברה על חשבון החלשים (הנשים והלווים), מתוך ההנחה שבסופו של דבר התיקון יועיל להם. |
(א) הניזקין - שמין להם בעדית, נותנים להם מהקרקע הטובה של המזיק
- ובעל חוב - בבינונית,
- וכתובת אשה - בזיבורית. קרקע גרועה
- רבי מאיר אומר: אף כתובת אשה - בבינונית:
(ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין,
|
בהמשך להחמרה בדין המזיק, עקב אחריותו לנזק שגרם, מצמצמת המשנה כאן ובמשנה ג את תחולת התשלום של הלקוחות שקנו את השדה (המכונה "טריפה מן הלקוחות"), שאינם אחראים לתשלום. |
- ואפילו הן הנכסים בני החורין זיבורית.
אין נפרעין מנכסי יתומים, אלא מן הזיבורית:
|
לביאור משנה זו ראו תוספתא ב"ב ו, ו. שם מסבירים את הביטויים "אכילת פירות" ו"שבח קרקעות" במצב של קרקע גזולה: את הקרקע עצמה ניתן לטרוף מהלקוחות של הגזלן, אבל את פירותיה שנאכלו, ואת עליית ערכה (שעליה שילם הקונה מהגזלן) - ניתן לקבל מהגזלן רק מנכסים בני חורין, אם יש לו. מזון האשה הוא חלק מחובות הבעל, אבל לפי המשנה אין לממן אותו על חשבון הלקוחות - גם כאן מפני תיקון העולם, כלומר כדי לאפשר חיי מסחר תקינים עד כמה שאפשר, גם על חשבון האשה והבנות. |
(ג) אין מוציאין
- לאכילת פירות, ולשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות
- מנכסים משועבדים - מפני תיקון העולם.
חטיבה II: פטור משבועה
[עריכה]והמוצא מציאה לא ישבע שהחזיר הכל - מפני תיקון העולם: שלא ימנע מלטפל במציאה
|
השוו תוספתא תרומות א, יד, שם הציע רשב"א שנותן ליתומים מעשרות שונים, מפני תיקון העולם. המשנה מתנגדת להצעה זו. לגבי השבועה - ראו שבועות ז, ח. לפי המשנה הזאת יש אפוטרופסים הפטורים מהשבועה, כי אחרת יתקשו למצוא אפוטרופסים, וראו שוב את ההשוואה לפרוזבול, כמו במשנה א לעיל. |
(ד) יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס - חייב לעשר פרותיהן.
אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע. שלא מעל, אם דרשו זאת היתומים
- מינוהו בית דין - לא ישבע.
- אבא שאול אומר: חילוף הדברים.
תקנות אלו, הנדונות להלן, קרובות לתקנות "תיקון העולם" מהסוג שבתחילת פרק ד: יש בהן שינוי המצב ההלכתי הרגיל, משיקולים מעשיים ומוסריים. בכך מועברת שוב ביקורת על ההלכה הפורמאלית, מנקודת מבטם של חכמים.
חטיבה III: חיוב על נזק "הלכתי", תקנת המזבח ותקנת השבים
[עריכה]|
מדובר בגרימת נזק שאינו ניכר לעין אלא הוא נזק הלכתי. מצד הדין המזיקים פטורים, אבל התקנה מחייבת אותם בתשלום אם הזידו. השוו כלאים ז, ד-ה. גם שם, לדעת חכמים, שיכול אדם לאסור על חברו משום כלאים - חייב לשלם לו. |
המטמא והמדמע והמנסך את פירותיו של חברו בשוגג - פטור, במזיד - חייב.
הכהנים שפיגלו במקדש וחייבו את המקריב להביא קרבן נוסף מזידין - חייבין:
|
המשנה מופיעה גם ביבמות יד, ב (לגבי החרשת בלבד), ובעדויות ז, ט. אם החרשת יכולה לקבל גט, סביר שתוכל לקבל גם קידושין. בניו של ר' יוחנן היו חרשים, כאמור בירושלמי תרומות א א. בתלמוד הירושלמי מסבירים שמדובר בתקנת השבים לארץ ישראל ובנוסף שבים בתשובה ורוצים שלא לגזול עוד ולתקן את הניתן. בתוספתא ב"ק י, ב נראה שהתקנה היא דווקא לדעת בית הלל. (בדרך כלל הנימוק "תקנת השבים" חסר בכ"י של המשנה ובמקבילות, למעט בברייתא שבירושלמי.) בהשאלה: גם אם המדינה נבנתה באופן עקום, ובגזילה ובעבירות נוספות, מפני יישובה לא מפרקים אותה, אלא משלמים על הגזילה, ויחד עם זאת מאמינים שהגזלנים יבינו את טעותם, ויבקשו לכפר על כך בפני אלוקים ואדם. וראו גם תוספתא שביעית ח, יא, שהגזלן והמלווה בריבית שעשו תשובה ורצו להחזיר את הכסף לאחר השביעית - אין לקבל מהם את ההחזר, למרות שלא היה להם פרוזבול. |
(ה) העיד רבי יוחנן בן גודגדה:
- על החֵרֶשֶת שהשיאה אביה
- שהיא יוצאה בגט.
- ועל קטנה בת ישראל, שנשאת שהיתה נשואה לכהן
- שאוכלת בתרומה, ואם מתה - בעלה יורשה.
- ועל המריש המוט המרכזי המחזיק את הגג הגזול שבנאו בבירה בבניין מגורים
- שיטול את דמיו כסף, ולא יפרקו את הגג או הבניין בשביל להשיב את המריש
- מפני תקנת השבים
- ועל החטאת הגזולה שלא נודעה לרבים
- שהיא מכפרת
- מפני תיקון המזבח:
המנהג הקדום אסר חטאת גזולה. מפני תיקון המזבח מתירים להקריב אותה, ולכפר באמצעותה, אבל אם יהיו רינונים על כך בציבור - אין התיקון מצליח להתגבר עליהם. התקנה הזו התאפשרה עקב שינוי ההבנה של הכפרה שנעשית על ידי החטאת, מעניין מהותני - לתפיסה שהכפרה היא תוצאה של קיום דברי חכמים, ולפיכך היא בידיהם.
והשוו לעיל ד, ז: שם מתיר ר' יהודה לבעל להחזיר את האשה שגירש מפני הנדר, אם הנדר אינו ידוע בציבור - בדומה לקביעה שחטאת שגזילתה לא נודעה לרבים מכפרת.
והשוו לסוף משנה ד לעיל, שם לא כיפר הקרבן שפיגלו בו, אבל אם פיגלו במזיד נפתרת הבעיה בדרך אחרת
חטיבה IV: תקנת הסיקריקון ומידת קניין הגוי באדמת א"י
[עריכה]|
המלה "סיקריקון" מרמזת לברית המילה, שכנראה היתה התירוץ הפורמאלי של הרומאים לחלק מהפקעות הקרקע: עונשו של מי שמל את בנו היה החרמת שדהו. בהמשך היא שימשה כשם כללי לכל ההפקעות השונות. תקנת הסיקריקון נצרכה עקב התבוסות במרידות מול הרומאים, והגברת התופעה של נישול יהודים מאדמתם. והשוו לתקנת הביכורים לעיל ד, ט, שנוצרה עקב מכירת קרקע לגויים. פודה הקרקע מידי הרומאים, אם עשה זאת בלי לרכוש אותה מבעליה היהודיים - הפסיד את זכותו עליה, כי הוא נחשב אופורטוניסט המנצל את המצב לטובתו. היחס בין הבעל לאשה מושווה כאן ליחס בין הסיקריקון לבעל השדה. אחרי שעבר המשבר העיקרי, היו עדיין בעלי ממון בין היהודים ונוצר צורך לתגמל אותם על נכונותם להשקיע בארץ ישראל. כך נוצרו השלבים הבאים: התקנה השניה, "של אחריהם", ביטלה את הצורך לקנות מהבעלים את השדה, אבל חייבה לשלם להם רבע מסכום הקניה, ולאפשר להם לפדות את השדה כולו, אם יש להם כסף. התקנה של רבי ביטלה את הזכות של הפדיון, כדי שיהיה כדאי לקונה לקנות את השדה מהסיקריקון, ברוח תקנות "תיקון העולם" דלעיל. וראו בביאור למשנה ו בפרק ד, שתקנות "תיקון העולם" מהוות לעיתים הכרה בשלטון הגויים ובמשמעותו ההלכתית, למרות הכאב שבכך. יתכן שלרבי היה גם עניין אישי בתקנה שלו, שהרי רוב הקרקעות בגליל היו בבעלותו, כידיד אישי של רומאים. |
(ו) לא היה "סיקריקון" ביהודה בהרוגי המלחמה.
- מהרוגי המלחמה ואילך - יש בה "סיקריקון".
כיצד? - לקח מסיקריקון, מי שקנה שדה מחייל רומאי וחזר ולקח מבעל הבית מהיהודי שהיה בעבר בעל השדה - מיקחו בטל.
- מבעל הבית, וחזר ולקח מסיקריקון - מיקחו קיים.
לקח מן האיש, וחזר ולקח מן האשה - מיקחו בטל.
- מן האשה, וחזר ולקח מן האיש - מיקחו קיים.
זו משנה ראשונה.
בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון - נותן לבעלים רביע.
- אימתי? בזמן שאין בידן ליקח. בידי הבעלים כסף לפדות את השדה כולו.
- אבל יש בידן ליקח - הן קודמין לכל אדם.
רבי הושיב בית דין ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש
- כל הקודם ליקח - זוכה, אבל נותן לבעלים רביע:
חטיבה V: היתר מסחר לחרשים ולפעוטות, ודרכי שלום
[עריכה]|
המשנה מתירה לחרש ולקטן לקיים מיקח וממכר במטלטלין - ראו תוספתא מע"ש ה, ו לגבי הדרך של הרמיזה שלו. לפי משנה ח-ט יש להניח שההיתר הוא "מפני דרכי שלום", כלומר מפני השכל הישר משיקולים מוסריים, ומתוך הרצון למנוע מריבות מיותרות, למרות אי ההתאמה להלכה הפורמאלית. וראו הגדרת הרב אונטרמן למונח זה, ב"מורשה" א. |
(ז) חרש - רומז ונרמז, בן בתירא אומר: קופץ ונקפץ - במטלטלין.
הפעוטות ילדים בני שבע - מקחן מקח, וממכרן ממכר - במטלטלין:
(ח) ואלו דברים אמרו "מפני דרכי שלום":
- כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל - מפני דרכי שלום.
|
קדימות הכהן לקריאה בתורה למרות האמור בסוף מסכת הוריות היא משום דרכי שלום. וראו מהרש"א על נדרים פא ע"א. גם מקום הנחת העירוב נקבע על פי המסורת, ולא מתוך שיקול אחר - מאותה הסיבה. סדר השקיית השדות נקבע לפי המרחק מאמת המים, אבל אם הרחוק הקדים ולקח מים לפני הקרוב - אין מוציאים מידו, וראו תוספתא יבמות ד, ב. המלכודות מונחות בשטח ציבורי, אבל אסור למי שלא הניח אותן לקחת מתוכן. בדומה לכך עני שקוטף את הלקט מהזית - זוכה בזיתים שנשרו ושהשליך לארץ, למרות שהשדה אינו שלו. והשוו פאה ד, ג. החרש והשוטה והקטן יכולים לרכוש בעלות על מציאה, וראו במשנה הקודמת. |
- מערבין בבית ישן - מפני דרכי שלום.
- בור שהוא קרוב לאמה, מתמלא ראשון - מפני דרכי שלום.
- מצודות מלכודות חיה ועופות ודגים, יש בהם משום גזל - מפני דרכי שלום.
- רבי יוסי אומר: גזל גמור.
- מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן משום גזל - מפני דרכי שלום.
- רבי יוסי אומר: גזל גמור.
- עני המנקף בראש הזית, שאינו שלו, ומפיל פירותיו לארץ מה שתחתיו - גזל - מפני דרכי שלום.
- רבי יוסי אומר: גזל גמור.
- אין ממחין ביד עניי גויים בלקט ובשכחה ובפאה - מפני דרכי שלום:
|
ראו שביעית ה, ט. המשנה מנסה לשרטט את הגבול בין השיקול של "דרכי שלום" לבין הכלל "אין מחזיקין ידי עוברי עבירה". |
(ט) משאלת אשה לחברתה, החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחיים ותנור
- אבל לא תבור ולא תטחן עמה.
אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה,
- ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה,
- אבל משתטיל המים - לא תיגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עברה.
וכלן לא אמרו - אלא מפני דרכי שלום.
ומחזיקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל
- ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום: