ביאור:תוספתא/שביעית/ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת שְׁבִיעִית פֶּרֶק ח[עריכה]

אוצר בית דין[עריכה]

(א)
בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחִי עֲיָרוֹת,


המצב המתואר כאן הוא תיקון לדיני השביעית הרגילים, ונסיון של בית הדין להשתלט על חלוקת היבולים. היום הוא מכונה "אוצר בית דין".
המילה "בראשונה" מתארת מצב שאינו קיים כבר, אולי מפני שבית הדין אינו יכול לעשות כך. ספק אם היה מצב כזה בקנה מידה גדול אי פעם, כי התוספתא אינה מרחיבה בו ובמשנה אינו נזכר כלל.
הפעלת אוצר בית דין מאפשרת לגבות מהצרכנים את עלות הפעלתו. בימינו המחיר מגיע למחיר של התוצרת בשנים רגילות ואף עובר אותו.



כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ - נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ,
וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת,
וְהַשְּׁאָר - מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר למחסן שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין,
וְאוֹרִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵלָה, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת,
וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן עֲנָבִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין,
בּוֹצְרִין אוֹתָן וְדוֹרְכִין אוֹתָן בַּגַּת, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת,
וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
הִגִּיעַ זְמַן זֵיתִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין,
וּמוֹסְקִין אוֹתָן וְעוֹטְנִין אוֹתָן בְּבֵית הַבַּד, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת,
וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר.
וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ.

הִגִּיעַ שָׁעַת הַבִּעוּר,

עֲנִיִּים אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר, אֲבָל לֹא עֲשִׁירִים.
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶחָד עֲנִיִּים וְאֶחָד עֲשִׁירִים,
אוֹכְלִין אַחַר הַבִּעוּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירִים אוֹכְלִין מִן הָאוֹצָר אַחַר הַבִּעוּר.

(ב)
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵרוֹת לְחַלֵּק, מְחַלְּקָן לָעֲנִיִּים.


ראו משנה ט, ח-ט. ההצעה של הברייתא היא להסתפק בטקס הפקרה ולהמשיך להשתמש בפירות בלי לבער אותם. רעיון דומה נהוג בחמץ של הפסח – אבל רק בשעת חירום, ראו פסחים ג, ז.



מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְהִגִּיעַ שָׁעַת הַבִּעוּר,
מְחַלֵּק מֵהֶן לִשְׁכֵנָיו וְלִקְרוֹבָיו וּלְיוֹדְעָיו,
וּמוֹצִיא וּמַנִּיחַ עַל בֵּיתוֹ וְאוֹמֵר: "אַחֵינוּ בֵית יִשְׂרָאֵל!
כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ לִטּוֹל, יָבֹא וְיִטֹּל!"
חוֹזֵר וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאוֹכֵל וְהוֹלֵךְ, עַד שָׁעָה שֶׁיִּכְלוּ.

שמיטת כספים[עריכה]

(ג)
הַקָּפַת הַחֲנוּת אֵינָהּ מַשְׁמֶטֶת.


ראו משנה י, א: שם מופיעה דעת ר' יהודה, ש"ראשון ראשון משמט", וכאן מקבל רבי את דבריו אם החנווני כתב מעות, כלומר רשם את החוב בערכו הכספי, ו"עשאה מלוה", ולא רק את הקניה בכמות של סחורות. וראו גם תוספתא ביצה ג, ז.



אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בְּכוֹתֵב מָעוֹת,
דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּכוֹתֵב פֵּרוֹת.

(ד)
כְּתֻבַּת אִשָּׁה, פְּגָמָהּ וּזְקָפָהּ, הֲרֵי זוֹ מַשְׁמֶטֶת.


אשה שקבלה חלק מכתובתה ("פגמה") עדיין אין היתרה משמטת אלא אם נרשמה כחוב ע"י בית הדין.



פְּגָמָהּ וְלֹא זְקָפָהּ, זְקָפָהּ וְלֹא פְגָמָהּ,
הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מַשְׁמֶטֶת.

(ה)
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן,

אַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹב מְרֻבֶּה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מַשְׁמִיט.

(ו)
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אוֹ בִשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הִפּוֹתֵיקֵי, hupothéke: משכון


ראו שם. בין אם המשכון ניתן פיזית, בין אם נרשם בלבד – אין ההלואה נשמטת.
שמיטת החובות מבטלת גם את החובה להישבע בבית הדין, המוטלת על המודה במקצת, והמכונה "שבועת הדיינים". אבל שבועות האריסים, השותפים וכו' – ראו שבועות ז, ח - אינן משמטות (למרות שהן מדברי חכמים), כי אינן קשורות לחוב שנשמט.
ר' שמעון דורש מהפסוק שדווקא המלווה עצמו אינו יכול לדרוש את כספו, אבל ליורשיו מותר.



הֲרֵי זֶה אֵינוֹ מַשְׁמִיט.
וְכַשֵּׁם שֶׁהַשְּׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת מַלְוָה, כָּךְ שְׁבִיעִית מַשְׁמֶטֶת שְׁבוּעָה.
דָּבָר שֶׁהַשְּׁבִיעִית מַשְׁמְטַתּוּ - מַשְׁמֶטֶת שְׁבוּעָתוֹ,
וְדָבָר שֶׁאֵין הַשְּׁבִיעִית מַשְׁמְטַתּוּ, אֵין מַשְׁמֶטֶת שְׁבוּעָתוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הוּא מַשְׁמִיט וְאֵין יוֹרְשִׁין מַשְׁמִיטִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו, ב)
"שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ".

(ז)
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פְּרוֹסְבּוּל הַמְקֻשָּׁר,


פרוסבול שנכתב כשטר חוב מקושר (ראו ב"ב י, א) – לדעת ר' יהודה צריכים עדי ההלוואה לחתום מבחוץ. חכמים חולקים ומוותרים על החתימה הנ"ל.



הַדַּיָּנִין חוֹתְמִין מִבִּפְנִים, וְהָעֵדִים מִבַּחוּץ.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין מַעֲשֵׂי בֵית דִּין צְרִיכִין קִיּוּם.

(ח)
חֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד,


ראו משנה י, ה-ו: הפרוזבול נכתב, אבל אינו תופס אלא לגבי לווה שיש לו קרקע.



כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל,
וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.

(ט)
לַלּוֹוֶה קַרְקַע, וְלַמַּלְוֶה אֵין קַרְקַע - כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.


ראו משנה י, ו: הברייתא מרחיבה את הפרוזבולים: אפילו אם ללווה אין קרקע, אבל עומדות לזכותו הלוואות שללוויהן יש קרקע – כותבים גם על הלווה הזה פרוזבול.



לַמַּלְוֶה קַרְקַע, וְלַלּוֹוֶה אֵין קַרְקַע - אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.
לוֹ אֵין קַרְקַע, וְלָעֲרֵבִין לוֹ קַרְקַע - וְלַחַיָּבִין לוֹ ללווה קַרְקַע,
כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.

(י)
עָצִיץ נָקוּב, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל,


ר' שמעון דן עציץ שאינו נקוב כעציץ נקוב, ראו כלאים ז, ח, וכן שבת י, ו.
לדעת ר' חוצפית ראו משנה י, ו.
לכתחילה יש לכתוב את הפרוזבול לפני שנת השביעית, אבל אם כתב אותו עד סוף השנה – כשר.
רשב"ג - בעקבות משנה י, ה - קובע שרק פרוזבול שנכתה לפני ביצוע ההלוואה כשר.



וְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב, אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שֶׁאֵינוֹ נָקוּב כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל.
רַבִּי חֻצְפִּית אוֹמֵר: כּוֹתְבִין לָאִשָּׁה עַל נִכְסֵי בַעְלָהּ.
אֵימָתַי כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל? עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלַּשְּׁבִיעִית.
כְּתָבוֹ עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
אַף עַל פִּי שֶׁחוֹזֵר וְקוֹרְעוֹ לְאַחַר מִכֵּן,
גּוֹבֶה עָלָיו וְהוֹלֵךְ, אֲפִלּוּ לִזְמַן מְרֻבֶּה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל מַלְוָה שֶׁלְּאַחַר פְּרוֹזְבּוּל, הֲרֵי זֶה אֵין מַשְׁמִיט.

(יא)
הַגּוֹזְלָן וְשֶׁהִלְוָה מָעוֹתָיו בְּרִבִּית, שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְהֶחְזִירוּ גְזֵלָן,


ראו במשנה י, ט: התוספתא מסייגת את האמור שם, ומעדיפה להשמיט את חובות הגזלן והמלווה בריבית מפני תקנת השבים, והשוו גיטין ה, ה.



כָּל הַמְּקַבֵּל מֵהֶן, אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.