ביאור:משנה שביעית פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת שביעית: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת שביעית עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

עוברי שביעית והשפעותיהם על ההלכה[עריכה]

חטיבה I: קניית ספיחים בשביעית[עריכה]

התלמוד, ובעקבותיו הרמב"ם, טען שהמשנה מיצגת גזירה שאוסרת לחלוטין אכילת ספיחים. גזירה כזאת לא נראית סבירה בהתחשב ברעב ששרר בשביעית בארץ, ואכן אינה נזכרת כלל במשנה. ההסבר הסביר יותר הוא לעניין קניית הספיחים בשוק, כלומר לשאלת האמון שנותנים במוכר.

לדעת ר' יהודה כל הירקות, חוץ מירקות הבר ומחרדל - אסורים בקניה בשביעית, כי חושדים במוכרים שזרעו אותם בשביעית. (החרדל צומח בר דווקא בשביעית יותר מבשאר השנים, שבהן עוקרים אותו). חכמים מחמירים גם בחרדל.

לדעת ר' שמעון כולם מותרים, ואין חושדים במוכרים, אלא תולים באפשרות שאספו ספיחים - חוץ ממכירת כרוב, שבו נדירים הספיחים.

אין במשנה התיחסות לספיחי תבואה. מעבר לכך, מהמשנה האחרונה בפרק נראה בבירור שמותר לאכול דגן שצמח בשביעית.

לעיל ה, ו נאסר לסייע לחשודים בעבודת השדה ע"י מכירת כלי-עבודה. כאן מדובר על איסור קניית התוצרת שלהם.

(א) הפיגם, והירבוזין השוטים, והחלגלוגות, רגלת הגינה, וראו משנה ה

כוסבר שבהרים זן של כוסברה הצומח בר, והכרפס שבנהרות זן של סלרי הצומח בר, והגרגר של אפר
פטורין מן המעשרות, ונלקחין מכל אדם בשביעית מותר לקנות אותם (בכמות לא מסחרית) גם מאנשים שאינם מדקדקים במצוות.
שאין כיוצא בהם נשמר. שאינם גידולי תרבות, ולא חושדים במוכר שזרע אותם בשביעית.
רבי יהודה אומר: ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהן לזרוע אותם בשביעית עוברי עברה.
רבי שמעון אומר: כל הספיחין מותרים - חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהם בירקות שדה כרוב לא צומח בר.
וחכמים אומרים: כל הספיחים אסורים:


חטיבה II: הקלות בביעור הפירות והכרה בעוברי עבירה[עריכה]

נאמר בתורה "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". בשביעית יש זכויות שוות לאדם ולחיות הבר: מותר לאדם לאכול פירות שביעית בביתו, בתנאי שיש עדיין פירות שביעית בשדה לחיות הבר. אמנם, כיוון שהחיות הן ניידות ויכולות לחפש פירות באיזור נרחב, הקלו והתירו לאכול פירות שביעית בכל האיזור, גם אם רק בחלק מהאיזור ישנם פירות בשדה. כאשר אין עוד בשדה מאותו המין - על האדם לבער את הפירות שברשותו (ע"י חלוקה שלהם לכל דכפין) - ראו משנה ח וההערות שם.

הביטוי "שלוש ארצות" נשנה לעיל בתחילת פרק ו לעניין איסורי השביעית. כאן מחלקים את ארץ ישראל עצמה, ואף בחלוקות משנה - לעניין חובת הביעור של שרידי היבולים של השביעית, ראו ספרא בהר פרק א. וראו תוספתא ז, י, שבסוריה אין חלוקה פנימית.

לגבי חלוקת הארץ לשלושה מחוזות ראו גם ב"ב ג, ב, וכן כתובות יג, י. בכל אחד משלושת המחוזות התפתחה תרבות מקומית, ותנועת האנשים ביניהם לא היתה רבה.

במשנה זו יש גם חלוקת משנה לגליל וליהודה. עמק יזרעאל כנראה לא היה חלק מהגליל בתקופת יבנה.

ביהודה ישבו רוב היהודים באיזור לוד, אבל המשנה אינה מחלקת את האיזור הזה אלא מדגישה שכולו נחשב לאיזור השפילה של יהודה.

חלוקת יהודה להר, עמק ושפלה, וכן חלוקת הגליל להר (גליל עליון) לעמק ולשפלה (גליל תחתון) - קשורות לתיאורי ארץ ישראל המקראיים, ראו יהושע י מ. אמנם שם נזכר גם הנגב, אבל המשנה מאחדת את הנגב עם השפלה.

עבירה - עבר הירדן - ביעור. משחק מילים.

(ב) שלוש ארצות לבעור: יהודה, ועבר הירדן, והגליל.

ושלוש שלוש ארצות לכל אחת ואחת:
גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק.
מכפר חנניה ולמעלן, כל שאינו מגדל שיקמין - גליל העליון
ומכפר חנניה ולמטן, כל שהוא מגדל שיקמין - גליל התחתון.
ותחום טבריא - העמק.
וביהודה: ההר, והשפלה, והעמק.
ושפלת לוד - כשפלת הדרום,
וההר שלה של יהודה - כהר המלך.
מבית חורון ועד הים - מדינה אחת שפילת לוד, ואין לחלק אותה:


עד שיכלה האחרון - ראו לעיל ו, ד. שם מדובר על ההיתר במוצאי שביעית, וכאן על חובת הביעור, אבל הדין דומה, ובשני המקרים הולכים להקל.

ר' שמעון חולק על החלוקה הנ"ל, ולמעשה במקרים של זיתים ותמרים מודים לו גם חכמים. ביטול החלוקה בין ה"ארצות" בא"י הוא הקלה, כי בכל הארץ הולכים לפי האיזור האחרון.

(ג) ולמה אמרו "שלוש ארצות..."?

שיהיו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה.

רבי שמעון אומר: לא אמרו "שלוש ארצות", אלא ביהודה.

ושאר כל הארצות - כהר המלך.

וכל הארצות - כאחת לזיתים ולתמרים:


פירוט למשנה ג, שקבעה שניתן לדחות את ביעור הפירות עד סוף העונה. ר' יוסי מכיר בעוברי העבירה השומרים את שדותיהם ונותן למעשה זה משמעות הלכתית.

הגדרת "סוף העונה" בתאנים, המניבות לאורך תקופה ארוכה, בעייתית.

וראו דמאי א, א לגבי דופרא.

(ד) אוכלין על המופקר, אבל לא על השמור. שהרי אסור לאדם לשמור את השדה ולא לאפשר לאחרים לאכול ממנו! בנוסף, השמור אינו זמין לאכילת חיות הבר.

רבי יוסי מתיר אף על השמור.

אוכלין על הטפיחין תאנה הגדלה בעציץ גדול ועל הדופרא, גל הבשלה שני של תאנים בסוף הקיץ אבל לא על הסתווניות. תאנים שהבשילו בחורף של השמינית

רבי יהודה מתיר, כל זמן שביכרו עד שלא יכלה הקיץ:


כשיש תערובת של כמה מיני ירקות, ר' אליעזר מחמיר ומחייב לבער הכל כשכלה מין אחד, ר' יהושע מקל ומחייב לבער הכל רק כשכלו כל המינים, ור' גמליאל ממוצע ומחייב לבער כל מין בזמנו. ר' שמעון מקל יותר מכולם, וקובע שמלכתחילה אין צורך לבער ירקות ממין אחד כל עוד נשארו ירקות ממין כלשהו בשדה.

בהמשך לדבריו במשנה ג על הפירות, ר' שמעון מדגיש שגם ירקות מתבערים לפי האחרון שבהם בארץ כולה. לדוגמא: הרגילה המאוחרת בארץ היא בבקעת בית נטופה, והיא קובעת את זמן הביעור בכל הארץ.

(ה) הכובש שלושה כבשים ממינים שונים בחבית אחת, רבי אליעזר אומר: אוכלין על הראשון. כשהמוקדם מתבער - יש לבער את כל החבית

רבי יהושע אומר, אף על האחרון.
רבן גמליאל אומר, כל שכלה מינו מן השדה - יבער מינו מן החבית. וימיין את הכבשים לביעור נפרד

רבי שמעון אומר: כל ירק - אחד לבעור.

אוכלין ברגילה, עד שיכלו סיגריות מבקעת בית נטופה:


זמן ביעור מאכל בהמה או חומרי בעירה יבשים תלוי במטרה, וראו לעיל ח, א. לגבי ליקוט העלים ראו לעיל ז, ה.

"שייבש המתוק" - שתתיבש האדמה, ראו לעיל ג, א. רביעה שניה היא עונת הגשמים, שבה כבר אין חומרים יבשים בשדה.

(ו) המלקט עשבים לחים מותר לו לשמרם בבית כל עוד יש עשבים לחים בשדה - עד שייבש המתוק.

והמגבב ביבש המלקט עשבים יבשים - עד שתרד רביעה שניה.

עלי קנים ועלי גפנים - עד שישרו מאביהן.

והמגבב ביבש - עד שתרד רביעה שניה.

רבי עקיבא אומר: בכולן - עד שתרד רביעה שניה:


לעניין הלקט של העניים ראו פאה ח, א. וראו גם תוספתא טהרות ז,ד, שימות הגשמים משפיעים גם על הגדרת רשות הרבים לעניין טומאה.

את ביעור התבן והקש בשביעית, שזמנו עד הרביעה השניה (ראו לעיל משנה ו) - מותר לבצע גם בדרך של הבערתם באש, למרות שהמבעיר אותם מתחמם מהאש ונהנה מכך.

(ז) כיוצא בו: המשכיר בית לחברו "עד הגשמים" - עד שתרד רביעה שניה.

המודר הנאה מחברו "עד הגשמים" - עד שתרד רביעה שניה.
עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות? ללקט לקט בכל שנה - עד שתרד רביעה שניה.
מאימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש המיועדים למאכל בהמה של שביעית? - משתרד רביעה שניה:


חטיבה III: עוברי עבירה בשעת הביעור - ואחריו[עריכה]

באחריות המחלק לדאוג שלא כל המנות של שלוש סעודות יגיעו לאותו אדם. ר' יהודה כבית שמאי (ראו פאה ו, א) שניתן להפקיר לעניים בלבד, ור' יוסי כבית הלל.

למעשה נראה שרוב הפירות נשארו בידי הבעלים או בסביבתם.

וראו תוספתא ח, ב, שהיו מפקירים את הפירות בשעת הביעור ואחר כך זוכים בהם בחזרה וממשיכים לאכול מהם.

(ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הבעור

מחלק מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד.

ועניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: אחד עניים ואחד עשירים - אוכלין אחר הבעור:


לכתחילה חייב אדם לבער פירות שביעית, ולחלק אותם למנות של שלוש ארוחות.

בדיעבד, מה אפשר לעשות בפירות שביעית שהגיעו לידינו בכמות גדולה לאחר זמן הביעור?

ר' אליעזר נותן אותם לעבריינים שאוכלים גם עכשיו. חכמים מסכימים איתו, שהרי אין שומרי שביעית מוכנים לאכול פירות לאחר הזמן, אבל דורשים לפחות לגבות כסף בעד הפירות ולחלק אותו לכל אדם. הכסף אינו נחשב "דמי שביעית" כיוון שחולק בהיתר, והשוו לעיל ח, ח.

במשנה א אין אנו חושדים ב"כל אדם" שעבר על השביעית וגידל גידולים בשדהו. כאן מקבל "כל אדם" מדמי הפירות ואינו חשוד לאכול פירות שביעית לאחר הביעור. במשנה א לוקחים את הפירות מכל אדם, וכאן מוכרים אותם לאוכלי שביעית.

השורה האחרונה בפרק מזכירה עונש מוות (בידי שמים). אולי רצו בכך להחריף את ביטויי הכעס כלפי המזלזלים בהלכות השביעית. ר' אליעזר המיקל כאן מחמיר בפרק הקודם בדמי שביעית, ויתכן שהוא סובר "הלעיטהו לרשע וימות", ולביטוי זה הוא רומז.

לגבי דינו של האוכל עיסה לפני הפרשת החלה, ראו חלה א, ט

(ט) מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה

רבי אליעזר אומר: ינתנו לאוכליהן.
וחכמים אומרים: אין החוטא נשכר!
אלא ימכרו לאוכליהן,
ודמיהם יתחלקו לכל אדם.

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה - חייב מיתה: בידי שמים. למרות שיבול שביעית הוא הפקר ופטור ממעשרות, הוא עדיין חייב בהפרשת חלה.