ביאור:משנה פסחים פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פסחים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י
חמץ בחג הפסח[עריכה]
חטיבה I: תערובות חמץ[עריכה]
|
בכותח יש תערובת חמץ, שאסורה; ראו מכילתא פסחא י. הביטוי "עוברין" הוא דו משמעי: יש להעביר את החמץ מן העולם, אפילו אם אינו מיועד לאכילה (ראו תוספתא ג, ב-ג) ואם נשאר ולא הועבר – בעליו עובר משום "לא יראה". השוו חלה א, ב, גם שם מדובר על שתי המשמעויות. בבל ומדי, אדום ומצרים – עוברים בפסח, חג הגאולה. |
(א) אלו עוברין חייבים בביעור בפסח: כותח הבבלי, מי גבינה עם פתיתי חמץ ושכר בירה המדי, וחומץ האדומי, וזיתום מין בירה המצרי,
- וזומן של צבעים, תוסף לצבע המיועד להדבקתו, ומכיל חיטה. ועמילן של טבחים, לחם משעורה המשמש לניקוי וקולן דבק של סופרים.
- רבי אליעזר אומר: אף טיפולי נשים. מסכה קוסמטית
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן - הרי זה עובר בפסח.
הרי אלו באזהרה - ואין בהן משום כרת:
(ב) בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד - חייב לבער.
|
מותר להשתמש בעריבה של חמץ להכנת בצק לפסח! הביטוי "וכן" במקרה זה הוא ביטוי של ניגוד: החמץ תלוי בכמות, והטומאה תלויה בכוונה. וראו גם יבמות ד, ח, וסוטה א, ט, ב"ב א, ב, וכלים כז, ח. הסבר אחר: גם לעניין הטומאה, אם יש כזית בצק במקום אחד - חוצץ ויש להסירו לפני הטבלת העריבה, (ראו תוספתא ג, א) ואם לא - תלוי ברצון הבעלים. |
- ואם לא - בטל במיעוטו.
וכן לענין הטומאה: אם מקפיד עליו - חוצץ.
- ואם רוצה בקיומו - הרי הוא כעריבה.
בצק החרשֹ, קשה כחרס, ואין עליו סימנים אם החמיץ אם יש כיוצא בו בצק שנוצר איתו או אחריו שהחמיץ - הרי זה אסור:
חטיבה II: אפיית המצה ביום טוב של פסח[עריכה]
|
אם הבצק נטמא, ורוצים לאפות ממנו מצה, כיצד מפרישים חלה? לדעת ר' אליעזר מפרישים חלה מהמצה האפויה, וראו חלה ב, ד. הוא מתיר לאפות ביו"ט גם את החלה, כי בזמן האפיה עדיין לא קראה לה האופה שם. ר' יהודה מציע להפריש בצק ולהניחו במים כל החג. ר' יהושע טוען שכיוון שהחלה אינה רכוש הבעלים – מותר להפריש אותה גם אם תחמיץ. והשוו לדבריו בתרומות ח, יא, שמותר לגרום לתרומה טומאה אם אינה עומדת לאכילה. גם מבחינה סגנונית יש דמיון לשם. וראו את המשך הדיון בינו לבין ר' אליעזר בתוספתא ג, ז. כל התנאים מתירים לאפות את הבצק, וגם אינם מציעים לאפות את הבצק בכמויות קטנות, כדעת ר' עקיבא בחלה ב, ג. |
(ג) כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב?
- רבי אליעזר אומר: לא תקרא לה שם - עד שתאפה.
- רבי יהודה בן בתירא אומר: תטיל בצונן.
- אמר רבי יהושע: לא זה הוא חמץ שמוזהרים עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא"!
- אלא מפרשתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה - החמיצה:
(ד) רבן גמליאל אומר: שלוש נשים לשות כאחת, ואופות בתנור אחד זו אחר זו.
- וחכמים אומרים: שלוש נשים עוסקות בבצק: אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה.
|
התנור עמד בחצר, לשימושן של כמה משפחות, וראו שביעית ה, ט, כלים ה, ח, ועוד. ר"ג מתיר להמתין עד שיתפנה התנור. לדעת חכמים ראו תוספתא ג, ח. |
- רבי עקיבא אומר: לא כל הנשים, ולא כל העצים, ולא כל התנורים שווין.
חטיבה III: טיפול בבצק העומד להחמיץ[עריכה]
|
אם הבצק מתחיל לתפוח, ניתן למנוע את החימוץ על ידי החלקתו במים קרים, וראו גם מכילתא דפסחא ט. המחלוקת על דין האוכל שיאור בפסח קשורה להגדרת השיאור, וחכמים מחמירים בשתיהן. |
זה הכלל: תפח - תלטוש בצונן:
(ה) שיאוּר - ישרף, והאוכלו - פטור.
סידוק - ישרף, והאוכלו - חייב כרת.
- איזהו "שיאוּר"? - כקרני חגבים. סדקים דקים מעטים.
- "סידוק"? - שנתערבו סדקיו זה בזה שתי וערב, דברי רבי יהודה.
וחכמים אומרים: זה וזה, האוכלו - חייב כרת.
- ואיזהו "שיאוּר"? - כל שהכסיפו פניו, כאדם שעמדו שערותיו. והחויר, אבל אין בו סדקים כלל.
חטיבה IV: ביטול החמץ ואי השמדתו[עריכה]
|
לדעת חכמים ניתן לבער חמץ בשבת, על ידי זריה לרוח - כדעת ר' יהודה, ראו לעיל ב, א, או על ידי האכלה לבהמות. לכן הם אינם דורשים לבער מלפני השבת. בתוספתא ג, י נראה שחכמים עוסקים דווקא בתרומה ובביעורה, ודעתם הפוכה מזו של ראב"ץ. וראו שם הלכה יא. |
(ו) ארבעה עשר שחל להיות בשבת - מבערים את הכל מלפני השבת, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: בזמנן.
רבי אלעזר בר צדוק אומר: תרומה - מלפני השבת, וחולין - בזמנן:
|
בירושלמי (ירושלמי פסחים ג ז) למדו שאכילת הסעודה בבית חמיו שקולה כאכילת הפסח, משום השלום. לפי הפשט לא כולם הלכו לשחוט את פסחם בערב פסח. לעיתים היה התינוק הנולד במקום רחוק מאביו. מבחינה ספרותית המילה ושחיטת הפסח קשורים לסעודת ליל הסדר ומאפשרים להשתתף בה. הדילמה שבה נמצא גיבור המשנה נובעת מהפער שבין המחוייבות שלו לביעור החמץ בביתו לבין המחויבות שלו לעלות לרגל לירושלים, דילמה שקיימת דווקא בפסח דורות ולא היתה בפסח מצרים ובפסח שאחרי החורבן. וראו גם בניתוח הספרותי בסוף פרק ב, וכן לעיל א, ה. ביטול בלבו מספיק, אבל רצוי לבער ממש. והשוו לטקס ההפקרה של פירות שביעית בשעת הביעור, תוספתא שביעית ח, ב. |
(ז) ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו
- ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו,
אם יכול לחזור ולבער, ולחזור למצוותו - יחזור ויבער.
- ואם לאו - מבטלו בלבו.
- להציל מן הגייס, ומן הנהר, ומן הלסטים, ומן הדלקה, ומן המפולת - יבטל בלבו.
- ולשבות שביתת הרשות - יחזור מיד:
|
עבר צופים ואינו צופה בירושלים, ולא ביער את הבשר - עבר על האיסור, ועליו לשרוף את הבשר במקומו. וראו תוספתא ג, יב-יג. במקרה של בשר קודש הסיבה לחזרה היא משום קדושת ירושלים, ואילו במקרה של החמץ הסיבה שלא לחזור היא קוצר הזמן. המשותף לשניהם הוא בדברי ר' מאיר ור' יהודה. לדעת חכמים באמת אין שום קשר בין החמץ לקודשים. למרות שאיסור חמץ הוא בכזית, לבער אותו ממש צריך (לדעת ר' מאיר וחכמים) רק בכביצה. אבל בקדשים חכמים החמירו, וראו את ביאור המונח "וכן" לעיל במשנה ב. והשוו לקמן ז, ח, שם שורפים את הנותר בעצי המערכה. |
(ח) וכן מי שיצא מירושלים, ונזכר שיש בידו בשר קודש,
- אם עבר צופים - שורפו במקומו.
- ואם לאו - חוזר ושורפו לפני הבירה, מעצי המערכה.
ועד כמה הן חוזרין? רבי מאיר אומר: זה וזה - בכביצה.
- רבי יהודה אומר: זה וזה - בכזית.
- וחכמים אומרים: בשר קודש בכזית, וחמץ - בכביצה: