ביאור:משנה חלה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת מסכת חלה: א ב ג ד

מסכת חלה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

טומאת חו"ל, טומאת האשה והחלה הטמאה[עריכה]

חטיבה I: יבוא יצוא וחלה[עריכה]

ראו לקמן, ד, ח-י, שמדברי חכמים מפרישים חלה בחו"ל, אבל אין להביאה לא"י, והיא טמאה מגזירת חכמים.

בניגוד לתרומה, הנקבעת על פי מקום הגידול, החלה מחוייבת בשלב הבצק. לכן יתכן שתבואה שגדלה בחו"ל מתחייבת בחלה אפילו מהתורה.

ר' אליעזר מחייב את פירות א"י, ולדעת ר' יהודה הוא פוטר תבואת יבוא, ראו ספרי שלח.

הכינוי "פירות" לתבואה נגרר מתרומות א, ה. ויתכן גם קשר למשנה ב, המזכירה "מי פירות" המחייבים בחלה.

(א) פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ - חייבים בחלה.

יצאו מכאן לשם - רבי אליעזר מחייב, ורבי עקיבא פוטר:


(ב) עפר חוצה לארץ שבא בספינה וזרע בעפר שבספינה לארץ - חייב במעשרות ובשביעית.

חו"ל פטורה ממצוות התלויות בארץ לא בגלל העפר אלא בגלל המיקום. וראו גם תוספתא תרומות ב, יב, לעניין גבולה הימי של א"י.

אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שהספינה גוששת. קרקעית הספינה נוגעת בקרקע א"י.

חטיבה II: חלה וטומאה[עריכה]

למרות שמי פירות אינם מכשירים את הבצק לקבל טומאה, עדיין יש כאן בצק ולכן חייב בחלה, וראו טבול יום ג, ד.

עסה שנלושה במי פירות במיץ חייבת בחלה, ונאכלת בידים מסואבות:


בתרומות א, ו: נאמר שאסור (לכתחילה) להפריש תרומה בעירום, כי אסור לברך במצב זה. חלה היא כתרומה, ולכן גם חלה אסור להפריש בעירום, כאשר המפריש הוא גבר. אולם לאישה מותר להפריש חלה בעירום, כי היא יכולה לכסות את ערוותה בישיבה. מסתבר שלאישה מותר גם להפריש תרומה בעירום, אולם חלה היא מצווה אופיינית לנשים, ולכן הדין הזה מופיע דווקא במסכת חלה.

יש המסיקים מהתיאור המוזר שנשים היו אופות את הלחם בעירום, בגלל חום התנור. ועדיין קשה, כי המשנה מניחה שהאופה היא בעירום מוחלט, שקשה לתלותו בחום התנור. ואולי יש כאן רמז לאדם וחוה העירומים בגן-עדן.

ההקשר המיידי הוא היכולת של האשה להפריש חלה בעירום, לעומת הטומאה האופפת אותה ומטמאת את החלה ("שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה"). החלה נקשרת כאן לנידה, שגם היא מצווה נשית הכרוכה בטומאה, וראו שבת ב, ו.

בעניין "יעשנה קבין": דברי ת"ק דומים לדברי עמרם בסוטה יב א, שקבע שאין הצדקה לחיי הילדים אם ירצחו. ר' עקיבא מעדיף חלה טמאה, שנשרפת - על המצב שאין חלה כלל. הלשון "אין להם חלק בשם" היא לפי לשון המקרא (יהושע כב כה): "אין לכם חלק בה'". וראו תוספתא א, ח, את המשך הדיון.

הרמב"ם וברטנורא בפירוש המשנה כתבו "ואין הלכה כרבי עקיבא". אבל במשנה תורה כתב הרמב"ם להיפך "אסור לאדם לעשות עיסתו פחות פחות מכשיעור כדי לפוטרה מן החלה". ובימינו נוהגות הנשים להכין בכוונה עיסה גדולה כדי להתחייב בחלה, למרות שהחלה טמאה, והוא כדעת ר' עקיבא.

(ג) האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות עצמה

אבל לא האיש.

מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה - יעשנה קבין, יחלק את העיסה לכמויות של קב, הפטורות מחלה. ואל יעשנה בטומאה.

ורבי עקיבא אומר: יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבים
שכשם שהוא קורא לטהורה - כך הוא קורא לטמאה
לזו קורא "חלה בשם" ולזו קורא "חלה בשם",
אבל קבים - אין להם חלק בשם:


(ד) העושה עיסתו קבים, ונגעו זה בזה - פטורים מן החלה עד שישוכו. שינשכו זה את זה - ידבקו זה בזה כך שכאשר מפרידים אחד מהם, נגרעת חתיכה מהשני.

רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל ונגעו זה בזה אך לא נשכו - הסל מצרפן לחלה:


חטיבה III: חלה מהקמח[עריכה]

(ה) המפריש חלתו קמח - אינה חלה, וגזל ביד כהן

העיסה עצמה שמהקמח שלה הופרשה חלה חייבת בחלה,
והקמח, שהופרש אם יש בו כשעור - חייב בחלה
ואסורה החלה שהופרשה קמח לזרים, דברי רבי יהושע.
אמרו לו: מעשה וקפשה וחטף את הקמח המופרש זקן זר.
אמר להם: אף הוא קלקל לעצמו חטא, ותקן לאחרים כי בזכות המעשה שלו, אחרים ילמדו שהחלה שהופרשה אינה חלה, ויפרישו חלה אחרת במקומה, ויאכלו מתוקן:


חטיבה IV: שיעור החלה הטהורה והטמאה[עריכה]

בחישוב הכמות המינימלית לחלה מחשבים את כל חלקי הקמח.

אם ניפו את המורסן, ובכך פחתה הכמות מ5/4 קב - העיסה פטורה, אפילו אם לאחר מכן החזירו את המורסן.

(ו) חמשת רבעים קמח - חייבים בחלה

הם ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים - חייבין.

נטל מורסנן מתוכן, וחזר לתוכן - הרי אלו פטורין:


יש הקלות בשיעור החלה ליצרן וליצרנית מסחריים. בתוספתא א, ו מסבירים שהסיבה היא כי הכמות גדולה ולכן גם בשיעור נמוך יש מספיק לכהן.

אולם, משנתנו מדגישה שהעושה "למשתה בנו" - לסעודת חתונה שבה מכינים אוכל בכמות גדולה - עדיין חייב בחלה בשיעור הגדול. אולי הסיבה שמקלים ליצרנים מסחריים היא כלכלית - כיוון שהיצרנים צריכים למכור גם ליהודים וגם לגויים, והגויים פטורים מחלה, אילו היו היצרנים חייבים בהפרשת חלה בכמות גדולה, היו צריכים להעלות את המחיר, והיה קשה להם להתחרות עם היצרנים הגויים.

הקלות בהפרשת תרומות ומעשרות ליצרנים מסחריים מצאנו גם בדמאי ב ד: "הנחתומים, לא חייבו אותם חכמים להפריש [מן הדמאי], אלא כדי תרומת מעשר וחלה".

(ז) שיעור החלה - אחד מעשרים וארבעה:

העושה עסה לעצמו, והעושה למשתה בנו לסעודת-חתונה של בנו - אחד מעשרים וארבעה.
נחתום שהוא עושה למכור בשוק,
וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק - אחד מארבעים ושמונה.

חטיבה V: הקלות לחלה טמאה[עריכה]

הקלה לעיסה טמאה, וראו משנה ג. וראו הקלה דומה בתרומה טמאה בתוספתא תרומות ה, ז.

גם כאן יש מעבר בתוכן המשנה מהאשה - לטומאה.

אבל אם טימאה בכוונה את העיסה כדי להקטין את שיעור החלה - אין ההקלה חלה.

נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה - אחד מארבעים ושמונה.
נטמאת מזידה - אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר:


לעיל א, ט נאמר "ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא". ר' אליעזר סובר שזו רק גזירה שנועדה למנוע אפשרות שהעיסה הטמאה תטמא את הטהורה במגע, לכן הוא מציע כאן תחבולה מעשית שתאפשר להפריש מהטהור על הטמא בלי סכנה של טימוא החלה. המטרה שלו היא למנוע את שריפת החלה.

הנחת הכמות "פחות מכביצה" מאפשרת לחבר את שתי העיסות מחד, ולא להעביר את הטומאה מאידך, כי פחות מכביצה אינו מטמא.

את ברכת ההפרשה מברך לאחר ש"חיבר" את העיסות.

(ח) רבי אליעזר אומר: ניטלת מן הטהור על הטמא.

כיצד? - עיסה טהורה ועיסה טמאה,
נוטל כדי חלה לשתי העיסות מעיסה טהורה שלא הורמה חלתה,
ונותן פחות מכביצה באמצע - כדי שיטול מן המוקף.
וחכמים אוסרין: