ביאור:משנה דמאי פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז

מסכת דמאי עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז

חומרות בדיני דמאי[עריכה]

חטיבה I: פירות שיש להפריש מהם דמאי אפילו בחו"ל[עריכה]

הפירות הללו מיוצאים מישראל, ולכן הימצאותם בחו"ל אינה פוטרת אותם מדמאי. אבל אורז מזן שאינו מגודל בא"י - פטור מהדמאי. וראו תוספתא ב, א, לזן אורז הדומה לזן שבא"י.

(א) ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום: גם בחו"ל

הדבלה, והתמרים, והחרובים, האורז, והכמון.

האורז שבחוצה לארץ - כל המשתמש ממנו פטור:

חטיבה II: המחמירים והאחריות עליהם[עריכה]

(ב) המקבל עליו להיות "נאמן"

מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ.
רבי יהודה אומר: אף המתארח אצל עם הארץ - נאמן.
אמרו לו: על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?


(ג) המקבל עליו להיות "חבר"

אינו מוכר לעם הארץ לח מזון שהוכשר לקבל טומאה ויבש, ואינו לוקח ממנו לח,
ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.
רבי יהודה אומר: אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק,
ולא יהא מטמא למתים, ומשמש בבית המדרש.
אמרו לו: לא באו אלו לכלל:


חטיבה III: דמאי בשוּק[עריכה]

(ד) הנחתומים בעלי מאפיות, אופים בכמויות גדולות - לא חייבו אותם חכמים להפריש, אלא כדי תרומת מעשר וחלה.

החנוונים בעלי חנויות, מוכרים בכמויות קטנות אינן רשאין למכור את הדמאי.

הנחתומים הם במעמד ביניים בין מוכרי התבואה לבין החנוונים. וראו תוספתא ג, יג.

להיתר למוכרי התבואה למכור דמאי יש הסבר אנתרופולוגי: הקב"ה משפיע ויוצר יבולים במידה גסה (גדולה) באמצעות הטבע. הפרשת התרומה היא מעשה תרבותי של האדם, והמוכרים הגדולים קרובים יותר לצד הטבע, ואינם מייצגים את התרבות.

יש להוסיף גם הסבר כלכלי פשוט: הרי אם הסוחרים יתקנו את הדמאי תתחייב להם הוצאה גדולה, שתפגע בתחרותיות שלהם. אמנם הם חייבים להודיע ללקוחותיהם שמכרו להם דמאי.

כל המשפיעין במדה גסה - רשאין למכור את הדמאי.

אלו הן "המשפיעין במדה גסה"? כגון הסיטונות ומוכרי תבואה:


(ה) רבי מאיר אומר: את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה - טפלה דקה לגסה.

את שדרכו להמדד בדקה ומדד בגסה - טפלה גסה לדקה.

איזו היא "מדה גסה"?

ביבש - שלשת קבין, ובלח - דינר.

הכמויות שהמשנה נוקטת בהן הן קטנות למדי, ומכאן שהשתמשו בפטור של הסיטונאים גם לבעלי חנויות קטנות הרבה יותר.

מכירה אכסרא היא כמכירה במידה גסה, וראו תוספתא ג, טו.

רבי יוסי אומר: סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק,

כל זמן שהוא מוכרן אכסרה בלי שקילה אלא לפי מספר סלים - פטור:


לעיון נוסף[עריכה]