ביאור:משנה דמאי פרק ב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת דמאי: א ב ג ד ה ו ז
חומרות בדיני דמאי
[עריכה]חטיבה I: פירות שיש להפריש מהם דמאי אפילו בחו"ל
[עריכה]|
הפירות הללו מיוצאים מישראל, ולכן הימצאותם בחו"ל אינה פוטרת אותם מדמאי. אבל אורז מזן שאינו מגודל בא"י - פטור מהדמאי. וראו תוספתא ב, א, לזן אורז הדומה לזן שבא"י. |
(א) ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום: גם בחו"ל
- הדבלה, והתמרים, והחרובים, האורז, והכמון.
האורז שבחוצה לארץ - כל המשתמש ממנו פטור:
חטיבה II: המחמירים והאחריות עליהם
[עריכה](ב) המקבל עליו להיות "נאמן"
- מעשר את שהוא אוכל, ואת שהוא מוכר, ואת שהוא לוקח,
- ואינו מתארח אצל עם הארץ.
- רבי יהודה אומר: אף המתארח אצל עם הארץ - נאמן.
- אמרו לו: על עצמו אינו נאמן, כיצד יהא נאמן על של אחרים?
(ג) המקבל עליו להיות "חבר"
- אינו מוכר לעם הארץ לח מזון שהוכשר לקבל טומאה ויבש, ואינו לוקח ממנו לח,
- ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.
- רבי יהודה אומר: אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק,
- ולא יהא מטמא למתים, ומשמש בבית המדרש.
- אמרו לו: לא באו אלו לכלל:
קבלת החברות היתה טקס הדומה מעט לגיור, והוא מפורט בתוספתא ב, ב ואילך, אבל בהמשך המסכת (למשל לקמן ז, א,) נראה שהפסיקו לבצע את הטקס הזה - אולי עם ריבוי הנאמנים - והנאמנות היתה יחסית, כלומר עניין של המאמין והנאמן. כך צמחה גם דעה כשל ר' אליעזר, שמכיר בנאמנות לסוג מסויים של אוכל, ראו תוספתא מע"ש ג, טז.
המשנה מציגה את הפער החברתי בין עם הארץ (ביוונית: "דמוס", מילה שצלצולה דומה ל"דמאי") לבין הנאמנים. האם קיומו של הפער החברתי הוא מטרת דיני הדמאי או שהוא רק תוצאה שלהם?
יתכן שחכמים, החולקים על ר' יהודה, מחפשים דרכים להעמקת הפער. מגמה כזו משתקפת גם בתוספתא ב, ח ואילך. מצד שני יתכן שטעמם הוא משום שמפני הבושה אין להניח שהנאמן יעשר בפני מארחיו, ואם כן, אם ידוע שעישר - לא נפסל כנאמן.
בירושלמי נראה שבתקופת התלמוד פחתו ההבדלים בין הקבוצות השונות, ראו ירושלמי דמאי ב ב. וראו תשובת ר' יהודה לר' יוסי בתוספתא ב, ג.
מעמד ה"חבר" גבוה יותר מ"נאמן", והפערים בינו לבין עם הארץ גדולים עוד יותר. ההקפדות קשורות לדיני טומאה וטהרה, כי בהם תלוי האדם בחבריו, וחייב לחפש לעצמו חברת אנשים השומרים על טהרה. ר' יהודה מביע ציפיה שהחבר יקפיד גם בדיני חסידות נוספים, אבל חכמים חולקים עליו, ומשאירים לחבר רק את ההרחקה מעמי הארץ. לדעתם הקפדות בנושאים כמו גידול בהמה דקה (ראו ב"ק ז, ז) וכו' אינן הקפדות חברתיות ולכן אין צורך להגדיר לפיהן את חברת ה"חברים".
מבחינה הסטורית נראה שההבחנה הראשונה היתה בין החברים לעמי הארץ, ומאוחר יותר צמח המעמד של הנאמנים והחליף למעשה את המעמד של החברים, ראו תוספתא ע"ז ג, ג.
כסות עם הארץ טמאה מדרס אצל אוכלי הטהרות, ראו חגיגה ג, א.
השוו למשנתנו את שביעית ה, ט, שם נראה שהנשים עדיין שיתפו פעולה עם עמי הארץ במידה מסוימת.
ר' יהודה מנסה להקל בדרישות לנאמנים ולהחמיר בדרישות מהחברים, לעומת חכמים. וראו גם תוספתא בכורות ג, יב, שם נוספו חשודים להיטמא למתים, על השביעית ועל ע"ז.
גם היום יש מצוות ש"דתיים" מחמירים בהן, כגון טהרת המשפחה כשרות ושבת. אין רצח מוציא היום אדם מחזקת "דתי".
חטיבה III: דמאי בשוּק
[עריכה](ד) הנחתומים בעלי מאפיות, אופים בכמויות גדולות - לא חייבו אותם חכמים להפריש, אלא כדי תרומת מעשר וחלה.
החנוונים בעלי חנויות, מוכרים בכמויות קטנות אינן רשאין למכור את הדמאי.
|
הנחתומים הם במעמד ביניים בין מוכרי התבואה לבין החנוונים. וראו תוספתא ג, יג. להיתר למוכרי התבואה למכור דמאי יש הסבר אנתרופולוגי: הקב"ה משפיע ויוצר יבולים במידה גסה (גדולה) באמצעות הטבע. הפרשת התרומה היא מעשה תרבותי של האדם, והמוכרים הגדולים קרובים יותר לצד הטבע, ואינם מייצגים את התרבות. יש להוסיף גם הסבר כלכלי פשוט: הרי אם הסוחרים יתקנו את הדמאי תתחייב להם הוצאה גדולה, שתפגע בתחרותיות שלהם. אמנם הם חייבים להודיע ללקוחותיהם שמכרו להם דמאי. |
כל המשפיעין במדה גסה - רשאין למכור את הדמאי.
- אלו הן "המשפיעין במדה גסה"? כגון הסיטונות ומוכרי תבואה:
(ה) רבי מאיר אומר: את שדרכו להמדד בגסה ומדדו בדקה - טפלה דקה לגסה.
- את שדרכו להמדד בדקה ומדד בגסה - טפלה גסה לדקה.
איזו היא "מדה גסה"?
- ביבש - שלשת קבין, ובלח - דינר.
|
הכמויות שהמשנה נוקטת בהן הן קטנות למדי, ומכאן שהשתמשו בפטור של הסיטונאים גם לבעלי חנויות קטנות הרבה יותר. מכירה אכסרא היא כמכירה במידה גסה, וראו תוספתא ג, טו. |
רבי יוסי אומר: סלי תאנים וסלי ענבים וקופות של ירק,
- כל זמן שהוא מוכרן אכסרה בלי שקילה אלא לפי מספר סלים - פטור:
לעיון נוסף
[עריכה]