ביאור:תוספתא/מעשר שני/ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת מעשר שני פרק שלישי[עריכה]

פדיון מע"ש[עריכה]

(א)

המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר,

פודהו כשער מקומו


ראו משנה ד, א. שער מקומו הוא המחיר המקובל במקום החדש. ריב"ק מסייג את המשנה למע"ש של דמאי.



אמר ר' יהושע בן קרחה בד"א? בשל דמאי, אבל בשל ודאי פודין אותו כשער היוקר.

(ב)
פודין מעשר שני כשער הזול, כמו שחנוני לוקח, ולא כמו שהוא מוכר


ראו משנה ד, ב: מותר לחשב את הפירות במחיר סיטוני ולא במחיר קמעונאי, למרות שבדרך זו מפסיד מע"ש.
פורט דינר כסף – בירושלים, ראו משנה ב, ח.
מצרף דינר זהב – במקומו, ראו משנה ב, ז. בשני המקרים הללו מחשבים לקולא את מחיר הכסף (כלפי מטה) ואת מחיר הזהב (כלפי מעלה). הדוגמא בכסף היא של חנווני כי כסף הוא בתחום עיסוקו, אבל זהב היה בעיקר לשולחנים מקצועיים.
מתר לו להרויח על שינוי המטבע עד 25%. ר' אלעזר מתיר לו לחלל מעט מע"ש על איסר שכבר חילל עליו.



ר"ש בן אלעזר אומר: כמו שחנוני לוקח באותו המין ולא בזן אחר
הפורט דינר כסף למעשר שני - כמו שחנוני לוקח, ולא כמו שהוא מוכר
המצרף דינר זהב למעשר שני - כמו ששולחני פורט, ולא כמו שהוא מצרף
היה מוליכו ממקום למקום ומשתכר עליו - על שויו רבע, דברי ר' יהודה
רא"א: עד דינר מע"ש אין לו דמים. דין הוא שיאמר הוא וחומשו מחולל על איסר זה.

(ג)
מעשר שני שאין דמיו ידועים - נפדה ע"פ שלשה לקוחות, המעוניינים לקנותו ולא ע"פ שלשה שאין לקוחות


ראו משנה ד, ב, דוגמאות למע"ש שאין דמיו ידועים: יין המחמיץ או פירות שהרקיבו. דברים כאלה אינם נמכרים בשוק.
אם אחד מהמתחרים הציע סלע ואיסר יכול לחזור בו ולהשאיר את המע"ש אצל הבעלים המשלמים סלע ועוד חומש. וראו משנה ד, ג, משא"כ בהקדש.



אפילו אחד מהן נכרי ואפילו אחד מהן בעלים
כופין את הבעלים לפתוח ראשון.
אם אמר "הרי הוא שלי באיסר" יכול לחזור בו. זה חומר בהקדש מבמעשר שני.

(ד)
אין פודין מע"ש אכסרה אלא מעות.


ראו משנה ד, ב. אם קובעים מראש תשלום והבחירה היא במספר הפירות או המעות המחיר עולה מעט.



כיצד? - היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין,
לא יאמר "כמה אדם רוצה ליתן בצבור זה" ו"כמה אדם רוצה ליתן בכרי זה"
אלא אומר "כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע" ו"כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר".

(ה)
סלע כמה תהא חסרה ולא יהיו מחללין עליה מע"ש?


ראו גם ב"מ ד, ה, לעניין אונאה, וראו תוספתא ב"מ ג, י "כשם שאתה אומר בחולין כך אתה אומר במעשר שני". כלומר: כל מטבע הכשר – כשר גם לחלל עליו מע"ש.
אם חסר יותר מהשיעורים הללו – ניתן לחלל אותה לפי משקלה האמיתי. אבל אם חסר 50% אין להשתמש בה כלל.
בסוף הברייתא מובאת דעה שהעניין הקובע הוא המחיר הנקוב של המטבע, והוא חל אם המשקל הוא בין 50-200% מהמחיר הנקוב.



לסלע - ארבע איסרות, ולדינר – איסר, 1/24 דברי ר"מ
ר' יהודה אומר: לסלע - ארבע פונדיאות, ולדינר – פונדיון 1/12
רש"א: סלע - שמונה פונדיאות, ודינר - שני פונדיאות 1/6
יתר על כן - מחללה בשוויה, סלע עד שקל, ובדינר עד רובע
פחות מכן אפי' איסר - אין רשאין להחל עליה
היתה יוצא לסימון בסלע ולמטבע בשקל כתוב שקל אבל המשקל כפול – סלע., לסימון בשקל ולמטבע בסלע ערך נקוב סלע, אבל המשקל הוא שקל – מחצית הסלע
אין למע"ש אלא כשער המטבע.

מוכר טבל לחבירו[עריכה]

(ו)

המוכר פירות לחבירו ונמצאו טבלים, רץ אחריו לתקנן, לא מצאו
בידוע שהן קיימין – צריך לעשר על ידו. מפירות אחרים אם בידוע שאין קיימין - אין צריך לעשר על ידו
ספק שהן קיימין ספק שאינן קיימין - מעשר עליהן וקורא שם למעשרותיהם. מתוך הפירות שמכר

(ז)

המוכר פירות לחבירו, המוכר אומר "טבלים מכרתי לך" והלוקח אומר "מתוקנין מכרת לי",

כופין את המוכר לתקן את שלו.


אם הקונה היה בטוח שהפירות מתוקנים – המוכר חייב לתקן אותם על חשבונו כמו בהלכה הקודמת.
אפילו אם גבו ממנו גויים טבל כפרעון חוב – חייב לעשר אותו, וראו תוספתא דמאי ו, ג-ד.



הרי שלקחו של בית המלך את גרנו, אם מחמת החוב – צריך לעשר על ידו כי אסור לפרוע חוב בטבל
אם מחמת אונס כגזל סתם - אין צריך לעשר על ידו.

(ח)

האוכל פירות מעשר, בין בשוגג בין במזיד - יזעק לשמים, דברי רשב"ג

רבי אומר: בשוגג - יזעק לשמים, במזיד - יחזרו דמים למקומן.


יחזרו למקומם – כלומר יאכל כנגדם בירושלים, ראו משנה א, ה-ז.
את המעות קל יותר להחזיר ולהחליף.



האוכל מעות מעשר שני בשוגג - יזעק לשמים, במזיד – יחזרו דמים למקומן, דברי רשב"ג
רבי אומר: בין בשוגג בין במזיד - יחזרו דמים למקומן.

(ט)
 האוכל טבל של חבירו משלם לו דמי מעשר טבלו, בנוסף לתשלום על החולין דברי רבי


ר' יוסי פוטר את האוכל מלשלם על המעשר, כי לדעתו המעשר אינו של הבעלים. וראו בהלכה הבאה.



ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: דמי חולין שבו.

(י)

ישראל שאכל פירותיו בטבלו, אף ע"פ שמתחייב בהן לשמים - אין לכהן בהן כלום

שנאמר בהן (במדבר ה ט) "תרומה"; אין לכהן בהן, אלא עד שירימו


ראו בהלכה הקודמת וכן בסוף הלכה יא בפרק ב: התרומה היא רק משעה שניתנה. אפילו החובה להרים ולתת לכהן תרומה שהתבטלה במאה (תרומות ה, ה.) היא כי התרומה המקורית הורמה בעבר.



וכן בן לוי שאכל מעשרותיו בטבלו, אע"פ שמתחייב בהן לשמים - אין לכהן בהן כלום
שנאמר בהן (במדבר יח כד) "וזה אשר ירימו לה'"; אין לך בהן, אלא עד שירימו.

(יא)
המביא פירות מן הגורן לעיר;


אם הפריש בעיר אינו גובה את דמי ההובלה כי הטבל היה שלו, ראו בהלכה הקודמת; אבל אם הפריש בגורן והביא לעיר יכול לדרוש את דמי ההובלה.
מעשר שני בכל מקרה אינו מחשב לו דמי הובלה, וראו משנה ד, א.



הפריש תרומה ונתנה לכהן, מעשר ראשון ונתנו ללוי, מעשר עני ונתנו לעני
אין מחשב עמהן דמי הבאה. אבל אם קרא להן שם בגורן - הרי זה מחשב עמהן דמי הבאה.

(יב)

המוכר פירות לחבירו, ואמר לו "פירות שמכרתי לך - טבלין הם", "בשר בכור הוא", "יין נסך הוא"

מה שאכלו – אכלו, ויחזיר להן את הדמים


יקנה מהם את השאריות. לדעת רשב"א, אם הן ראויות לשימוש – מחזירים אותן אליו ואם לא – זורקים אותן.
והשוו תרומות ו, ג.



ר"ש בן אלעזר אומר: דבר שהנפש קצה בו - מה שאכלו אכלו, ויחזיר להן את השאר.
דבר שאין הנפש קצה בו - מה שאכלו אכלו, וינכה להן מן הדמים.

מע"ש בזמן הזה ועמי הארץ[עריכה]

(יג)
אין פודין מע"ש בירושלים בזמן הזה, ואין מפרישין מע"ש בירושלים בזמן הזה


מע"ש שנמצא בירושלים אינו נפדה כלל, ראו משנה ג, ו, וכן פסחים ז, ג.
אם חילל – מחלוקת ב"ש וב"ה. והשוו משנה א, ה. יתכן שהמשנה כב"ש , ויתכן ששם מדובר במי שחילל לפני החורבן.



ואין מחללין מע"ש בירושלים בזמן הזה, ואין מוכרין מע"ש בירושלים בזמן הזה
ואין מוציאין מע"ש בירושלים בזמן הזה. ואם הוציא - הרי אלו ירקבו.
המחלל מעות על פירות בירושלים בזמן הזה.
ב"ש אומרים: זה וזה מעשר שני, וב"ה אומרים: המעות כמות שהיו, והפירות כמות שהיו.

(יד)
ב"ה אומרים: מפריש אדם מעשר ראשון של דמאי ותורמו ואוכלו, ואין צריך להפריש שני


לדעת ב"ה אין חשש שע"ה הפריש מעשר ראשון ולא הפריש את השני, ולכן אין צריך להפריש מע"ש דמאי מהמעשר הראשון: או שהוא מעשר ואז הוא עצמו פטור ממע"ש (ראו חלה א, ג.) או שהופרש מע"ש מכל היבול.



בש"א: צריך להפריש שני. הורם השני - הורם הראשון. הורם הראשון - לא הורם השני
והלכה כדברי ב"ש.

(טו)
ראה אחד שהפריש מעשר שני - נאמן על הראשון, דברי ר' אליעזר


ר' אליעזר כב"ש. חכמים וב"ה חוששים שהפריש רק מע"ש שאותו אוכל בעצמו, ולא מעשר ראשון שצריך לתת ללוי.



וחכמים אומרים: נאמן על הראשון - נאמן על השני; נאמן על השני - אינו נאמן על הראשון.

(טז)
הפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, ואכלן


ר' אליעזר מציע נאמנות יחסית: אם אדם מקבל עליו שלא לאכול לא מתוקן – נאמן על אותו המין. חכמים אינם מאמינים לו אלא אם קבל עליו גם שלא למכור טבל ולעשר כל מה שהוא קונה (ולדעת ר' מאיר – גם שלא לאכול אצל עם הארץ) – ראו דמאי ב, ב.



על אותו המין נאמן, על מין אחר אינו נאמן, דברי ר"א
וחכ"א: אף על אותו המין אינו נאמן, לא כל הימנו שיתקין את עצמו ויבא ויקלקלנו!

(יז)

האומר "מע"ש שבחפץ זה מחולל על איסר זה", ולא קבע לו מקום
ר"ש אומר: קרא שם; וחכמים אומרים: עד שיאמר "לצפונו" או "לדרומו".
מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ור' יהודה ור' יוסי שנכנסו אצל בעה"ב לכזיב

אמרו: לא נדע היאך בעה"ב הזה מתקן את פירותיו?


החסיד הזה היה עם הארץ, וחכמים התירו לו להשתמש בדינרי הזהב כי החילול לא היה כהלכה. והשוו אבות ב, ה.



כיון שהרגיש בהן הלך והביא לפניהן דלוסקיא מלא דינרי זהב
אמרו לו: היאך אתה מתקן את פירותיך?
אמר להם: כך וכך אני אומר: מעשר שני שבחפץ זה מחולל על איסר זה
אמרו לו: צא ואכול את מעותיך! השתכרת במעות אבדת נפשות.

(יח)
חבר שמת והניח פירות, אפילו באותו היום כנסן - הרי הן בחזקת מתוקנין.


הירושלמי מסייג, שלא מדובר במוות פתאומי.