ביאור:משנה מעשר שני פרק ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה
----
|
הפרק מציג ספקות הנובעים מדיני המע"ש: העיקרון של מחיר נוכחי (משנה א) עלול לגרום ספקות, כמפורט במשנה ו ובמשנה ח. ספק נוסף הוא במציאת פירות או מעות שלא ברור מקורם. |
מע"ש בתנאי אי וודאות
[עריכה]חטיבה I: קביעת מחיר פירות מע"ש
[עריכה]|
בעל המעשר פודה את המעשר לפי ערכו הנוכחי, בין אם עלה המחיר בין אם ירד. וראו הסתייגות של ר' שמעון בתוספתא ג, א. לכן, אם לא פדה את המע"ש בגורן - אינו יכול לגבות את מחיר ההובלה לעיר, למרות שבעקבותיה עלה המחיר, אלא פודה את המע"ש בשער שבעיר. והשוו לעיל ג, א, שגם על ההובלה לירושלים אינו רשאי לגבות מחיר. השבח למעשר השני, כי אינו ניכר, ראו לעיל ב, א. אבל בהקדש - תמיד השער לטובת ההקדש, ראו שקלים ד, ט: "שיד הקדש על העליונה". |
(א) המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול
- או ממקום הזול למקום היוקר - פודהו כשער מקומו.
המביא פירות מן הגורן לעיר, וכדי יין מן הגת לעיר
- השבח - לשני פודה אותו בשער של העיר, שהוא יקר יותר, ויציאות - מביתו אינו רשאי לנכות את הוצאות ההובלה מדמי הפדיון:
(ב) פודין מעשר שני כשער הזול במקום שבו הוא פודה, מותר לו לפדות לפי המחיר הסיטונאי שהוא זול יותר מהקמעונאי: כמות שהחנוני לוקח! - לא כמות שהוא מוכר.
|
המשנה אינה אוסרת לפדות מע"ש במחיר יקר, אלא מתירה לפדות אותו אפילו לפי השער הזול המקובל. כך גם לעניין פריטת הכסף, ראו גם תוספתא ג, ב-ד. מצד שני, את הפדיון צריך לעשות במדידה מדוייקת, ולא לפי סלים ובאומד. (לגבי "אכסרא" ראו דמאי ב, ה). אם צריך - ממנה בית דין שיקבע מחיר סביר, כדי לנסות למנוע ספק. |
- כמות שהשלחני פורט! - ולא כמות שהוא מצרף.
ואין פודין מעשר שני אכסרה באומדן.
את שדמיו ידועים - יפדה על פי עד אחד.
- ואת שאין דמיו ידועים - יפדה על פי שלושה
- כגון היין שקסס שתסס, ופרות שהרקיבו, ומעות שהחלידו:
חטיבה II: החומש וההערמות עליו, וספקות הנובעים מהן
[עריכה](ג) בעל הבית אומר "בסלע" אני רוצה לפדות את המעשר שלי בסלע, ואחר אומר "בסלע" אני מוכן לפדות את המעשר שלך בסלע
|
אסור למכור מעשר שני, אבל כאן מדובר בפדיון ולא במכירה; ראו ביאור פרק א משנה א. פדיון המעשר הוא במעין מכרז. בעל הבית חייב להוסיף חומש (25%), אבל אם אחר הוסיף אפילו פחות מכך - הוא קודם. לדעת ר"א בר"ש החומש הוא 20%, ראו תוספתא ד, א. חמישיתו - לשון מקרא ויקרא כז לא. ניתן לו במתנה - כמו שלמדנו בתחילת המסכת, שמותר לתת מע"ש זה לזה במתנת חינם. |
- בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש.
בעל הבית אומר "בסלע", ואחר אומר "בסלע ואיסר"
- את של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן.
הפודה מעשר שני שלו - מוסיף עליו חמישיתו
- בין שהוא שלו, ובין שניתן לו במתנה:
|
המשנה מציעה דרך לחסוך את החומש, ע"י העברת החילול לאדם אחר. כמובן שהשיטה אינה פועלת אם אין לאחר אישיות משפטית, וראו לעניין אשתו בתוספתא ד, ז. לגבי הביטוי "שידם כידו", ראו עירובין ז, ו. בענייני טומאה וטהרה בדרך כלל נאסר להערים, ראו למשל תוספתא טהרות י, יב. בירושלמי שאלו "למה מערימין עליו?" אם יש מצווה בתורה להפריש חומש - מדוע חכמי המשנה נותנים לאדם עצה איך להתחמק מקיום המצוה? וענו "מפני שכתוב בו ברכה - כי יברכך ה' אלהיך". המצוה נועדה לטובת האדם - לזכות אותו בברכה. החומש מרבה את הברכה. אם הוא אינו מעוניין בברכה - הוא יכול לוותר עליה - ההפסד כולו שלו. |
(ד) מערימין על מעשר שני מותר לנהוג בערמה כדי לפדות מע"ש בלי להוסיף חומש. כיצד?
- אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים
- "הילך מעות אלו, ופדה לך מעשר שני זה".
- אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים, ולעבדו ולשפחתו הכנענים
- מפני שידן כידו:
|
ניתן גם להעביר לחבר את הפירות, וגם כך לחסוך את החומש. וראו את הקשר בין שתי דרכי ההערמה בתוספתא ד, ב. |
(ה) היה עומד בגורן ואין בידו מעות
- אומר לחברו: הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה.
- חוזר ואומר: הרי אלו מחוללין על מעות שבבית:
|
אם הפודה לקח את פירות המע"ש והתכוון לשלם לבעליהם כסף למע"ש, אבל לפני ששילם השתנה המחיר - משלם את המחיר המקורי, כי המחיר נקבע בזמן המשיכה - וראו ירושלמי מעשר שני ד ד: "רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו", וראו גם קידושין א, ה. אין המקרה דומה לזה שבמשנה א, כי כאן משך בכוונה לקנות את המע"ש. לכן, אם המחיר עלה - הרוויח הפודה, ואם המחיר ירד - הוא משלם את המחיר המקורי, אבל מתוכו רק הערך הנוכחי של הפירות הוא דמי מעשר, והשאר חולין. התוספתא (ד, יז) מתארת מצב שפדה ואחר כך משך, ואז הפדיון בתוקף ויתבעו זה את זה על הפרשי המחיר. אם הפודה הוא עם הארץ - אין לפדות אצלו מעשר ודאי אלא רק דמאי. |
(ו) משך ממנו מעשר בסלע אדם סיכם עם החקלאי שיפדה את פירות מע"ש שלו תמורת סלע, וכבר לקח מהחקלאי את הפירות, ולא הספיק לפדותו לשלם לחקלאי את דמי הפדיון עד שעמד בשתים מחיר הפירות הוכפל
- נותן לו סלע הפודה משלם סלע כפי שסיכמו מראש, ומשתכר בסלע הפודה הרויח - הוא שילם סלע על פירות השווים שני סלעים, ומעשר שני - שלו אבל חצי מהפירות שקיבל הם עכשיו קדושים בקדושת מעשר שני, והפודה חייב לפדותם שוב או לאכלם בירושלים..
משך ממנו מעשר בשתים, ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע
- נותן לו סלע מחולין הפודה משלם שני סלעים כפי שסיכמו מראש, אבל רק אחד מהם צריך להיות של חולין (המשמש לצורך הפדיון), וסלע של מעשר שני שלו הסלע השני שהפודה משלם לחקלאי יכול להיות סלע של מע"ש, שהרי לצורך הפדיון מספיק סלע אחד.
אם היה עם הארץ אם החקלאי עם הארץ, והפודה חושש שלא ישתמש כראוי בסלע של מע"ש שייתן לו - נותן לו מדמאי יכול הפודה לתת לחקלאי את הסלע השני ממע"ש של דמאי:
|
מחלוקת על מעמדן של המילים בטקס, לעומת הכוונה. וראו גם ביכורים ג, א. לדעת ר' יוסי הכוונה מספיקה, כי ממילא לאחר הפדיון יהיה המע"ש חולין. בדומה לכך, במקרה שבמשנה ו, גם אם בעה"ב לא פדה את המע"ש - הוא פודה לפי המחיר המקורי. וראו את דעת ר' מאיר בתוספתא ד, טז. בתוספתא ד, ה מופיעה דעת ר' אליעזר, שיכול לאכול דמאי בלי לקרוא שם לתרומת מעשר, ור' יוסי מפרש שמדובר בשבת, שאינו יכול להפריש תרומה. |
(ז) הפודה מעשר שני ולא קרא שם לא הגדיר את מקומו של המעשר בערימה. או: לא אמר "הרי מעות אלו מיועדות לפדיון מעשר שני".
- רבי יוסי אומר: דיו הפדיון בתוקף, והפירות יצאו לחולין, רבי יהודה אומר: צריך לפרש הפדיון לא בתוקף, וצריך לפדות שוב ולומר בפירוש..
היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה
- ונתן לה גיטה וקדושיה ולא פרש לא אמר במפורש "זה גיטך" או "הרי את מקודשת לי"
- רבי יוסי אומר: דיו, רבי יהודה אומר: צריך לפרש:
חטיבה III: עדכוני מחירים תוך כדי אכילת המע"ש, וספקות עקב כך
[עריכה]|
אם נהג כעצתו של שמאי, ראו לעיל ב, ט, והניח איסר בחנות בירושלים, והתחיל לאכול בערך של חצי מהאיסר, ועבר לחנות יקרה יותר, שבה מה שאכל שווה איסר שלם (כלומר, מחיר המזון שקודם עלה איסר - עולה עכשיו פונדיון, שני איסרים) - עליו להשלים אכילה בערך של חצי איסר לפי המחיר היקר, ובסך הכל יאכל איסר וחצי לפי המחיר המקורי - בדומה לדין הפדיון שבמשנה א. כך גם אם עבר לחנות זולה יותר לאחר שאכל בערך של חצי פונדיון, ובמחיר החדש מה שאכל נחשב כערך של חצי איסר - יאכל עוד איסר במחיר הזול, שהוא כפונדיון במחיר המקורי - וכך ישלים את ערך הפונדיון, למרות שסך מחיר המזון שנאכל, לפי הערך הנוכחי הוא 3/4 פונדיון. אם אינו יודע את המחיר המעודכן של המזון, וקנה יחידות מזון של 0.1 איסר כל אחת - יאכל 11 מהן ליתר בטחון. ואם יחידות המזון הן בערך של 0.01 איסר - יאכל 101 מהן. ב"ש מתירים לאכול בדיוק כערך האיסר, ובית הלל מחמירים בטבל ומקילים בדמאי כבית שמאי. |
(ח) המניח איסר ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר לאו דוקא, אלא השתנה מחיר המזון - והרי הוא המטבע יוצא בפונדיון מטבע שערכו שני איסרים
- אוכל עליו עוד איסר עוד פירות בשווי של איסר - שכן חצי מהשווי הנוכחי של המטבע הוא עדיין מע"ש.
המניח פונדיון ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר - והרי הוא באיסר
- אוכל עליו עוד פלג חצי איסר.
המניח איסר של מעשר שני - אוכל עליו אחד עשר איסר, ואחד ממאה באיסר.
- בית שמאי אומרים: הכל עשרה.
- ובית הלל אומרים: בודאי - אחד עשר, ובדמאי - עשרה:
חטיבה IV: מציאות וספקות
[עריכה](ט) כל המעות הנמצאים - הרי אלו חולין,
|
נמצאו מעות בירושלים, שלא בשעת הרגל - דינן חולין, אלא אם היה כתוב במפורש שהן מעשר. וראו שקלים ז, ב. |
- אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. שיש חשש שאלו כספי מע"ש, ראו לעיל ב, ז ואילך.
- מצא בתוכן חרס, וכתוב עליו "מעשר" - הרי זה מעשר:
|
לא היה מקובל לתת להקדש כלי חרס. לדעת חכמים גם לא היה מקובל לבשל חולין בכלי הקדש. וראו תוספתא ה, ב. |
(י) המוצא כלי וכתוב עליו "קרבן"
- רבי יהודה אומר: אם היה של חרס - הוא חולין, ומה שבתוכו - קרבן.
- ואם היה של מתכת - הוא קרבן, כלומר הקדש ומה שבתוכו - חולין.
- אמרו לו: אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן!
|
ת"ק מניח שהאותיות הן ראשי תיבות של מעמד הכלי. ר' יוסי מניח אחרת. וראו גם תוספתא ה, א ו-ג. ר' יוסי מיקל במציאות שבירושלים. |
(יא) המוצא כלי וכתוב עליו ק' - קרבן.
מ' - מעשר. ד' - דמאי. ט' - טבל. ת' - תרומה
- שבשעת סכנה היו כותבין ת' תחת תרומה.
- רבי יוסי אומר: כלם - שמות בני אדם הם.
אמר רבי יוסי: אפילו מצא חבית, והיא מלאה פירות, וכתוב עליה "תרומה"
- הרי אלו חולין!
- שאני אומר: אשתקד היתה מלאה פירות תרומה, ופינה! והשנה איכסן בה חולין.
|
צוואה לגבי פירות וכספי מע"ש: מפרשים להקל. וראו פירושים נוספים בתוספתא ה, ד-ח. |
(יב) האומר לבנו "מעשר שני בזוית זו", ומצא בזוית אחרת - הרי אלו חולין.
- "היה שם מנה", ומצא מאתים - השאר חולין.
- "מאתים", ומצא מנה - הכל מעשר: