ביאור:משנה קידושין פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת קידושין: א ב ג ד

מסכת קידושין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

מבוא למסכת קידושין ומבנה המסכת

מבוא למסכת קידושין

מסכת קידושין היא האחרונה בסדר נשים, ומקשרת אותו לסדר נזיקין. בתחילתה היא עומדת על הדמיון ועל ההבדלים בין טקס הקידושין לבין טקסי רכישה של רכוש, ובסופה היא קושרת בין דיני המשפחה לשאלת בחירת המקצוע.

לקידושי אשה יש משמעות הלכתית רבה, באשר הם אוסרים על המקדש קיום יחסי מין עם קרובות האשה, ומקנים לו בלעדיות על המיניות של אשתו. בנוסף לכך, כפי שהוזכר לעיל, צורתו של טקס הקידושין דומה - ולו באופן סמלי - לטקסי רכישה של רכוש. אבל בנוסף לכל אלה, מדובר ביצירת ערך מקודש בעל משמעות דתית, כלומר בקדושה.

הקידושין המופיעים לפנינו שונים מאלו המתוארים בתנ"ך: שם היו הקידושין עניין של הורי החתן והורי הכלה (ראו, למשל, בראשית כד, שופטים יד א-ג), ואילו בעולמם של חז"ל הקידושין נעשים על ידי החתן והכלה עצמם. סכומי הכסף הנדרשים הותאמו גם הם ליכולתו של חתן צעיר, שבדרך כלל אינו משופע בכספים רבים.

הפרק הראשון במסכת משווה את קדושת הקידושין לקדושת המצוות, ומשמש בכך מבוא למסכת. הפרק השני עוסק בחתן המקדש, וכן קושר את הקידושין לקודשי המקדש. הפרק השלישי משלים את התמונה ועוסק בכלה המתקדשת, ובסופו קושר את הקידושין לענייני היוחסין הלאומיים. הפרק הרביעי מוקדש כולו לענייני הייחוס והלאומיות, הנגזרים, כאמור, מהקידושין - ובסופו עוסק בקשר בין איסורי העריות לבין שיקולי בחירת מקצוע, תוך הדגשה של המקצוע המועדף על ידי חכמים - לימוד התורה.

קידושי אשה וקדושת המצוות

חטיבה I: קניין אשה לעומת קניינים אחרים

קניין האשה הוא סמלי, כפי שניתן לראות מהערך המוקטן שלה. כך גם ניתן לראות מקניין השטר, שבו הקונה הוא הכותב, בניגוד לקניין מקרקעין. אבל ראו את דעת ר' ישמעאל במכילתא נזיקין ג, שלומד על קידושי כסף ממכירת שפחה כנענית.

ראו פירוט של דיני הקידושין בדרכים השונות בתוספתא א, א. בהמשך המסכת מטפלים רק בקידושי הכסף, שהם הצורה המועדפת לקידושי אשה. וראו לעניין קידושי כסף ולאי קניית אמה עבריה בבעילה ספרי דברים רסח.

איזכור הגט והיבמה מקשר למסכתות הקודמות.

קניין האשה דומה למצבה הבסיסי של היבמה, שהרי שתיהן עדיין אינן נשואות אלא מיועדות. למרות זאת היבמה אינה נקנית מעצם מות בעלה, אלא רק לאחר הביאה. ליבמה יש גם מצב ביניים של מאמר, שאינו קונה אותה לגמרי אבל אוסר אותה על אחים אחרים לכתחילה, ראו למשל תוספתא יבמות ב, א-ב.

המבנה הפנימי של החטיבה הוא של עליה הדרגתית במידת השליטה של הבעלים על קניינו: האשה קנויה רק במובן המיני, ואילו הקניינים הבאים הולכים ומוסיפים משמעויות קנייניות. במקביל יש ירידה הדרגתית במידת האחריות של הבעלים על קנייניו.

(א) האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים.

נקנית בכסף, בשטר, ובביאה.

בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר, ובשוה דינר.

ובית הלל אומרים: בפרוטה, ובשוה פרוטה.

וכמה היא "פרוטה"? אחד משמונה באיסר האיטלקי.

וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.

היבמה נקנית בביאה,

וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

המשנה מקבילה למשנה א:

העבד נקנה בשתי דרכים וקונה עצמו בשלוש, ואילו האשה נקנית בשלוש וקונה עצמה בשתים. הנרצע דומה ליבמה הנקנית בדרך אחת וקונה עצמה בשתים.

הרציעה דומה ליבום, אבל היבום כפוי והרציעה רצונית, ובדומה הקידושין רצוניים ומות הבעל כפוי.

שחרור העבד בגרעון כסף - משלם לבעליו את החלק היחסי ממחירו שנותר עד שחרורו, ראו תוספתא א, ג.

עבד עברי אינו נקנה בחזקה, כי חזקתו בן חורין והעבדות היא זמנית, ראו גם תוספתא כתובות ב, ג. וראו גם ספרי דברים קיח.

קניית עבד כנעני דומה לקניין קרקע במשנה ה, וראו בתוספתא א, ג-ד, שם גם מוסברת עמדת ר' מאיר שאין העבד קונה את שחרורו בכספו שלו.

למעשה היו עבדים בעלי ממון תופעה נפוצה.

(ב) עבד עברי נקנה בכסף ובשטר,

וקונה את עצמו בשנים, וביובל ובגרעון כסף.

יתרה עליו אמה העבריה, שקונה את עצמה בסימנין.

הנרצע נקנה ברציעה,

וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון:

(ג) עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה,

וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים, ובשטר על ידי עצמו

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים גם

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:

הבהמה אינה קונה את עצמה, ובכך היא שונה מהקניינים הקודמים. עם זאת מדובר בבעל חיים, ולכן קניינה מופיע לפני קניין הנכסים. לגבי קניין בהמה דקה ראו דרשת ר' יצחק במכילתא פסחא יא, כדעת חכמים.

בתוספתא א, ה מוסיפים כאן קניין (במשיכה) של מטלטלין גדולים כגון ספינה.

(ד) בהמה גסה גדולה, כגון פרה, חמור וכו' נקנית במסירה

והדקה צאן - בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר.

וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה:

(ה) נכסים שיש להם אחריות נדל"ן נקנין בכסף, ובשטר ובחזקה.

החזקה היא דרך לקניין, ראו ב"ב ג, ג. מדובר על חזקת קניין, שנעל או גדר או פרץ כלשהו - ראו גם תוספתא א, ג.

קניית המטלטלין אגב הקרקע מותנה בכך שהוא סוכם במפורש, ראו תוספתא ב"ב ב, ה.

השבועה היא שבועת מודה במקצת, ראו שבועות ו, ג.

ושאין להם אחריות מטלטלין - אין נקנין, אלא במשיכה.

נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות, בכסף ובשטר ובחזקה.

וזוקקין (נכסים שאין להם אחריות) את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן:

משנה זו מעבירה מהקניינים לכללים: בלשונה היא שייכת לכללים שבמשניות ז-י, ובתכנה לקניינים.

ברישא מדובר על קניין חליפין, וראו תוספתא ב, ז, שמחזירה כאן לעניין קידושי אשה, שאפשריים גם בחליפין.

הסיפא עוסקת בעליונות של קניין האל על קניין האדם: הקב"ה אינו צריך למשוך את הבהמה, כי הכל ברשותו, וראו תוספתא ב"ק ד, ג.

יתכן למצוא קשר בין ההיררכיה שבעליונות האל על האדם - להיררכיה של עליונות הגבר על האשה, המנומקת בסוף הפרק כגזירת האל עצמו.

קניין האשה אינו נעשה בחליפין, למרות שבנישואין יש חובות הדדיות רבות. גם משיכה אינה מספיקה, אלא רק הדרכים המעולות, שמתאימות גם לקניין נכסים שיש להם אחריות ולקניין עבדים.

קניין אשה מכונה "קידושין", ומבחינות רבות הוא דומה להקדשה של רכוש, אבל אין אפשרות לעשותו באמירה בלבד.

(ו) כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפיו.

כיצד? החליף שור בפרה, או חמור בשור,

כיון שזכה זה - נתחייב זה בחליפיו.

רשות הגבוה העברת מטלטלין לידי ההקדש - בכסף.

ורשות ההדיוט - בחזקה.

אמירתו לגבוה עצם האמירה של ההעברה להקדש - כמסירתו להדיוט:

חטיבה II: חיוב במצוות וקניין עולם הבא

המונח "מצוות הבן על האב" ניתן להתפרש בשתי צורות: התלמוד מפרש שמדובר במצוות שהאב חייב בהן ביחס לבנו, כגון למול אותו, להשיאו וכו'. לפי פירוש זה מדובר בהשתלטות גברית על המצוות הללו, שהן מחייבות את הגברים ואת שושלת הגברים בלבד. מצד שני פירוש זה מאפשר לנשים לקיים מצוות כיבוד אב ואם, אלא שמיד מדירים אותן ממצווה זו בטענה שהן מחוייבות לבעלן קודם.

ניתן גם לפרש כנוסח התוספתא א, ח, שמדובר במצוות המוטלות על הבן לגבי אביו. לפי הפירוש השני נשים פטורות מכיבוד אביהן, כי הן משועבדות לבעלן, ואז דומה ההוראה של דין זה לדין של "מצוות עשה שהזמן גרמה". מצד שני חייבת האם בעשיית המצוות לגבי בנה כמו אביו.

(ז) כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין, ונשים פטורות.

וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים - חייבין.

וכל מצות עשה שהזמן גרמה - אנשים חייבין, ונשים פטורות.

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה - אחד אנשים ואחד נשים - חייבין.

וכל מצות לא תעשה, בין שהזמן גרמה בין שלא הזמן גרמה,

אחד אנשים ואחד נשים - חייבין,

חוץ מ"בל תשחית" ו"בל תקיף" ו"בל תטמא למתים": איסורים אלו חלים רק על גברים

ענייני המקדש מכוונים בעיקר לגברים. נוכחות הנשים שם היא במקרים הקיצוניים, של נזירות או של פגיעה בבעלה, שהוא המקודש והמקדש. וראו למשל מכילתא פסחא סוף יא.

(ח) הסמיכות והתנופות

וההגשות והקמיצות וההקטרות והמליקות וההזאות והקבלות,

נוהגות באנשים ולא בנשים,

חוץ ממנחת סוטה ונזירה, שהן מניפות:

משחק מילים: מצווה התלויה באדמה אינה חלה מחוץ לארץ ישראל; וראו את הדרשה בספרי דברים מד, מבית מדרשו של ר' ישמעאל ואת הדרשה המקבילה בספרי דברים נט מבית מדרשו של ר' עקיבא.

עניין הכלאים (בכרם) בחו"ל, ראו תוספתא כלאים ב, יז. לעניין ערלה ראו ערלה ג, ט.

מצוות החדש בחו"ל היא בעייתית, ויתכן שהיא הצטרפה לנימוקי המאבק בין א"י לבבל על הזכות לעבר את השנה.

בתוספתא א, י הכלל שונה, ולכן גם היוצאים ממנו שונים.

משנה ז עסקה במצוות בחוג המשפחה, משנה ח במקדש ומשנה ט בארץ ישראל. ההשוואה בין קדושת המשפחה לבין קדושת המקדש והארץ היא גם נושא הפרק.

(ט) כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ.

ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ,

חוץ מן הערלה והכלאים.

רבי אליעזר אומר: אף מן החדש:

קשה: מה דינו של מי שמקיים מצווה אחת ואינו עושה מצווה אחרת? אבל ראו מכילתא ויסע א: "שָׁמַע אָדָם מִצְוָה אַחַת, מַשְׁמִיעִין לוֹ מִצְווֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם שָׁמוֹעַ - תִּשְׁמַע'", כלומר המצווה האחת גוררת מצוות נוספות.

ויתכן גם שמדובר במצוות 'פרו ורבו'; ואכן, העמדת בנים היא הדרך להיות אדם מן הישוב והיא דרך הארץ והיא המנחילה לאדם את הארץ.

"החוט המשולש" במקורו הוא קבוצה של שלוש דמויות, וכן איש אשה והקב"ה הם השותפים במצוות הרביה.

גם החזרה לתחילת הפרק על ידי המספר 3 והביטוי "דרך" מרמזת על כך.

אפשרות שלישית היא שמדובר כאן במצוות כיבוד אב ואם, שעליה נאמר "למען ייטב לך והארכת ימים על האדמה".

לפי גישה זו, המשנה הזו משלימה את משנה ז, וקושרת את כיבוד אב ואם ללשון החזקה, שהופיעה באמצע הפרק.

וראו פירוש רביעי בתוספתא א, יא, שמפרשת 'לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי' וכו'. וראו שם גם פירוש חמישי, של ר' שמעון, שמדובר במצווה או בעבירה שעשה אדם בזקנתו.

(י) כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ.

וכל שאינו עושה מצוה אחת -

אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ.

וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ - אינו מן הישוב.

המחזיק בשלשתם - עליו הכתוב אומר

(קהלת ד יב) "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".