ביאור:ספרי דברים/ראה/טו
ספרי דברים לפרשת ראה פרק טו
[עריכה]פיסקה קיא
[עריכה]על דברים טו א
| שמיטת הכספים נוהגת בסוף השנה ולא בתחילתה, בדומה למצוות הקהל. |
הֲרֵי אַתְּ דָּן: נֶאֱמַר כָּאן "קֵץ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים לא י) "קֵץ" –
מַה קֵּץ הָאָמוּר לְהַלָּן בְּסוֹפָהּ וְלֹא בִּתְחִלָּתָהּ, אַף קֵץ הָאָמוּר כָּאן בְּסוֹפָהּ וְלֹא בִּתְחִלָּתָהּ.
| הדרשה מתנה שמיטת כספים בקיום שמיטת קרקעות. |
| הדרשה מוכיחה ששמיטת כספים היא בשנה קבועה לכל המלווים ואינה תלויה בזמן ההלוואה. המודל הוא שמיטת קרקעות ולא שנות העבד העברי (לדין העבד העברי ראו מדרש תנאים לדברים טו יב.) ההוכחה היא מגזירה שווה או מהביטוי "קרבה שנת השבע" |
הֲרֵי אַתָּה דָּן: חִיֵּב שֶׁבַע שָׁנִים בַּשְּׁמִטָּה של קרקעות, וְחִיֵּב שֶׁבַע שָׁנִים בְּמַלְוֶה;
מַה שֶּׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בַּשְּׁמִטָּה, שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם – אַף שֶׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בְּמַלְוֶה, שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם.
אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: חִיֵּב שֶׁבַע שָׁנִים בְּעֶבֶד עִבְרִי וְחִיֵּב שֶׁבַע שָׁנִים בְּמַלְוֶה;
מַה שֶּׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בְּעֶבֶד עִבְרִי – שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד,
אַף שֶׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בְּמַלְוֶה – שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד!
נִרְאֶה לְמִי דּוֹמֶה: דָּנִים דָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בַּיּוֹבֵל מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ תָּלוּי בַּיּוֹבֵל,
וְאַל יוֹכִיחַ עֶבֶד עִבְרִי, שֶׁתָּלוּי בַּיּוֹבֵל.
אוֹ כַּלֵּךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: דָּנִים דָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ כגון שמיטת כספים – ראו בסוף הפיסקה מִדָּבָר שֶׁנּוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
וְאַל יוֹכִיחַ הַשְׁמֵט קַרְקַע, שֶׁאֵין נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ!
תַּלְמוּד לוֹמַר "שֶׁבַע שָׁנִים" "שֶׁבַע שָׁנִים" לִגְזֵרָה שָׁוָה:
מַה שֶּׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בַּשְּׁמִטָּה, שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם – אַף שֶׁבַע שָׁנִים הָאָמוּר בְּמַלְוֶה, שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם.
| ר' יוסי מוכיח שמדובר בזמן אובייקטיבי מהביטוי 'קרבה שנת השבע', המצביע על זמן אובייקטיבי, שאינו תלוי בזמן ההלוואה. |
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים טו ט) "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה" –
אִם שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד – הֵיאַךְ הִיא קְרוֹבָה? אֱמוֹר מֵעַתָּה: שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם!
| שמיטת כספים לא נהגה במדבר, אבל נהוגה בחו"ל, ולמרות שהיא תלויה בשמיטת קרקעות אינה תלויה בא"י דווקא, וראו תוספתא קידושין א י. וכן גם לעיל 'השמט קרקע שאינו נוהג אלא בארץ.' |
אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר (דברים טו א-ב) "תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה... שָׁמוֹט" – אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה שְׁמִטָּה לָאָרֶץ – אַתָּה מְשַׁמֵּט מַלְוֶה;
בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאִי אַתְּ עוֹשֶׂה שְׁמִטָּה לָאָרֶץ – אֵין אַתְּ מְשַׁמֵּט מַלְוֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו ב) "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", בֵּין בָּאָרֶץ וּבֵין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
פיסקה קיב
[עריכה]על דברים טו ב
| דורש דבר – דיבור. |
מִיכָּן אָמְרוּ (שביעית י ח): הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית יֹאמַר לָהֶם המלווה 'מְשַׁמֵּט אָנִי'
וְאִם אָמַר לוֹ 'אַף עַל פִּי כֵן' – יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה".
"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה", שְׁמִטָּה מְשַׁמֶּטֶת מִלְוֶה וְאֵין יוֹבֵל מְשַׁמֵּט מִלְוֶה
| היובל והשמיטה אינם ניתנים להעמדה כמערכת היררכית: רק היובל משחרר עבד עברי, ורק השמיטה משמטת מילווה. |
יוֹבֵל, שֶׁמּוֹצִיא עֲבָדִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּשַׁמֵּט מִלְוֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה": שְׁמִטָּה מְשַׁמֶּטֶת מִלְוֶה וְאֵין יוֹבֵל מְשַׁמֵּט מִלְוֶה,
קַל וָחֹמֶר לַשְּׁמִטָּה שֶׁתּוֹצִיא עֲבָדִים: וּמַה יוֹבֵל, שֶׁאֵין מְשַׁמֵּט מִלְוֶה, מוֹצִיא עֲבָדִים
שְׁבִיעִית, שֶׁמְּשַׁמֶּטֶת מִלְוֶה, אֵינוֹ דִּין שֶׁתּוֹצִיא עֲבָדִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כה יג) "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת": שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת מִלְוֶה וְיוֹבֵל מוֹצִיא עֲבָדִים.
| לעניין הקפת החנות, שכר שכיר והפיקדון ראו שביעית י א-ב. ושם: 'אם עשאה מילווה הרי זו משמטת'; כלומר אם זקף את הקניה לזכות החנווני או השכיר כחוב כספי – משמט. |
אוֹ "מַשֵּׁה יָדוֹ", יָכוֹל שְׂכַר שָׂכִיר וְהַקָּפַת הַחֲנוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְרֵעֵהוּ"
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כֻּלָּם, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "מַשֵּׁה יָדוֹ"? מַה "מַשֵּׁה יָדוֹ" בְּזָקוּף אַף כֻּלָּם זְקוּפִים.
| שמיטת כספים לא חלה על גויים ועל גר תושב. היא חלה גם בחו"ל, כאמור גם לעיל פיסקה קיא. |
"כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' " – בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
פיסקה קיג
[עריכה]על דברים טו ג
(דברים טו ג) "אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ" – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה.
| לעניין המלווה על המשכון ראו גם לעיל פיסקה קיב. דורש 'יהיה לך את אחיך', כלומר החוב הוא דווקא ורק לזכותך. לעניין המוסר שטרותיו לבית דין דורש 'את אחיך' ולא חוב לבית הדין. |
"אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ" – וְלֹא הַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין.
מִיכָּן אָמְרוּ: (שביעית י ג-ד) הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹסְבּוֹל מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם,
שֶׁרָאָה אֶת הָעָם שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹסְבּוֹל.
וְזֶהוּ גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹסְבּוֹל: "מוֹסְרַנִי אֲנִי לָכֶם, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי,
כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי – שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה"; וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִים לְמַטָּה אוֹ הָעֵדִים.
פיסקה קיד
[עריכה]על דברים טו ד
| הפסוקים אינם סותרים מילולית זה את זה, שהרי נאמר אצלנו 'לא יהיה בך אביון', ויתכן שאביונים באחרים (בין הגויים); הדרשה מסתמכת על האמור בפס' ה-ז: עושים רצונו של מקום – (פס' ה) "אם שמוע תשמע" וכו'. אביונים באחרים – (פס' ו) "והעבטת גויים רבים". אביונים בכם – (פס' ז) "כי יהיה בך אביון"! |
(דברים טו ד) "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן",
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים טו יא) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"!
בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֶבְיוֹנִים בַּאֲחֵרִים,
וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֶבְיוֹנִים בָּכֶם.
| הברכה היא חקלאית (תלויה באדמה) ולכן היא תלויה בארץ (ישראל). לעניין 'בשכר שתירש', השוו לעיל פיסקה נה ופיסקה נז, דרשות משלימות: 'בשכר שתבוא תירש', 'בשכר שתירש תשב', וכאן 'בשכר שתירש תכבוש'. ההשתלטות על א"י היא מצווה ששכרה בצידה. |
"כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ", מַגִּיד שֶׁאֵין בְּרָכָה תְּלוּיָה אֶלָּא בָּאָרֶץ.
"אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ", בִּשְׂכַר שֶׁתִּירַשׁ – תִּכְבֹּשׁ.
פיסקה קטו
[עריכה]על דברים טו ה
| דורש 'אם שמוע – תשמע!' והשוו לעיל פיסקה מח ופיסקה עט, (וראו שם גם לעניין מצווה קלה וחמורה) וכן מכילתא ויסע א לפס' כו ומכילתא בחדש ב לפס' ה. לעניין מצווה קלה ראו גם אבות ב א. |
מִכָּן אָמְרוּ: שָׁמַע אָדָם קִימְעָה – מַשְׁמִיעִים אוֹתוֹ הַרְבֵּה;
שָׁמַע אָדָם דִּבְרֵי תוֹרָה – מַשְׁמִיעִים אוֹתוֹ דִּבְרֵי סוֹפְרִים.
"לִשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת" – שֶׁתְּהֵא מִצְוָה קַלָּה חֲבִיבָה עָלֶיךָ כְּמִצְוָה חֲמוּרָה.
פיסקה קטז
[עריכה]על דברים טו ו-ח
| השוו מכילתא פסחא יב, שם מובא פסוק אחר: (דברים ז יד) "ברוך תהיה מכל העמים". |
(דברים טו ו) "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ",
וּמַה דִּבֶּר לָךְ? (דברים כח ג) "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר" וְגוֹ'.
| בניגוד לבנק מודרני, שסך ההתחייבויות שלו גדול מזכויותיו, מובטח לישראל שלא יעבטו כלל. |
"וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים", יָכוֹל תְּהֵא לֹוֶה בְּסֶלַע וּמַלְוֶה בְּשֶׁקֶל, כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲחֵרִים עוֹשִׂים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט".
| הדרשה מניחה ששבעים המלכים מתחת שולחנו של אדוני בזק היו מלכים בפועל, אלא שהיו משועבדים לאדוני בזק, בדומה למלכים הוסאלים שהיו משועבדים לרומי. |
"וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים", יָכוֹל תְּהֵא מוֹשֵׁל בַּאֲחֵרִים וַאֲחֵרִים מוֹשְׁלִים בָּךְ
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים א ז) "וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים..."? לְכָךְ נֶאֱמַר: "וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ".
| ההלוואה שנשמטה היא בעיני חז"ל המודל למצוות צדקה. דורש אביון-תאב ומבקש עזרה. "אחיך" הוא מאביך – ראו לעיל פיסקה פז. מציג את הצדקה כעניין משפחתי ביסודו; והשוו מכילתא כספא יט, שם היא מוצגת כעניין לאומי. |
(דברים טו ז) "כִּי יִהְיֶה בְךָ" – וְלֹא בַּאֲחֵרִים. בגויים "אֶבְיוֹן" – תָּאֵב תָּאֵב קוֹדֵם.
"אָחִיךָ" – זֶה אָחִיךָ מֵאָבִיךָ;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מֵאַחַד אַחֶיךָ" – מְלַמֵּד שֶׁאָחִיךָ מֵאָבִיךָ קוֹדֵם לְאָחִיךָ מֵאִמֶּךָ.
"בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" – יוֹשְׁבֵי עִירְךָ קוֹדְמִים לְיוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת.
"בְּאַרְצֶךָ" – יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ קוֹדְמִים לְיוֹשְׁבֵי חוּצָה לָאָרֶץ.
| ראו גם תוספתא פאה ד ח, שאין הקופה מפרנסת עניים המחזרים על הפתחים. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ", הָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד – אַתָּה מְצֻוֶּה לְפַרְנְסוֹ.
הָיָה מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים – אִי אַתָּה זָקוּק לוֹ לְכָל דָּבָר. "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" – בְּכָל מָקוֹם.
| הדרשה קוראת לתת בלי להסס ובלי להפסיק. |
"לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ", יֵשׁ בֶּן אָדָם שֶׁמִּצְטַעֵר מתלבט: אִם יִתֵּן – אִם לֹא יִתֵּן.
"וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ", יֵשׁ בֶּן אָדָם שֶׁפּוֹשֵׁט אֶת יָדוֹ וְחוֹזֵר וְקוֹפְצָהּ.
"מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" – אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ – סוֹפְךָ לִטֹּל הֵימֶנּוּ.
| דורש 'פתח תפתח' – שוב ושוב. לעניין ההצגה לעני הביישן, כאילו מדובר בהלוואה – ראו תוספתא פאה ד יב. |
מִנַּיִן אִם פָּתַחְתָּ פַּעַם אַחַת, פְּתַח אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו ח) "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ".
"פָּתֹחַ תִּפְתַּח" – פְּתַח לוֹ בִּדְבָרִים, שֶׁאִם הָיָה בַּיְּשָׁן אֱמֹר לוֹ 'אַתְּ צָרִיךְ לִלְוֹת'! מִיכָּן אָמְרוּ: צְדָקָה נִיתֶּנֶת כְּמִלְוֶה.
"וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ" – נוֹתְנִים לוֹ וְחוֹזְרִים וּמְמַשְׁכְּנִים אוֹתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא מַשְׁכּוֹן, כְּדֵי לְהָגִיס אֶת דַּעְתּוֹ.
| כאן מדובר בצדקה ישירה ולא בזכויות העני מן הקופה. הסיפורים על הלל ועל האורח בגליל, וכן האשה שמשיאים לעני מופיעים גם בתוספתא פאה ד י, וראו גם תוספתא כתובות ו ט. |
"דֵּי מַחְסֹרוֹ" – אֵין אַתָּה מְצֻוֶּה לְעַשְּׁרוֹ. "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" – אֲפִילּוּ סוּס וַאֲפִילּוּ עֶבֶד.
מַעֲשֶׂה בְּהִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁנָּתַן לְעָנִי בֶּן טוֹבִים אֶחָד סוּס שֶׁהָיָה מִתְעַמֵּל בּוֹ וְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ,
שׁוּב מַעֲשֶׂה בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן שֶׁהָיוּ מַעֲלִים לְאוֹרֵחַ לִיטְרָא בָּשָׂר בְּכָל יוֹם.
"לוֹ" – זוֹ אִשָּׁה, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב יח) "אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר".
פיסקה קיז
[עריכה]על דברים טו ט-י
| הדרשה קושרת בין מניעת הרחמים, שהיא עבירה שבין אדם לחברו – לבין פריקת עול שמים שהיא בין אדם למקום. לעניין הדרשה על 'בליעל' ראו לעיל פיסקה צג. |
שֶׁכָּל הַמּוֹנֵעַ רַחֲמִים מֻקָּשׁ לְעוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת, וּפוֹרֵק עֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּלִיָּעַל", בְּלִי עֹל.
| המונע רחמים עובר על שני לאוין, וראו לעיל פיסקה ע, ובדרשות רבות נוספות. |
| בדומה לתחילת הפיסקה, משווה בין עבירת ע"ז למניעת הרחמים, וראו גם תוספתא פאה ד יט. |
נֶאֱמַר כָּאן בְּלִיַּעַל, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים יג יד) "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל".
מַה בְּנֵי בְלִיַּעַל הָאָמוּר לְהַלָּן – עֲבוֹדָה זָרָה, אַף בְּנֵי בְלִיַּעַל הָאָמוּר כָּאן – עֲבוֹדָה זָרָה.
| הפסוק מוכיח ששנת שמיטת ההלוואות אינה תלויה במועד ההלוואה אלא היא אוניברסלית. |
זוֹ הִיא שֶׁאָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי (לעיל פיסקה קיא): אִם שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, הֵיאַךְ הִיא קְרוֹבָה?
אֱמֹר מֵעַתָּה: שֶׁבַע שָׁנִים לְכָל הָעוֹלָם.
| התפילה של האביון לנקמה במלווה הפוטנציאלי היא רשות בידו, ועלולה לזרז את הפגיעה במלווה, למרות שאינה מחדשת דבר לקב"ה; והשוו מכילתא נזיקין יח לפס' כב. |
יָכוֹל מִצְוָה שֶׁלֹּא לִקְרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְקָרָא",
יָכוֹל מִצְוָה לִקְרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד טו) "וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ"
יָכוֹל אִם קָרָא עָלֶיךָ יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא, וְאִם לָאו לֹא יְהֵא בְּךָ חֵטְא? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהָיָה בְךָ חֵטְא", מִכָּל מָקוֹם
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה'"? מְמַהֵר אֲנִי לִפָּרַע עַל יְדֵי קוֹרֵא יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא.
| ראו לעיל פיסקה קטז. |
מִנַּיִן, אִם נָתַתָּ פַּעַם אַחַת תֵּן לוֹ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים? תַּלְמוּד לוֹמַר: (דברים טו י) "נָתוֹן תִּתֵּן".
"לוֹ", בֵּינְךָ לְבֵינוֹ. מִיכָּן אָמְרוּ (שקלים ה ו) "לִשְׁכַּת חֲשָׁאִים הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם".
| דורש דבר-דיבור, שיש שכר גם על עצם הדיבור על מצוות הצדקה; וראו לעיל פיסקה קיב, וראו תוספתא פאה ד יז, וראו חלוקה טטראדרמטית באבות ה יג, שם מכונה מי שלא נתן ולא גרם לאחרים לתת "רשע". |
"כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה", אִם אָמַר לִיתֵּן וְנָתַן – נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר אֲמִירָה וּשְׂכַר מַעֲשֶׂה
אָמַר לִיתֵּן וְלֹא הִסְפִּיק בְּיָדוֹ לִיתֵּן – נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר אֲמִירָה כִּשְׂכַר מַעֲשֶׂה
לֹא אָמַר לִיתֵּן, אֲבָל אָמַר לַאֲחֵרִים תְּנוּ – נוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה".
לֹא אָמַר לִיתֵּן, וְלֹא אָמַר לַאֲחֵרִים תְּנוּ, אֲבָל נוֹחַ לוֹ בִּדְבָרִים טוֹבִים, מִנַּיִן שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ שָׂכָר עַל כָּךְ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ".
פיסקה קיח
[עריכה]על דברים טו יא-יב
| ראו בפירוט לעיל פיסקה קיד. |
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים טו ד) "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִים הַלָּלוּ?
בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֶבְיוֹנִים בַּאֲחֵרִים,
וּכְשֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֶבְיוֹנִים בָּכֶם.
| דורש 'על כן' – לפס' י: '...יברכך ה' אלהיך' וכו'. |
| ראו תוספתא פאה ד י. הצדקה צריכה להתחשב בצרכים המיוחדים – בין פיזיים בין נפשיים – של העני שלפנינו. |
הָרָאוּי לִיתֵּן לוֹ פַּת – נוֹתְנִים לוֹ פַּת. עִסָּה – נוֹתְנִים לוֹ עִסָּה. מָעָה – נוֹתְנִים לוֹ מָעָה.
לְהַאֲכִילוֹ בְּתוֹךְ פִּיו – מַאֲכִילִים אוֹתוֹ בְּתוֹךְ פִּיו.
| עדיפות לקניית עבד עברי על פני עבד גוי. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ב) "כִּי תִקְנֶה – עֶבֶד עִבְרִי".
מִנַּיִן כְּשֶׁהוּא נִמְכָּר, אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא לְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כה לט) "וְנִמְכַּר לָךְ".
מִנַּיִן כְּשֶׁבֵּית דִּין מוֹכְרִים אוֹתוֹ, אֵין מוֹכְרִים אוֹתוֹ אֶלָּא לְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי יִמָּכֵר לְךָ".
| ראו קידושין א ב, וכן תוספתא סוטה ב ח. |
"אחיך הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה", יֵשׁ בָּעִבְרִי מַה שֶּׁאֵין בָּעִבְרִיָּה וּבָעִבְרִיָּה מַה שֶּׁאֵין בָּעִבְרִי;
עִבְרִי יוֹצֵא בַּשָּׁנִים וּבַיּוֹבֵל וּבְגִרְעוֹן כֶּסֶף, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעִבְרִיָּה;
עִבְרִיָּה יוֹצְאָה בְּסִימָנִים, וְאֵינָהּ נִמְכֶּרֶת וְנִשְׁנֵית, וּמַפְדִּים אוֹתָהּ עַל כָּרְחָהּ אם בגרה ולא נישאה לאדון או לבנו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעִבְרִי;
הָא לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּעִבְרִי מַה שֶּׁאֵין בָּעִבְרִיָּה, וּבָעִבְרִיָּה מַה שֶּׁאֵין בָּעִבְרִי,
צָרִיךְ לוֹמַר בָּעִבְרִי וְצָרִיךְ לוֹמַר בָּעִבְרִיָּה.
"וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים" – אַף אֶת הַבֵּן. יָכוֹל אַף אֶת הַיּוֹרֵשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ב) "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד".
| אם האדון נפטר ואין בנו יורשו העבד משתחרר. הבן נחשב המשך ישיר של אביו, יותר מיורשים אחרים. וראו לעניין הייעוד ששייך דווקא לבן מכילתא נזיקין ג לפס' ט. |
מֵבִיא אֲנִי אֶת הַבֵּן, שֶׁכֵּן קָם תַּחַת אָבִיו לִיעִידָה של האמה העבריה וּלְשְׂדֵה אֲחֻזָּה,
וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַיּוֹרֵשׁ, שֶׁלֹּא קָם תַּחַת הָאָב לִיעִידָה וּלְשְׂדֵה אֲחֻזָּה.
| אם העבד ברח ולא היה בבית אדונו שש שנים – הוא צריך להחזיר לרבו את החלק היחסי של מחירו; אבל אם היה חולה ומשום כך לא עבד – אינו חייב לפצות את רבו; וראו גם מכילתא נזיקין ב, לפס' ב. |
בָּרַח וְחָזַר, מִנַּיִן שֶׁמְּשַׁלֵּם לוֹ שָׁנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד",
חָלָה וְנִתְרַפָּה, יָכוֹל יַחֲזִיר לוֹ שְׂכַר בַּטָּלָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ב) "יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם"!
פיסקה קיט
[עריכה]על דברים טו יג-יד
| מצוות הענקה חלה בכל דרכי שיחרור העבד והאמה העבריים – חוץ מפדיון כסף, ששחרר את עצמו. |
יָכוֹל אֵין מַעֲנִיקִים אֶלָּא לַיּוֹצֵא בְּשֵׁשׁ? מִנַּיִן לַיּוֹצֵא בַּיּוֹבֵל וּבְמִיתַת הָאָדוֹן, וְאָמָה עִבְרִיָּה בְּסִימָנִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: תְּשַׁלַּח, כִּי תְשַׁלַּח, "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ".
יָכוֹל אַף לַמִּשְׁתַּלֵּחַ בְּכֶסֶף אַתָּה מַעֲנִיק? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" וְגוֹ'
לְמִי שֶׁאַתָּה מְשַׁלְּחוֹ אַתָּה מַעֲנִיק, וְאִי אַתָּה מַעֲנִיק לְמִי שֶׁשִּׁילּוּחוֹ מֵעַצְמוֹ.
| ההענקה דומה למצוות נתינת ההלואה, השוו לעיל פיסקאות קטז וקיז. אם העבד נפטר אין מעניקים ליורשיו. |
"לוֹ" – וְלֹא לְיוֹרְשָׁיו. "מִצֹּאנְךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", יָכוֹל אֵין מַעֲנִיקִים אֶלָּא מִצֹּאן מִגֹּרֶן וּמִיֶּקֶב הַמְּיוּחָדִים,
| מעניקים מכל דבר הראוי לברכה. לדעת ר' שמעון אין מעניקים כסף אלא טובין, כי הכסף הוא כמנוי ושקול, ולכן אינו 'ראוי לברכה' (וראו תוספתא ברכות ו ד, שאין ברכה בדבר המדוד והשקול) ולדעת ראב"י אין מעניקים פרדות. |
מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַעֲנֵק תַּעֲנִיק", לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "מִצֹּאנְךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ"? מַה צֹּאן גֹּרֶן וְיֶקֶב מְיוּחָדִים, שֶׁהֵם רְאוּיִם לִבְרָכָה
יָצְאוּ כְּסָפִים, שֶׁאֵינָם רְאוּיִם לִבְרָכָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָצְאוּ פְּרָדוֹת, שֶׁאֵינָן יוֹלְדוֹת.
"אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", יָכוֹל נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ מַעֲנִיקִים לוֹ, לֹא נִתְבָּרֵךְ בַּיִת בִּגְלָלוֹ אֵין מַעֲנִיקִים לוֹ?
| בעל הבית חייב להעניק, אבל את הכמות הוא רשאי לקבוע כרצונו, לפי הברכה ששרתה בביתו בזכות העבד; והשוו בראשית ל כז-כט, שלבן לא נהג הענקה, וכן בראשית לט ה, שגם פוטיפר לא העניק דבר ליוסף. |
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ"? הַכֹּל לְפִי הַבְּרָכָה אַתָּה מַעֲנִיק לוֹ!
פיסקה קכ
[עריכה]על דברים טו טו
| כאמור לעיל, פוטיפר ולבן לא העניקו, אבל המצרים העניקו לישראל בעל כרחם. הביזה שבנצחון הקב"ה על מצרים היא ההענקה והיא התקדים למצווה לדורות. הכפילות שבביזת מצרים ובביזת הים מלמדת שגם הרב צריך להעניק שוב ושוב. לעניין הדרשות מתהלים ומשיה"ש ראו גם במכילתא פסחא סוף פרשה יג, שם מדגישים שביזת הים, המדומה לזהב – גדולה מביזת מצרים, הקשורה לכסף. |
(דברים טו טו) "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם",
מַה בְּמִצְרַיִם, הֶעֱנַקְתִּי לְךָ וְשָׁנִיתִי לְךָ – אַף אַתָּה הַעֲנֵק לוֹ וּשְׁנֵּה לוֹ.
מַה בְּמִצְרַיִם, נָתַתִּי לְךָ בְּרֹחַב יָד – אַף אַתָּה תִּתֶּן לוֹ בְּרֹחַב יָד.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים סח יד) "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף" – זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם,
"וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ" – זוֹ בִּזַּת הַיָּם,
(שיר השירים א יא) "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ" – זוֹ בִּזַּת הַיָּם, "עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" – זוֹ בִּזַּת מִצְרַיִם.
| קושר את הביטוי "היום" לפס' טז העוסק ברציעה. |
"עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם" – בַּיּוֹם רוֹצְעִים, וְאֵין רוֹצְעִים בַּלַּיְלָה.
פיסקה קכא
[עריכה]על דברים טו טז
| שורת דרשות המצמצמות את דין הרציעה ומציבות לו תנאים רבים. חלקם מופיעים גם במכילתא נזיקין ב לפס' ה, אבל שם מנוסח התנאי של האהבה ההדדית בין העבד לרבו באופן חיובי, ואין דגש על 'אינו נרצע' כמו כאן. |
יָכוֹל פַּעַם אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ה) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד", עַד שֶׁיֹּאמַר וְיִשְׁנֶה.
אִם אָמַר בְּתוֹךְ שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ – הֲרֵי זֶה אֵין נִרְצָע,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ה) "לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי"; עַד שֶׁיֹּאמַר בִּשְׁעַת יְצִיאָה.
אָמַר בְּסוֹף שֵׁשׁ וְלֹא אָמַר בְּתוֹךְ שֵׁשׁ – הֲרֵי זֶה אֵין נִרְצָע,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד", עַד שֶׁיֹּאמַר בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עֶבֶד.
"כִּי אֲהֵבְךָ", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ה) "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאוֹהֵב אֶת רַבּוֹ?
אֶלָּא מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר: הָיָה הוּא אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ וְרַבּוֹ אֵין אוֹהֲבוֹ,
הָיָה הוּא אָהוּב עַל רַבּוֹ וְהוּא אֵין אוֹהֵב אֶת רַבּוֹ – הֲרֵי זֶה אֵין נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֲהֵבְךָ".
לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וּלְרַבּוֹ אֵין אִשָּׁה וּבָנִים – אֵין נִרְצָע, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ". דורש ביתך – אשתך.
| אם חלה העבד -לא 'טוב לו', ואם חלה הרב – אין 'עמך'. |
"כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ", הָא אִם חָלָה הוּא אוֹ רַבּוֹ – הֲרֵי זֶה אֵין נִרְצָע.
פיסקה קכב
[עריכה]על דברים טו יז
| לדעת ר' יוסי ניתן לרצוע בכל דבר חד, והשוו להלכה דומה בעניין סכין השחיטה, תוספתא חולין א ה. גם רבי אינו מחייב לרצוע דווקא במרצע, אבל דורש שהכלי יהיה ממתכת. |
(דברים טו יז) "וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ", מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְאֶת הַקְּרוּמִית שֶׁל קָנֶה?
שֶׁנֶּאֱמַר "וְלָקַחְתָּ", דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה
רַבִּי אוֹמֵר: "מַרְצֵעַ", מַה מַרְצֵעַ הַמְּיֻחָד מִן הַמַּתֶּכֶת – אַף אֵין לִי אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת.
| ר' ישמעאל מונה שלושה ענייני הלכה שבהם התושב"ע מתירה לשימוש חומרי גלם שלא הותרו בפשט המקרא: עפר לכיסוי הדם – ראו חולין ו ז כרשב"ג; החומר שעליו נכתב גט – ראו גיטין ב ג-ד, שם נוסף גם תנאי שהחומר מתקיים; והמרצע – כר' יוסי בר' יהודה לעיל. |
מִיכָּן הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הֲלָכָה עוֹקֶפֶת הַמִּקְרָא
הַתּוֹרָה אָמְרָה (ויקרא יז יג) "וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר", וַהֲלָכָה אָמְרָה: בְּכָל דָּבָר שֶׁמַּגְדִּיל צְמָחִים.
הַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים כד א) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת", וַהֲלָכָה אָמְרָה: בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא בְּתָלוּשׁ.
הַתּוֹרָה אָמְרָה "בַּמַּרְצֵעַ", וַהֲלָכָה אָמְרָה: בְּכָל דָּבָר.
| ראו גם מכילתא נזיקין ב על פס' ו. |
רַבִּי אוֹמֵר: (שמות כא ו) "בַּדֶּלֶת אוֹ בַּמְּזוּזָה" – מְעֻמָּד.
| הדרשן באן דורש דווקא מרצע, בניגוד לדרשות דלעיל. יש הגורסים כאן 'מקדח גדול', וקשה לקבל גירסה כזו, כי המקדח גדול מדי, ראו כלים יז יב. |
"מַרְצֵעַ", זֶה מַרְצֵעַ גָּדוֹל.
| אם מדובר בגנב שנמכר ע"י בית הדין – אותו בית דין נוכח גם ברציעה שלו. וראו דעת רבי, במכילתא נזיקין ב, שאכן עבד שמכר עצמו נרצע בלי נוכחות בית הדין. לפי הספרי לפנינו השוואת דין העבד לדין בן סורר ומורה ולדין הסוטה, שמועלים לבית הדין דווקא. |
"וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ו) "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים", אֵצֶל הַדַּיָּנִים, שֶׁיִּמְסֹר בַּמּוֹכְרִים.
"בַּמַּרְצֵעַ" – בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם.
| ראו במכילתא שם, שחלקו בשאלה אם הרציעה היא במילת (בתנוך הרך) או בסחוס בחלקה העליון של האוזן. אם כדעה השניה הרי מדובר בהטלת מום ולכן כהן אינו נרצע. |
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: וַהֲלֹא יוֹדָן בְּרַבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ שֶׁאֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בַּמִּילָת בתנוך
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ראו ר' מאיר לקמן: אֵין כֹּהֵן נִרְצָע, שֶׁמָּא נַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם.
אִם בַּמִּילָת הוּא נִרְצָע, הֵיאַךְ נַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאֵין רוֹצְעִים אֶלָּא בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבָּאֹזֶן.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף מִן הַסְּחוּס; שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵין כֹּהֵן נִרְצָע.
| גם ההשוואה להזאת הדם בחנוכת הכהנים מופיעה במכילתא שם. |
"אָזְנוֹ", נֶאֱמַר כָּאן "אָזְנוֹ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא יד יד) "אָזְנוֹ".
מַה "אָזְנוֹ" הָאָמוּר לְהַלָּן – יְמָנִית, אַף "אָזְנוֹ" הָאָמוּר כָּאן – יְמָנִית, בַּגָּבוֹהַּ שֶׁבָּאֹזֶן.
"בְּאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת", יָכוֹל בְּצַד אָזְנוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת", מַגִּיד שֶׁנּוֹתֵן בָּאֹזֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַדֶּלֶת.
| כיוון שההחלטה להירצע היתה בזכות יחסיו האישיים של העבד עם רבו, העבודה של עבד נרצע היא דווקא לרבו אישית ולא לבניו. וראו מכילתא שם. |
"וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם", כָּל יְמֵי עוֹלָמוֹ שֶׁל אָדוֹן, אֲפִילּוּ נִמְכַּר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה לִפְנֵי הַיּוֹבֵל.
מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר: עֶבֶד עִבְרִי עוֹבֵד אֶת הַבֵּן וְאֵינוֹ עוֹבֵד אֶת הַבַּת.
נִרְצָע – לֹא אֶת הַבֵּן וְלֹא אֶת הַבַּת.
| למרות החלוקה בין עבד שנמכר בגניבתו (כאן) לבין מוכר עצמו (בשמות) לעניין נוכחות בית הדין, שאר דיני הרציעה זהים בשני המקרים. |
מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן, וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן? – תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ו) "עוֹלָם" "עוֹלָם" לִגְזֵרָה שָׁוָה.
| אמה עבריה אינה נרצעת, והדרשה מגבילה את השוואתה לעבד רק לדין ההענקה, וראו תוספתא סוטה ב ח. |
"וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן" – לְהַעֲנִיק.
יָכוֹל אַף לִרְצִיעָה? תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כא ה) "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד" – הָעֶבֶד וְלֹא הָאָמָה!
פיסקה קכג
[עריכה]על דברים טו יח
| ראו מכילתא נזיקין א, 'אף עבד עברי עובד ביום ואינו עובד בלילה', בניגוד לספרי. יתכן ש'עבודת הלילה' של העבד היא להפרות את השפחה הכנענית שרבו נתן לו. |
(דברים טו יח) "לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ",
מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר: שָׂכִיר עוֹבֵד בַּיּוֹם; זֶה – בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
| אין ברכה משמים אלא אם האדם עושה את שלו. הברכה היא בזכות מצוות ההענקה, שיש בה חסרון כיס: הקב"ה מבטיח ברכה שתשפה את הרב על מה שנתן לעבדו. |
"וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", יָכוֹל בָּטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה".
"וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", כָּל מָקוֹם שֶׁהַכָּתוּב עוֹנֵשׁ מָמוֹן – כָּתוּב בְּרָכָה;
וּבְיוֹתֵר מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס.
פיסקה קכד
[עריכה]על דברים טו יט
| ראו בכורות ד א-ב. בכור תם צריך להיקרב בשנתו הראשונה, ובעל מום צריך לכתחילה להיאכל תוך שנה. והשוו לעיל קו, 'נאכל משנה לחברתה'. |
(דברים טו יט) "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ... לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה", מַגִּיד שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכָל כָּל שְׁנָתוֹ
אֵין לִי אֶלָּא בְּכוֹר תָּם; בַּעַל מוּם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל הַבְּכוֹר".
| גם בכור בעל מום אסור בגיזה ובעבודה. לעניין דין הגיזה לאחר שנשחט ראו בכורות ג ד, אבל כולם מודים שאין להשתמש בגיזת הבכור בחייו. לעניין יוצא דופן ראו בכורות ב ט. |
מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ",
מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר אָסוּר בְּגִזָּה וּבַעֲבוֹדָה. אֵין לִי אֶלָּא בְּכוֹר תָּם; בַּעַל מוּם מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל הַבְּכוֹר".
"אֲשֶׁר יִוָּלֵד" – פְּרָט לְיוֹצֵא דֹפֶן.
| חוזר על הדרשה דלעיל, אבל הפעם מרחיב אותה לכל הקודשים, שיש להקריב אותם תוך שנה מהקדשתם; ראו תוספתא ערכין ג ט, כת"ק. |
"בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכָל כָּל שְׁנָתוֹ
אֵין לִי אֶלָּא בְּכוֹר; מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים? תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּל הַבְּכוֹר".
| בכור קל משאר הקדשים בחלק מהפרמטרים, וחמור מהם באחרים. לכן לומדים איסור גיזה ועבודה בקדשים מהמילה 'תקדיש' ולא בקל וחומר. |
מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר אָסוּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה. אֵין לִי אֶלָּא בְּכוֹר; שְׁאָר כָּל הַקֳּדָשִׁים מִנַּיִן?
וְדִין הוּא: וּמָה הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין נוֹהֵג בְּכָל הַוְּלָדוֹת, אלא בבכור זכר יוֹצֵא לְחֻלִּין שֶׁלֹּא בְּפִדְיוֹן וְאָסוּר בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה;
קָדָשִׁים, שֶׁנּוֹהֲגִים בְּכָל הַוְּלָדוֹת וְאֵין יוֹצְאִים לְחֻלִּין אֶלָּא בְּפִדְיוֹן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִים בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה?
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בִּבְכוֹר, שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וּקְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ;
תֹּאמַר בְּקָדָשִׁים, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתָם מֵרֶחֶם וְאֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עֲלֵיהֶם עַל בַּעַל מוּם קָבוּעַ?
מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ תַּקְדִּישׁ" וְלֹא תַעֲבֹד וְלֹא תָגֹז.
"תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ", רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "תַּקְדִּישׁ"
| הקדש עילוי – ראו ערכין ח ז: רשאי אדם להחרים את הבכור, ולתת לכהן בנוסף לבכור עצמו גם את ערך טובת ההנאה שיש לו בבכור; אבל אינו יכול להקדיש את הבכור קדושת מזבח, שהרי הוא כבר מוקדש ועומד. |
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "תַּקְדִּישׁ", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "אַל יַקְדִּישׁ"; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר "אַל יַקְדִּישׁ", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "תַּקְדִּישׁ"
אֱמֹר מֵעַתָּה: מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאֵין אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
יָכוֹל אַף הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת אסור בגיזה ובעבודה שֶׁאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכוֹר".
מַה בְּכוֹר מְיֻחָד, הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ – אַף כֹּל הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
| אין למעט מהמילה 'בכור' את שאר קדשי המזבח השונים ממנו, אלא רק את קדשי בדק הבית. |
אוֹ דָּבָר שֶׁאַתָּה לְמֵדוֹ לְדֶרֶךְ אֶחָד אַתָּה לְמֵדוֹ לְכָל הַדְּרָכִים שֶׁיֵּשׁ בּוֹ:
מַה בְּכוֹר מְיֻחָד, שֶׁהוּא קָדָשִׁים קַלִּים, וְנֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים, וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן –
אַף אֲנִי אֵינִי מְרַבֶּה אֶלָּא כַּיּוֹצֵא בּוֹ!
מִנַּיִן לְרַבּוֹת קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְקָדָשִׁים קַלִּים שֶׁל יָחִיד וְשֶׁל צִבּוּר?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ... תַּקְדִּישׁ. לֹא תַעֲבֹד... וְלֹא תָגֹז",
לֹא יָצָא בְּכוֹר אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ: מַה בְּכוֹר מְיֻחָד, שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ – יָצָא הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת שֶׁאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.
| ר' יהודה מתיר גיזה ועבודה בבכורות בהמה של גויים. |
| ר' שמעון מתיר לעבוד בבכור אדם ולגזוז פטר חמור, ששניהם נפדים ואינם מוקרבים. |
"וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ" – גּוֹזֵז אַתָּה פֶּטֶר חֲמוֹר.
| בכור שור בעל מום אסור בעבודה, ומכאן שגם בכור צאן תמים אסור בה, וכן לאיסור גיזת השור התמים. |
הֲרֵי אַתָּה דָּן: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוָה בַּעַל מוּם שֶׁל בָּקָר לְתָמִים שֶׁל בָּקָר, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ – שָׁוָה לוֹ בַּעֲבוֹדָה
מָקוֹם שֶׁשָּׁוָה תָּמִים שֶׁל צֹאן לְתָמִים שֶׁל בָּקָר, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בַּעֲבוֹדָה?
וְהוּא הַדִּין לְגִזָּה: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוָה בַּעַל מוּם שֶׁל צֹאן לְתָמִים שֶׁל צֹאן, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ – שָׁוָה לוֹ בְּגִזָּה
מָקוֹם שֶׁשָּׁוָה תָּמִים שֶׁל בָּקָר לְתָמִים שֶׁל צֹאן, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בְּגִזָּה?
| איסור עבודה בבכור צאן בעל מום נלמד בהיקש מהאיסור בבכור בקר בעל מום, ששניהם אינם מוקרבים על המזבח; וכן גם איסור גיזת בכור שור בעל מום נלמד מהאיסור בבכור צאן בעל מום, ששניהם נאכלים מחוץ לירושלים. |
וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוָה תָּמִים שֶׁל בָּקָר לְבַעַל מוּם שֶׁל בָּקָר, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – שָׁוָה לוֹ בַּעֲבוֹדָה,
מָקוֹם שֶׁשָּׁוָה בַּעַל מוּם שֶׁל צֹאן לְבַעַל מוּם שֶׁל בָּקָר, לִיקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בַּעֲבוֹדָה?
וְהוּא הַדִּין לְגִזָּה: וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא שָׁוָה תָּמִים שֶׁל צֹאן לְבַעַל מוּם שֶׁל צֹאן, לֵיאָכֵל עִמּוֹ בַּגְּבוּלִים – שָׁוָה לוֹ בְּגִזָּה
מָקוֹם שֶׁשָּׁוָה בַּעַל מוּם שֶׁל בָּקָר לְבַעַל מוּם שֶׁל צֹאן, לֵיאָכֵל עִמּוֹ בַּגְּבוּלִים – אֵינוֹ דִין שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ בְּגִזָּה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ".
פיסקה קכה
[עריכה]על דברים טו כ
| שחיטת הבכור התמים היא תוך שנה מההמלטה שלו (ראו לעיל פיסקה קכד), אבל מותר לאכלו תוך שני ימים (ראו זבחים ה ח), ואחד מהם יכול להיות בשנה השניה. |
מְלַמֵּד שֶׁהַבְּכוֹר נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים: יוֹם אֶחָד לְשָׁנָה זוּ, וְיוֹם אֶחָד לַשָּׁנָה הַבָּאָה.
פיסקה קכו
[עריכה]על דברים טו כא-כג
| מציע לדרוש 'יהיה' – שהתרחש לאחר ההמלטה, ודוחה את ההצעה מהביטוי 'כל מום רע'. |
נוֹלַד בַּעַל מוּם מִמְּעֵי אִמּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "כֹּל מוּם רָע".
| ראו בכורות ו יב: מדובר בפגמים אסתטיים הפוסלים את הבהמה לקרבן אבל אינם נחשבים מום המתיר לשחוט אותה ולאכלה. הדגם למום המתיר לשחוט הוא 'פיסח או עיוור': נזקים תפקודיים גלויים, וראו תוספתא בכורות ד י. |
"כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ", יָכוֹל לֹא יִשְׁחַט עֲלֵיהֶם בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל יִשְׁחַט עֲלֵיהֶם בַּגְּבוּלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר"; פִּסֵּחַ וְעִוֵּר בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶם:
מָה פִּסֵּחַ וְעִוֵּר מְיֻחָדִים – מוּם שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף אֵין לִי אֶלָּא מוּם שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינוֹ חוֹזֵר.
| הפסוק משתמש בלשון אכילה לדם הנוזלי, ומכאן הדרשה. חיוב מלקות על שתיית דם מותנה בהתראה ובשיעור כזית. |
"רַק" – זוֹ הַתְרָיַת עֵדִים; "רַק" – לִיתֵּן שִׁעוּר כַּזַּיִת שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה.
| ראו לעיל פיסקה עא, וכן חולין ב ט. בשוק הגלוי לעין אין להשתמש בעוקה, למרות שבבית מותר לעשות כך. |
אֶלָּא נִכְנָס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְשׁוֹחֵט חוּץ לַגּוּמָא, וְהַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד לְתוֹךְ הַגּוּמָא שֶׁלֹּא יְטַנֵּף אֶת כָּל הַבַּיִת;
וּבַשּׁוּק לֹא יַעֲשֶׂה כֵן, שֶׁלֹּא יְחַקֶּה אֶת הַמִּינִים.
| ר' אליעזר רואה את הדם המכשיר לטומאה דווקא בדם השחיטה מן הצואר; בניגוד לדעת ר' שמעון בחולין ב ה, שעצם השחיטה מכשירה את הבשר לקבל טומאה; לעניין המיתה ראו מכשירין ו ו, שר' שמעון טוען שדם האדם שמת לפני שנשפך הדם אינו מכשיר את הזרעים. גם שאר הדוגמאות בדרשה מציגות מצבים שבהם אין הדם נשפך בכמות גדולה, ולכן אינו נחשב כמים ואינו מכשיר לקבלת טומאה. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם",
מָה מַיִם מַכְשִׁירִים אֶת הַזְּרָעִים – אַף דַּם שְׁחִיטָה מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים;
אוֹ דַּם נְחִירָה, דַּם עִקּוּר, דַּם קִלּוּחַ, דַּם הַקָּזָה, הַטְּחוֹל הַשָּׁלִיל וְהַתַּמְצִית, הַכָּבֵד הַלֵּב וְהַמִּיתָה בַּמַּשְׁמָע?
תַּלְמוּד לוֹמַר "תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם", מִי שֶׁנִּשְׁפָּךְ כַּמַּיִם הוּא שֶׁמַּכְשִׁיר, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָם מַכְשִׁירִים.