ביאור:תוספתא/סוטה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת סוטה פרק שני[עריכה]

טקס השקיית הסוטה במקדש[עריכה]

(א)
היה נוטל את מגילתה ונכנס לו לאולם


בעניין הטבלא ראו יומא ג, י.
לא חסר ולא יתר – כת"ק במשנה ב, ג.
השימוש בטבלא היה פעמיים: פעם אחת כדי לקרוא ולדרוש ממנה באזני הסוטה, ופעם שניה כדי לכתוב את הטקסט במגילה.
אלה ושבועה נזכרו בבמדבר ה כא. וראו גם במשנה ב, ה. כאן מרחיבים בדרשת ר' מאיר הנזכרת שם, ובהתאם מפרשים גם את המים שיאררו אותה בעתיד אם תסטה. רק אחרי שאמרה האשה אמן נכנס הכהן וכותב את המגילה, ומוחה אותה במי המרים.



טבלא של זהב היתה קבועה בכותלו של היכל והיא נראית מבאולם
ממנה רואה וכתב לא חסיר ולא יתיר
יוצא ועומד בצד סוטה, קורא ודורש ומדקדק בכל דקדוקי פרשה
ומשמיעה בכל לשון ששומעת, כדי שתהא יודעת על מה היתה שותה וכמה היתה שותה
על מה היתה טמאה ובמה היתה טמאה
ואומר לה: משביע אני עליך, ויבא עליך
ויבואו עליך - זה אלה, משביע עליך - זו שבועה
ר"מ אומר: אמן שלא נטמאתי, אמן שאיני עתידה ליטמא
לא שהמים בודקין אותה מיד, אלא אפילו תקלקל לאחר עשרים שנה - המים מתעררין עליה
שנא' (במדבר ה טו) 'מנחת זכרון מזכרת עון'.
נכנס וכותב יוצא ומוחק.

(ב)
עד שלא נמחקה מגילה אמרה 'איני שותה' או שאמרה 'טמאה אני'


ראו משנה ג, ג. ההבדל בין הרישא לסיפא הוא בגורל המגילה: אם עדיין היא שלמה – היא נגנזת. אם נמחקה – אינה נגנזת, אבל אין המים והקלף כשרים לסוטה אחרת אלא המים נשפכים. וראו תוספתא גיטין ב, י.



או שבאו עדים שהיא טמאה - המים נשפכין, ואין בהן משום קדושה
ומגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, ומנחתה מתפזרת
נמחקה המגילה ואמרה 'אני טמאה' - המים נשפכין, ואין בהן משום קדושה
ומנחתה מתפזרת בבית הדשן

(ג)
נמחקה המגילה ואמרה 'איני שותה' - מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ


ראו במשנה שם. אם סירבה לשתות בלי להודות שהיא טמאה – מאלצים אותה לשתות. ר' יהודה משתמש כאן בצבת של הנידונים לשריפה, ראו סנהדרין ז, ב.
ר' עקיבא אינו מתוכח עם ר' יהודה אלא עם ת"ק במשנה, ולדעתו צריך שני תנאים כדי להכריח את האשה לשתות: שתמחק המגילה ושתקרב מנחתה. אבל הוא אינו מבחין בין האומרת 'טמאה אני' לבין האומרת 'איני שותה'. וראו גם ספרי נשא יז. לדעת ר' עקיבא מקריבים את המנחה לפני שמוחקים את המגילה, אבל אם לא הקריבו אותה והיא מסרבת לשתות או מודה בטומאתה – אין מאלצים אותה לשתות.



ר' יהודה אומר: בצבת של ברזל פותחין פיה של זו, ומערערין אותה ומשקין אותה בע"כ
אמר לו ר"ע: וכי למה משקין את זו, לא לבדקה? - הרי היא בדוקה ומנוולת!
אלא לעולם יכולה היא שתחזור, עד שתקרב מנחתה
קרבה מנחתה ואמרה 'איני שותה' - מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.

דרשות אגדה על סוטה[עריכה]

(ד)

ר' אלעזר אומר: שתי קנאות האמורות בפרשה, קנאה קנאה

אחת שמקנא לבעל, ואחת שמקנא למקום


ראו ספרי נשא ח, שדורשים את הדרשה הזאת על הריבוי "מנחת קנאות". כאן דורשים אותה על הכפילות בפס' יד.
דרשת רשב"א קשורה למשנה ב, ה. הוא מסביר מדוע משביע הכהן את האשה גם על ההינקות ממי המרים אם טהורה היא, וראו פירוש ספורנו שם. לדעתו ראויה האשה לעונש גם אם היא טהורה, שהרי עברה על האזהרה של בעלה, וראו ספרי נשא כא, דברי בן עזאי. אבל הבזיון שבטקס מכפר לה על כך. לסיפא ראו ספרי נשא יט.
הברייתא משקפת את סדר העדיפויות של הלידה: עדיפה לידת תאומים, עדיפה לידת זכרים, עדיפה לידת לבנים ויפים, ועדיפה לידת ארוכים.



ר' שמעון בן אלעזר אומר משם ר' מאיר: מה ת"ל (במדבר ה כב) 'ואמרה האשה אמן אמן'?
ראויה היתה זו לבא עליה פורעניות גדולות מאלו, שהביאה עצמה לידי ספק זה
אלא שניקל ניוולה, שנאמר (במדבר ה כח) 'ונקתה' נקתה מכל פורעניות הראויות לבא עליה
ר' יהודה ב"ב אמר משם ר"א בן תימא: מה ת"ל (במדבר ה כח) 'ואם לא נטמאה האשה'?
שאם היתה יולדת בצער - יולדת בריוח. נקבות - יולדות זכרים
מכוערין - יולדת נאים. שחורים - יולדת לבנים.
קצרים - יולדת ארוכים. אחד אחד - יולדת שנים שנים.

(ה)
תינוק שלא כלו לו חדשיו - הרי זה מכלה עולם


ראו משנה ג, ד. מי שנולד לפני זמנו והמשיך להתפתח לפני שהבשיל כראוי, בגופו או בנפשו, הרי הוא מכלה עולם.


מנחות שאינן מוקרבות[עריכה]

על כל ביאה וביאה שבעלה בא עליה - הרי הוא חייב עליה.


ראו משנה ג, ו, שבא עליה בדרך למקדש.



(ו)
נטמאה מנחתה עד שלא קדשה בכלי - הרי היא ככל המנחות: תפדה ותאכל


ראו משנה ג, ו,
בעניין "כפרה ספיקה" השוו לדין עגלה ערופה, משנה ט, ז.
אם התברר שהיא טמאה המנחה קדשה כדין, שהרי היו עדי סתירה ורק אחרי שהוקדשה המנחה – בין בכלי בין בפה – באו העדים. אבל אם העדים היו זוממים הרי הקדושה היא בטעות ולכן המנחה חולין, אפילו אם הוכנסה לכלי הקודש.



משקדשה בכלי - תעובר צורתה ותצא לבית השרפה.
קרבה מנחתה, ולא הספיק לקרב הקומץ עד שמת הבעל, או שמתה היא - שיריים אסורים
קרב הקומץ ואח"כ מתה היא, או שמת הבעל
שיריים מותרין. שעל הספק באתה מתחלה. כיפרה ספקה והלכה לה
באו לה עדים שהיא טמאה – בין כך ובין כך בין שקדשה בכלי בין שלא מנחה אסורה
נמצאו עדים זוממין - בין כך ובין כך מנחתה חולין.

(ז)
כל הנשואות לכהן, בין כהנת בין לויה בין ישראלית


ראו משנה ג, ו-ז. וראו ויקרא ו טז.
דין השיריים כר' שמעון בסוף ספרא חובה פרק יט.



אין מנחתה נאכלת, מפני שיש לו בה שותפות
ואין עולה כולה כליל לאישים, מפני שיש לה בה שותפות
כיצד הוא עושה? הקומץ קרב בעצמו ושיריים קרבין בעצמן

הבדלים מגדריים בהלכה[עריכה]

(ח)
כהן עומד ומקריב ע"ג המזבח - משא"כ בכהנת


תוספת למשנה ג, ז-ח. לעניין עומד ומקריב השוו קידושין א, ח. זכאי בבתו – שזכותו למסור אותה לקידושין גם בשטר ובביאה. עובר על מ"ע וכו', ועובר על בל תקיף וכו' – ראו קידושין א, ז. בן סורר ומורה – ראו סנהדרין ח, א. מעטף או מספר – מצורע מתעטף ומגדל את שערו, ומצורעת אינה מתעטפת ומסתפרת. לעניין נמכר ונשנה – ראו ספרי ראה קיח. נמכר כעבד עברי- בגניבתו, ראו במשנתנו. נרצע – ראו ספרי ראה קכב. אין האשה קונה אמה כי אינה יכולה לייעד אותה.



האיש זכאי בבתו בקדושיה, בכסף בשטר ובביאה,
וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה - משא"כ באשה
האיש עובר על מצות עשה שהזמן גרמא - משא"כ באשה
האיש עובר על בל תקיף ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים - משא"כ באשה
האיש נידון בן סורר ומורה, ואין האשה נדונית בן סורר ומורה
האיש מעטף ואין מספר, ואין האשה מעטפת, ומספרת
האיש נמכר ונשנה, ואין האשה נמכרת ונשנית
האיש נמכר עבד עברי, ואין האשה נמכרת עבד עברי
האיש נרצע, ואין האשה נרצעת
האיש קונה עבד עברי, ואין האשה קונה אמה עבריה.