ביאור:משנה סוטה פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

הכנת המים וההשבעה[עריכה]

חטיבה I: עבודת המקדש[עריכה]

(א) היה הבעל מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית, סל נצרים ונותנה על ידיה, האשה מחזיקה את המנחה כדי ליגעה.

הפרק מתאר את טקס ההשבעה שבמרכזו הכהן. הבעל יוצא מהמשחק במשנה א, והענייה של הסוטה בחטיבה III היא מינימלית.

המיוחד במנחת הסוטה מוסבר על ידי רבן גמליאל כרמז לחטא, בהמשך למשנה א, ז. וראו גם תוספתא א, ז, לעניין השמן והלבונה.

כל המנחות - תחילתן וסופן בכלי שרת, וזו - תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת.

כל המנחות טעונות שמן ולבונה, וזו - אינה טעונה לא שמן ולא לבונה.

כל המנחות באות מן החטין, חוץ ממנחת העומר ומנחת סוטה, ראו להלן וזו - באה מן השעורים.

מנחת העומר, אף על פי שבאה מן השעורים - היא היתה באה גרש, טחונה דק וזו - באה קמח.

רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה - כך קרבנה מאכל בהמה:


הנושא כאן כבר אינו הבעל אלא הכהן. האשה עברה לידיו.

(ב) היה מביא פילי ספל של חרס, חדשה, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור.

רבי יהודה אומר: רביעית. כשם שממעט בכתב ר' יהודה, ראו משנה ג - כך ממעט במים.

נכנס להיכל, ופנה לימינו, ומקום היה שם, אמה על אמה

וטבלה של שיש, וטבעת היתה קבועה בה.

וכשהוא מגביהה - נוטל עפר מתחתיה, ונותן כדי שיראה על המים בכמות שניכרת לעין.

שנאמר (במדבר ה יז) ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן, ונתן אל המים:


חטיבה II: המגילה[עריכה]

לפי תוספתא ב, א, הכהן מעתיק את המגילה מהטבלה שהיתה על ההיכל ובה נכתבה פרשת סוטה, וראו יומא ג, י.

לפי התורה שבכתב משביע הכהן את האשה ואחר כך כותב את המגילה. לפי המשנה לא ברור אם היה טקס השבעה בעל פה, ויתכן שהטקס מתבצע בשתיקה, חוץ מדברי האשה "אמן אמן".

(ג) בא לו לכתוב את המגילה.

מאיזה מקום הוא כותב?

(במדבר ה יט) מ"אם לא שכב איש וגו'.... ואת כי שטית תחת אישך". אמצע פס' יט - סוף פס' כ
ואינו כותב "והשביע הכהן את האשה".
וכותב: "יתן ה' אותך לאלה ולשבעה...
ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבות בטן ולנפל ירך". אמצע פס' כא - אמצע פס' כב
ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן".

רבי יוסי אומר: לא היה מפסיק. כותב גם את תחילת פס' כא

רבי יהודה אומר: כל עצמו אינו כותב אלא התנאי חסר לדעתו, ובמגילה כותב רק את הקללה, החלק השני.

"יתן ה' אותך לאלה ולשבעה וגו' ובאו המים המאררים האלה במעיך וגו'".

ואינו כותב "ואמרה האשה אמן אמן":


מאפייני מגילת הסוטה דומים למאפייני ספר התורה ומגילת אסתר, ראו מגילה ב ב.

(ד) אינו כותב, לא על הלוח, ולא על הנייר, ולא על הדיפתרא

אלא על המגילה, שנאמר (במדבר ה כג) "בספר".

ואינו כותב, לא בקומוס ולא בקנקנתום, ולא בכל דבר שרושם

אלא בדיו, שנאמר (שם) "ומחה", כתב שיכול להמחק:


חטיבה III: ההשבעה[עריכה]

המשנה שואלת על גבולות ההשבעה. ניתן לפרש את ההשבעה באופן מצמצם: שלא נטמאתי מאדם זה, וניתן להרחיב אותה כפי שעושה המשנה. הרחבה זו דומה ל"גלגול שבועה" (ראו שבועות ז, ח.) ר' מאיר מוסיף גם התחייבות לעתיד, ולפי ספרי נשא טו אין חכמים מודים לו. המשנה הבאה מגבילה את ההשבעה.

וראו תוספתא ב, ד, שעונה לשאלה בדרך אחרת: אמן לקללה ואמן לברכה. המשנה מפרשת את שתי העניות לקללה!

(ה) על מה היא אומרת (במדבר ה כב) "אמן אמן"?

"אמן" על האלה, "אמן" על השבועה.
"אמן" מאיש זה, "אמן" מאיש אחר.
"אמן" שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה, "אמן" שלא נטמאתי.
ואם נטמאתי - יבואו בי.
רבי מאיר אומר: "אמן" שלא נטמאתי, "אמן" שלא אטמא:


נראה שצריך להכפיל את המלה "משנתגרשה", אבל אין מקור כתוב לכך.

(ו) הכל שוין, שאינו מתנה עמה, לא על קודם לשנתארסה ולא על משנתגרשה.

נסתרה לאחר, לאחר שהתגרשה וניטמאת, ואחר כך החזירה - לא היה מתנה עמה.
זה הכלל: כל שתיבעל ולא היתה אסורה לו שבאותו הזמן לא היתה ברשותו, כמו בדוגמאות הנ"ל - לא היה מתנה עמה: