משנה סוטה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


סוטה פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<< · משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ראשון ("המקנא לאשתו") · >>

פרקי מסכת סוטה: א ב ג ד ה ו ז ח ט

משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·

נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


משנה א

המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר, מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו.

רבי יהושע אומר, מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים.

משנה ב

כיצד מקנא לה?

אמר לה בפני שנים: אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו, עדיין היא מותרת לביתה, ומותרת לאכול בתרומה.

נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה, אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה.

ואם מת, חולצת ולא מתייבמת.

משנה ג

ואלו אסורות מלאכול בתרומה: האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.

כיצד עושה לה? מוליכה לבית דין שבאותו מקום, ומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יבוא עליה בדרך.

רבי יהודה אומר: בעלה נאמן עליה.

משנה ד

היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים, ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות.

ואומרים לה: בתי! הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים.

עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה, שלא ימחה על המים.

ואומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמען, היא וכל משפחת בית אביה.

משנה ה

אם אמרה: טמאה אני, שוברת כתובתה ויוצאת.

ואם אמרה: טהורה אני, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער ניקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעים.

וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו, אם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבה, וסותר את שערה.

רבי יהודה אומר: אם היה ליבה נאה, לא היה מגלהו.

ואם היה שערה נאה, לא היה סותרו.

משנה ו

היתה מתכסה בלבנים, מכסה בשחורים.

היו עליה כלי זהב וקטליות, נזמים וטבעות, מעבירים ממנה כדי לנוולה.

ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה.

וכל הרוצה לראות בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שליבה גס בהן.

וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר (יחזקאל כג): "ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה".

משנה ז

במידה שאדם מודד, בה מודדין לו.

היא קישטה את עצמה לעבירה, המקום ניוולה.

היא גילתה את עצמה לעבירה, המקום גילה עליה.

בירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן, לפיכך תלקה הירך תחילה ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט.

משנה ח

שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו, שנאמר (שופטים טז): "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו".

אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו.

ולפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונביות, שנאמר (שמואל ב יח): "ויסובו עשרה אנשים נושאי כלי יואב, [ויכו את אבשלום וימיתהו"].

ולפי שגנב שלושה לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל, (שנאמר (שם טו): ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל), לפיכך נתקעו בו שלושה שבטים, שנאמר (שם יח): "ויקח שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום".

משנה ט

וכן לעניין הטובה, מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב): "ותתצב אחותו מרחוק", לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב): "והעם לא נסע עד האסף מרים".

יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו, שנאמר (בראשית נ): "ויעל יוסף לקבור את אביו, ויעל עמו גם רכב גם פרשים".

מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה.

משה זכה בעצמות יוסף ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות יג): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו".

מי גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד): "ויקבר אותו בגי".

ולא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נח): "והלך לפניך צדקך כבוד יי יאספך".

משנה מנוקדת

(א)

הַמְּקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם,
וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
מְקַנֵּא לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם,
וּמַשְׁקָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם:
(ב)

כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ?

אָמַר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם:
אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי,
וְדִבְּרָה עִמּוֹ,
עֲדַיִן הִיא מֻתֶּרֶת לְבֵיתָהּ,
וּמֻתֶּרֶת לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה.
נִכְנְסָה עִמּוֹ לְבֵית הַסֵּתֶר וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ כְּדֵי טֻמְאָה,
אֲסוּרָה לְבֵיתָהּ,
וַאֲסוּרָה לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָה;
וְאִם מֵת, חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
(ג)

וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכֹל בִּתְרוּמָה:

הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ,
וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה,
וְהָאוֹמֶרֶת: אֵינִי שׁוֹתָה,
וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ,
וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ.
כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ?
מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם,
וּמוֹסְרֵין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
שֶׁמָּא יָבוֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:
(ד)

הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,

וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת.
וְאוֹמְרִים לָהּ:
בִּתִּי,
הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה,
הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה,
הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה,
הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים.
עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה,
שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם.
וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשָׁמְעָן,
הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:
(ה)

אִם אָמְרָה: טְמֵאָה אֲנִי,

שׁוֹבֶרֶת כְּתֻבָּתָהּ וְיוֹצֵאת.
וְאִם אָמְרָה: טְהוֹרָה אֲנִי,
מַעֲלִין אוֹתָהּ לְשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁעַל פֶּתַח שַׁעַר נִקָּנוֹר,
שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת,
וּמְטַהֲרִין אֶת הַיּוֹלְדוֹת,
וּמְטַהֲרִין אֶת הַמְצוֹרָעִים.
וְכֹהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ,
אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ,
אִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ,
עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבָּהּ,
וְסוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם הָיָה לִבָּהּ נָאֶה, לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ;
וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה, לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ:
(ו)

הָיְתָה מִתְכַּסָּה בִּלְבָנִים,

מְכַסָּהּ בִּשְׁחוֹרִים.
הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב וְקַטְלָיוֹת, נְזָמִים וְטַבָּעוֹת,
מַעֲבִירִים מִמֶּנָּה, כְּדֵי לְנַוְּלָהּ.
וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל מִצְרִי, וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ.
וְכָל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא לִרְאוֹת,
חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ,
מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן.
וְכָל הַנָּשִׁים מֻתָּרוֹת לִרְאוֹתָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג, מח):
(ז)

בַּמִּדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד, בָּהּ מוֹדְדִין לוֹ.

הִיא קִשְּׁטָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה,
הַמָּקוֹם נִוְּלָהּ.
הִיא גִלְּתָה אֶת עַצְמָהּ לַעֲבֵרָה,
הַמָּקוֹם גִּלָּה עָלֶיהָ.
בַּיָּרֵךְ הִתְחִילָה בַּעֲבֵרָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן,
לְפִיכָךְ תִּלְקֶה הַיָּרֵךְ תְּחִלָּה,
וְאַחַר כָּךְ הַבֶּטֶן,
וּשְׁאָר כָּל הַגּוּף לֹא פָּלֵט:
(ח)

שִׁמְשׁוֹן הָלַךְ אַחַר עֵינָיו,

לְפִיכָךְ נִקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו" (שופטים טז, כא).
אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ,
לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ.
וּלְפִי שֶׁבָּא עַל עֶשֶׂר פִּילַגְשֵׁי אָבִיו,
לְפִיכָךְ נִתְּנוּ בּוֹ עֶשֶׂר לוֹנְבִיּוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב[1] (שמואל ב יח, טו).
וּלְפִי שֶׁגָּנַב שְׁלֹשָׁה לְבָבוֹת: לֵב אָבִיו, וְלֵב בֵּית דִּין, וְלֵב יִשְׂרָאֵל,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב טו, ו),
לְפִיכָךְ נִתְקְעוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם" (שמואל ב יח, יד):
(ט)

וְכֵן לְעִנְיַן הַטּוֹבָה:

מִרְיָם הִמְתִּינָה לְמשֶׁה שָׁעָה אַחַת,
שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד),
לְפִיכָךְ נִתְעַכְּבוּ לָהּ יִשְׂרָאֵל שִׁבְעָה יָמִים בַּמִּדְבָּר,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר יב, טו).
יוֹסֵף זָכָה לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, וְאֵין בְּאֶחָיו גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו" (בראשית נ, ז), "וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים" (שם, ט).
מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא מֹשֶׁה.
מֹשֶׁה זָכָה בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות יג, יט).
מִי גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה, שֶׁלֹּא נִתְעַסֵּק בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד, ו).
וְלֹא עַל מֹשֶׁה בִּלְבַד אָמְרוּ,
אֶלָּא עַל כָּל הַצַּדִּיקִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ" (ישעיהו נח, ח):


נוסח הרמב"ם

(א) המקנא לאשתו -

רבי אליעזר אומר:
מקנא - על פי שנים,
ומשקה - על פי עד אחד,
או על פי עצמו.
רבי יהושע אומר:
מקנא - על פי שנים,
ומשקה - על פי שנים.


(ב) כיצד מקנא לה?

אמר לה בפני עדים:
אל תדברי עם איש פלוני - ודיברה עימו,
עדיין היא מותרת - לביתה,
ומותרת - לאכל בתרומה.
נכנסה עימו - לבית הסתר,
ושהת - כדי טומאה,
אסורה - לביתה,
ואסורה - מלאכל בתרומה.
ואם מת - חולצת ולא מתייבמת.


(ג) אלו אסורות - מלאכל בתרומה.

האומרת: טמאה אני לך,
ושבאו לה עדים - שהיא טמאה,
והאומרת: איני שותה,
ושבעלה - אינו רוצה להשקותה,
ושבעלה - בעלה בדרך.
כיצד עושה לה?
מוליכה לבית דין - שבאותו מקום,
ומוסרין לו שני תלמידי חכמים,
שמא יבוא עליה בדרך.
רבי יהודה אומר: בעלה - נאמן עליה.


(ד) היו מעלין אותה - לבית דין הגדול שבירושלים.

ומאיימין עליה - כדרך שמאיימין על עדי נפשות.
ואומרין לה: בתי,
הרבה - יין עושה,
הרבה - שחוק עושה,
הרבה - ילדות עושה,
הרבה - שכנים הרעים עושים,
אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה - שיימחה על המים.
ואומרין לפניה - דברים שאינה כדיי לשומען,
היא - וכל משפחת בית אביה.


(ה) אם אמרה: טמאה אני,

שוברת כתובתה - ויוצאה.
אם אמרה: טהורה אני,
מעלין אותה - לשערי המזרח, ולשער ניקנור,
ששם משקין - את הסוטות,
ומטהרין - את היולדות,
ומטהרין - את המצורעין.
וכוהן - אוחז בבגדיה,
אם נקרעו - נקרעו,
ואם נפרמו - נפרמו,
עד שהוא מגלה - את ליבה,
וסותר - את שיערה.
רבי יהודה אומר:
אם היה ליבה נאה - לא היה מגלהו,
ואם היה שיערה נאה - לא היה סותרו.


(ו) היתה מתכסה בלבנים - מכסה בשחורים.

היו עליה - כלי זהב,
קטליות, נזמים, וטבעות -
מעבירם ממנה - כדי לנוולה.
ואחר כך,
מביא חבל מצרי - וקשרו למעלה מדדיה.
וכל הרוצה לראות - בא ורואה,
חוץ מעבדיה, ושפחותיה - מפני שליבה גס בהן.
וכל הנשים - מותרות לראותה,
שנאמר: "ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזמתכנה" (יחזקאל כג מח).


(ז) במידה - שאדם מודד,

בה - מודדין לו.
היא - קישטה את עצמה לעבירה,
והמקום - נוולה.
היא - גילתה עצמה,
והמקום - גילה עליה.
הירך התחילה בעבירה תחילה - ואחר כך הבטן,
לפיכך, תלקה הירך תחילה - ואחר כך הבטן,
ושאר כל הגוף - לא פלט.


(ח) שמשון - הלך אחר עיניו,

לפיכך - ניקרו פלשתים את עיניו.
אבשלום - התנאה בשערו,
לפיכך - נתלה בשערו.
ולפי - שבא על עשר פילגשי אביו,
לפיכך - נתנו בו עשר לונכיות,
שנאמר: "ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב, ויכו את אבשלום וימיתוהו" (שמואל ב יח טו).
ולפי - שגנב שלש גניבות,
לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל,
שנאמר: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמואל ב טו ו),
לפיכך - נתקעו בו שלשה שבטים,
שנאמר: "ויקח שלשה שבטים בכפו, ויתקעם בלב אבשלום, עודנו חי בלב האלה" (שמואל ב יח יד).


(ט) וכן - לעניין הטובה.

מרים - המתינה למשה שעה אחת,
שנאמר: ותתצב אחותו מרחק" (שמות ב ד) וכו',
לפיכך - נתעכבו לה ישראל במדבר שבעת ימים,
שנאמר: "והעם לא נסע, עד האסף מרים" (במדבר יב טו).
יוסף - זכה לקבור את אביו,
ואין באחיו - גדול ממנו,
שנאמר: "ויעל יוסף לקבור את אביו" (בראשית נ ז),
מי לנו - גדול מיוסף,
שלא נתעסק בו - אלא משה.
משה - זכה בעצמות יוסף,
ואין בישראל - גדול ממנו,
שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף" (שמות יג יט),
מי לנו - גדול ממשה,
שלא נתעסק בו - אלא הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: "ויקבור אותו בגיא, מול" (דברים לד ו) וכו'.
ולא על משה בלבד אמרו,
אלא על כל הצדיקים - שהמקום אוספם,
שנאמר: "והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך" (ישעיהו נח ח).


פירושים

משנה סוטה, פרק א':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

  1. ^ וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ.