עיקר תוי"ט על סוטה א

משנה סוטה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות, אלא כדפירש"י. מדלא תני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו. תוספ'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטה. ופירש"י כמו הם קנאוני כי קנאה חמת גבר. ולהלכה שכתב הר"ב דחייב לקנאות לישנא דהתראה כמו ויקנא ה' לארצו. גמרא. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) ע"פ כו' דסתירה אתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. ובטומאה כו"ע מודו דעד אחד נאמן לאחר קינוי כו'. גמרא:

(ג) (על הברטנורא) הכי יליף לה בגמרא דף כ"ח:

(ד) (על הברטנורא) פירוש אפילו ע"פ שנים כו'. אבל בזמן שיש מי המרים. אע"פ שאם תסתר ע"פ עצמו או ע"פ ע"א תאסר עליו עולמית הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע"פ ב' ואז ישקנה, לפיכך רשות או חובה לקנאות. משא"כ בזמן הזה שא"א שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל:

(ב)

(ה) (על הברטנורא) ואמר לה לאו פרושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני וה"ק לא תדברי כו'. רש"י:

(ו) (על המשנה) לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה תורה מספק אלא ע"י קינוי:

(ז) (על הברטנורא) באש בינונית:

(ח) (על המשנה) בתרומה. כדילפינן לקמן שלשה ונטמאה אמורים בפרשה, אחד לבעל ואחד למסית ואחד לתרומה. רש"י:

(ג)

(ט) (על המשנה) עדים. ה"ה לע"א, שכל מקום שהאמינה תורה לע"א הרי כאן שנים. תוספ' ועמ"ש מ"ב פט"ז דיבמות:

(י) (על הברטנורא) אע"ג דדרשינן ליה לע"א נאמן בסוטה. אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) והדר א"ל ר"י מקרא דכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן, מן התורה האיש מביא את אשתו. גמרא:

(ד)

(יב) (על המשנה) כדרך. כלומר כמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות, כדאיתא בסנהדרין, כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל:

(יג) (על הברטנורא) כשאמר יהודה צדקה ממני, עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אבי. תנחומא:

(יד) (על המשנה) וכל משפחת כו'. שאי אפשר שלא יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הר"מ:

(ה)

(טו) (על המשנה) ויוצאת. ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:

(טז) (על הברטנורא) דאל"ה מאי מעלין, הא התם קיימא לפני הסנהדרין שבלשכת הגזית שבעזרה. גמרא. ור"ל מורידין ומעלין ומורידין:

(יז) (על המשנה) המזרח. שער החיצון שבו נבנסין להר הבית לשער נקנור ומשם לשער נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים. רש"י:

(יח) (על המשנה) ששם כו'. ובמ"ג פ"ו דשקלים פירש הר"ב שער הנשים לעמוד על קרבנן. היינו בנידר ונידב או שאר חובות שאינן מחוסרי כפרה:

(יט) (על הברטנורא) מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה עובי חלל אותו שער מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בהן ידן, ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת, לפיכך לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער כו'. שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא. לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרי רחמנא. רש"י:

(כ) (על המשנה) לא היה כו'. אע"ג דגזרת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא. תוספ':

(כא) (על הברטנורא) על שם שהיו מצויין שם בעזרה יותר משאר העם. רש"י. ואם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו. תוספ':

(ו)

(כב) (על המשנה) נזמים. הם תכשיטי האף. הר"מ. ומלשון הר"ב פרק ו' דשבת גם דאוזן בכלל:

(כג) (על הברטנורא) לפי שנאמר בתחלת פרשת עריות כמעשה ארץ מצרים וגו'. ואף על פי שנאמר כמו כן וכמעשה ארץ כנען וגו' ויקתו חבל שבמדינה כל השינויים שנוכל לעשות עושין כדי לנוולה ולפיכך לוקחין חבל מצרי שלא מהמדינה. תוספ'. וכן יש לפרש כפיפה מצרית דריש פרק ב'. ועתוי"ט:

(כד) (על המשנה) גס. כשהאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא. תירא ולא תודה. ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדוש על המים. רש"י:

(ז)

(כה) (על המשנה) תחלה. לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש"י. ובגמרא הא כתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה. אמר אביי כי לייט לייט תחלה ירך והדר בטן, ומיא כי אורחייהו בדקי בטן ברישא והדר ירך. כקללה נמי הכתיב לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן דבטן ברישא והדר ירך שלא להוציא לעז על מים המרים:

(ח)

(כו) (על המשנה) עיניו:

(כז) (על המשנה) בשערו:

(כח) (על המשנה) נתלה. כל זה מבואר בקרא שופטים י"ד. שמואל ב' י"ד וי"ח. גמרא:

(ט)

(כט) (על הברטנורא) דהתם חדא שעתא, הכא ז' יומי. גמרא. וקשה דבמרגלים נפרע מהם יום לשנה א"כ היתה מדת פורעניות מרובה ממדה טובה של מרים תוספ'. וי"ל דלא קשיא שמפני מדה טובה הוצרך הפורעניות להתאחר כל כך כד שלא ימות אחד מהם פחות מבן ס'. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) ואין באחיו כו'. שהיה שליט. הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים, ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים. רש"י:

(לא) (על המשנה) גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו. הרי מדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול בה מדדו לו שאין גדול בכבודו ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה. רש"י:

(לב) (על המשנה) על כל כו'. ומ"מ בהא עדיף מרע"ה שעמו לא נתעסק אלא המקום ב"ה משא"כ בשאר הצדיקים שכבוד ה' יאספהו ועכ"ז מתעסקים בו [גם] בני אדם כדרך כל הארץ. ועתוי"ט: