תוספות יום טוב על סוטה א
תוספות יום טוב · על סוטה · א · >>
המקנא לאשתו. כתב הר"ב אע"ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא. לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות. אלא כדפירש רש"י. מדלא תני ר"א אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים. תוס'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטתה פירש רש"י כמו הם קנאוני (דברים ל"ב) כי קנאה חמת גבר (משלי ו') . ולהלכה שכתב הר"ב שחייב לקנאות. לישנא דהתראה. וכ"ה אומר (יואל ב') ויקנא ה' לארצו. גמ'. והא דפסק דלא כמתניתין. וגם הרמב"ם פסק כך נראה לי משום דבברייתא פליגי ר' ישמעאל ור"ע. ר' ישמעאל סבירא ליה רשות. ור"ע סבירא ליה חובה. וכיון דלתרווייהו מיהו לאו איסורא הוא. הלכך לית הלכתא כמתני' ובאנו לכלל הלכה כר"ע מחבירו:
ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו. דסתירה איתקיש לטומאה דכתיב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה [ובטומאה כ"ע מודו דע"א נאמן לאחר קנוי כמו שאפרש במשנה ג' פ"ו] קנוי נמי איתקיש לטומאה דכתיב (שם) וקנא את אשתו והיא נטמאה. הא מיעט רחמנא בה. [והיא נטמאה ועד אין בה. ודרשינן אין בה תרי אלא חד] ומה ראית מסתברא סתירה עדיפא לאחמורי בה דאתחלתא דטומאה היא. גמ'. ומ"ש הר"ב שסתירתה אוסרתה עליו מספק כדתניא בפ"ה דף כ"ח מת"ל והיא נטמאה. והיא לא נטמאה. אם נטמאה. למה שותה. אם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק [אוסרה]:
רבי יהושע אומר וכו' ומשקה על פי שנים. דס"ל דממעטינן מבה בין לקינוי בין לסתירה. גמ'. ומ"ש הר"ב ואעפ"כ אמרינן בגמ' דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה. ובגמ' גרסינן לאנשי ביתיה. אבל נ"ל גירסת הר"ב עקרית. וכי הא דאמרינן בפרק כל כתבי [קיח:] אר"י מעולם לא קראתי לאשתי [אשתי] אלא ביתי. [ומיהו מצינו בסוף פרק שלשה שאכלו [נ"א. ] גבי כוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתיה ופירש"י לאשתו. ואע"פ שתלמידי הר"י הרגישו בזה וכתבו דכדי שיניח ברכה אל ביתה אמרו שישגרו אל אנשי ביתיה. ע"כ מ"מ אכתי תקשי דלימא לביתיה כי הכא ותו דמצינו נמי בפ' התכלת דף מ"ג רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה ופירש"י היה מטיל ציצית [לכסות] שמתכסה בו אשתו. ע"כ. ולכן נ"ל שלשונם לאנשי ביתיה ג"כ להחשיב להאשה כאילו היא גברת הבית וכעין לישנא דקרא עקרת הבית] ומ"ש הר"ב שיש לחוש לדברי ר"י בר' יהודה דאמר שמקנא אדם ע"פ ע"א ומשקה לה על פי שנים דסבר מיעוטא דבה קאי אסתירה אבל קינוי אתקיש כדלעיל דאילו ונסתרה והיא נטמאה לאו להקישא אתא אלא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדאיתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ואם נסתרה פי' אפילו ע"פ שנים דלא כמ"ש הרמב"ם בס"פ כ"ד מהלכות אישות וראה אותה שנסתרה דמאי בזמן הזה אפילו בזמן שבהמ"ק קיים ויש שם מי המרים הא אפילו ר"י בר' יהודה עצמו ס"ל דאינו משקה אלא ע"פ שנים. ואנן קיי"ל דמספק מיהו אסורה עליו. וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה"ס אליבא מאי דקיי"ל כר' יהושע קינא לה בפני שנים וראה הוא או ע"א הנאמן אצלו שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ואכתי קשיא לי אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה הרי אפילו בזמן שביהמ"ק קיים יש לחוש שמא תסתר ע"פ עד אחד או שהוא יראה הסתירה ותאסור עליו שלא יוכל להשקותה כדאמרן. וכיון שיש לחוש לדר"י בר' יהודה לא לימא כו' דלמא מסתרתא ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד ולא יוכל להשקותה. אבל נ"ל דבזמן שיש מי המרים למ"ד רשות וכ"ש למ"ד חובה. הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע"פ שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסר עליו הרשות אע"פ שאפשר שאם תסתר ע"פ עצמו או ע"פ עד אחד שתאסר עליו עולמית. משא"כ בזמן הזה שאי אפשר שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל:
כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש"י וא"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו':
עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע"י קינוי:
כדי טומאה . פירש הר"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב"ם:
ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש"י:
טמאה אני לך. וכן במשנה ו' פ"ג. אבל במשנה ב' פ"ד ל"ג לך אך ביש ספרים גרסי:
ושבאו עדים שהיא טמאה. כתבו התוס' מסתברא דה"ה לעד אחד שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ע"כ. כמ"ש הר"ב ספ"ו. ועמ"ש במשנה ב' פט"ז ומשנה ה' פי"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב מדכתיב ועד אין בה וכו'. כתב רש"י אע"ג דדרשינן ליה לעד א' נאמן בסוטה [כמ"ש הר"ב ספ"ו] אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק ג' שם אכתוב דרשא אחרת:
[ושבעלה אינו רוצה להשקותה. וכן תנן בפ"ג משנה ו' ולא כן הלשון במשנה ב' פ"ד]:
רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. כתב הר"ב אם הבעל נאמן וכו' וטעמייהו דרבנן וכו' ובגמ' דהדר אמר להו ר"י מקרא דכתיב (במדבר ה') והביא האיש את אשתו אל הכהן מן התורה האיש מביא את אשתו:
ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל:
דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב:
וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב"ם:
ויוצאת. ואינה נהרגת. שלא התרו בה עדים בשעת מעשה:
מעלין אותה. תמהו התוס' בריש פרק ב' דלסדר הפרשה מביא מנחתה. וכהן מביא פיילי ונותן לתוכו מים ועפר קודם העלאה זו ושם נסתפקו איזה דוקא. אבל בדף י"ז ע"ב בדבור המתחיל דכתיב כתבו דסדר הפרשה עיקר. ודבריהרמב"ם אכתוב בריש פ' ב'. וכתב הר"ב מעלין ומורידין אותה כו' דאי לאו הכי מאי מעלין. הא התם קיימא לפני הסנהדרין דבלשכת הגזית שבעזרה. גמ'. ור"ל מורידין ומעלין ומורידין:
לשער המזרח שעל פתח שער נקנור. לשון רש"י לשערי מזרח שער החיצון שבו נכנסין להר הבית. )לשערי נקנור. ומשם לשערי נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ע"כ. ובספר כפתור ופרח פ"ו כתב עוד פי' אחר שהוא כאילו אמר לשער המזרח שהוא שער נקנור:
שער נקנור. כתב הר"ב כדאמרינן ביומא. פ"ג משנה י' גמ' ופירש"י:
ששם משקין את הסוטות. ובמשנה ג' פ"ו דשקלים פירש הר"ב שער הנשים לעמוד על קרבנן היינו בנידר ונידב או שאר חובות שאינן מחוסרי כפרה:
ומטהרין את היולדות. כתב הר"ב כדי שיעמדו על קרבנן כו' גמ'. ופירש"י מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה [ועיין בפירש הר"ב משנה ד' פ"ג] עובי חלל אותו שער. מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת. לפיכך לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער [שיגין עליו השער בחמה מפני החמה. ובגשמים מפני הגשמים. תוספות פ"ק דיבמות ד' ו'] שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרי רחמנא ע"כ. ומ"ש הר"ב וה"ה זבים וכו'. ותנא חדא מינייהו נקט. גמ':
אם נפרמו נפרמו. פירש הר"ב שני פירושים. עוד שלישי לו במסכת מכות פ"ג מי"ב:
עד שהוא מגלה את לבה. עיין במ"ג פ"ו דסנהדרין ומ"ש שם בס"ד:
רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. אע"ג דגזרת הכתוב הוא. שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה [צ. ] . תוס':
לא היה מגלהו. כתב הר"ב שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. פירש"י פרחי כהונה נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם. וכתבו התוס' ותימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה ובין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תניא בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורס בינה לבין העם כהן פונה לאחוריה ופרעה כדי לקיים בה מצות פריעה. ולר"י נמי נעשה כך. וי"ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע"כ:
נזמים הם תכשיטי האף. הרמב"ם. ומלשון הר"ב דפ"ו דשבת גם תכשיטי אוזן א) בכלל. [ועיין במ"ח פרק י"א דכלים]:
חבל מצרי. כתב הר"ב מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים לפי שנאמר בתחלת פרשת עריות (ויקרא י"ט) כמעשה ארץ מצרים וגו' ואע"פ שנאמר כמו כן וכמעשה ארץ כנען וגו' ויקחו חבל שבמדינה. שכל השינויים שנוכל לעשות עושין כדי לנוולה ולפיכך נוטלין חבל שלא מהמדינה ולכך ראוי ליקח יותר חבל מצרי מטעם שעשתה מעשה מצרית ולקמן רפ"ב כפיפה מצרית מפרש הר"ב סל עשוי מצורי הדקל וכו' וכפירש"י שם. אבל רש"י מפרש גם בכאן חבל מצרי עשוי מצורי הדקל וכו' וכ"ה בבבלי פ"ה דעירובין נ"ח תני רב יוסף ג' חבלים הם של מגג ושל נצר ושל פשתן. ומפרש של נצר לסוטה דתנן וכו' ולפיכך נראה דלירושלמי כפיפה מצרית דלקמן יש לפרש ג"כ ממצרים. ועל שם שעשתה מעשה מצרית אבל אין לומר דירושלמי נמי ס"ל שעשוי מצורי דקל בין בכפיפה בין בחבל דהשתא המ"מ שמושית ולא שרשית:
שלבה גס בה. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים. רש"י:
לפיכך תלקה הירך תחלה. לקלל אותה דכתיב (במדבר ה') בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש"י. ובגמ' הא כתיב (שם) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. אמר אביי כי לייט. לייט תחלה ירך והדר בטן לייט ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי. בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב (שם) לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן. דבטן ברישא והדר ירך. שלא להוציא לעז על מים המרים:
שמשון הלך אחר עיניו. שנאמר (שופטים י"ד) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. איני והכתיב (שם) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. כי [אזל] מיהו בתר ישרותיה [אזל]. גמ':
אבשלום נתגאה בשערו שנאמר (שמואל ב יד) וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו'. לפיכך נתלה בשערו. שנאמר (שם יח) ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויתלה בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר. גמ':
וכן לענין הטובה כו'. פירש הר"ב ומיהו יותר וכו' דמדה טובה מרובה כו' דהתם חדא שעתא. הכא ז' יומי. גמ'. וכתבו התוס' [י"א] וא"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה. דכתיב (דברים לג) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב (ויקרא כו) ורדפו מכם חמשה מאה. וי"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה. אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר. אבל קשיא לרבי. והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה. א"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים. עכ"ל. ולי נראה דל"ק ולא מידי שמפני מדת טובה הוצרך הפורענות להתאחר כל כך כמו שפירש"י בפירוש החומש כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן ששים וכו'. ותדע שזו מצד מדת טובה היא מדתנן במ"ה [פ"ג] רבי אומר הזכות תולה כו'. אלא מתנוונה כו' ולרב ששת בגמ' דלעיל ד' ו' לרבנן נמי מתנוונה. וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' סוטה ש"מ דאע"פ שמתנוונה וחייה חיי צער הן אפ"ה זכותה גרמה לה זה. וכ"ש שחיי אנשי המדבר בריוח היו וזוהי דעת ספרי שהעתיק רש"י בפי' פ' בהעלותך (במדבר יא) עד חדש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח"כ נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר (שם) הבשר עודנו בין שניהם:
ואין באחיו גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים. רש"י:
מי לנו גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרי א)מדה שמדד לקבור (גבי) [את] יוסף ע"י גדול ב)ובה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב"ה. רש"י.
[ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנא' והלך לפניך וגו'. ומ"מ בהא עדיף מרע"ה שעמו לא נתעסק אלא המקום ב"ה משא"כ בשאר הצדיקים שכבוד ה' יאספהו ועכ"ז מתעסקים בו בני אדם כדרך כל הארץ וכמאמרי הפסוקים בקבורת הצדיקים בקצתם ג)מיקמי שהתעסק עמהם ויהיה פי' לא על משה בלבד אמרו היינו שהמקום ב"ה התעסק בקבורתו ולא בכל מה שנא' במשה דהיינו שלא התעסק עמו אלא המקום ב"ה בזה ודאי שאמרו על משה בלבד נ"ל]:
משנה סוטה, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב