מלאכת שלמה על סוטה א

מלאכת שלמה · על סוטה · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

[פתיחה] בריש נזיר כתבנו בס"ד טעם דסידר רבינו הקדוש סוטה אחר נזיר דאמר מר הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכדתנן לקמן בפירקין בתי הרבה יין עושה ובדין הוא דליתני סוטה והדר ליתני נזיר אלא איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר והדר תנא סוטה בתרה והקשו תוס' ז"ל בגמ' בפירקין בדף ג' על הירושלמי שהביאו שם ותימא לפי הירושלמי כיון דתליא קנוי בגירושין ה"ל למיתני סוטה בתר גיטין ובתר סוטה נזיר כסדר פרשיות ובתר נזיר נדרים ובתר נדרים כתובות ע"כ. ונלע"ד עוד דמשום דכוליה פרק בתרא דנזיר בלתא דרגלים לדבר מיירי תנא נמי השתא סוטה דעד אחד נאמן לומר שנטמאת בין לר' אליעזר בין לר' יהושע כדמפורש לקמן בפ' מי שקינא דטעמא הוי משום שרגלים לדבר אע"ג דילפי' לה מהתם מקרא נמי וכן ג"כ בסמוך בריש סימן ג' צריכין אנו לטעמא דרגלים לדבר כאשר תראה שם:

המקנא:    גמ' דיעבד אין לכתחילה לא פירש רש"י ז"ל מדלא תני ר' אליעזר אומר מקנא אדם על פי שנים ש"מ קסבר תנא דידן אסור לקנאות מפני שמביא עצמו לידי תגר ואת אשתו לידי נוול ואפילו היא טהורה ומאן דס"ל דאסור לשון קנוי ר"ל כעס כמו כי קנאת חמת גבר שנכנסת קנאה ושנאה בינה לבין בעלה אם על פי עדים מקנא לה או בינה לבין אמרים אם על פי עצמו מקנא לה שאינם יודעים למה היא בודלת מהם. ומאן דס"ל מותר לקנאות או חובה אין קנוי אלא לשון התראה כמו ויקנא ה' לארצו שפירושו התרה בילק וחסיל וגזם שלא ישחיתו עוד את ארצו ואנן קיימא לן הלכתא הר' עקיבא דס"ל דחייב אדם לקנאות לאשתו ודריש ליה מקרא יתירה רוח קנאה וקנא ודלא כר' ישמעאל דס"ל רשות היא ולא חובה. ואיתא למתני' בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח.) בפי' רע"ב ז"ל ההלכה היא שחייב אדם לקנאות לאשתו היא דעת ר' עקיבא בברייתא בגמ' ור' ישמעאל פליג עליה וס"ל רשות וכדכתיבנא:

ר' אליעזר אומר:    וכו' ע"כ ל"פ ושמענו מפלוגתייהו דבעינן שני עדים אלא בקנוי לר' אליעזר ובסתירה לר' יהושע אבל בטומאה כ"ע מודו דעד א' מהימן פי' אם אחר שבאו עדי קנוי וסתירה יש עד א' שקלקלה בסתירתה נאמן לכ"ע ואינה שותה אלא יוצאה שלא בכתובה ואסורה לבעל וגם לבועל אם מת בעלה או גרשה וגם לתרומה מפני שודאי נטמאת באותה סתירה וכן נמי תנן לקמן פ' ששי אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה וטעמא משום דכתיב ושכב איש אותה ש"ז ועד אין בה וכל מקום שנאמר עד אין פחות משנים ומשמע שנים אין בה הא א' יש בה בטומאה זו שאומר שהיא לא נתפשה וממילא שמעינן דמהימן דמדכתיב והיא לא נתפשה אלמא פשיטא לן דנטמאת מדמהדר בתר אונס ורצון אלמא עד א' מהימן. ור' יהושע דריש בה בה עד א' מהימן פירש בטומאה ולא בקנוי ולא בסתירה ור' אליעזר דריש בה ולא בקנוי אבל סתירה אתקש לטומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה. בפי' רע"ב ז"ל שיש לחוש לדברי ר"י בר' יהודה. אמר המלקט והוא אמרה משום ר' אליעזר דמקנא לה על פי עד א' או על פי עצמו ומשקה לה על פי שנים ומתני' דלא כותיה ובברייתא בגמ' השיבו חכמים לדברי ר"י בר' יהודה אין לדבר סוף דזימנין דלא קני ואמר כן קנאתי לה ומביא עדים שנסתרה עמו ואף למשנתינו ג"כ אין לדבר סוף דזימנין דלא אסתתר ואומר כן אני ראיתיה שנסתתרה. וביד רפ"א דהלכות סוטה וסי' ח':

משנה ב

כיצד מקנא:    וכו'. ביד פכ"ד דהלכות אישות סימן כ"ד ובפ"א דהלכות סוטה סי' ד' ה'. ובתשובות הרשב"א ז"ל סימן אלף ורל"ז. ובטור א"ה סימן קע"ח:

אל תדברי:    בגמרא פריך הא גופא קשיא אמרת אל תדברי אלמא דבור סתירה היא ואפילו דברה בשוק הוי קנוי והדר תני ודברה עמו אלמא דבור בשוק לאו כלום הוא ומתרץ לה אביי כדפי' רע"ב ז"ל. ופי' רש"י ז"ל [עי' בתוי"ט]. וכתבו תוס' ז"ל דלהכי לא פריך הכא כיצד אין מקנא לה מיבעי ליה כדפריך בריש מכות כיצד אין העדים [נעשין] זוממין מיבעי ליה משום דמצי למימר דאל תדברי דרישא פירושו סתירה דהיינו גמור ואתי שפיר לישנא דכיצד מקנא לה ולא קשיא מידי אלא רישא לסיפא ולפי הירושלמי משמע דבעי לתרוצי דדבור דרישא סתירה אלא דנקט לשון נקי כמו ראוה מדברת דבפ"ק דכתובות מיהו דסיפא אית לן למימר על כרחין דבור ממש ע"כ:

מותרת לביתה:    לשמש עם בעלה שהרי אין זה קנוי כלל. בסוף פי' רע"ב ז"ל שכתוב שם בעל החי פשוט שצריך להיות בעלה חי:

נכנסה עמו:    פ"ק דיבמות דף י"א:

כדי טומאה:    היינו כדי לצלות ביצת תרנגולת באש בינונית ולגומעה הרמב"ם ז"ל:

ואסורה לאכול בתרומה:    ביד פ"ז דהלכות איסורי ביאה סי' י"ב:

משנה ג

ואלו אסורות:    פ"ח דהלכות תרומות סימן ט"ו:

ושבאו עדים:    לאו דוקא עדים דה"ה לעד א' שכל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים. והכא בין בתלמוד בבלי בין ברוב המקומות ראיתי הגרסא ושבאו עדים ותימה מ"ש ממתני' דלקמן פ"ג ופ"ד דתנן ושבאו לה עדים אכן בירושלמי גם פה גרסינן ושבאו לה עדים. ובירושלמי מתני' לא כמשנה הראשונה דתנינן תמן ס"פ בתרא דנדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך השמים ביני לבינך ונטולה אני מן היהודים א"ר אבין ואפילו תאמר כמשנה הראשונה מ"מ יש רגלים לדבר ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה ע"כ. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל ואע"ג דדרישניה לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה ודאית ושלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה הוא דאמרינן והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה ע"כ. והם דברי רב ששת ואנהר לן עיינין דה"פ דמתני' דקתני ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתשתה זונה היא ופשיטא דאסורה בתרומה דהא תנא ליה ברישא האומרת טמאה אני אלא ודאי לבתר דשתאי אתו ואיצטריך לאשמועי' דלא מחזיקינן להו בשקרי על אשר לא בדקוה המים אלא אי ס"ד מים בודקים אותה תיגלי מילתא למפרע דסהדי שקרי נינהו א"ל רב יוסף לעולם אימ' לך מים בודקים אותה אפילו שיש עליה עדים במדינת הים ולא אתו למימר דסהדי שקרי נינהו דהא אמור זכות הוא דתלה לה ופליגי רב ששת ורב יוסף במתנוונה דקאמר רבי לקמן פ"ג דתנן רבי אומר הזכות תולה במים המאררים ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונית והולכת לה ולסוף שהיא מתה באותה מיתה רב ששת ס"ל דלא פליגי רבנן עליה דרבי אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד אבל במתנוונה לא איפלוג דכל מי שזכות תולה לה מתנוונה היא וזו הואיל ולא נתנוונה לא תלה לה זכות אלא שאינה ראויה ליבדק כלל משום עדים ורב יוסף ס"ל ראויה ליבדק היא אלא זכות תולה לה ואי משום דלא נתנוונה הא מני רבנן היא דאמרי לקמן זכות תולה דקסברי לא הויא מתנוונה כלל והקשו תוס' ז"ל לרב ששת דאמר דבין לרבי בין לרבנן מתנוונה א"כ אהיכא קאי ר"ש דאמר התם במתני' ואם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים מדהה אתה את המים וכו' והלא יראו דמתנוונית והאיך יוכלו להוציא שם רע על הטהורות ששתו כשלא יתנוונו. וי"ל הנשים העומדות שם משום ייסור ולא יהא ניכר לאלתר כשעומדת שם נוונוויה יוציאו שם רע והבועל יגיד להם שקלקל עמה ולא ידעי שזו מתנוונית אי נמי לא יתלו נוונוויה במים המרים וכן היא לא תתלה במים המרים אלא בחולי אחר ע"כ. ותניא כוותיה דרב ששת ולאו מטעמיה אלא מקרא אחרינא דכתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה וכו' דה"ל למיכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשא למידרש הכי טהורה נזרעה זרע ולא שנצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה וטהורה וי"ו יתירה נמי למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דבהא נמי לא אמר קרא ונזרעה זרע שכבר קלקולה של זו נתפרסם לכל ור"ש וי"ו לא דריש ויש לה עדים במדינת הים מילתא דלא שכיחא ולא מסקי אינשי אדעתייהו למיחשדינהו לטהורות ולומר עדים היו להם במדינת הים:

כיצד עושה לה:    וכו'. ביד עד סוף סי' ו' רפ"ג דהלכות סוטה עד סי' ז':

מוסרין לו:    ר"פ ארוסה ובפ' עשרה יוחסין דף פ' ופ"א ובירוש' ס"פ שני דכתובות:

שני תלמידי חכמים:    שידעו להתרות בו מן התורה אם אין האיש מנוקה מעון שבא עליה משנאסרה עליו אין המים בודקין אותה:

ר' יהודה אומר בעלה נאמן עליה:    מק"ו. כדפי' רע"ב ז"ל ור' יוסי נמי ס"ל בברייתא דבעלה נאמן עליה מק"ו ופרכוה רבנן לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר לכשתטהר תאמר בסוטה שאם תמצא טמאה אין לה היתר לעולם ר' יהודה אומר מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן שנאמר והביא האיש את אשתו אל הכהן ואפילו שני ת"ח אין צריכין ות"ק דבברייתא דמייתי בגמ' ס"ל נמי דמקראי ילפינן להו מיהו ס"ל אבל חכמים אמרו מוסרין לו שני ת"ח וכו' ואיתה בפ' ארוסה (סוטה דף כ"ה):

משנה ד

לב"ד הגדול שבירושלם:    מזקן ממרא ילפינן לה כדפירש רע"ב ז"ל והתם כתיב מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו בלשכת הגזית שם לבד נקראת המראתו המראה:

כדרך שמאיימין על עדי נפשות:    כדאמרינן בסנהדרין הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות:

שכנים רעים:    יודעים לפתות ומצויין לה תמיד:

שלא ימחה על המים:    מצאתי מוגה הרבה שכנים וכו':

אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים:    וכן בקצת דפוסים. ובגמ' ורמינהי כדרך שמאיימין עליה שלא תשתה כך מאיימין עליה שתשתה אומרים לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את עמדי על בורייך כלומר הסמכי על נקיותיך ושתי לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי אם יש מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום לא קשיא כאן קודם שנמחקה מגלה כאן לאחר שנמחקה מגלה:

משנה ה

אם אמרה טמאה אני:    תוס' ס"פ הכותב ובפ"ק דב"מ דף י"ז ובטור א"ה סי' קט"ו:

שוברת כתובתה:    ואינה נהרגת שלא התרו בה עדים בשעת מעשה רש"י ז"ל. ועיין במתני' דבס"פ הכותב:

מעלין אותה:    מעלין ומורידין קאמר דאי לא תימ' הכי מאי מעלין אותה הא התם בלשכת הגזית קיימא כדתנן לעיל מעלין אותה לב"ד הגדול דהיינו לשכת הגזית ולשכת הגזית בעזרה היתה חציה בקדש וחציה בחול אלא ודאי לטרף דעתה אולי תודה היו מעלין ומורידין אותה:

שער המזרח:    [עי' בתוי"ט]. וי"מ שר"ל שער המזרח שהוא שער ניקנור ומ"מ לשערי המזרח ולשער ניקנור. ס"א לשער ניקנור ס"א לשערי ניקנור:

ומטהרין את היולדות:    וה"ה זבין וזבות ותנא חדא מינייהו נקט:

ומטהרין את המצורעין:    ביד פ"ד דהלכות מחוסרי כפרה סי' ב':

וכהן אוחז בבגדיה:    בתוספתא כהנים מטילין גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ"ג יוצא ועומד בצד סיטה ואוחז בבגדיה תוס' ז"ל. ולשון אחר שהביא רע"ב ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל. ורד"ק ז"ל פי' הקריעה בבגד גופו שלא במקום התפר והפרימה במקום התפר וכן פי' רע"ב ז"ל בפ' בתרא דמכות סי' י"ב:

אם היה לבה נאה לא היה מגלהו:    וכו' שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה ויהיו רודפים אחריה כל ימיה והא דא"ר יהודה בסנהדרין פ' נגמר הדין דאשה נסקלת ערומה ובכסות מעט מלפניה ומלאחריה סגי התם טעמ' משום דליכא למיחש לגרוי דהא מסתלקת ונסקלת ולאחרנייתא ליכא למיחש דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות ורבנן נמי דאמרי הכא מגלה את לבה טעמא משום דמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ויהיו צנועות אבל התם שהרי היא נסקלת אין לך יסור גדול מזה ולפיכך אינה נסקלת ערומה:

משנה ו

קטלאות:    תכשיט הוא כמין חצי עגול פתוח וסוגרת בו את חלוקה ומקיף את גרונה מן הצדדין רש"י ז"ל:

נזמים:    ברוב המקומות הן נזמי האף כדפי' הרמב"ם ז"ל ויש מקומות שנזמי האזן בכלל:

ואח"כ מביא חבל מצרי:    פ' כיצד מעברין (עירובין דף נ"ח.) ובירושלמי מפרש דבין חבל מצרי ובין כפיפה מצרית באין משירי הלשכה וכדתנן ברפ"ד דשקלים וכל צרכי העיר באים משירי הלשכה. עי' מ"ש בתוי"ט ועיין במ"ש בר"פ דלקמן:

וקושרו למעלה מדדיה:    כדי שלא יפלו הבגדים ונמצאת ערומה שהרי נקרעו. וביד בהלכות סוטה פ"ג סי' י"א:

מפני שלבה גס בהן:    ויש לה נחת רוח כשהיא רואה למי שמכרח הרמב"ם ז"ל:

וכל הנשים מוֹתְרוֹת:    פי' חייבות ולפי זה נראה דגרסינן לה בנקודת שוו"א תחת התי"ו. אכן ה"ר יהוסף ז"ל מצא בס"א חייבות והוא מן התימה:

משנה ז

הירך התחילה בעבירה תחלה וא"כ הבטן לפיכך תלקה הירך תחלה:    דאמר קרא ברישא בתת ה' את יריכך נופלת והדר ואת בטנך צבה וקללה היא תחלת הפורעניות ומיהו כי בדקי מיא כי אורחייהו בדקי שבמעיי' נכנסו' תחל' ומקללות [ומקלקלות] אותם ואח"כ נופלות לירך וכדכתיב וצבתה בטנה ונפלה יריכה וכדי שלא להוציא לעז על מים המרים שיאמרו לא עשו כסדר האלה ואין פורענות זו על ידן להכי כתיב נמי בקללה לצבות בטן ולנפול ירך. וכן הוא מפורש ברבה פרשת נשוא דף קנ"ג ע"ג ושם בע"א הנוסחא לפיכך תתקלל הירך תחלה ואח"כ הבטן. וביד פ"ג דהלכות סוטה סי' ז' וסי' י"ו:

משנה ח

שנאמר ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו:    בכל הספרים ל"ג זה ה"ר יהוסף ז"ל:

נתגאה בשערו:    גרסת הירוש' נתנווה בשערו לפיכך נתלה בשערו וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. ומפ' בגמ' נתגאה בשערו דכתיב וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו' והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח וגו' ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ולפיכך נתלה בשערו:

על עשר פילגשים:    כדכתיב בספר שמואל ויעזוב עשר נשים פילגשים לשמור הבית:

שלש לבבות:    מצאתי מוגה שלש גניבות לב אביו א"ל אבשלום לאביו כתוב לי שילכו עמי שנים אנשים שאבחר כך צ"ל בפי' רע"ב ז"ל:

לונכיות:    בכא"ף וכן היא גרסת הערוך בערך לנך ועיין ג"כ בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע') ראש ע"א דאמרי' התם מאן דמחי ליה באלונכי דפרסאי וכן כתב רש"י ז"ל פ' עגלה ערופה (סוטה דף מ"ח) ההיא דאיתא בפ"ק דסנהדרין דף י"ד דר' יהודה בן בבא נעצו בו שלש מאות לונכיות בכא"ף וכן נראה שצריך להיות בפ"ק דע"ז דף ח'. שנאמר ויגנב אבשלום בנקודת צירי תחת הנו"ן:

משנה ט

מרים המתינה למשה שעה אחת:    לאו דוקא נקט שעה אלא שליש שעה או רביע דקתני בתוספתא מדה טובה מרובה ממדת פורענות על אחת ת"ק:

לפיכך נתעכבו לה כל ישראל:    וכו' כך צ"ל:

ואין באחיו גדול ממנו:    וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל ואין באחיו גדול ממנו פי' ובזכות זה אין באחיו גדול ממנו דהיינו שנתעסק משה בעצמותיו וכן נ"ל לפ' גבי משה ע"כ:

ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים:    שהקב"ה אוספן שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך כך צ"ל: