ביאור:ספרי במדבר/נשא/ה
- פרשת נשא ה - פיסקה א-כא
- פרשת נשא ו - פיסקה כב-מג
- פרשת נשא ז - פיסקה מד-נח
- פרשת בהעלותך ח - פיסקה נט-סג
- פרשת בהעלותך ט - פיסקה סד-עא
- פרשת בהעלותך י - פיסקה עב-פד
- פרשת בהעלותך יא - פיסקה פה-צח
- פרשת בהעלותך יב - פיסקה צט-קו
- פרשת שלח טו - פיסקה קז-קטו
- פרשת קרח יח - פיסקה קטז-קכב
- פרשת חקת יט - פיסקה קכג-קל
- פרשת בלק כה - פיסקה קלא
- פרשת פינחס כו - פיסקה קלב
- פרשת פינחס כז - פיסקה קלג-קמא
- פרשת פינחס כח - פיסקה קמב-קמט
- פרשת פינחס כט - פיסקה קנ-קנב
- פרשת מטות ל - פיסקה קנג-קנו
- פרשת מטות לא - פיסקה קנז-קנח
- פרשת מסעי לה - פיסקה קנט-קסא
ספרי במדבר לפרשת נשא פרק ה
[עריכה]פיסקה א
[עריכה]על במדבר ה א-ד
| לצורך בפסוק לאזהרה ופסוק אחר לפירוט העונש השוו מכילתא בחדש ז לפס' ח: האזהרה מכוונת לכל ציבור הטמאים, ואילו העונש מכוון לעבריין ולבית הדין. |
לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זוֹ? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר יט כ).
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה"; הֲרֵי זֶה אַזְהָרָה לַטְּמֵאִים, שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ בְּטֻמְאָה.
| הציווי הנדון – ככל המצוות – היה לביצוע מיידי וגם לעתיד. את הביצוע המיידי לומדים מפס' ד, ואת הביצוע לדורות לומדים מויקרא כד ג. דוגמא לשימוש במידת המדרש "בניין אב משני כתובים" |
אַתָּה אוֹמֵר הַצִּוּוּי מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה וּלְדוֹרוֹת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ... מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ...
וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (במדבר ה ב-ד).
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַצִּוּוּי מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וּלְדוֹרוֹת מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ... חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם" (ויקרא כד ב-ג).
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהַצִּוּוּי מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה – וּלְדוֹרוֹת מִצִּוּוּי הַזֶּה.
מִנַּיִן לְכָל הַצַּוָּאוֹת כל מה שנאמר בו "צו את" שֶׁבַּתּוֹרָה? הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ צַוָּאוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם,
וּפָרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה וּלְדוֹרוֹת,
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל הַצַּוָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא מִיָּד בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה – וּלְדוֹרוֹת.
| דרשה מדבי ר' עקיבא, הטוענת שהביטוי "צו" מסמן זירוז, ולאו דווקא מצווה; הדוגמא של יהושע, שהיה מחוזק עוד לפני שהצטווה להתחזק, מלמדת שאין מזרזים אלא למזורזים, כלומר ישראל כבר הכירו את ענייני הטומאה וכאן לפנינו זירוז בעלמא. והשוו ספרי דברים כט. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ" (דברים ג כח).
לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְחַזְּקִין אֶלָּא הַמֻּחְזָקִין, וְאֵין מְזָרְזִין אֶלָּא לַמְּזֹרָזִין.
| דרשה נוספת על "צו", גם היא מדבי ר' עקיבא: המילה "צו" מסמנת שלפנינו מצווה הכרוכה בהשקעה כספית, כבדוגמאות המפורטות, חוץ מגבולות הארץ שבסוף במדבר, שם אכן מדובר על זירוז ישראל למלחמה. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ" (ויקרא כד ב).
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה".
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם" (במדבר לה ב).
"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי" (במדבר כח ב).
הָא אֵין צִוּוּי בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא חֶסְרוֹן כִּיס, חוּץ מֵאֶחָד.
וְאֵיזֶה זֶה? זֶה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן" (במדבר לד ב).
תְּזָרְזֵם לְעִנְיַן חִלּוּק הָאָרֶץ.
| חוזר לדרשה שבראש הפיסקה. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר... וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ." (בראשית ב טז-יז).
| הטמאים מוצאים מהמקדש אבל בניגוד לפשט, לא כולם מוצאים מביתם, וראו בסוף הפיסקה, "שלושה מחנות הם". ההוכחה היא בדרך השלילה: אילו היו מוצאים גם ממחנה לויה – המקביל להר הבית – לא היה צורך לכתוב "ולא יטמאו... אשר אני שוכן בתוכם", כלומר מחנה שכינה, שהרי ההוצאה ממחנה לויה כוללת גם הוצאה ממחנה שכינה. מחנה לויה מכונה 'מחנה הארון', כי הלוויים נשאו את הארון. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם".
הָא עַד שֶׁלֹּא יֵאָמֵר יֵשׁ לִי בַּדִּין: אִם נִדְחוּ טְמֵאִים מִמַּחֲנֵה הָאָרוֹן הַקַּל, קַל וָחֹמֶר מִמַּחֲנֵה שְׁכִינָה חָמוּר!
| דחיית ההוכחה דלעיל בטענה שאין ללמוד קל וחומר בענייני איסורים אלו, בניגוד לגישת רבי דלקמן. |
| המצורע אכן יוצא מהעיר, ראו כלים א ז, והזב יוצא מהר הבית, ראו שם משנה ח, והטמא יוצא מהחיל, כלומר ממחנה שכינה בלבד. ההבחנות הללו מכונות "מחיצות". |
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב"? אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן לָהֶם אֶת הַמְּחִיצוֹת.
| לימוד המחיצות מהמידה "דבר שהיה בכלל... ללמד על הכלל כולו יצא": המצורע מופרד מהזב ומהטמא, וכמוהו גם הזב מופרד מהטמא. |
תַּלְמוּד לוֹמַר בִּמְצֹרָע: "בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ" (ויקרא יג מו). מְצֹרָע הָיָה בִּכְלָל, יָצָא.
מוֹצֵא מִן הַכְּלָל וְלָמֵד עַל הַכְּלָל: מַה מְּצֹרָע, שֶׁהֻחְמְרָה טֻמְאָתוֹ וְחָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ,
אַף כָּל שֶׁהֻחְמְרָה טֻמְאָתוֹ חָמוּר שִׁלּוּחוֹ מִשִּׁלּוּחַ חֲבֵרוֹ.
| ראו את רשימת הטומאות בכלים א, א-ד: טומאת טמא המת קלה מטומאת הזב, וטומאת המצורע חמורה ממנה. כאן פורטו גם טומאות קלות מטומאת טמא המת, כגון טבול יום ומחוסר כיפורים, שמותר להם להכנס לחיל ולעזרת נשים בהתאמה, ראו שם משנה ח. |
כָּל שֶׁטְּמֵא מֵת מְטַמֵּא – הַזָּב מְטַמֵּא; חָמוּר הַזָּב – שֶׁהוּא מְטַמֵּא תַּחַת אֶבֶן מְסָמָא. מטמא גם מרכב שמתחת לאבן גדולה.
כָּל שֶׁטְּבוּל יוֹם מְטַמֵּא – טְמֵא מֵת מְטַמֵּא; חָמוּר טְמֵא מֵת – שֶׁהוּא מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם. שנגע בו
כָּל שֶׁמְּחֻסַּר כִּפּוּרִים פּוֹסֵל – טְבוּל יוֹם פּוֹסֵל; חָמוּר טְבוּל יוֹם – שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה. אסור לו לאכול תרומה
| ר' יאשיה חוזר על דברי רבי שהובאו לעיל, ודוחה אותם בטענה שאין עונשים מן הדין. |
אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ, שְׁאָר טְמֵאִים מִנַּיִן? הָיָה רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר.
אִם נִדְחוּ זָבִים וּמְצֹרָעִים טְמֵאִים מִמַּחֲנֵה אָרוֹן הַקַּל, קַל וָחֹמֶר מִמַּחֲנֵה שְׁכִינָה חָמוּר.
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין, לְכָךְ נֶאֱמַר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה", לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין עוֹנְשִׁין מִן הַדִּין.
| דורש "כל צרוע" וכו' (פס' ב). אם המשולח אינו יכול להיות לבדו, כגון תינוק – שולחים עמו מבוגר שיטפל בו. |
בְּכָל אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר; אֶחָד גְּדוֹלִים וְאֶחָד קְטַנִּים בַּמַּשְׁמָע.
אַתָּה אוֹמֵר אֶחָד גְּדוֹלִים וְאֶחָד קְטַנִּים בַּמַּשְׁמָע, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כְּעִנְיָן שֶׁעָנַשׁ: מַה מָּצִינוּ בִּמְטַמֵּא מִקְדָּשׁ, שֶׁלֹּא עָנַשׁ אֶלָּא גְדוֹלִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ" (במדבר יט כ), אַף כָּאן לֹא נַזְהִיר אֶלָּא גְדוֹלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ", אֶחָד גְּדוֹלִים וְאֶחָד קְטַנִּים בַּמַּשְׁמָע.
| ר' יונתן מוסיף טמאים נוספים המשולחים מהמחנה, כגון מצורע מוסגר ובועל נידה, שטומאותיהם כטומאות טמא המת והזב בהתאמה. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכָל טָמֵא לָנָפֶשׁ", אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ; שְׁאָר טְמֵאִים מִנַּיִן?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר הוּא: אִם נִדְחוּ טְמֵאִים הַקַּלִּים, קַל וָחֹמֶר חֲמוּרִים!
אֶלָּא אִם אָמַרְתָּ כֵּן עָנַשְׁתָּ מִן הַדִּין! לְכָךְ נֶאֱמַר "מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה".
| דורש "מזכר עד נקבה תשלחום". |
| יש לשלח מהמחנה גם קטנים (ראו לעיל); והשוו מכילתא נזיקין ט, לעניין שילוח עבדים. |
אֵין לִי אֶלָּא אָדָם; כֵּלִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם".
| ר' עקיבא מוצא בביטוי "וכל טמא" ריבוי לשילוח כלים; ר' ישמעאל לומד זאת מהיקש מאבני בית מנוגע. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֲרֵי אַתָּה דָן: הוֹאִיל וְאָדָם מְטַמֵּא בִּנְגָעִים, וּבְגָדִים מְטַמְּאִים בִּנְגָעִים,
מָה אָדָם טָעוּן שִׁלּוּחַ – אַף כֵּלִים טְעוּנִים שִׁלּוּחַ.
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאָדָם שֶׁמְּטַמֵּא עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְפִיכָךְ טָעוּן שִׁלּוּחַ,
תֹּאמַר בַּכֵּלִים שֶׁאֵין מְטַמְּאִין עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, לְפִיכָךְ לֹא יִטָּעֲנוּ שִׁלּוּחַ!
הֲרֵי אֶבֶן הַמְּנֻגַּעַת תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵינָהּ מְטַמְּאָה עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וּטְעוּנָה שִׁלּוּחַ.
וְאַל תִּתְמַהּ בַּכֵּלִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְטַמְּאִים עַל גַּבֵּי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב – לְפִיכָךְ יִטָּעֲנוּ שִׁלּוּחַ!
| לעניין מטלית קטנה ראו תוספתא נגעים ה יד. |
אַף כָּל שֶׁרָאוּי לֵיעָשׂוֹת אָב הַטֻּמְאָה – טָעוּן שִׁלּוּחַ.
יָצָא פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ חתיכת בד קטנה, שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת אָב הַטֻּמְאָה בְּכָל הַתּוֹרָה.
| הפסוק עוסק באוכל נבלה. הדרשה מנתקת בין כיבוס הבגדים לרחיצת הגוף, ומחברת את הרחיצה בלבד לעונש הכרת; והשוו ספרא אחרי פרק יב: "על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדים בארבעים". |
עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת.
אַתָּה אוֹמֵר עַל רְחִיצַת גּוּפוֹ עָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת, אוֹ לֹא עָנַשׁ אֶלָּא עַל כִּבּוּס בְּגָדִים?
אָמַרְתָּ: מַה טְּמֵא מֵת, חָמוּר, לֹא עָנַשׁ בּוֹ עַל כִּבּוּס בְּגָדִים; הָאוֹכֵל מִנְּבֵלָה, קַלָּה – דִּין הוּא שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בּוֹ עַל כִּבּוּס בְּגָדִים!
| הזבים והמצורעים מוצאים ממחנה לויה, ואין די בכך שלא יגעו בארון ובנושאיו. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה", שׁוֹמְעַנִי לֹא יִגְּעוּ לֹא בָּאָרוֹן וְלֹא בַּנּוֹשְׂאִין, אֲבָל יַקְצוּ לָהֶם מָקוֹם בִּפְנֵי עַצְמָם.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם".
| יישום עניין ההוצאה מהמחנה לימי המקדש; וראו כלים א ז-ח; וכלשון הספרי בתוספתא ב"ק דכלים א י. |
מִפֶּתַח יְרוּשָׁלַיִם וְעַד הַר הַבַּיִת – מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, מִפֶּתַח הַר הַבַּיִת עַד הָעֲזָרָה החיל – מַחֲנֵה לְוִיָּה,
מִפֶּתַח הָעֲזָרָה וְלִפְנִים – מַחֲנֵה שְׁכִינָה.
| כאן מפורש שהקב"ה שוכן במחנה ישראל ולא רק במחנה שכינה, בניגוד לתחילת הפיסקה ולפשט. הטומאות שבמחנה ישראל (כגון טמא מת והזב) אינן גורמות לסילוק השכינה ממנו! |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז טז).
וְאוֹמֵר: "בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם" (ויקרא טו לא).
וְאוֹמֵר: "וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם".
וְאוֹמֵר: "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ" (במדבר לה לד).
| הזיבה והצרעת נכנסו למחנה אחרי חטא העגל ובעקבותיו. וראו מכילתא בחדש ט, "שלא היה בהן סומין" וכו'. ביום חטא העגל נכנסו שתי מחלות הטומאה למחנה. |
שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה לֹא הָיָה בָּהֶם זָבִים וּמְצֹרָעִים, וּמִשֶּׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה הָיוּ בָּהֶם זָבִים וּמְצֹרָעִים.
לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ שֶׁשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ החטא, הזיבה והצרעת אֵרְעוּ בּוֹ בַיּוֹם.
| רשב"י מלמד את כח העבירה מכך שלפניה ראו ישראל את כבוד ה' ולא יראו מההתגלות, ואחריה יראו אפילו ממשה ומזיו פניו. |
שֶׁעַד שֶׁלֹּא פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? "וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת" (שמות כד יז), לֹא יְרֵאִים וְלֹא מִזְדַּעְזְעִים.
מִשֶּׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בַּעֲבֵרָה, מַה נֶּאֱמַר בָּהֶם? "וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות לד ל).
| הטמאים לא סירבו להוצאתם מהמחנות. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"? מְלַמֵּד שֶׁאַף הַטְּמֵאִים לֹא עִכְּבוּ.
פיסקה ב
[עריכה]על במדבר ה ה-ז
| אם מת הגר ואין לו יורשים – יש להשיב את הגזילה והחומש לכהן (פסוק ח). הדין הזה אינו מופיע בויקרא, ועבורו נשנתה כאן פרשת אשם גזילות, לדברי ר' ישמעאל. |
לָמָּה נֶאֶמְרָה פָּרָשָׁה זֹאת? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'...
אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר" (ויקרא ה כא-כב).
אֲבָל בְּגוֹזֵל הַגֵּר לֹא שָׁמַעְנוּ בְּכָל הַתּוֹרָה!
תַּלְמוּד לוֹמַר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכֹּל חַטֹּאות הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּה'".
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל גּוֹזֵל הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ וּמֵת הגר – שֶׁיְּשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ.
זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה: כָּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְחִסֵּר בָּהּ דָּבָר אֶחָד, וְחָזַר וּשְׁנָאָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר,
לֹא שְׁנָאָהּ אֶלָּא עַל שֶׁחִסֵּר בָּהּ דָּבָר אֶחָד!
| יש לדרוש את הפסוקים כדלהלן. וראו דרשות אחרות על 'לאמור' בפתיחת מכילתא פסחא, בסוטה ה ד, ובספרי דברים כו. |
| ראו מכילתא נזיקין ו, וראו תוספתא ב"ק א ב. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וְכִי יִפְתַח אִישׁ בּוֹר, אוֹ כִי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר" (שמות כא לג),
אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ; אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה", לְהַשְׁווֹת אִשָּׁה לְאִישׁ לְכָל חַטָּאוֹת וּנְזָקִים שֶׁבַּתּוֹרָה!
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם" (שמות כא לד),
וְאוֹמֵר: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב ה).
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה"? – לְתַלְמוּדוֹ הוּא בָּא.
| ראו תוספתא שבועות ג ה: 'אין אדם כופר בעמיתו עד שכופר בעיקר'. דורש "מעל בה'". בכל עבירה שבין אדם לחברו יש גם יסוד שבין אדם למקום. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'... אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ" וְגוֹ' (ויקרא ה כב).
אֵין לִי אֶלָּא בִּמְשַׁקֵּר בְּאֵלּוּ – כִּמְשַׁקֵּר בַּמָּקוֹם. בִּשְׁאָר כָּל דָּבָר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי יַעֲשׂוּ מִכֹּל חַטֹּאות הָאָדָם".
| המעל הוא כפירה בקיום הקב"ה או בקיום החרם, או בסמכות הבעל על אשתו. |
וְאוֹמֵר: "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם" (יהושע ז א), וְאוֹמֵר: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה'" (דברי הימים א י יג),
וְאוֹמֵר בְּעֻזִּיָּה: "צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ" (דברי הימים ב כו יח), וְאוֹמֵר: "וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה יב).
הָא אֵין מְעִילָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שִׁקּוּר.
| "נפש" הוא מונח רחב יותר מ"איש או אשה", כי הוא כולל גם טומטום ואנדרוגינוס. |
טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהוּא".
| כל הגזלנים חייבים באשם חוץ מהקטנים, שאין בהם דעת. |
מַשְׁמָע מֵבִיא אֶת אֵלּוּ וּמֵבִיא אֶת הַקָּטָן?
אָמַרְתָּ: מָה אִם עֲבוֹדָה זָרָה חֲמוּרָה, פָּטַר בָּהּ אֶת הַקָּטָן – קַל וָחֹמֶר לְכָל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
| ראו ב"ק ט יא, ותוספתא שם י ו. דורש "הנפש ההיא". |
וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וְלֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא עַד שֶׁמֵּת, הגזלן שֶׁהַיּוֹרְשִׁים פְּטוּרִים? יורשי הגזלן פטורים מאשם
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא". אוֹ, כְּשֵׁם שֶׁפְּטוּרִים מִן הָאָשָׁם כָּךְ יִהְיוּ פְטוּרִים מִן הַקֶּרֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ" (במדבר ה ז).
| ראו ב"ק ג י. בית הדין אינו מעניש את המדליק, אבל יש עליו חובה מוסרית לפצות את הניזק, ואם לא עשה כן נענש בידי שמים. |
מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, הַמַּדְלִיק גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּשַׁבָּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִים מִמֶּנּוּ – שֶׁהוּא נִידּוֹן בְּנַפְשׁוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא".
| הוידוי נעשה בקרבנות חטאת ואשם ובהוצאה להורג (ראו סנהדרין ו ב.) בכל המצבים הללו מדובר על כפרה על החטא. ר' נתן דורש "הנפש" – מי שהתחייב בנפשו. הוא מרחיב את חובת הוידוי לכל המתים, גם במוות טבעי. יתכן שההרחבה הזאת נגרמת מכך שבטלו מיתות בית דין. |
אֵין לִי אֶלָּא חַטָּאת, שֶׁטְּעוּנָה וִדּוּי. אָשָׁם מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא – וְהִתְוַדּוּ".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה בָּנָה אָב לְכָל הַמֵּתִים, שֶׁטְּעוּנִים וִדּוּי.
פיסקה ג
[עריכה]על במדבר ה ז
| השוו שבועות ה א: שבועת הפיקדון היא על כסף שנמצא אצל הנשבע עצמו, ולא אצל אחר – אפילו לא אצל אביו. הדין הזה מופיע רק כאן, ולא במשנה או בתוספתא. |
שֶׁאִם אָמַר לוֹ: 'תֵּן לִי פִּקָּדוֹן שֶׁהִפְקַדְתִּי אֵצֶל אָבִיךָ', וְהוּא אוֹמֵר: 'לֹא הִפְקַדְתָּ', 'מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי', וְאָמַר: 'אָמֵן',
לְאַחַר מִכֵּן הוֹדָה, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא חַיָּב? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ", וְלֹא עַל מַה שֶּׁעָשָׂה אָבִיו.
| אם הגזילה אבדה, נאכלה או נמכרה – משלם את ערכה ועוד חומש. כאן נוסף שאפילו אם השיב את הגזילה בעין – אינו נפטר מהחומש! |
אֵין לִי אֶלָּא עִקַּר דָּמִים; חֹמֶשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ".
| החומש הוא 25% מערך הגזילה. לדעת ר' יאשיה הוא 20%. וראו תוספתא מע"ש ד א, מחלוקת ת"ק ור' אלעזר בר"ש. |
מִשּׁוּם רַבִּי יֹאשִׁיָּה אָמְרוּ: חֻמְשׁוֹ שֶׁל סֶלַע.
| הדרשה מרחיבה את רשימת העשויים לקבל את החזר הגזילה והחומש: לא רק הנגזל או שליחו, אלא גם שליח בית דין, היורש (אם מת הנגזל) או בעל החוב של הנגזל. וראו ב"ק ט ה, שם אוסרים על החזרת הגזילה לבנו או לשלוחו של הנגזל. בתוספתא ב"ק י ה מופיעה דעתו של רשב"א, הנראית קרובה לדרשה שלפנינו: הנגזל יכול למנות שליח, אבל הגזלן לא. |
אֵין לִי אֶלָּא לוֹ וּשְׁלוּחוֹ. מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְהַיּוֹרֵשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ".
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁהָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָנֶה וּבָא בְּבֵית דִּין, וְלֹא הִסְפִּיק לְתִנְּנוֹ עַד שֶׁבָּא בַּעַל חוֹב שֶׁל נִגְזָל.
מִנַּיִן שֶׁמּוֹצִיאִים מִיַּד הַגַּזְלָן וְנוֹתְנִים לְבַעַל חוֹב שֶׁל נִגְזָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ", מִכָּל מָקוֹם!
פיסקה ד
[עריכה]על במדבר ה ח
| רק לגר יתכן שאין גואל, אם מת ערירי. במקרה כזה נכסיו של הגר נתפסים ע"י מי שהגיע אליהם ראשון (ב"ב ד ט), ואם גזלו אותו – החזר הגזילה הוא לכהנים, וראו ב"ק ט יא. |
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל"?
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַגּוֹזֵל אֶת הַגֵּר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וּמֵת הגר, שֶׁיְּשַׁלֵּם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ לַכֹּהֲנִים וְאָשָׁם לַמִּזְבֵּחַ.
| דורש "להשיב" – כל נגזל שניתן להשיב לו. |
| האיש שאין לו גואל הוא הנגזל, ולא הגוזל; שהרי מדובר על השבת הגזילה לגואל. |
אַתָּה אוֹמֵר בַּנִּגְזָל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּגּוֹזֵל?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו", הָא בַּנִּגְזָל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
| המילה "אשם" מסמנת הן את הכסף שנגזל ומושב, הן את הקרבן. כאן מדובר על הכסף, שהרי הקרבן נזכר לחוד. |
אַתָּה אוֹמֵר בַּכֶּסֶף הַכָּתוּב מְדַבֵּר אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בָּאָשָׁם?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו", הֲרֵי אָשָׁם אָמוּר.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן"? בַּכֶּסֶף הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
| הדרשה מסבירה את היחס בין ה' לבין הכהן. |
| הכהנים שמקריבים את איל האשם הם דווקא אלו שזוכים בכסף השבת הגזילה; בניגוד לתוספתא מנחות יג ג, אבל ראו לקמן בסוף הפיסקה שיתכן לתת את איל האשם למשמרת מאוחרת מזו שקיבלה את הגזילה ואת החומש. אם הגזלן הוא כהן, לכאורה הוא יכול להקריב את האשם ולזכות בעצמו בכספים, שהרי אילו היה ישראל מחזיר את גזל הגר, היה הכהן עשוי לזכות בהם; אבל יש שלב שבו הכספים אינם ברשות הגזלן; שהרי כל אנשי המשמר יכולים תיאורטית להקריב את האשם ולזכות בהם, ולכן יוציאו את הכספים מהגזלן ויחלקו אותם לשאר אנשי המשמר. |
אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו".
אֵת שֶׁמְּכַפְּרִים בּוֹ עָלָיו, אֵלּוּ הֵן? אֵלּוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר.
הֲרֵי שֶׁגּוֹזֵל – כֹּהֵן; יִזְכֶּה בּוֹ? וְהַדִּין נוֹתֵן: אִם זָכָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים בהחזר גזל גר שמביא ישראל, לֹא יִזְכֶּה בְּשֶׁל עַצְמוֹ?
הָיָה רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: אִם דָּבָר שֶׁלֹּא זָכִיתִי בוֹ עַד שֶׁלֹּא בָּא לְתוֹךְ יָדִי,
מִשֶּׁבָּא לְתוֹךְ יָדִי – אֵין אַחֵר מוֹצִיאוֹ מִיָּדִי; אם אני מקריב את האשם – אין לשאר אנשי המשמר זכות להוציא את הכספים מידי
דָּבָר שֶׁזָּכִיתִי בוֹ עַד שֶׁלֹּא בָּא לְיָדִי, מִשֶּׁבָּא לְיָדִי – דִּין הוּא שֶׁלֹּא יְהֵא אַחֵר זוֹכֶה וּמוֹצִיאוֹ מִתַּחַת יָדִי!
אָמְרוּ לוֹ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בָּזֶה שֶׁאֵין לַאֲחֵרִים בּוֹ חֵלֶק, תֹּאמַר בָּזֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַאֲחֵרִים חֵלֶק? שהרי לפני שהביא את האשם היה כל כהן במשמר עשוי להקריב אותו ולזכות בכספים.
הוֹאִיל וְיֵשׁ בּוֹ לַאֲחֵרִים חֵלֶק – דִּין הוּא שֶׁיֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וְיִתְחַלֵּק לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר!
| יורשי הגזלן פטורים מהקרבן ומהחומש, וחייבים רק להחזיר את הקרן, וראו לעיל פיסקה ב; אבל אם הקרבן והחומש הגיעו לידי הכהנים – אין מוציאים אותו מידם. |
וְהָלַךְ לְהָבִיא אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאָשָׁם, וְלֹא הִסְפִּיק לְהָבִיא עַד שֶׁמֵּת הגזלן – שֶׁהַיּוֹרְשִׁים פְּטוּרִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו".
כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה עַד שֶׁלֹּא בָּא לְזַפְרוֹנָה,
אֲבָל מִשֶּׁבָּא מִזּוֹפְרִין אָמַר: אֲפִלּוּ אִם נָתַן הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר, וּמֵת – הַיּוֹרְשִׁין פְּטוּרִין, אמנם היורשים פטורים, אבל... אֵין מוֹצִיאִים מִיַּד כֹּהֵן.
| שתי השורות האחרונות בדברי ר' עקיבא מכוונות לטענה שהיורשים פטורים מהחומש ומאשם, שהרי הכפרה לגזלן הושגה בכך שהוא מת; והשוו לעיל פיסקה ב. |
וְהוּא אוֹמֵר "הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן" וְגוֹ' – אֵת שֶׁצָּרִיךְ כַּפָּרָה; יָצָא מֵת, שֶׁכִּפְּרָה לוֹ נַפְשׁוֹ.
| משמרת יהויריב שירתה לפני משמרת ידעיה. על הגזלן לתת קודם את הכסף ואחר כך עליו להקריב את האשם. אם הקריב את האשם תחילה – עליו לתת את הכסף למשמר שבו הקריב, או (כדברי ר' יהודה) להביא אשם נוסף לאחר שיחזיר את הגזילה. |
וְקוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
אוֹ אֲפִלּוּ נָתַן אֶת הָאָשָׁם לִיהוֹיָרִיב וְכֶסֶף לִידַעְיָה יָצָא, וְקוֹרֵא אֲנִי עָלָיו "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן (לוֹ) לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים": יַחֲזֹר הַכֶּסֶף אַחַר הָאָשָׁם.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יַחֲזֹר וְיָבִיא אָשָׁם אַחֵר וְיִתְּנֶנּוּ לִידַעְיָה, וְיִזְכֶּה יְהוֹיָרִיב בְּשֶׁלּוֹ!
פיסקה ה
[עריכה]על במדבר ה ט
| יבול השייך להקדש פטור מתרומות ומעשרות, (וכן ממתנות עניים) – ראו פאה ד ח; אבל אם כבר מירח את התבואה בגורן, ובכך התחייב בתרומות ומעשרות – אינו נפטר מהם ע"י ההקדשה, וראו ספרי דברים קסו, שפרשו את הפסוק מדברים כעוסק בתרומה. |
שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַתְּרוּמָה וּמִן הַמַּעַשְׂרוֹת.
אוֹ אַף מִשֶּׁמֵּרַח? תַּלְמוּד לוֹמַר "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ... תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח ד).
| ראו תרומות ד ה. |
| החובה לתת תרומה חלה גם על פירות וירקות וכו', ולא רק על התבואה. בשלושה תחומים חמורה התרומה מהמעשר: היא נאכלת רק ע"י הכהנים ובני ביתם, ולא ע"י הבעלים; היא חלה גם על ראשית הגז, ולא רק על היבול מהצומח; והיא כרוכה בהעברת הבעלות לכהן, לפיכך מטרתה אינה רק חינוכית אלא גם כלכלית. וראו ספרי דברים קה, שם מרבים את תחולת המעשרות, ומכאן בדרך קל וחומר מוכיחות הדרשות שלפנינו שגם תחולת התרומה רחבה. |
אִיסִי בֶּן עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם מַעֲשֵׂר, הַקַּל, הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל; תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל?
דָּבָר אַחֵר: אִם מַעֲשֵׂר, הַקַּל, שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בְּרֵאשִׁית הַגֵּז – הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל; תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּכֹּל?
אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר: אִם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה" (דברים יד כג) – הֲרֵי הוּא נוֹהֵג בַּכֹּל;
תְּרוּמָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא נוֹהֶגֶת בַּכֹּל!
| מפרש את ה"תרומה" כבכורים, הניתנים כמוה לכהן; וראו גם בכורים ב א. על הכהן להגיע לגורן ולקחת את התרומה, ואילו הביכורים מובאים ("מוקרבים") אליו לירושלים. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כג יט),
אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ מַה יַּעֲשֶׂה בָּהֶם, – תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה",
בָּא הַכָּתוּב וְלִמֵּד עַל הַבִּכּוּרִים, שֶׁיֵּהוּ נְתוּנִים לַכֹּהֲנִים.
פיסקה ו
[עריכה]על במדבר ה י
| המצב הרגיל הוא שהקדשים נאכלים ע"י הבעלים, ואילו המתנות לכהנים הם היוצא-דופן, למרות שרוב הקדשים – חוץ מהששה המפורטים כאן – מגיעים בסופו של דבר לידי הכהנים. |
מָשַׁךְ הַכָּתוּב כָּל הַקֳּדָשִׁים וּנְתָנָן לַכֹּהֲנִים,
וְלֹא שִׁיֵּר מֵהֶם אֶלָּא תּוֹדָה וּשְׁלָמִים וְהַפֶּסַח וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה וּמַעְשֵׂר שֵׁנִי וְנֶטַע רְבָעִי – שֶׁיִּהְיוּ לַבְּעָלִים.
| כהן המביא קרבן, גם שלא בזמן המשמרת שלו – רשאי להקריב אותו בעצמו, אם הוא כשר לעבודה – והוא זוכה במתנות הקשורות לקרבן ובעור הבהמה; וראו ספרי דברים קסח, המגביל את זכות הכהן להקריב שלא במשמרתו, אבל עדיין זכותו היא להקריב את קרבנו שלו; וראו תוספתא מנחות יג ג. |
הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ שֶׁלּוֹ.
| שלוש דרשות העוסקות בגורלם של פירות השנה הרביעית מהנטיעה, המכונים 'נטע רבעי'. התשובה אינה מופיעה בתורה בפירוש. ההלכה היא שהם נאכלים בירושלים ע"י הבעלים – ראו מע"ש ה ב-ד. ר' מאיר לומד זאת מהפסוק שלנו. ר' ישמעאל לומד את ההלכה הזאת מהיקש למעשר שני, הדומה לנטע רבעי בשלוש דרכים, יותר מהדמיון בין נטע רבעי לתרומה, לביכורים או לבכור בהמה (שלשתם ניתנים לכהן), שהוא בדרך אחת או שתים. ר' יהושע לומד את השייכות של נטע רבעי לבעלים מהפסוק העוקב – ויקרא יט כה, ובו המילה "להוסיף", המוכיחה שכבר בשנה הרביעית היו הפירות רכוש הבעלים. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט כד) – קֹדֶשׁ לַבְּעָלִים,
אוֹ קֹדֶשׁ לַכֹּהֲנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ"; בְּנֶטַע רְבָעִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁיְּהֵא לַבְּעָלִים,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
| הכינוי "קדש" לעניין מע"ש ראו דברים כו יג, וראו גם מע"ש ה י. לעניין נטע רבעי ראו ויקרא יט כד. לעניין תרומה ראו במדבר יח יט. לעניין בכורות הבהמה ראו שמות יג יב. |
הֲרֵי אַתָּה דָּן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ, וְנֶטַע רְבָעִי קָרוּי קֹדֶשׁ.
אִם לָמַדְתִּי לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים – אַף נֶטַע רְבָעִי לֹא יְהֵא אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים.
וַהֲרֵי תְּרוּמָה תּוֹכִיחַ, שֶׁקְּרוּיָה קֹדֶשׁ וְאֵינָהּ אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
וְהִיא תּוֹכִיחַ לְנֶטַע רְבָעִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּרוּי קֹדֶשׁ, לֹא יְהֵא אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, העלאה לירושלים וְנֶטַע רְבָעִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם.
אִם לָמַדְתִּי לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים – אַף נֶטַע רְבָעִי לֹא יִהְיֶה אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים!
הֲרֵי בִּכּוּרִים יוֹכִיחוּ, שֶׁטְּעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם, וְאֵינָן אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
וְהֵם יוֹכִיחוּ לְנֶטַע רְבָעִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטָּעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, לֹא יִהְיֶה אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּפִדְיוֹן,
וְנֶטַע רְבָעִי קָרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּפִדְיוֹן.
וְאַל תָּבוֹא תְּרוּמָה וְתוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקְּרוּיָה קֹדֶשׁ אֵינָהּ טְעוּנָה הֲבָאַת מָקוֹם,
וְלֹא בִּכּוּרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטְּעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם אֵינָן קְרוּיִין קֹדֶשׁ!
הֲרֵי בְּכוֹר שֶׁקָּרוּי קֹדֶשׁ, וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, וְאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
וְהוּא יוֹכִיחַ לְנֶטַע רְבָעִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם – לֹא יְהוּ אֶלָּא שֶׁל כֹּהֲנִים!
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ: אָדוּן בִּשְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת כְּאֶחָד: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי קָרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּפִדְיוֹן,
וְנֶטַע רְבָעִי קָרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם וּפִדְיוֹן.
וְאַל תּוֹכִיחַ תְּרוּמָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקְּרוּיָה קֹדֶשׁ אֵינָהּ טְעוּנָה הֲבָאַת מָקוֹם,
וְלֹא בִּכּוּרִים, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁטְּעוּנִים הֲבָאַת מָקוֹם אֵינָן קְרוּיִין קֹדֶשׁ,
וְלֹא בְכוֹר, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּרוּי קֹדֶשׁ וְטָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם אֲבָל אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן.
אֶלְמוֹד דָּבָר מִדָּבָר וְאָדוּן דָּבָר מִדָּבָר. אֶלְמוֹד דָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים מִדָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים,
וְאַל אֶלְמוֹד דָּבָר הַשָּׁוֶה בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים מִדָּבָר שֶׁלֹּא שָׁוֶה בִּשְׁלֹשָׁה דְּרָכִים, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ אֶחָד אוֹ בִּשְׁנַיִם.
אִם לָמַדְתִּי לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים – אַף נֶטַע רְבָעִי לֹא יְהֵא אֶלָּא שֶׁל בְּעָלִים.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: "קֹדֶשׁ" – שֶׁל בְּעָלִים.
אַתָּה אוֹמֵר קֹדֶשׁ שֶׁל בְּעָלִים, אוֹ קֹדֶשׁ לַכֹּהֲנִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" (ויקרא יט כה).
לְמִי מוֹסִיפִים? – לְמִי שֶׁכְּבָר נָתְנוּ לוֹ.
| למרות שרוב הקדשים הם זכותם של הכהנים, יש בהם זיקה לבעלים: זכותו של הבעלים להחליט לאיזה מהכהנים הוא נותן אותם, ואף ליהנות מזכותו זו. רק במקרה המיוחד של גזל הגר אין אחד מהכהנים זוכה בהחזר ובחומש, אלא הם מתחלקים בין כל כהני המשמרת, כאמור לעיל פיסקה ד; והשוו תוספתא מנחות יג ד, שגדולי הכהונה היו נוטלים את הקדשים בזרוע. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: "כֹּל תְּרוּמַת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יח יט),
שׁוֹמֵעַ אֲנִי יִטְּלוּם בִּזְרוֹעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ".
מַגִּיד שֶׁטּוֹבַת הֲנָאַת קָדָשִׁים לִבְעָלֵיהֶם.
| ראו תוספתא פאה ד ג. אם כבר מדד את התרו"מ ונתן לכהנים בכליהם – אינם חייבים לתת לכהנים שהגיעו אחר כך; אבל אם עוד לא העביר את התרו"מ לכליהם של הכהנים – אפילו אם מדד את התרו"מ – יכול בעל הבית לתת את התרו"מ לאיזה כהן שירצה. |
יָכוֹל קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ"!
אוֹ אֲפִילּוּ מָדַד בַּקּוּפָּה וְנִתְוַסְּפוּ אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם; קוֹרְאֵנִי עָלָיו: "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיֶה"?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
| ראו בכורות ח ו, כר' עקיבא: אם הבכור מת לפני 30 יום – מוציאים את סכום הפדיון מידי הכהן. אם הוא מת ביום ה-30 – אין מוציאים אותו מידו. |
יָכוֹל קוֹרֵא אֲנִי עָלָיו: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ אֶת קָדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ".
לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אם הבכור מת ביום השלושים – אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד כֹּהֵן; וְקוֹרֵא אֲנִי עָלָיו: "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה".
פיסקה ז
[עריכה]על במדבר ה יב-יד
| אם יש לבעל עד שאשתו נבעלה – הוא חייב לגרש אותה, למרות שאין שני עדים, ולכן אין מוציאים אותה להורג; וראו סוטה ו ב. אבל אם יש לו רק עדים שהאשה נסתרה עם אדם חשוד, ולא יותר – הוא משקה אותה במים מרים. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ" (דברים כד א) וְגוֹ',
לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים וְהִתְרוּ בָּהּ שיש לו עדים שקנא לה והוכחה שאכן נבעלה לאותו אדם – שֶׁיּוֹצְאָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט.
אֲבָל סָפֵק נִבְעֲלָה, סָפֵק לֹא נִבְעֲלָה, לֹא שָׁמַעְנוּ מַה יַּעֲשֶׂה לָהּ.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ",
הֲרֵי הַכָּתוּב זוֹקְקָהּ שֶׁתְּהֵא שׁוֹתָה הַמַּיִם הַמָּרִים. לְכָךְ נֶאֶמְרָה הַפָּרָשָׁה!
| אשה שהיתה חשודה פעמיים שותה מים מרים פעמיים, כשם שגבר יכול להשקות את אשתו כמה פעמים. |
| ראו סוטה ד א. לעניין עקביא בן מהללאל ראו שני הסברים בעדיות ה ו: שמעיה ואבטליון היו בעצמם גרים ועקביא פקפק בכשרותם, או שטען שהם לא השקו את השפחה המשוחררת מים אמיתיים. |
וּכְדִבְרֵי עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל – אַף הַמְּשֻׁחְרֶרֶת וְהַגִּיּוֹרֶת.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כַּרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן!
כַּלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמַר לָהֶם: "דֻּגְמָה הִשְׁקוּהָ"! וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵּית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.
"וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל", מְעִילָה עַל דְּבַר עֶרְוָה!
אוֹ מְעִילָה עַל דְּבַר מָמוֹן? – כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע",
הֲרֵי מְעִילָה עַל דְּבַר עֶרְוָה, וְלֹא מְעִילָה עַל דְּבַר מָמוֹן.
| ראו גם לעיל פיסקה ב: האשה כופרת בסמכותו של בעלה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם" (דברי הימים א ה כה), וְאוֹמֵר "וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם" (יהושע ז א), וְאוֹמֵר "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעָל" (דברי הימים א י יג),
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה: "צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ" (דברי הימים ב כו יח),
וְאוֹמֵר "וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל", הָא אֵין מְעִילָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שִׁקּוּר.
| אם נאפה – הרי היא אסורה לבעלה; לכאורה קל וחומר שאם בעלה שכב עם אחותה, נאסר עליו לשכב עם אשתו, כי איסור אחות האשה בתוקף כל חייה של האשה, ואילו איסור הניאוף מתבטל אם גירש אותה. הדרשה מציגה את הביטוי "ושכב איש אותה" כעוסק בבעל ולא באיש שבו קינא הבעל. |
כְּשֶׁבָּא אִסּוּר חָמוּר עַל אִסּוּר חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁהוּא אוֹסֵר אֶת אוֹסְרוֹ את האשה על בעלה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֹתָהּ", וְלֹא אֶת אֲחוֹתָהּ.
| קל וחומר נוסף דומה לקודמו; אם הבעל שכב עם חמותו לא נאסרה עליו אשתו, למרות הק"ו לכאורה, שנאמר 'אותה'. הניאוף, למרות שהוא ניתן להתרה ע"י גט, ולמרות שענשו חניקה ולא שריפה, הוא חמור יותר משאר העריות ורק הוא אוסר את האשה על בעלה. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הָאוֹסֵר אוֹסֵר כָּל יָמָיו, כְּשֶׁבָּא אִסּוּר הַקַּל עַל אִסּוּר הַקַּלָּה – אָסַר אֶת אוֹסְרָיו,
מָקוֹם שֶׁהָאוֹסֵר אוֹסֵר כָּל יָמָיו, כְּשֶׁבָּא אִסּוּר חָמוּר עַל אִסּוּר חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁהוּא אוֹסֵר אֶת אוֹסְרָיו?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֹתָהּ" וְלֹא אֶת חֲמוֹתָהּ; "אֹתָהּ" – וְלֹא הָעֶרְוָה.
| עיוור אינו יכול לקנא לאשתו. |
| הבעל אינו רשאי להשקות את האשה אם ידע שהיא מנאפת. |
הָא אִם יָדַע בָּהּ בַּעֲלָהּ – אֵין רַשַּׁאי לְהַעֲרִים עָלֶיהָ וּלְהַשְׁקוֹתָהּ.
| אמנם חכמים המליצו על גירוש האשה אם נפוצה שמועה – אפילו בלי עדים – על ניאוף (ראו סוטה ו א); אבל אין היא אסורה לבעלה. וראו תוספתא סוטה ה ה, שר' מאיר מציג את דברי חכמים הממליצים לגרשה כהמלצה בלבד. לפי הפשט האשה חשודה שנטמאה כאשר נסתרה, ואילו לפי הדרשה היא הותרתה בידי בעלה ("קינוי") ונסתרה עם האדם שבעלה חושד בו, וסביר ביותר שאכן נטמאה איתו. חז"ל מצביעים על האשה כאשמה בוודאות, עם עדים – לפחות בעצם ההיסתרות עם החשוד, ולא רק כחשודה גרידא. |
אוֹ אֵין עֵדִים לְטֻמְאָה וְלֹא לִסְתִירָה? אִם אָמַרְתָּ כֵּן, אַף הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ!
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן:
וְנִסְתְּרָה אֵין עֵדִים – לְטֻמְאָה, אֲבָל יֵשׁ עֵדִים לִסְתִירָה.
| ראו תוספתא סוטה א א, וראו בביאור שם הצעות למשמעות השיעורים הללו. כמובן שלפי הפשט אין משמעות לזמן שבו היא נסתרה מבעלה, שהרי לא מדובר בסתירה עם החשוד אלא בזמן שבו בעלה פשוט אינו יודע היכן היא ועצם המצב הזה מעורר את חשדו. |
סְתִירָה כְּדֵי טֻמְאָה: כְּדֵי לְהַקִּיף דֶּקֶל, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי מְזִיגַת הַכּוֹס.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כְּדֵי לִשְׁתּוֹתוֹ. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: כְּדֵי לִצְלוֹת בֵּיצָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כְּדֵי לִגְמֹתָהּ.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִגְמֹת שָׁלֹשׁ בֵּיצִים זוֹ אַחַר זוֹ.
| בניגוד לסוטה ו ב, וראו שם גם משנה ג: לפי המדרש, אם אין שני עדים על טומאה – היא שותה. העיקרון של צורך בשני עדים גובר על הביטוי "עד", שנראה כ"כל עדות שיש בה"! |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת" (דברים יט טו), שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר 'אֶחָד',
אֶלָּא זֶה בָּנָה אָב: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "עֵד" הֲרֵי הוּא בִּכְלַל שְׁנַיִם, עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב 'אֶחָד'.
| אשת איש שנאנסה – אינה שותה ואם בעלה אינו כהן – מותרת לבעלה; ראו כתובות ד ח. אבל אם בעלה כהן – עליו לגרשה. דורש 'נתפשה' – נאנסה, ראו דברים כב כח. |
| דיני הטומאה אינם תלויים באונס, ואם אשת כהן נטמאה, גם באונס – אינה יכולה לאכול תרומה; קל וחומר שאם נבעלה באונס היא אסורה לבעלה. אבל אשת ישראל מותרת לו. |
סוֹטָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן בִּכְהֻנָּה.
| הקינוי עשוי להיות חובה, כדברי ר' אליעזר – כצורה בריאה של תקשורת וניקוי החשדות – ועלול גם להיות ביטוי של השתלטות של הבעל על אשתו ועל מעשיה, מתוך תאוות שילטון גרידא. יתכן שזאת הסיבה למחלוקת. |
| ר' עקיבא קורא את הביטוי 'נטמאה' גם כפשוטו, כמצב ודאי של האשה עוד לפני שנבדקה במקדש – ואוסר על אשת כהן שנחשדה בניאוף לאכול תרומה, וראו סוטה א ב. ר' ישמעאל לומד את האיסור הזה מעצם האיסור על יחסי מין עם בעלה הכהן, ולומד קל וחומר מגרושה, שאיסורה לבעלה זמני – אבל לכהן נאסרה לעולם. והשוו סוטה ה א, שם דורש ר' עקיבא רק שתי פעמים 'נטמאה' – לבעלה ולבועלה. |
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'נִטְמָאָה', 'נִטְמָאָה' שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? אֶלָּא טְמֵאָה לַבַּעַל, וּטְמֵאָה לַבּוֹעֵל, וּטְמֵאָה לִתְרוּמָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ! וּמָה אִם גְּרוּשָׁה קַלָּה, שֶׁמֻּתֶּרֶת לַחֲזֹר לִמְגָרְשָׁהּ בְּיִשְׂרָאֵל - פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה,
סוֹטָה, חֲמוּרָה - דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא פְּסוּלָה מִן הַכְּהֻנָּה!
| למרות שאין עדי טומאה האשה אסורה לבעלה, בגלל הספק; כלומר עשה ספק כודאי, למרות שאם נאנסה היא מותרת. טומאת שרץ תקפה גם באונס, ומכאן שגם ספק טומאת שרץ דינה כודאי; אבל הסוטה נסתרה ברשות היחיד, ויש בה דעת להישאל אם נבעלה או לא, ומכאן שגם בספק שרץ יש לטמא דווקא ברשות היחיד ובתנאי שהאשה אינה שוטה ויודעת אם נבעלה או לא. וראו גם תוספתא טהרות ו י. |
אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֶּדְךָ, שֶׁלְּעוֹלָם אֵין מַשְׁקִים אֶלָּא עַל הַסָּפֵק.
וּמִיכָּן אַתָּה דָן לְשֶׁרֶץ: וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא עָשָׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן, עָשָׂה סָפֵק כְּוַדַּאי,
כָּאן, שֶׁעָשָׂה אֹנֶס כְּרָצוֹן – דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה סָפֵק כְּוַדַּאי.
וּמַה כָּאן רְשׁוּת הַיָּחִיד – אַף לְהַלָּן רְשׁוּת הַיָּחִיד;
מַה כָּאן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל – אַף לְהַלָּן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל.
מִיכָּן אָמְרוּ: סְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד – סְפֵקוֹ טָמֵא; סְפֵק טֻמְאָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – סְפֵקוֹ טָהוֹר.
אֶת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל – סְפֵקוֹ טָמֵא, וְאֶת שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת לִישָּׁאֵל – סְפֵקוֹ טָהוֹר!
פיסקה ח
[עריכה]על במדבר ה טו
| ראו סוטה א ג ותוספתא שם א ב. יתכן שהטעם האחרון אינו תלוי בזה שלפניו, והסיבה לכך שלא נחשדו על הנידות היא כי הדבר דוחה, ולא בגלל שיש לדבר היתר. |
מִן הַתּוֹרָה הָאִישׁ מֵבִיא אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, אֶלָּא אָמְרוּ מוֹסְרִים לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים בַּדֶּרֶךְ, שֶׁלֹּא יָבֹא עָלֶיהָ.
וְרַבִּי אוֹמֵר: בַּעֲלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ, מִקַּל וָחֹמֶר: וּמַה נִדָּה, שֶׁחַיָּבִים עַל בִּיאָתָהּ כָּרֵת – בַּעֲלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ.
סוֹטָה, שֶׁאֵין חַיָּבִים עַל בִּיאָתָהּ כָּרֵת – אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא בַעֲלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ?
אָמְרוּ לוֹ: כָּל שֶׁכֵּן! הוֹאִיל וְאֵין חַיָּבִים עַל בִּיאָתָהּ כָּרֵת – לֹא יְהֵא בַעֲלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ.
דָּבָר אַחֵר: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּנִדָּה, שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶתֵּר אַחַר אִסּוּרָהּ; תֹּאמַר בְּסוֹטָה, שֶׁאֵין לָהּ הֶתֵּר אַחַר אִסּוּרָהּ?
דָּבָר אַחֵר: נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַסּוֹטוֹת, וְלֹא נֶחְשְׁדוּ עַל הַנִּדּוֹת.
| ר' יהודה מחייב את הבעל לשלם את כל חובות האשה למקדש, וראו גם נגעים יד יב; חכמים מסכימים עימו, אבל מאפשרים לבעל לנכות (מקיץ) לה מכתובתה קרבנות שאינם משפחתיים, מתוך מחשבה שאחרי הטקס מן הסתם יגרש אותה – למרות שאינו חייב לעשות כך. |
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קָרְבָּן שֶׁמַּכְשִׁירָהּ לוֹ, כְּגוֹן זָבָה וְיוֹלֶדֶת – הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ, וְאֵין מְקִיץ מִכְּתֻבָּתָהּ.
וְקָרְבָּן שֶׁאֵין מַכְשִׁירָהּ לוֹ, כְּגוֹן שֶׁקִּפְּחָה נְזִירוּת בְּרֹאשָׁהּ, אוֹ שֶׁחִלְּלָה אֶת הַשַּׁבָּת.
הֲרֵי זֶה מֵבִיא מִשֶּׁלּוֹ – וּמְקִיץ מִכְּתֻבָּתָהּ.
"עֲשִׂירִת הָאֵיפָה" – אֶחָד מֵעֲשָׂרָה בָּאֵיפָה.
| למרות שאין וודאות שהסוטה חטאה, ואילו חטאת מביאים כשיש וודאות כזאת – דווקא קרבן הסוטה הוא מקמח שעורים, כי חז"ל עיצבו את הטקס כעונש ולא כבירור האמת. |
אִם לָמַדְתִּי לְמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא סֹלֶת – אַף זוֹ לֹא תָבוֹא אֶלָּא סֹלֶת! תַּלְמוּד לוֹמַר: קֶמַח.
"שְׂעֹרִים", לָמָּה נֶאֱמַר? שֶׁהָיָה בַּדִּין: הוֹאִיל וּמִנְחַת חוֹטֵא בָּאָה עַל הַחֵטְא, וְזוֹ בָּאָה עַל הַחֵטְא,
אִם לָמַדְתִּי לְמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁאֵינָהּ בָּאָה אֶלָּא חִטִּים – אַף זוֹ לֹא תָבוֹא אֶלָּא חִטִּים! תַּלְמוּד לוֹמַר: שְׂעֹרִים.
| ראו סוטה ב א. |
כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה – כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְהֵמָה.
| אם הוסיף למנחה שמן ו/או לבונה – עבר בלאו, למרות שיכול ללקט את הלבונה. |
כְּשֵׁם שֶׁעוֹבֵר עַל שַׁמְנוֹ, כָּךְ עוֹבֵר עַל לְבוֹנָתוֹ.
אָמַרְתָּ: עַל הַשֶּׁמֶן יְהֵא עוֹבֵר, שֶׁאֵין יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַקְּטוֹ; עַל הַלְּבוֹנָה לֹא יְהֵא עוֹבֵר, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזֹר וּלְלַקְּטָהּ.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה". מַגִּיד שֶׁאִם נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, עוֹבֵר בְּ'לֹא תַעֲשֶׂה'.
וּמִפְּנֵי מַה טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר? מַגִּיד "כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא".
| קנאה לבועל- ראו סוטה ה א. קנאה למעלה – ראו תוספתא סוטה ב ד. דורש את הריבוי 'קנאות': אמנם הבועל אינו שותה מים מרים (למטה), אבל הקנאה של הקב"ה (למעלה) תפגע גם בו! |
"מִנְחַת זִכָּרוֹן", שׁוֹמֵעַ אֲנִי זְכוּת וְחוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַזְכֶּרֶת עָוֹן"!
| ראו תוספתא סוטה א ז. |
| לעניין מידה טובה ומידת פורענות ראו מכות א ז. ר' ישמעאל טוען שהמים גורמים לחשבון כללי של זכויות וחובות האשה, ולאו דווקא בשאלה אם נבעלה או לא. הוא מודה שהמים מזכירים גם זכות, אבל הזכות רק תולה את העונש ודוחה אותו, וראו גם סוטה ג ד, שמשכו את העניין לשאלת לימוד תורה לנשים. הוא דורש לפי המידה "כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט", אבל במקרה שלפנינו הפרשנות הטכנית, שהמנחה מזכירה רק עוון – סותרת את העיקרון התיאולוגי, שמדה טובה מרובה ממדת פורענות. במקרה של סתירה כזאת אין המידה הפרשנית עומדת מול עיקרון תיאולוגי, והיא מתבטלת! |
אֵין לִי אֶלָּא "מַזְכֶּרֶת עָוֹן", מַזְכֶּרֶת זְכוּת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִנְחַת זִכָּרוֹן", מִכָּל מָקוֹם.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "מִנְחַת זִכָּרוֹן" – כְּלָל, "מַזְכֶּרֶת עָוֹן" – פְּרָט. כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט!
אִם אוֹמֵר אַתָּה כֵן, לֹא נִמְצֵאת מִדַּת הַדִּין מְקֻפַּחַת?
שֶׁהָיָה בַּדִּין לְבַעַל הַדִּין לַחֲלֹק: וְכִי אֵיזוֹ מִדָּה מְרֻבָּה, מִדַּת טוֹבָה אוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת? הֱוֵי אוֹמֵר מִדַּת הַטּוֹב!
אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת, הַמְמֹעֶטֶת, הֲרֵי הִיא "מַזְכֶּרֶת עָוֹן" – מִדָּה טוֹבָה, הַמְּרֻבָּה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא מַזְכֶּרֶת זְכוּת!
זֹאת הִיא מִדָּה בַּתּוֹרָה: כָּל כְּלָל וּפְרָט שֶׁדֶּרֶךְ הַדִּין לוֹקָה בּוֹ, נִתְקַיְּמוּ זֶה וָזֶה – אַל תִּלְקֶה דֶּרֶךְ הַדִּין.
כֵּיצַד נִתְקַיְּמוּ זֶה וָזֶה אַל תִּלְקֶה דֶּרֶךְ הַדִּין?
אִם הָיְתָה טְמֵאָה – פֻּרְעָנוּת פּוֹקַדְתָּהּ מִיָּד; וְאִם יֵשׁ לָהּ זְכוּת – זְכוּת תּוֹלָה לָהּ.
שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי הַכָּרַת הָעֻבָּר – דִּבְרֵי אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יִצְחָק אִישׁ הַדָּרוֹם אוֹמֵר: תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".
מַה זֶרַע בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים – אַף זְכוּת תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר.
"לָהֵן מַלְכָּא מִלְכִּי יִשְׁפַּר עֲלָךְ... כֹּלָּא מְטָא עַל נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא, לִקְצָת יַרְחִין תְּרֵי עֲשַׂר" (דניאל ד כד-כו).
| ראו סוטה ג ה. רבי מנסה לטעון שאם תלתה לה הזכות – לאחר שנגמרה זכותה היא מתה בדרך של הסוטה, ומתברר שאכן סטתה, אבל ר' שמעון מצפה שהעניין ייוודע מייד כשהיא שותה, וראו שם בתחילת משנה ד. |
אִם אוֹמֵר אַתָּה שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים הַמְאָרְרִים – מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָּל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת.
וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, וְיֹאמְרוּ: טְמֵאוֹת הָיוּ, אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶם זְכוּת.
רַבִּי אוֹמֵר: אֲנִי אַכְרִיעַ! אִם הָיְתָה טְהוֹרָה – סוֹפָהּ לָמוּת כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם.
וְאִם הָיְתָה טְמֵאָה – סוֹפָהּ לָמוּת "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (במדבר ה כז).
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: וְכִי מִי מוֹדִיעַ לְכָל הָעוֹמְדִים שֶׁסּוֹף זוֹ לָמוּת "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ"?
אֶלָּא כֵיוָן שֶׁהָיְתָה שׁוֹתָה – פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וּכְמִין שַׁרְבִיטִין הָיוּ מִזְרָקִין בָּהּ.
וְהֵן אוֹמְרִים: מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא הָעֲזָרָה!
פיסקה ט
[עריכה]על במדבר ה טז
| ראו תוספתא סוטה א ד. דורש "אותה" ולא את חברתה. הדרשות מצטטות משנה ותוספתא ומסתפקות בכך. |
| ראו סוטה א ו |
| ראו סוטה א ה |
פיסקה י
[עריכה]על במדבר ה יז
| הקדושה חלה על המים – כמו על מנחות וקרבנות במקדש – רק מהזמן שהיו בכלי שרת; וראו לדוגמא מנחות יב א. |
| הדרשה משווה בין טקס ההזאה לטיהור הטמאים, שיש בו כלי עם מים ואפר פרה אדומה – לטקס השקאת הסוטה, שגם בו יש מים ועפר, וגם הוא נועד לטהר את האשה מחשד. למרות הדמיון יש גם הבדל: בטקס הסוטה כלי המים הוא מחרס דווקא, ואילו את ההזאה ניתן לעשות בכל כלי, ראו פרה ה ה. |
שֶׁהָיָה בַדִּין: הוֹאִיל וְעָפָר וּמַיִם מְקַדְּשִׁים בְּפָרָה, וְעָפָר וּמַיִם מְקַדְּשִׁים בְּסוֹטָה,
אִם לָמַדְתִּי לְפָרָה שֶׁעָשָׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶשׂ – אַף סוֹטָה, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶשׂ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בִּכְלִי חֶרֶשׂ", מַגִּיד שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ כָּל הַכֵּלִים כִּכְלִי חֶרֶשׂ.
| דורש חרש-חדש. לעניין הכלי ראו סוטה ב ב. |
| דורש 'יהיה': ת"ק קורא מצווה שיהיה עפר, ואם אין – מביא עפר ומניחו בקרקע המשכן ואז מניח על המים; איסי בן עקביא קורא 'יהיה' בעתיד, בבית המקדש. איסי בן מנחם מגן על ת"ק וטוען שריבוי המקדש אינו צריך פסוק, אלא הוא בא בקל וחומר. |
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁאִם לֹא הָיָה שָׁם עָפָר – מֵבִיא עָפָר מִמָּקוֹם אַחֵר וְנוֹתְנוֹ לַמָּקוֹם, מִפְּנֵי שֶׁהַמָּקוֹם מְקַדְּשׁוֹ.
אִיסִי בֶּן עֲקַבְיָה אוֹמֵר: לְהָבִיא אֶת קַרְקַע בֵּית עוֹלָמִים.
אִיסִי בֶּן מְנַחֵם אוֹמֵר: אִם הַמְּטַמְּאוֹ טֻמְאָה קַלָּה – עָשָׂה בָהּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כַּמִּשְׁכָּן.
סוֹטָה, חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁנַּעֲשֶׂה בָהּ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ כַּמִּשְׁכָּן!
| כאן עומדת הדרשה על ההשוואה בין טקס הסוטה לטקס הזאת המים לטיהור, שהוזכרה לעיל: לכתחילה צריך להניח את העפר על המים, אבל אם הפך את הסדר בדיעבד – יצא, כדעת ר' שמעון בתוספתא פרה ו ב. הדרשה מלמדת שר' שמעון מכשיר גם מי סוטה שהגיעו לכלי אחרי העפר. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת" וְגוֹ' (במדבר יט יז).
נֶאֱמַר כָּאן עָפָר וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עָפָר; מָה עָפָר הָאָמוּר כָּאן – עָפָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם, אַף לְהַלָּן – עָפָר עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
מַה לְּהַלָּן, אִם הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם יָצָא – אַף כָּאן, אִם הִקְדִּים עָפָר לַמַּיִם יָצָא.
| כמות העפר אינה מוגדרת, בתנאי שיראה לעין שיש עפר במים; וראו תוספתא סוטה א ו, כר' ישמעאל. |
שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בַּתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ: אֵפֶר פָּרָה, וְעָפָר סוֹטָה וְרֹק יְבָמָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַף דַּם הַצִּפּוֹר.
פיסקה יא
[עריכה]על במדבר ה יח
| הביטוי "לפני ה'" חוזר בפס' טז וכאן, ושניהם רומזים לשער המזרח שליד שער ניקנור, ראו סוטה א ה. |
| הפריעה אינה המצב הרגיל, ומכאן שבנות ישראל מכסות את ראשיהן בדרך כלל. כך גם במקרה של תמר, שקרעה את בגדיה והניחה אפר על ראשה. לדברי ר' יהודה ראו גם סוטה א ה-ו. |
דָּבָר אַחֵר: לִמֵּד עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵן מְכַסּוֹת רָאשֵׁיהֶן.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר: "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ" (שמואל ב יג יט).
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיָה בֵּית חֲלִיצָתָהּ נָאֶה – לֹא הָיָה מְגַלֵּהוּ, וְאִם הָיָה שְׂעָרָהּ נָאֶה – לֹא הָיָה סוֹתְרוֹ.
הָיְתָה מְכֻסָּה לְבָנִים – מְכַסֶּה שְׁחוֹרִים; הָיוּ שְׁחוֹרִים נָאִים לָהּ – מַפְשִׁיטָן וּמַלְבִּישִׁים אוֹתָהּ כְּעוּרִים.
הָיוּ עָלֶיהָ כְּלֵי זָהָב – קַטְלָאוֹת וּנְזָמִים וְטַבָּעוֹת – מְסַלְּקָם הֵימֶנָּה כְּדֵי לְנַוְּלָהּ.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵין מְנַוְּלִים בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.
אֶלָּא: "לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה", סָדִין שֶׁל בּוּץ הָיָה פוֹרֵס בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם.
כֹּהֵן פּוֹנֶה לַאֲחוֹרֶיהָ וּפוֹרְעָהּ, כְּדֵי לְקַיֵּם בָּהּ מִצְוַת פְּרִיעָה.
אָמְרוּ לוֹ: כְּשֵׁם שֶׁלֹּא חַסְתָּ עַל כְּבוֹד הַמָּקוֹם, כָּךְ אֵין חָסִין עַל כְּבוֹדָהּ.
אֶלָּא כָּל הַנִּוּוּל הַזֶּה מְנַוְּלָהּ, כָּל הָרוֹצֶה לִרְאוֹת בָּא וְרוֹאֶה, חוּץ מֵעֲבָדֶיהָ וְשִׁפְחוֹתֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בָּהֶן.
אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים, אֶחָד קְרוֹבִים וְאֶחָד רְחוֹקִים – מֻתָּרִים לִרְאוֹתָהּ.
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה" (יחזקאל כג מח).
| ראו סוטה ב א. העמסת המנחה על ידי האשה מיועדת לגרום לה לוותר על הטקס ובסופו של דבר להציל את חייה. |
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם כָּךְ חָס הַמָּקוֹם עַל עוֹבְרֵי רְצוֹנוֹ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יָחוּס עַל עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ.
| התכונות הפלאיות של המים מתרחשות בזמן שהם בידי הכהן. דורש 'יהיו'- יתהוו. הדרשה 'דבר אחר' דורשת 'מרים'-ממררים-מערערים: המים ממררים את חיי הסוטה וממיתים אותה – או שהם מנקים אותה מחשד ומעוון. |
דָּבָר אַחֵר: נִקְרְאוּ "מָרִים" עַל שֵׁם סוֹפָן, שֶׁמְּמָרְרִין אֶת הַגּוּף וּמְעַרְעֲרִין אֶת הֶעָוֹן.
פיסקה יב
[עריכה]על במדבר ה יט
| נוסח ההשבעה נתון מראש, ואינו ניתן לשינוי; לכן, בניגוד לשבועת ביטוי, אין לאשה זכות להשבע בעצמה אלא היא חייבת להיענות לנוסח הנתון ע"י הכהן. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: נֶאֱמַר כָּאן שְׁבוּעָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (ויקרא ה ד) שְׁבוּעָה.
מַה שְּׁבוּעָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן הִיא נִשְׁבַּעַת מֵאֵלֶיהָ – אַף שְׁבוּעָה הָאֲמוּרָה כָּאן הִיא נִשְׁבַּעַת מֵאֵלֶיהָ.
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן" – הַכֹּהֵן מַשְׁבִּיעַ, וְאֵינָהּ נִשְׁבַּעַת מֵאֵלֶיהָ.
| ראו סוטה ז א. ר' יאשיה לומד מהביטוי "אל האשה", בניגוד לטקס החליצה, שבו יש להקפיד על לשון הקדש (שם משנה ב). ר' ישמעאל לומד את ההלכה מעצם העובדה שהאשה עונה אחרי הכהן 'אמן אמן'. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אִם יְבָמָה, קַלָּה, לֹא עָשָׂה בָּהּ כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת כִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ,
סוֹטָה, חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא נַעֲשֶׂה בָּהּ כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת כִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה" – בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהִיא שׁוֹמַעַת, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן".
אִם אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, כֵּיצַד אָמְרָה אָמֵן אָמֵן?
| בדברי הכהן יש אלה – קללה אם סטתה – ושבועה שלא סטתה. על שתיהן עונה האשה "אמן אמן", והשוו סוטה ב ה, שם מתוארת גם השבועה עצמה כקללה וכהרחבתה, בניגוד לתוספתא סוטה ב ד. |
| ראו בתחילת הפיסקה, שהכהן מנסח את השבועה ואינו מניח לאשה ליזום את הנוסח. |
| השוו סוטה א ד, שהעבירה את האיום והשיחה עם האשה מהכהן לבית הדין הגדול. ההעברה מבטאת את המאבק בין חז"ל לכהנים הצדוקים על השליטה במקדש, וראו גם יומא א, א-ד. כאן האיום הוא ע"י הכהן, והוא נוסף לנוסח השבועה. |
אוֹמֵר לָהּ: הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה.
הַרְבֵּה קִדְּמוּךְ וְנִשְׁטְפוּ. אַל תִּגְרְמִי לַשֵּׁם הַגָּדוֹל הַנִּכְתָּב בִּקְדֻשָּׁה שֶׁיִּמָּחֶה עַל הַמָּיִם!
אוֹמֵר לְפָנֶיהָ דִּבְרֵי הַגָּדָה, מַעֲשִׂים שֶׁאֵרְעוּ בַּכְּתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים.
כְּגוֹן: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו יח).
וְאוֹמֵר לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָן כְּדַיי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפְּחוֹת בֵּית אָבִיהָ כְּדַיי בָּהֶם.
| ראו תוספתא סוטה א ג: ר' ישמעאל, בניגוד למשנה ולאיום דלעיל, מתייחס גם לאפשרות שהאשה לא נטמאה, ואז שתיית המים לא תזיק לה. |
אוֹמֵר לָהּ: בִּתִּי, אוֹמַר לָךְ הַמַּיִם הַמָּרִים הָאֵלּוּ לָמָּה הֵם דּוֹמִים:
לְסַם יָבֵשׁ הַנִּתָּן עַל גַּבֵּי בָּשָׂר חַי – וְאֵין מַזִּיקוֹ; כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא מַכָּה – מַתְחִיל לְחַלְחֵל.
אַף אַתְּ, אִם טְהוֹרָה אַתְּ – שְׁתִי וְאַל תִּמָּנְעִי, וְאִם טְמֵאָה אַתְּ – הִנָּקִי המנעי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה.
פיסקה יג
[עריכה]על במדבר ה כ
| למרות שהחשוד בעל את האשה שלא כדרכה, וממילא היא אינה בהריון – המעשה עושה אותה לסוטה והמים גורמים למותה. |
שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכִי נִטְמֵאת"!
| למרות שהסריס (עקר) אינו גורם להתעברות האשה – יכול הבעל לקנא בו. |
| הסריס יכול לקנא לאשתו ולהשקות אותה במים, אבל אם האשה היא איילונית (עקרה) היא אינה שותה; וראו סוטה ד ד. |
"מִבִּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ" – לְהָבִיא אֶת אֵשֶׁת הַסָּרִיס.
עַל הַכֹּל הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ.
פיסקה יד
[עריכה]על במדבר ה כא
| שבועת הדיינים, המכונה שבועת המודה במקצת, מופיעה בשמות כב י בלי אלה. הדרשה טוענת שגם היא כוללת אלה. השבועה הנ"ל מכונה שם "שבועת ה'", והוא הדין לשבועת הסוטה. וראו גם מכילתא נזיקין טז. |
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ שְׁבוּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה,
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה.
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ שְׁבוּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט בְּאַחַת מֵהֶן שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א,
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל הַשְּׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינָן אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א.
| האלה (קללה) עומדת מאחורי כל שבועה, ומאיימת על הנשבעים. יש לה תוקף אלוהי, ולכן אין לזלזל בה; וראו מכילתא נזיקין טז. וכן שבועות ד יג. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ויקרא ה א),
אֵין לִי אֶלָּא אָלָה. מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁבוּעָה כְּאָלָה? – הֲרֵי אַתָּה דָן:
נֶאֱמַר כָּאן אָלָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן אָלָה.
מָה אָלָה הָאֲמוּרָה כָּאן, עָשָׂה שְׁבוּעָה כְּאָלָה – אַף אָלָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, עֲשֵׂה שְׁבוּעָה כְּאָלָה.
וּמָה אָלָה בְּיוֹ"ד הֵ"א – אַף שְׁבוּעָה בְּיוֹ"ד הֵ"א.
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ שְׁבוּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפֵרַט לְךָ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶם שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א,
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְהוּ אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א.
| הציבור אינו סובל בגלל חטאה של הסוטה, וראו גם מכילתא שבתא א, על פס' יד. |
| העונש של הסוטה הוא דווקא בזמן שישראל על אדמתם, ולא בזמן הגלות, שבה הם בתוך עם אחר שאינו מכיר אותם; וראו סוטה ט ט, שבוטלו מים המרים. |
"בְּתוֹךְ עַמֵּךְ", הַפְרֵשׁ בֵּין אָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁמַּכִּירִין אוֹתוֹ לְאָדָם הַמִּתְנַוֵּל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ.
פיסקה טו
[עריכה]על במדבר ה כא-כב
| ראו סוטה ה א. דורש את הכפילות; וראו לעיל ח, דרשה דומה על הריבוי "קנאות". ר' יוסי הגלילי מוסיף מסקנה, שהמביא זכות לחברו יזכה גם הוא למה שזכה חברו. על עצם ההנחה שמידה טובה מרובה ראו מכות א ז. |
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: זֶה בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל.
אַתָּה אוֹמֵר זֶה בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל, אוֹ אֵינָהּ אֶלָּא בִּטְנָהּ וִירֵכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ" (במדבר ה כז), הֲרֵי בִּטְנָהּ וִירֵכָהּ שֶׁל נִבְעֶלֶת אָמוּר.
הָא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ"? זֶה בִּטְנוֹ וִירֵכוֹ שֶׁל בּוֹעֵל.
מַגִּיד הַכָּתוּב, כְּשֵׁם שֶׁהַפֻּרְעָנוּת פּוֹקַדְתָּהּ – כָּךְ הַפֻּרְעָנוּת פּוֹקַדְתּוֹ.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת, מְמֹעֶטֶת - הַמֵּבִיאָ תַּקָּלָה לַחֲבֵרוֹ הֲרֵי הוּא כְּיוֹצֵא בוֹ;
קַל וָחֹמֶר לְמִדַּת הַטּוֹב, מְרֻבָּה.
| ראו סוטה ב ה. לדברי ר' מאיר יכול לגלגל עליה גם הבטחה לעתיד. חכמים מסכימים שמגלגל עליה שבועות נוספות, אבל לדעתם כולן על העבר. וראו פירוש ספורנו שם, שהאשה עונה אמן על הקללה ואמן על הברכה. |
וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים בַּדָּבָר, אֶלָּא אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, וְאִם נִטְמֵאתִי יָבֹאוּ לָהּ פירוש פשט.
אָמֵן עִם אִישׁ זֶה, אָמֵן עִם אִישׁ אַחֵר; אָמֵן אִם אֲרוּסָה, אָמֵן אִם נְשׂוּאָה; אָמֵן אִם שׁוֹמֶרֶת יָבָם, אָמֵן אִם מִשֶּׁנִּתְיַבַּמְתִּי.
זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וּתְהֵא אֲסוּרָה לוֹ – עַל אוֹתָהּ הַשָּׁעָה הוּא מַתְנֶה עִמָּהּ לדעת חכמים אינו מתנה על העתיד אלא על ההווה והעבר.
| חוזר על הנאמר בפיסקה יד, ומוסיף את ענייני עניית "אמן" וגלגול השבועה. לעניין עניית ה"אמן", ראו גם שבועות ג יא, "מפי אחרים", וכן בתחילת פרקים ד, ה שם. |
כָּךְ פּוֹרְטַנִי בְּכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אֶלָּא בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה.
הוֹאִיל וּפָרַט בְּאַחַת מֵהֶם שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א – אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינָן אֶלָּא בְּיוֹ"ד הֵ"א.
| ראו מכילתא כספא כ לפס' א: על שבועת הדיינים (היא שבועת המודה במקצת הטענה) יש לענות 'אמן', אחרת היא מוגדרת כשבועת שוא. |
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינָן אֶלָּא בְּ"אָמֵן".
אַבָּא חָנִין אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לְהָבִיא אֶת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים, שֶׁתְּהֵא בְּאָמֵן.
שֶׁאִם אֵין עוֹנֶה אַתָּה אַחֲרָיו אָמֵן, אַתָּה עוֹשֶׂה שְׁבוּעַת שָׁוְא.
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ שְׁבוּעוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט בְּאַחַת מֵהֶם שֶׁמְּגַלְגְּלִים עָלֶיהָ אֶת הַיָּשָׁן כדעת חכמים לעיל, ולא כר' מאיר..
אַף פּוֹרְטַנִי בְּכָל שְׁבוּעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיִּגַלְגְּלוּ עָלֶיהָ אֶת הַיָּשָׁן.
| את הסוטה לא ביקש בעלה להשביע לפני שהתרה בה, ואילו שותפים ואריסים שחלקו רצו להשביע זה את זה כבר כשחלקו בחשד גזילה, אבל שנינו "אינו יכול להשביעו" – אלא אם התחייבו בשבועה ממקום אחר – ראו שבועות ז ח. |
גְּזֵלוֹת, שֶׁנִּתְבְּעוּ מִקֹּדֶם – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּגַלְגְּלוּ עָלֶיהָ אֶת הַיָּשָׁן?
פיסקה טז
[עריכה]על במדבר ה כג
"וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הַכֹּהֵן" (במדבר ה כג), שׁוֹמֵעַ אֲנִי כָּל אָלוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מפרשיות בחוקותי וכי תבוא? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הָאֵלֶּה".
| דוקא הכהן כותב, ולא הבעל; למרות שהבעל יכול לכתוב גט. |
וּמַה "וְכָתַב" הָאָמוּר לְהַלָּן – כָּשֵׁר בְּכָל אָדָם, אַף "וְכָתַב" הָאָמוּר כָּאן כָּשֵׁר בְּכָל אָדָם! – תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַכֹּהֵן".
| ראו סוטה ב ד. בניגוד לגט – ראו גיטין ב ג, ובדומה לכתיבת ספר תורה – ראו ספרי דברים קס, וכן מגילה ב ב. |
מִכָּאן אָמְרוּ: אֵין כּוֹתְבִים לֹא עַל הַלּוּחַ, וְלֹא עַל הַנְּיָר, וְלֹא עַל הַדִּיפְתְּרָא, אֶלָּא בִּמְגִלָּה; שֶׁנֶּאֱמַר: "בַּסֵּפֶר".
וְאֵינוֹ כּוֹתֵב לֹא בְּקוֹמוֹס וְלֹא בְּקַנְקַנְתּוּם, אֶלָּא בִּדְיוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים", כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לִמָּחוֹת.
| השוו תוספתא שבת יד ד, שם ר' ישמעאל הוא שקובע ששורפים ספרי מינים בשלמות ואילו ר' יוסי הגלילי קודר (קורע) את האזכרות שבהם. |
אָמַר הַמָּקוֹם: סֵפֶר שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם,
סִפְרֵי מִינִים, שֶׁמַּטִּילִים אֵיבָה וְשִׂנְאָה וְקִנְאָה וּבַעֲלֵי דְבָבוּת – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּמָּחוּ מִן הָעוֹלָם.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: סִפְרֵי מִינִים, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? קוֹדֵר אֶת הָאַזְכָּרוֹת – וְשׂוֹרֵף אֶת הַשְּׁאָר.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שׂוֹרֵף אֶת כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה.
| השוו לעיל פיסקה יא. מתי הופכים המים להיות מרים? |
פיסקה יז
[עריכה]על במדבר ה כד-כו
| ראו סוטה ג ב-ג. ר' עקיבא כר' שמעון, שהשקיית האשה היא אחרי הקטרת המנחה, ולכן פס' כד נראה מיותר. |
מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה"? שֶׁאִם נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה איני רוצה לשתות,
מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ, וּמַשְׁקִים אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
| חכמים רואים את פס' כד כעיקר, בשיטת ת"ק שם, וכך לדעתם יש להסביר את פס' כו: ההשפעה של שתיית המים ניכרת רק אחרי שהקטיר הכהן את המנחה. סדר הדברים לדעת חכמים הוא: קבלת השבועה, מחיקת המגילה ושתיית המים, והקטרת הקומץ. ר' שמעון ור' עקיבא מחליפים את שני האחרונים. |
וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה"? שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִים בַּסּוֹטָה:
עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה, וְעַד שֶׁלֹּא קָרַב הַקֹּמֶץ, וְעַד שֶׁלֹּא קִבְּלָה עָלֶיהָ אֶת הַשְּׁבוּעָה.
| לשיטת ר' עקיבא מוחקים את המגילה אחרי הקטרת הקומץ. אם אז סירבה לשתות או הודתה שנאפה – מכריחים אותה לשתות בכל זאת, ולא שופכים את המים. וראו תוספתא סוטה ב ב-ג. לשיטת ר' אחי אין המים נשפכים אלא נשמרים לסוטה אחרת. |
וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
רַבִּי אָחַי בְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מַשְׁקִים בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת.
| לא ברור מדוע הנידה אינה שותה, וראו סוטה ד, שהדין הזה אינו נזכר במשנה. |
"מִיַּד הָאִשָּׁה" – שֶׁאִם פֵּרְסָה נִדָּה, לֹא הָיְתָה שׁוֹתָה.
| ראו מנחות ה ו. ההנפה היתה ממזרח למזבח – וראו במדבר ג לח, וההגשה ("הולכה") – מדרום מערב לו. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם" (שמות כט כז), מַקִּישׁ הֲרָמָה לִתְנוּפָה:
מַה תְּנוּפָה, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא – אַף הֲרָמָה כֵּן; וּמַה הֲרָמָה, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד – אַף תְּנוּפָה מַעֲלֶה וּמוֹרִיד.
מִיכָּן אָמְרוּ: מִצְוַת תְּנוּפָה – מוֹלִיךְ וּמֵבִיא, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, זֹה הִיא מִצְוַת תְּנוּפָה.
"לִפְנֵי ה'" – בַּמִּזְרָח, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "לִפְנֵי ה'" הֲרֵי הוּא בַּמִּזְרָח, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב.
"וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ" – לִמֵּד עַל מִנְחַת סוֹטָה, שֶׁטְּעוּנָה תְּנוּפָה וְהַגָּשָׁה.
| סיום הפיסקה כדעת ר' עקיבא בתחילתה. |
"וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה" – לָעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ.
פיסקה יח
[עריכה]על במדבר ה כז
| ראו סוטה א ז, "ושאר הגוף לא פלט". |
| ראו שם, "בירך התחילה בעבירה תחילה" וכו', וראו גם תוספתא סוטה ד ד, וכן מכילתא פסחא ז, וכן שם ויהי א. הדגש הוא על סדר הפורענות, המתקדם ממי שהתחיל ועד למכלול כולו: במבול נמחו בני האדם תחילה ואחריהם בעלי החיים; הסנוורים הכו באנשי סדום שבפתח תחילה, ואחריהם בשאר העיר; פרעה נהרג ראשון, ואחריו שאר חילו; ואת הריגת אנשי עיר הנידחת יש לקיים לפני השמדת הבהמה והרכוש. בסיום הדרשה מופיע קל וחומר, שאינו עוסק באיברי הגוף אלא בדוגמאות האחרות, ומסקנתו שמי שהתחיל במצווה יזכה ליהנות ראשון משכרה. |
אֵבֶר שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ יַתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה" (בראשית ז כג).
מִי שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הִתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים" (בראשית יט יא).
מִי שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הָיְתָה מַתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת!
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ" (שמות יד ד).
פַּרְעֹה הִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הִתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא לְפִי חָרֶב... וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ" (דברים יג טז).
מִי שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הִתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת!
אַף כָּאן: "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ", אֵבֶר שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הוּא מַתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת!
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְמֹעֶטֶת, אֵבֶר שֶׁהִתְחִיל בַּעֲבֵרָה – מִמֶּנּוּ הִתְחִיל הַפּוּרְעָנוּת,
קַל וָחֹמֶר לְמִדַּת הַטּוֹב מְרֻבָּה!
| האלה היא קללה, והשבועה היא קללה מותנית: אם לא אקיים את השבועה – אקולל כמו הסוטה. וראו את הצימוד בין השתים גם לעיל פיסקה יד. הצדיקים מתיחסים לרשעים כמקוללים, והרשעים מתיחסים לצדיקים כמבורכים, ומברכים איש את רעהו שיזכו בגורל הצדיקים. |
לִשְׁבוּעָה, שֶׁיְּהוּ נִשְׁבָּעִין בָּהּ: "שֶׁיְּאָרְעֵךְ כְּשֵׁם שֶׁאֵרַע לִפְלוֹנִית"!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירָי" (ישעיה סה טו).
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים שֶׁהָרְשָׁעִים – שְׁבוּעָה לַצַּדִּיקִים. וּמִנַּיִן שֶׁהַצַּדִּיקִים – בְּרָכָה לָרְשָׁעִים?
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ" (ירמיה ד ב),
וְאוֹמֵר: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית יב ג).
וְאוֹמֵר: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל" (בראשית מח כ).
פיסקה יט
[עריכה]על במדבר ה כח
| ר' ישמעאל קורא את הביטוי "וטהורה היא" כדין: שהסוטה היתה טמאה ועכשיו נטהרה, ולא כהמשך התנאי "אם לא..." מכאן הוא מסיק שלפני הטקס היא אסורה לבעלה, וראו דרשה אחרת בסוטה ה א. אבל אחרי הטקס היא מותרת לו. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי מִי טְמֵאָה, שֶׁהַכָּתוּב מְטַהֲרָהּ? וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא"?
אֶלָּא מַגִּיד הַכָּתוּב, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ שֵׁם רַע – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה בַּמַּיִם הַמָּרִים,
אֶלָּא "אִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא" לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ" (ויקרא כ י).
לֹא שָׁמַעְנוּ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים, וְהִתְרוּ בָהּ – שֶׁהִיא בְּמִיתָה.
יֵשׁ לָהּ עֵדִים וְלֹא הִתְרוּ בָהּ – פְּטוּרָה מִן הַמִּיתָה. הוֹאִיל וּפְטוּרָה מִן הַמִּיתָה, תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ?
אָמַרְתָּ: סָפֵק נִבְעֲלָה סָפֵק לֹא נִבְעֲלָה – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ; קַל וָחֹמֶר לְשֶׁנִּבְעֲלָה וַדַּאי!
אֶלָּא הֲרֵי הִיא בִּכְלַל שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ... כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כד א).
| השוו לדברי ר' עקיבא, לעיל פיסקה ז. |
| לעניין האלה והשבועה השוו לעיל פיסקה יד. האשה אינה ניזוקה מהקללות, כי הן חלות רק אם נבעלה, והשוו לדברי הכהן לה בסוף פיסקה יב לעיל. |
| ראו דברי ר' יהודה בן בתירא בתוספתא סוטה ב ד. נראה שהיתה העדפה של ריבוי בנים זכרים לבנים וארוכים, אבל ההעדפה לא היתה מספיקה כדי לגרום לנשים להסתר מבעליהן; והשוו את דברי ר' ישמעאל לברכות לא ב. |
אָמַר לוֹ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִם כֵּן יֵלְכוּ כָּל הָעֲקָרוֹת וִיקַלְקְלוּ בִּשְׁבִיל שֶׁיִּפָּקְדוּ, וְזוֹ שֶׁיָּשְׁבָה לָהּ – הִפְסִידָה!
אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"? שֶׁאִם הָיְתָה יוֹלֶדֶת בְּצַעַר – יוֹלֶדֶת בְּרֶוַח.
נְקֵבוֹת – יוֹלֶדֶת זְכָרִים; אֶחָד – יוֹלֶדֶת שְׁנַיִם; שְׁחוֹרִים – יוֹלֶדֶת לְבָנִים; קְצָרִים – יוֹלֶדֶת אֲרֻכִּים.
| האיילונית ומי שאינה ראויה לילד אינן שותות, ראו סוטה ד ג ותוספתא סוטה ה ב; אבל אשת הסריס שותה, למרות שאינו ראוי לעבר אותה – ראו סוטה ד ד! |
| ראו בתחילת הפיסקה: אחרי הטקס האשה מותרת לבעלה, והבנים שייולדו לה כשרים. |
הֶחֱזִירָהּ הַכָּתוּב לִכְלָלָהּ.
פיסקה כ
[עריכה]על במדבר ה כט
"זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת" (במדבר ה כט), אֵין לִי אֶלָּא לְשָׁעָה.
| ר' יאשיה לומד מהביטוי "תורת הקנאות" שמצוות סוטה היא לדורות. ר' יונתן קורא את הביטוי כפשטו, כסיום הדיון בסוטה. וראו להלן לח. |
| ראו סוטה ד ה, שלדעת ר' יוסי יוכל הבעל, אם יבריא, להשקות את האשה על סמך הקינוי של בית הדין. |
אוֹ אַף לְהַשְׁקוֹתָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן" (במדבר ה טו),
הָאִישׁ מַשְׁקֶה, וְאֵין בֵּית דִּין מַשְׁקִים.
| ראו סוטה ד א, כר' יונתן. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה יב), לְהָבִיא אֶת הַיְבָמָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" – לְהוֹצִיא אֶת הַיְבָמָה.
מַשְׁמַע מוֹצִיא אֶת הַיְבָמָה וּמֵבִיא אֶת הָאֲרוּסָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "תַּחַת אִישָׁהּ", לְהוֹצִיא אֶת הָאֲרוּסָה.
פיסקה כא
[עריכה]על במדבר ה ל-לא
| הפיסקה נותנת כמה תשובות לשאלת הצורך בביטוי "וניקה האיש ההוא מעוון" (פס' לא): מה חטאו של הבעל? הדרשה הראשונה בשיטת ר' ישמעאל לעיל פיסקה ז, שהקינוי הוא רשות, אבל גם הוא מודה שאם קינא והתרה באשה, והיא נסתרה – חובה עליו להשלים את התהליך ולהשקות את אשתו; אחרת יחול עוון עליו. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא" (במדבר ה יד),
אוֹ, כְּשֵׁם שֶׁעַד שֶׁלֹּא קִנֵּא לָהּ – רְשׁוּת, אַף כָּךְ מִשֶּׁקִּנֵּא לָהּ – רְשׁוּת.
תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה – וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ". חוֹבָה, וְלֹא רְשׁוּת.
"וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה'... וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" (במדבר ה ל-לא),
אִם עָשָׂה לָהּ – וְנִקָּה, וְאִם לֹא עָשָׂה לָהּ – לֹא נִקָּה.
| יסורי המצפון של הבעל עשויים להיות על שגרם למות האשה, או על שהיא נאפה והוא שימש איתה זמן מה. הדרשה מבטיחה לו מחילה. |
אוֹי לִי שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּמֵאָה! – לְכָךְ נֶאֱמַר "וְנִקָּה".
| אפילו אם לא נבעלה, היא נסתרה עם אותו אדם, ולכן היא תשא את עוונה בכל מקרה; והשוו לדברי רשב"א בתוספתא ב ד, שהבזיון שבטקס מכפר לה עליה. |
הוֹאִיל וְהֵבִיאָה עַצְמָהּ לִידֵי דְּבָרִים הַלָּלוּ – אַף הִיא לֹא תֵצֵא מִידֵי פֻרְעָנוּת.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן, וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ"!
| גם אם לא מתה מיד, אם היא אשמה – תמות בצורה שתגלה שסטתה. וראו לעיל פיסקה ח "רבי אומר אני אכריע" וכו'. |
| מבחן מי הסוטה פועל רק אם הבעל נקי מעוון, ואם הוא עצמו חוטא – האשה לא תיענש בהם; הושע קשר את בעלה של הסוטה, אם הוא רודף אחר הזנות – לביטול מקומי של יכולתו להשקות את אשתו; אבל ראו סוטה ט ט, שריב"ז ביטל את טקס ההשקיה לחלוטין. |
וְלֹא כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה,
כִּי הֵם עִם הַזּוֹנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ, וְעַם לֹא יָבִין יִלָּבֵט" (הושע ד יד).
אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וְאַתֶּם רוֹדְפִים אַחַר הַזְּנוּת – אַף הַמַּיִם לֹא יִבְדְּקוּ אֶת נְשֵׁיכֶם.
לְכָךְ נֶאֱמַר "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן" – אֶת עֲוֹן הַהוּא.