ביאור:משנה מסכת בכורות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


מסכת בכורות: קדשים קלים[עריכה]

מבוא לסדר קדשים

דף מפתח לביאור משנה

מבוא למסכת בכורות[עריכה]

המסכת עוסקת בבכור ובמעשר בהמה.

ניתן להשוות את דיני הבהמות הללו לדיני הפירות: גם בשם, וגם בחלק מהדינים דומה דין בכור הבהמה לדין הביכורים, ודין מעשר הבהמה דומה לדין מעשר שני - ראו מע"ש א, ב. עם זאת, קיימים הבדלים אחדים: ראשית, הביכורים והמעשר אינם מוקרבים במקדש, ואילו הבהמות, לפי שמות יג טו - כן. מהבדל זה נובעים דיני המום שאינו רלבנטי בביכורים. קדושת הבכור אינה תלויה בהחלטת הבעלים ואילו קדושת הביכורים כן, שהרי אין לביכורים שיעור. הבחנה שלישית היא בכך שאת המעשר ניתן לפדות בכסף ואילו את הבהמה הטהורה לא.

הבכורות מתחלקים לשלושה סוגים: בכור בקר וצאן אמור לעבור לרשות הכהן ולהיות מוקרב במקדש; בכור של חמור (לדעת הקראים כל בהמה שאינה כשרה לקרבן, אבל חז"ל צמצמו את הפדיון רק לפטר חמור) נפדה בשה, והשה מוקרב במקדש - או נערף ונקבר; ובכור אדם נפדה.

לכאורה יש סתירה בעניין בכורות האדם: משמות יג יג משתמע שפדיון הבן הוא בשה, והוא תחליף להקרבתו, בדומה לסיפור העקידה (בראשית טו, שם הוחלף יצחק באיל). לעומת זאת, בבמדבר ג נראה שהפדיון מחליף את הקדשת הבכורים לכהונה, מעין סיפור שמואל הנביא (שמואל א א, שם מוקדש שמואל לכהן). כידוע הכריעה ההלכה של חז"ל בכיוון השני, ולכאורה אין הרעיון של הקרבת הבכור עולה כלל על הדעת, אבל עיון במסכת מגלה התמודדות עם שאלה זו: הכוהנים אכן מדומים לקרבן, וכך מוקטן הפער בין המקורות השונים. הדמיון מתבטא בעיקר בעניין המומים, שבהם דומה פסול הכהן לפסול הקרבן (ראו לקמן, ז, א.) כך ניתן להסביר את הדיון (בפרק ז) בעניין מומי הכוהנים, ואת הקשר שלו לפרק ח במסכת.

הקדשים הקלים הללו - הבכור המעשר והפסח - מחייבים גם לאחר החורבן, אבל אז נוצרה בעיה, שהרי בקדשים הללו אסור להשתמש ולא ניתן להקריב אותם. את קרבן הפסח היה נוהג רבן גמליאל לשחוט ולאכול גם לאחר החורבן (ראו פסחים ז, ב,) אבל הבכור והמעשר התמימים אינם ניתנים לשחיטה בלי מזבח.

הבכור, לפי במדבר יח טו (ובניגוד לדברים יב יז-יח), ניתן לכהן, ועל הכהן לטפל בו עד שימות או שיפול בו מום. המעשר הוא רכוש ישראל, וגם במקרה שלו יש להמתין שיפול בו מום. הטיפול בבכורים ובמעשרות לא היה משתלם, והמטפלים המתינו בקוצר רוח להזדמנות של המום. חז"ל הפעילו מערכת שלמה לבקרה על עניינים אלו: מונו אנשי מקצוע (שפעלו גם לאחר החורבן, ביבנה - ראו להלן ד, ה,) לבחון את המומים, ולהם היה מותר לקבל שכר על הבדיקה; כמו כן הודיעו שמומים שעלולים היו להיגרם ע"י הרועים - חשודים הרועים שהטילו אותם בכוונה אלא אם הביאו עדים שלא כך היה. החשדות הללו הוטלו בעיקר על הכוהנים, שלהם היה אינטרס להטיל מומים בבכורות. כך המשיכו חז"ל ופגעו בכוהנים שהתחרו בהם על ההנהגה בעבר, למרות שנחרב המקדש והכוהנים איבדו את מרכז הכוח שלהם. מעניין לציין שבמקרה הדומה, לכאורה, של מעשר בהמה - האמינו לרועים אם טענו שהמום נפל מעצמו (ראו לקמן ה, חטיבה III.)

במקרי ספק קבעו חז"ל שאין לכהן זכות לבכור, כי המוציא מחבירו עליו הראיה. וראו גם מבוא למסכת חולין.

פרק א דן בדיני פטר חמור, שלדעת חז"ל הוא המקרה היחיד של בכור בהמה טמאה המקודש. בסופו נערכת השוואה בין דיני פדיון הבכור, דיני פדיון האמה העבריה, דיני היבום ודיני גאולת הקרקעות, ואנו נרמזים על הדמיון בין המצוות הללו.

פרקים ב-ו דנים בעניין בכור הבהמה הטהורה: פרק ב עוסק בהגדרת הבכור, בדרך דומה לזו הנקוטה בפרק א וכן בפרק ח להלן, תוך פירוט והרחבה של מקרי ספק, המאפשרים לא לקיים את דיני הבכורה. פרק ג עוסק בדיני הבכור התמים: הוא פותח בחזקות המבטלות את הספקות, וממשיך בדיני איסור גיזת הבכור. פרק ד מוקדש להיבטים החברתיים הנובעים מדין הבכור בזמן הזה: האיסור להעבירו לכהן לפני הזמן, והחשד בכוהנים על הטלת המום בבכור. פרק ה ממשיך בקו זה, אבל הוא מפרט את ההיתרים: כיצד מוכרים וכיצד אוכלים את בשר הבכור בעל המום, דיני הקזת דם הבכור וההיתר לפגוע בו במקרי סכנה - לצד ההחמרות שנדונו בפרק הקודם. פרק ו מפרט את המומים הפוסלים בהמה לקרבן, רשימה שאחרי החורבן שימשה בעיקר בענייני התרת אכילת הבכורים.

פרק ז, כאמור, ממשיך ומפרט את רשימת המומים הפוסלים כוהנים לעבודה במקדש. בעינינו היום הרשימה הזאת נראית פוגעת בבעלי המום, והערנו על כך שטעמי הפסול של בעלי המום הם אסתטיים, ונובעים מהצורך לשוות כבוד לעבודת המקדש ולא מזלזול בבעלי המום.

פרק ח מוקדש לדיני בכור האדם, ולטקס פדיון הבן. הוא מבחין בין דיני הבכורה לעניין הפדיון לבין דיני הבכורה לעניין הירושה.

הפרק התשיעי והאחרון מוקדש לדיני מעשר בהמה, והוא ערוך בדומה לעריכת הפרקים האחרונים במסכת חולין, שגם הם הוקדשו כל אחד למצווה מסוימת. בהמשך הפרק מופיע טקס ההפרשה של מעשר הבהמה, ונידונות תקלות שונות בו. הטקס - בדומה לטקסים אחרים - מושפע מהדיבור הטקסי מהסגנון "הרי זה מעשר" - סגנון היוצר הקדשה, בדומה לקידושי אשה, להפרשת הביכורים או אף ללשונות הנדרים.

מבנה המסכת בפירוט[עריכה]

פרק א: "הלוקח עובר חמורו" - פטר חמור

  1. צמצום חובת הפדיון
  2. פדיון במקרי ספק
  3. דיני שה הפדיון
  4. פדיונות נוספים

פרק ב: "הלוקח עובר פרתו" - הגדרת הבכור

  1. פטורים מהבכורה
  2. ספקות בבכורה

פרק ג: "הלוקח בהמה" - בכור תמים

  1. חזקות מתירות ספקות
  2. שער הבכור

פרק ד: "עד כמה" - בכור בזמן הזה - היבטים חברתיים

  1. הטיפול ואכילת הבכור
  2. מומחה
  3. חשוד ודיניו

פרק ה: "כל פסולי המוקדשים" - בכור בעל מום

  1. מכירה ואכילת בכור בעל מום
  2. הטלת מום בבכור
  3. נאמנות

פרק ו: "על אלו מומים" - מום בבכורות ובקדשים

  1. הרשימה הבסיסית של אילא
  2. תוספות לרשימת המומים
  3. בעלי מומים שאינם נשחטים

פרק ז: "מומים אלו" - מומים הפוסלים כוהנים

  1. מומים ופרשנותם
  2. רשימה נוספת
  3. כשר באדם ופסול בבהמה

פרק ח: "יש בכור" - פדיון בכור האדם

  1. בכור לנחלה ובכור לכהן
  2. ספקות בענייני פדיון הבן
  3. דיני פדיון הבן
  4. ירושת הבכור

פרק ט: "מעשר בהמה" - מעשר בהמה

  1. תחולה
  2. הפרשת המעשר
  3. תקלות במעשר בהמה