ביאור:משנה מעשר שני פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת מעשר שני: א ב ג ד ה

מסכת מעשר שני עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה

----

מבוא למסכת מעשר שני ומבנה המסכת

קדושת מעשר שני, והרכבו[עריכה]

חטיבה I: מעשר שני כקודשים[עריכה]

ניתן לחלל פירות מעשר שני, אבל אם לא עשה כך - אסור לו לעשות בהם שימוש אחר, אלא או לאכלם או לתת לחברו בחינם, בלי תמורה מפורשת. למעשה אפשר לרמוז ולבצע החלפת מתנות, אבל אין לכנות זאת נתינה "בתמורה".

בתוספתא א, א-ב מתיחסים לכספי המעשר, ולא לפירות. יתכן שהיא מייצגת את התקופה שאחרי החורבן, כשכל המשמעות הפכה לכספית, כי ממילא אין אפשרות לאכול את המעשר.

(א) מעשר שני - אין מוכרין אותו, ואין ממשכנין אותו

ואין מחליפין אותו, ולא שוקלין כנגדו.

ולא יאמר אדם לחברו בירושלים: "הילך יין ותן לי שמן", וכן שאר כל הפירות.

אבל נותנין זה לזה מתנת חנם:


המשנה מבחינה בין מעשר (שני או בהמה) לבין בכור. הבכור, כמו ביכורים ותרומה (ראו ביכורים ב, א.), הוא רכוש הכהן, ואילו המעשרות הם מעין קודשים, אבל הבעלים אוכלים אותם. אמנם הבכור וגם המעשר נחשבים קודשים קלים. להבחנה ביניהם ראו גם בסוף הספרא.

וראו גם קידושין ב, ח.

בסופה חוזרת המשנה לחילול מעשר שני: את חילול המעשר ניתן לעשות רק על מטבע חוקי, והשוו עדיות ג, ב. המטבע צריך להיות שייך למחלל, ונגיש אליו, כלומר שיש לו אפשרות, גם אם קשה - להגיע אליו.

התוספתא א, ה, מתירה לחלל את המע"ש על כסף בבלי, ואף לעשות זאת כשהמחלל נמצא בארץ - בתנאי שהדרכים פתוחות, ויכול עקרונית להגיע לבבל.

גם לקמן ג, ד מתואר חילול 'מרחוק'.

(ב) מעשר בהמה - אין מוכרין אותו תמים חי

ולא בעל מום - חי ושחוט, ואין מקדשין בו האשה.

הבכור - מוכרין אותו תמים חי

ובעל מום - חי ושחוט, ומקדשין בו האשה.

אין מחללין מעשר שני על אסימון מטבע בלי הטבעה, ולא על המטבע שאינו יוצא שאינו הילך חוקי

ולא על המעות שאינן ברשותו:

החטיבה מסודרת בשני חלקים: משנה ג עוסקת במאכל ראוי, והמשך החטיבה עוסק במאכלים שאינם כאלה.

בסוף הפרק יתקיים דיון מה יעשה בדיעבד אם קנה מה שאינו קונה.

חטיבה II: מאכלים ראויים לקניה - וכאלו שלא קנה[עריכה]

(ג) הלוקח בהמה לזבחי שלמים, או חיה שלא ניתן להקריבה לבשר תאוה

דיני הקדושה במה שקנה ממעות מעשר שני.

העור הקנקנים והקליפות הם חולין, ורק החלק הנאכל קדוש.

אי אפשר לקנות מהמעשר דברים שאינם ראויים עדיין לאכילה.

כספי מעשר שני היו חייבים לשמש למאכל, וכדי לחסוך זמן השתדלו לקנות בהם מאכלים יקרים. אחד המאכלים הנפוצים היה בשר, אבל בהמות שניתן להקריב היו קונים ומקדישים לשלמים דווקא, וראו ספרי דברים קז. במגילת המקדש (עמ' 52) נאסר בשר תאוה בירושלים ובסביבתה בכלל, ולא רק מכספי מע"ש. בתוספתא א, ז מסופר על גזירה שבשר התאווה מטמא את הידים, ולכן אין לאכלו מכספי מעשר שני. בירושלמי (א, ב) מותר לחלל כספי מע"ש על חיה ועוף שחוטים אבל לא על החיים.

סדר המאכלים: בשר - יין, הוא על פי סדרם בדברים יד כו.

יצא העור לחולין, אף על פי שהעור מרובה על הבשר.

כדי יין סתומות, מקום שדרכן לימכר סתומות - יצא קנקן לחולין.

האגוזים והשקדים - יצאו קליפיהם לחולין.

התמד, עד שלא החמיץ משקה בהכנה - אינו נלקח בכסף מעשר.

ומשהחמיץ - נלקח בכסף מעשר:


(ד) הלוקח חיה לזבחי שלמים, בהמה לבשר תאוה - לא יצא העור לחולין.

אם רכש בכספי המעשר דבר שאינו ראוי לשימוש, כגון חיה לשלמים - שאי אפשר להקריבה, חייב לאכול כנגד ערכה מכספו, וכאן קנסו אותו, וגם ערך העור בחשבון.

אם קנה יין או פירות עם הכלי שלהם, במקום שניתן לרכוש אותם בלי הכלים - גם הכלים מקודשים, ויאכל כנגד הכלים כאמור במשנה ז.

וראו תוספתא א, ח-י, שמפרטת את המשנה.

כדי יין פתוחות או סתומות, מקום שדרכן לימכר פתוחות

לא יצא קנקן לחולין.

סלי זיתים וסלי ענבים עם הכלי - לא יצאו דמי הכלי לחולין:


המשך רשימת הדברים שאין לקנות בכספי המעשר:

לגבי מים ומלח - ראו עירובין ג, א, שאינם נחשבים מזון, וכן ראו תנחומא תולדות ח, על עשו המעשר את המלח. גם פירות שלא נתלשו, ואינם מוכנים לאכילה (כמו תמד שאינו מוכן, ראו משנה ג), ופירות שירקבו לפני שיגיעו לירושלים - אינם נקנים, כי אינם ראויים למאכל. ואם קנה יאכל כנגדם, כאמור במשנה ז.

(ה) הלוקח מים, ומלח, ופירות המחוברים לקרקע

או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלים - לא קנה מעשר.

חטיבה III: אם קנה ביודעין - קנה[עריכה]

הלוקח פירות, שוגג - יחזרו דמים למקומן.

את הקניה עליו לעשות בירושלים, ואם קנה מחוץ לעיר - אם בטעות - הקניה חוזרת למוכר, כדין מקח טעות, ראו כתובות א, ו. אבל אם ידע שמדובר בכספי מעשר, וקנה פירות שיכול לאכלם בירושלים - אינו יכול להכריח את המוכר להחזיר את כספו, ובדיעבד יאכל אותם בירושלים.

"המקום" הוא כינוי לירושלים, לפי דברים יד כג, וגם דמי השגגה חוזרים לקונה ובסופו של דבר יגיעו לירושלים, שהיא מקומם של הכספים.

והשוו תוספתא ג, ח: שם מדובר על אכילת הפירות, ואם אכלם במזיד יחזרו דמים למקומם במובן שעליו לאכול כנגדם. אם אכל בשוגג אין לרוב החכמים שם פתרון אלא יזעק לשמים ויבקש מחילה.

מזיד - יעלו ויאכלו במקום.
ואם אין מקדש - ירקבו:


(ו) הלוקח בהמה, שוגג - יחזרו דמיה למקומן.

גם בהמה למאכל - עליו לקנות בירושלים. וראו הרחבה ודעות החולקים בתוספתא א, טו.

מזיד - תעלה ותאכל במקום.
ואם אין מקדש - תקבר לאחר שיהרוג אותה על ידי עורה כיוון שקנה במזיד, קנסו אותו שיקבור את הבהמה יחד עם העור, וכך יפסיד את הבשר ואת העור:




חטיבה IV: אם קנה - יאכל כנגדם[עריכה]

(ז) אין לוקחין עבדים ושפחות וקרקעות ובהמה טמאה - מדמי מעשר שני.

בניגוד לשלמים, קרבנות חובה אינם נקנים מכספי המעשר, ואם קנה אותם - דינו כמי שקנה דבר שאינו ראוי למעשר, בדומה למשנה ד-ה לעיל שבהן "לא קנה", ויאכל מכספו כנגדם, כלומר בערכם של הדברים שאינם ניתנים לאכילה.

ראו גם שביעית ח, ח, לגבי הדין ש"יאכל כנגדן". נראה שבמע"ש החמירו יותר מבשביעית, בגלל קדושתו.

הכלל שבסיום המשנה הוא פתיחת פרק ב.

ואם לקח - יאכל כנגדן.

אין מביאין קיני זבים, וקיני זבות, וקיני יולדות, חטאות, ואשמות - מדמי מעשר שני.

ואם הביא - יאכל כנגדם.

זה הכלל: כל שהוא חוץ לאכילה ולשתיה ולסיכה מדמי מעשר שני - יאכל כנגדו: