משנה מעשר שני ד
מעשר שני פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< • משנה • סדר זרעים • מסכת מעשר שני • פרק רביעי ("המוליך פירות") • >>
משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב •
נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול, או ממקום הזול למקום היוקר, פודהו כשער מקומו.
המביא פירות מן הגורן לעיר, וכדי יין מן הגת לעיר, השבח לשני ויציאות מביתו.
פודין מעשר שני כשער הזול , כמות שהחנוני לוקח, לא כמות שהוא מוכר.
כמות שהשולחני פורט, ולא כמות שהוא מצרף.
ואין פודין מעשר שני אכסרה.
את שדמיו ידועים, יפדה על פי עד אחד. ואת שאין דמיו ידועים, יפדה על פי שלשה, כגון היין שקרם ופירות שהרקיבו ומעות שהחליאו.
בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע, בעל הבית קודם, מפני שהוא מוסיף חומש.
בעל הבית אומר בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר, את של סלע ואיסר קודם, מפני שהוא מוסיף על הקרן.
הפודה מעשר שני שלו, מוסיף עליו חמישית, בין שהוא שלו ובין שניתן לו במתנה.
מערימין על מעשר שני.
כיצד? אומר אדם לבנו ולבתו הגדולים, לעבדו ולשפחתו העברים: הילך מעות אלו ופדה לך מעשר שני זה.
אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים ולעבדו ולשפחתו הכנענים, מפני שידן כידו.
היה עומד בגורן ואין בידו מעות, אומר לחברו, הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה. חוזר ואומר: הרי אלו מחוללין על מעות שבבית.
משך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים, נותן לו סלע, ומשתכר בסלע, ומעשר שני שלו.
משך ממנו מעשר בשתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע, נותן לו סלע מחולין, וסלע של מעשר שני שלו.
אם היה עם הארץ, נותן לו מדמאי.
הפודה מעשר שני ולא קרא שם, רבי יוסי אומר, דיו. רבי יהודה אומר, צריך לפרש.
היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פרש, רבי יוסי אומר, דיו. רבי יהודה אומר, צריך לפרש.
המניח איסר ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא יוצא בפונדיון, אוכל עליו עוד איסר.
המניח פונדיון ואכל עליו חציו, והלך למקום אחר והרי הוא באיסר, אוכל עליו עוד פלג.
המניח איסר של מעשר שני, אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיסר.
בית שמאי אומרים, הכל עשרה.
ובית הלל אומרים, בוודאי אחד עשר, ובדמאי עשרה.
כל המעות הנמצאים, הרי אלו חולין, אפלו דינר זהב עם הכסף ועם המעות.
מצא בתוכן חרס וכתוב עליו מעשר, הרי זה מעשר.
המוצא כלי וכתוב עליו קרבן, רבי יהודה אומר, אם היה של חרס, הוא חולין ומה שבתוכו קרבן. ואם היה של מתכת, הוא קרבן ומה שבתוכו חולין.
אמרו לו, אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן.
המוצא כלי וכתוב עליו קו"ף, קרבן.
מ', מעשר.
ד', דמאי.
ט', טבל.
ת', תרומה, שבשעת סכנה היו כותבין ת' תחת תרומה.
רבי יוסי אומר, כולם שמות בני אדם הם.
אמר רבי יוסי, אפלו מצא חבית והיא מלאה פירות וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין, שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה, ופינה.
האומר לבנו: מעשר שני בזוית זו, ומצא בזוית אחרת, הרי אלו חולין.
היה שם מנה ומצא מאתיים, השאר חולין. מאתיים ומצא מנה, הכל מעשר.
- אוֹ מִמְּקוֹם הַזּוֹל לִמְקוֹם הַיֹּקֶר,
- פּוֹדֵהוּ כְּשַׁעַר מְקוֹמוֹ.
- הַמֵּבִיא פֵּרוֹת מִן הַגֹּרֶן לָעִיר,
- וְכַדֵּי יַיִן מִן הַגַּת לָעִיר,
- הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי, וִיצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ:
- כְּמוֹת שֶׁהַחֶנְוָנִי לוֹקֵחַ, לֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מוֹכֵר.
- כְּמוֹת שֶׁהַשֻּׁלְחָנִי פּוֹרֵט, וְלֹא כְמוֹת שֶׁהוּא מְצָרֵף.
- וְאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אַכְסָרָה.
- אֶת שֶׁדָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי עֵד אֶחָד.
- וְאֶת שֶׁאֵין דָּמָיו יְדוּעִים, יִפָּדֶה עַל פִּי שְׁלֹשָׁה;
- כְּגוֹן הַיַּיִן שֶׁקָּרַם,
- וּפֵרוֹת שֶׁהִרְקִיבוּ,
- וּמָעוֹת שֶׁהֶחֱלִיאוּ:
- בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ.
- בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִסָּר,
- אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן.
- הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁית,
- בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:
- כֵּיצַד?
- אוֹמֵר אָדָם לְבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים,
- לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים:
- הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ, וּפְדֵה לְךָ מַעֲשֵׂר שֵׁנִי זֶה.
- לְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים:
- אֲבָל לֹא יֹאמַר כֵּן לְבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנִּים,
- וּלְעַבְדּוֹ וּלְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים,
- מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ:
- הֲרֵי הַפֵּרוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִיּם לְךָ בְּמַתָּנָה.
- חוֹזֵר וְאוֹמֵר:
- הֲרֵי אֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּבַּיִת:
- נוֹתֵן לוֹ סֶלַע, וּמִשְׂתַּכֵּר בְּסֶלַע, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
- מָשַׁךְ מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר בִּשְׁתַּיִם, וְלֹא הִסְפִּיק לִפְדּוֹתוֹ עַד שֶׁעָמַד בְּסֶלַע,
- נוֹתֵן לוֹ סֶלַע מֵחֻלִּין, וְסֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ.
- אִם הָיָה עַם הָאָרֶץ, נוֹתֵן לוֹ מִדְּמַאי:
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ.
- הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ,
- וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵּרֵשׁ,
- רַבִּיּ יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צָרִיךְ לְפָרֵשׁ:
- וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר, וַהֲרֵי הוּא יוֹצֵא בְּפֻנְדְּיוֹן,
- אוֹכֵל עָלָיו עוֹד אִסָּר.
- הַמַּנִּיחַ פֻּנְדְּיוֹן וְאָכַל עָלָיו חֶצְיוֹ,
- וְהָלַךְ לְמָקוֹם אַחֵר וַהֲרֵי הוּא בְּאִסָּר,
- אוֹכֵל עָלָיו עוֹד פְּלַג.
- הַמַּנִּיחַ אִסָּר שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי,
- אוֹכֵל עָלָיו אַחַד עָשָׂר בְּאִסָּר וְאֶחָד מִמֵּאָה בְּאִסָּר.
- בֵּית שַּׁמַּאי אוֹמְרִים: הַכֹּל עֲשָׂרָה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- בַּוַּדַּאי אַחַד עָשָׂר, וּבַדְּמַאי עֲשָׂרָה:
- אֲפִלּוּ דִּינָר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת.
- מָצָא בְּתוֹכָן חֶרֶס וְכָתוּב עָלָיו מַעֲשֵׂר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר:
- אִם הָיָה שֶׁל חֶרֶס, הוּא חֻלִּין וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ קָרְבָּן;
- וְאִם הָיָה שֶׁל מַתֶּכֶת, הוּא קָרְבָּן וּמַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ חֻלִּין.
- אָמְרוּ לוֹ:
- אֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִהְיוֹת כּוֹנְסִין חֻלִּין לְקָרְבָּן:
- מ', מַעֲשֵׂר.
- ד', דְּמַאי.
- ט', טֶבֶל.
- ת', תְּרוּמָה,
- שֶׁבִּשְׁעַת סַכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין ת' תַּחַת תְּרוּמָה.
- רַבִּיּ יוֹסֵי אוֹמֵר:
- כֻּלָּם שְׁמוֹת בְּנֵי אָדָם הֵם.
- אָמַר רַבִּיּ יוֹסֵי:
- אֲפִלּוּ מָצָא חָבִית וְהִיא מְלֵאָה פֵּרוֹת,
- וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה,
- הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין;
- שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
- אֶשְׁתָּקַד הָיְתָה מְלֵאָה פֵּרוֹת תְּרוּמָה, וּפִנָּהּ:
- הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין.
- הָיָה שָׁם מָנֶה וּמָצָא מָאתַיִם,
- הַשְּׁאָר חֻלִּין.
- מָאתַיִם וּמָצָא מָנֶה,
- הַכֹּל מַעֲשֵר:
נוסח הרמב"ם
(א) המוליך פירות מעשר שני,
- ממקום היוקר למקום הזול,
- או ממקום הזול למקום היוקר - פודה הוא כשער מקומו.
- המביא פירות מן הגורן לעיר,
- וכדי יין מן הגת לעיר - השבח לשני, והיציאות מביתו.
(ב) פודין מעשר שני, כשער הזול -
- כמות - שהחנווני לוקח,
- ולא כמות - שהוא מוכר.
- כמות - שהשולחני פורט,
- ולא כמות - שהוא מצרף.
- כמות - שהחנווני לוקח,
- אין פודין מעשר שני - אכסרה.
- את שדמיו ידועין -
- ייפדה על פי אחד.
- ואת שאין דמיו ידועין -
- ייפדה על פי שלשה,
- כגון היין - שקסס,
- ופירות - שהרקיבו,
- ומעות - שהחליאו.
- ייפדה על פי שלשה,
- את שדמיו ידועין -
(ג) בעל הבית אומר: בסלע,
- ואחד אומר: בסלע -
- בעל הבית - קודם,
- מפני - שהוא מוסיף חומש.
- ואחד אומר: בסלע -
- בעל הבית אומר: בסלע,
- ואחד אומר: בסלע, ואיסר -
- את של סלע, ואיסר - קודם,
- מפני - שהוא מוסיף על הקרן.
- ואחד אומר: בסלע, ואיסר -
- הפודה מעשר שני שלו -
- מוסיף עליו חמישיתו,
- בין שהוא שלו,
- בין שנתן לו במתנה.
- מוסיף עליו חמישיתו,
(ד) מערימין - על מעשר שני.
- כיצד? -
- אומר אדם,
- לבנו ולבתו הגדולים,
- לעבדו ולשפחתו העבריים:
- "הא לך, את המעות האלו,
- ופדה לך בהן, את המעשר הזה".
- אבל, לא יאמר כן -
- לבנו ולבתו הקטנים,
- לעבדו ולשפחתו הכנעניים,
- מפני שידם - כידו.
(ה) היה עומד על הגורן,
- ואין בידו מעות -
- אומר לחברו:
- "הרי הפירות האלו - נתונים לך מתנה",
- וחוזר ואומר:
- "הרי הם מחוללין - על המעות שבבית".
- אומר לחברו:
(ו) משך ממנו מעשר, בסלע,
- ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בשתים -
- נותן לו סלע,
- ומשתכר בסלע,
- ומעשר שני - שלו.
- משך ממנו מעשר, בשתים,
- ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בסלע -
- נותן לו סלע - מחוליו,
- וסלע של מעשר שני - שלו.
- ואם היה עם הארץ -
- נותן לו מדמיו.
(ז) הפודה מעשר שני, ולא קרא שם -
- רבי יוסי אומר: דיו.
- רבי יהודה אומר: צריך לפרש.
- היה מדבר עם האישה,
- על עסקי גיטה וקידושיה,
- נתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש -
- רבי יוסי אומר: דיו.
- רבי יהודה אומר: צריך לפרש.
(ח) המניח איסר,
- ואכל עליו חציו,
- והלך למקום אחר,
- והרי הוא יוצא בפונדיון -
- אוכל עליו - עוד איסר.
- והרי הוא יוצא בפונדיון -
- המניח פונדיון,
- ואכל עליו חציו,
- והלך למקום אחר,
- והרי הוא יוצא באיסר -
- אוכל עליו - עוד פלג.
- והרי הוא יוצא באיסר -
- המניח איסר של מעשר שני -
- אוכל עליו - אחד עשר באיסר,
- ואחד ממאה - באיסר.
- בית שמאי אומרים:
- הכל עשרה.
- בית הלל אומרים:
- בוודאי - אחד עשר.
- ובדמאי - עשרה.
- אוכל עליו - אחד עשר באיסר,
(ט) כל המעות הנמצאין בירושלים -
- הרי אלו - חולין,
- אפילו דינרי זהב, עם הכסף, ועם המעות.
- הרי אלו - חולין,
- מצא בתוכן חרס,
- וכתוב עליו "מעשר" -
- הרי זה מעשר.
- וכתוב עליו "מעשר" -
(י) המוצא כלי,
- וכתוב עליו "קרבן" -
- רבי יהודה אומר:
- אם היה של חרס -
- הוא - חולין.
- ומה שבתוכו - קרבן.
- ואם היה של מתכת -
- הוא - קרבן.
- ומה שבתוכו - חולין.
- אם היה של חרס -
- אמרו לו:
- אין דרך בני אדם,
- להיות כונסים חולין - לקרבן.
- אין דרך בני אדם,
- רבי יהודה אומר:
(יא) המוצא כלי, וכתוב עליו -
- 'ק' - קרבן.
- 'מ' - מעשר.
- 'ד' - דמאי.
- 'ט' - טבל.
- 'ת' - תרומה,
- שבשעת הסכנה, היו כותבין 'ת' - תחת תרומה.
- רבי יוסי אומר:
- כולן - שמות אדם הן.
- אמר רבי יוסי:
- אפילו מצא חבית,
- והיא מלאה פירות,
- וכתוב עליה "תרומה" -
- הרי אלו - חולין,
- שאני אומר,
- אשתקד, היתה מלאה תרומה - ופינה.
(יב) האומר לבנו:
- "מעשר שני - בזווית זו",
- ומצא בזווית אחרת -
- הרי אלו - חולין.
- ומצא בזווית אחרת -
- "הרי שם מנה",
- ומצא מאתיים -
- השאר - חולין.
- ומצא מאתיים -
- "מאתיים",
- ומצא מנה -
- הכל - מעשר.
- ומצא מנה -
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- ביאור הרב שטיינזלץ על המשנה
משנה מעשר שני, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב