עיקר תוי"ט על מעשר שני ד

משנה מעשר שני, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ויציאות מביתו. מסתברא דהוא הדין ממקום הזול למקום היוקר דרישא, דהא הכא נמי הוי ממקום הזול למקום היוקר, וכל שכן ממקום היוקר למקום הזול דרישא דיציאות מביתו תי"ט:

(ב)

(ב) (על המשנה) הזול. מפני שכתוב בו ברכה. ירושלמי:

(ג) (על הברטנורא) כלומר, סוחר בקי בשומא:

(ד) (על הברטנורא) כמו פריה יקוסס ויבש (יחזקאל יז, ט). הר"ש:

(ה) (על המשנה) שהחליאו. ענינו, שכהו או העלו חלודה ונשתנו מראיהן, והוא כמו החלידו. הר"מ:

(ג)

(ו) (על הברטנורא) ירושלמי, ובגמרא דבבלי במס' ערכין יהיב טעמא דפדיית הקרן עדיף שהיא עיקר מצות פדייה, ולא קפדינן בתוספת החומש, דהנאת התוספת שלו היא שהוא אוכל הכל בירושלים:

(ז) (על הברטנורא) גמרא קידושין דף נ"ד, ויהיב טעמא, דסבירא ליה דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין. והקשה הכ"מ דהרי לעיל משנה ו' פ"ג פסקו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. ותירץ הר"י קורקוס, דדוקא להאי מלתא אמרו לאו כמי שהורמו דמיין, דעד כאן לא אמר ר' מאיר מעשר שני ממון גבוה אלא דוקא כשהורם ונקרא עליו שם מעשר, דהא מדכתיב לה' הוא יליף, וקרא אחר שהורם ונקרא מעשר משמע:

(ד)

(ח) (על המשנה) מערימין על מעשר שני. ובזה יפטר מלהוסיף חומש. ובירושלמי, למה מערימין עליו, מפני שכתוב בו ברכה:[ט] ובאשתו, איכא פלוגתא בקידושין דף כ"ד. הרמ"ז:

(ה)

(י) (על הברטנורא) דאילו היה לו מעות עדיף טפי, דהוה ליה נכרי אצל הפירות. ואגב סודר לא יוכל להקנות לו מעותיו, דאין מטבע נקנה בחליפין. בבא מציעא דף מ"ו. (ומיירי דלית קרקע דליקני ליה אגבה. ב"ד):

(יא) (על המשנה) לחבירו. שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להפטר מן החומש. רש"י:

(יב) (על המשנה) שבבית. שאין צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד כדתנן במשנה ד' פ"ג:

(ו)

(יג) (על הברטנורא) וזה לשון הראב"ד, שכל המשנה הולכת על מדת הדין, שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות, מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה. ועיין באריכות בתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) וזה לשון הירו', שמשעה הראשונה מעשר שני חייב, אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר יאות. ונראה לי דהכי פירושו, דמהשתא אגלאי למפרע שמשעה ראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני, לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו, יפה היה עושה. תוי"ט. וכתב הר"ש והאי ש. לו אינו כשלו דרישא. אלא כלומר, מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרוייהו אנותן לו קאי:

(ז)

(טו) (על הברטנורא) וכתב הר"ש, וכהאי גוונא יש לומר בפדיון מעשר שני. והתוי"ט מראה פנים לחלק, דדוקא בגירושין וקידושין צריך עסוקים כו' משום דבעינן דעת האשה בקידושין, ואף בגירושין לדעת הר"מ רבנן החמירו שצריך שידבר עמה כו', אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא של הפודה בלבד אין צריך כלל שידבר ואפילו בשתיקה דיו. ועיין שם:

(ח)

(טז) (על המשנה) עוד איסר. ואף על גב דכשאכל עליו לא אכל אלא שוה חצי איסר, ועכשיו ששוה שני איסרים נמצא שיש בו איסר וחצי שעדיין לא אכל עליו, הא מלתא ליתא, שמה שנשאר והוא החצי, הוא שרשאי לאכול כפי שויו עכשיו, אבל מה שאכל עליו והוא החצי כבר נתחלל ונתפס למעשר, ומה ששוה עכשיו אותו החצי השני לבדו, מן החולין הוא. תוי"ט:

(יז) (על המשנה) בירושלים איירי. ורישא בחוץ לירושלים והוא הדין בירושלים, עיין לעיל (משנה ב') ופרק ג' משנה ד'. ב"ד:

(יח) (על המשנה) ואחד ממאה. ולא פירשו טעם לזה. ואולי דכעין תרומה נגעו בו, הואיל ואקרי קודש כמו תרומה, וכמו דבתרומה כשנפל למאה בטל במיעוטו כשאין כאן גזל השבט, הכי נמי גבי מעשר שני דלא שייך בו גזל אמרו בו דכל אחד ממאה שלא אכל נתבטל. ואף על גב דבתרומה בעינן מאה ואחד הקילו במעשר ואמרו מספר שלם. תי"ט:

(ט)

(יט) (על הברטנורא) שאילו היה מעשר היה נותן בהם סימן. תוי"ט בשם הפירוש:

(כ) (על המשנה) הרי זה מעשר. ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר. הר"מ:

(י)

(כא) (על הברטנורא) כדתיב על קרבן העצים (נחמיה י):

(יא)

(כב) (על המשנה) תחת תרומה. מה דסיים מפרש, והוא הדין לאינך:

(כג) (על המשנה) שמות בני אדם הם. כמו, תובל קין, תרח, ר' תנחום. ולדבריהם דרבנן קאמר להו. דלדידיה אפילו כתוב בו קרבן, תרומה, כל התיבה שלימה, פליג בסיפא. הר"ש: