משנה מעשר שני ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) המוליך פירות מעשר שני,

ממקום היוקר למקום הזול,

או ממקום הזול למקום היוקר - פודה הוא כשער מקומו.

המביא פירות מן הגורן לעיר,

וכדי יין מן הגת לעיר - השבח לשני, והיציאות מביתו.

(ב) פודין מעשר שני, כשער הזול -

כמות - שהחנווני לוקח,

ולא כמות - שהוא מוכר.

כמות - שהשולחני פורט,

ולא כמות - שהוא מצרף.

אין פודין מעשר שני - אכסרה.

את שדמיו ידועין -

ייפדה על פי אחד.

ואת שאין דמיו ידועין -

ייפדה על פי שלשה,

כגון היין - שקסס,

ופירות - שהרקיבו,

ומעות - שהחליאו.

(ג) בעל הבית אומר: בסלע,

ואחד אומר: בסלע -

בעל הבית - קודם,

מפני - שהוא מוסיף חומש.

בעל הבית אומר: בסלע,

ואחד אומר: בסלע, ואיסר -

את של סלע, ואיסר - קודם,

מפני - שהוא מוסיף על הקרן.

הפודה מעשר שני שלו -

מוסיף עליו חמישיתו,

בין שהוא שלו,

בין שנתן לו במתנה.

(ד) מערימין - על מעשר שני.

כיצד? -

אומר אדם,

לבנו ולבתו הגדולים,

לעבדו ולשפחתו העבריים:

"הא לך, את המעות האלו,

ופדה לך בהן, את המעשר הזה".

אבל, לא יאמר כן -

לבנו ולבתו הקטנים,

לעבדו ולשפחתו הכנעניים,

מפני שידם - כידו.

(ה) היה עומד על הגורן,

ואין בידו מעות -

אומר לחברו:

"הרי הפירות האלו - נתונים לך מתנה",

וחוזר ואומר:

"הרי הם מחוללין - על המעות שבבית".

(ו) משך ממנו מעשר, בסלע,

ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בשתים -

נותן לו סלע,

ומשתכר בסלע,

ומעשר שני - שלו.

משך ממנו מעשר, בשתים,

ולא הספיק לפדותו, עד שעמד בסלע -

נותן לו סלע - מחוליו,

וסלע של מעשר שני - שלו.

ואם היה עם הארץ -

נותן לו מדמיו.

(ז) הפודה מעשר שני, ולא קרא שם -

רבי יוסי אומר: דיו.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש.

היה מדבר עם האישה,

על עסקי גיטה וקידושיה,

נתן לה גיטה וקידושיה, ולא פירש -

רבי יוסי אומר: דיו.

רבי יהודה אומר: צריך לפרש.

(ח) המניח איסר,

ואכל עליו חציו,

והלך למקום אחר,

והרי הוא יוצא בפונדיון -

אוכל עליו - עוד איסר.

המניח פונדיון,

ואכל עליו חציו,

והלך למקום אחר,

והרי הוא יוצא באיסר -

אוכל עליו - עוד פלג.

המניח איסר של מעשר שני -

אוכל עליו - אחד עשר באיסר,

ואחד ממאה - באיסר.

בית שמאי אומרים:

הכל עשרה.

בית הלל אומרים:

בוודאי - אחד עשר.

ובדמאי - עשרה.

(ט) כל המעות הנמצאין בירושלים -

הרי אלו - חולין,

אפילו דינרי זהב, עם הכסף, ועם המעות.

מצא בתוכן חרס,

וכתוב עליו "מעשר" -

הרי זה מעשר.

(י) המוצא כלי,

וכתוב עליו "קרבן" -

רבי יהודה אומר:

אם היה של חרס -

הוא - חולין.

ומה שבתוכו - קרבן.

ואם היה של מתכת -

הוא - קרבן.

ומה שבתוכו - חולין.

אמרו לו:

אין דרך בני אדם,

להיות כונסים חולין - לקרבן.

(יא) המוצא כלי, וכתוב עליו -

'ק' - קרבן.

'מ' - מעשר.

'ד' - דמאי.

'ט' - טבל.

'ת' - תרומה,

שבשעת הסכנה, היו כותבין 'ת' - תחת תרומה.

רבי יוסי אומר:

כולן - שמות אדם הן.

אמר רבי יוסי:

אפילו מצא חבית,

והיא מלאה פירות,

וכתוב עליה "תרומה" -

הרי אלו - חולין,

שאני אומר,

אשתקד, היתה מלאה תרומה - ופינה.

(יב) האומר לבנו:

"מעשר שני - בזווית זו",

ומצא בזווית אחרת -

הרי אלו - חולין.

"הרי שם מנה",

ומצא מאתיים -

השאר - חולין.

"מאתיים",

ומצא מנה -

הכל - מעשר.

הדף הראשי של משנה מעשר שני ד

משנה מעשר שני, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב