ביאור:ספרי דברים/ראה/יג-יד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרי דברים לפרשת ראה פרקים יג-יד[עריכה]

פיסקה פב[עריכה]

על דברים יג א

(דברים יג א) "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם", שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.


ראו לעיל פיסקה עט. דורש 'כל'; וראו אבות ב א, 'והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה'.




"אתו תשמרו לעשות", רבי אליעזר בן יעקב אומר: ליתן לא תעשה על כל עשה האמור בפרשה.


השוו לדברי ר' אליעזר במכילתא כספא כ, לפס' יג.




"לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו",


ראו בהמשך המשנה שם, שמצטטת את הפסוק.



מיכן אמרו (זבחים ח י): "הניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתנה אחת
ינתנו במתנה אחת..."

דבר אחר: "לא תוסף עליו", מנין שאין מוסיפים על הלולב ועל הציצית? תלמוד לומר "לא תוסף עליו".


ראו תוספתא סוכה ב ח: 'ארבעה מינים הללו, כשם שאין פוחתים מהן כך אין מוסיפין עליהן'; לעניין 'אין פוחתים מהן' ראו גם מנחות ג, ו-ז.
בסוף הדרשה מתיחס לברכת כהנים, ודורש 'הדבר' – פסוק, כשימוש המילה בי"ג מדות דר' ישמעאל.



מנין שאין פוחתים מהם? תלמוד לומר "ולא תגרע ממנו",
מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים, לא יאמר
הואיל ופתחתי לברך אומר (דברים א יא) "ה' אלהי אבותיהם יוסף עליכם"?
תלמוד לומר "הדבר": אפילו דבר לא תוסף עליו.

פיסקה פג[עריכה]

על דברים יג ב
(דברים יג ב) "כי יקום בקרבך נביא", מה משה, ב"כה אמר" - אף נביאים ב"כה אמר",

מה משה, אמר מקצת וקיים מקצת שלא כל נבואותיו התגשמו בחייו - אף נביאים אמרו מקצת וקיימו מקצת,


הנבואה של נביאי השקר אינה נראית שונה מזו של משה; המיוחד למשה היו אישיותו וקרבתו לה', והם ההבדלים היחידים בינו לבין נביאי השקר.



מה משה, אמר כלל ופרט - אף נביאים אמרו כלל ופרט,
או מה משה, זקן ובן שמונים ובן עמרם, יכול אף הנביאים כן? תלמוד לומר "נביא", מכל מקום.
"או חולם חלום", מכלל שנאמר למשה (במדבר יב ח) "פה אל פה אדבר בו"
יכול אף הנביאים כן? תלמוד לומר "או חולם חלום".

"בקרבך" - לרבות את האשה.


גם אשה עלולה להיות נביאת שקר.
נבואת השקר עשויה להתמך באותות אסטרונומיים או במופתים ארציים, וראו יואל ג ג: 'ונתתי מופתים בשמים ובארץ'.
קיום האותות אינו מוכיח את נבואת הנביא, כי הקב"ה מנסה את השומעים ומקיים את המופתים, כמו במקרה של גדעון, שהזנה את ישראל אחרי האפוד, ראו שופטים ח כז. וראו גם דברי ר' יוסי הגלילי בפיסקה הבאה.



"ונתן אליך אות" – בשמים; וכן הוא אומר (בראשית א יד) "והיו לאותות".
"מופת" – בארץ, וכן הוא אומר (שופטים ו לז) "אם טל יהיה על הגזה לבדה ועל כל הארץ חרב" וגו'
מהו אומר? (שופטים ו מ) "ויעש אלהים כן".

פיסקה פד[עריכה]

על דברים יג ג-ד

(דברים יג ג) "ובא האות והמופת", אמר רבי יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב!


ראו בפיסקה הקודמת.



סוף עובדי עבודה זרה, ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות - אל תשמע להם!
מפני מה? – "כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים".

אמר רבי עקיבה: חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה!


ר' עקיבא מעניק תוקף מסוים לאותות ולמופתים, אבל התוקף אינו מוביל לאמונה בנביא לנצח, והוא עלול לפוג, כמו במקרים של חנניה בן עזור (ראו ירמיה כח) ושל גדעון, שבסוף ימיהם התדרדרו לנבואת שקר ולעבודה זרה.
יתכן שהמחלוקת היא על האמונה במופתי ישו הנוצרי: ר' יוסי הגלילי טוען שלמרות שהמופתים התקיימו אין לקבל את נבואת ישו, ור' עקיבא טוען שהמופתים כלל לא התקיימו.
יתכן גם שר' עקיבא משווה את חנניה בן עזור לפאולוס, שבתחילת ימיו היה פרושי, ואחר כך עבר להאמין בישו.



הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר, כחנניה בן עזור!

(דברים יג ד) "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" - ולא החוזר בו,


אם הנביא של ע"ז חזר בתשובה והפסיק להטיף לאמונה בע"ז, או אם היה חשוד מראשית דרכו ולא היה יכול לשכנע איש – הנביא פטור מסקילה. והשוו תוספתא סנהדרין יד ד, שחולקת על הפטור לנביא שחזר בו, 'ובע"ז קיימה היום ובטלה למחר חייב'.



"או אל חולם החלום ההוא" - ולא החשוד למפרע,
"כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים".

פיסקה פה[עריכה]

על דברים יג ה

(דברים יג ה) "אחרי ה' אלהיכם תלכו" - זה הענן. "ואותו תיראו" - שיהא מוראו עליכם.


השוו לעיל פיסקה מט: נראה שהשאלה זהה, אבל התשובות שונות: אפשר ללכת אחרי הקב"ה ע"י הענן, והשמיעה בקולו אינה ישירה אלא ע"י הנביאים, המתווכים בינו לבין ישראל.



"ואת מצותיו" - זו מצות עשה, "תשמורו" - ליתן לא תעשה. "ובקולו תשמעו" - בקול נביאיו.

"ואותו תעבודו" - עבדו בתורתו עבדו במקדשו.


 ראו לעיל פיסקה מא, המציגה גם את לימוד התורה כדרך עבודת ה'.



"ובו תדבקון" - הפרשו מעבודה זרה ודבקו במקום!

פיסקה פו[עריכה]

על דברים יג ו

(דברים יג ו) "והנביא ההוא" - ולא אנוס. "או חולם החלום ההוא" - ולא מוטעה.


למרות החומרה הגדולה של עבירת הנביא המסית נמשכת המגמה מפיסקה פד לעיל של הקלה בענשו אם חזר בו או אם היה אנוס או מוטעה בעצמו. והשוו תוספתא סנהדרין יד ד.




"יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכם", והלא דברים קל וחומר: ומה המזייף דברי חבירו חייב מיתה

המזייף דבריו של מקום על אחת כמה וכמה!


הסברים לכך שאין לשמוע לנביא בשם ע"ז: הנביא שהתנבא מה שנאמר לחברו חייב מיתה בידי שמים (ראו תוספתא שם). קל וחומר שאין לשמוע לנביא שמנבא בשם ע"ז.
המשך הדרשה מבסס את הטענה: ישראל מחוייבים דווקא לקב"ה, כי הוא הוציא אותנו ממצרים ומבית עבדים – שני איפיונים שדי באחד מהם לבסס את המחוייבות לקב"ה.



"המוציא אתכם מארץ מצרים", אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים - די.
"והפדך מבית עבדים", אפילו אין לו עליך אלא שפדאך מבית עבדים - די.

"להדיחך מן הדרך", נאמר כאן הדחה ונאמרה להלן (דברים יג יא) הדחה


המשנה כר' שמעון ולא כת"ק, ראו סנהדרין יא י.



מה הדחה האמורה להלן בסקילה - אף הדחה האמורה כאן בסקילה
רבי שמעון אומר: אין מיתתו של זה אלא בחנק.

דבר אחר: "להדיחך מן הדרך" - זו מצות עשה. "אשר צוך ה' אלהיך" - זו מצות לא תעשה.

"ללכת בה" - לא האומר מקצת ומשייר מקצת.


 כאן אין מדובר במתנבא בשם ע"ז אלא בנביא שמנסה לשנות מדברי התורה. לגביו נמשכת מגמת ההקלות מתחילת הפיסקה: אם התנבא לשנות מצוות אבל לא לבטל אותן – אינו נהרג, כי מדובר בטעות לגיטימית; וראו גם תוספתא סנהדרין יד ד.



"ובערת הרע מקרבך" - בער עושה הרעות מישראל.

פיסקה פז[עריכה]

על דברים יג ז-ח

(דברים יג ז) "כי יסיתך אחיך בן אמך", אין הסתה אלא טעות


אם הסתה היא טעות, הרי מדובר במשיכה מוטעית לע"ז; אם היא גירוי הרי שמדובר ביציאה כנגד עבודת ה', והע"ז היא תירוץ.



כענין שנאמר (מלכים א כא כה) "אשר הסתה אותו איזבל אשתו".
אחרים אומרים: אין הסתה אלא גירוי
שנאמר (שמואל א כו יט) "ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו, אם ה' הסיתך בי ירח מנחה."

מכלל שנאמר (דברים כד טז) "לא יומתו אבות על בנים", למדנו שאין מעידים זה לזה


למרות שקרובים אינם מעידים זה על זה, אם הסיתו – מכמינים להם עדים שאינם קרובים ומוציאים אותם למיתה.
הפסוק מאריך ברשימת הקרובים, כי עניין הנאמנות לקב"ה עומד מעל המחויבות המשפחתית ובכוחו לפרק אפילו את המשפחה הקרובה. אפילו סודות משפחתיים, כגון ממזרות אינם עומדים בפניו.



יכול כשם שאין מעידים זה לזה כך אין מסיתים זה את זה? אם הסיתו יהיו פטורים תלמוד לומר "כי יסיתך אחיך בן אמך".
"אחיך" - זה אחיך מאביך. "בן אמך" - זה בן אמך. "או בנך" – בנך מכל מקום. אפילו ממזר "או בתך" - בתך מכל מקום.
"או אשת" - זו ארוסה. "חיקך" - זו נשואה. "או רעך" - זה הגר. "אשר כנפשך" - זה אביך.

"בסתר" - מלמד שאין אומרים דבריהם אלא בסתר.


להסתה אין לגיטימציה מהממסד בשלביה הראשונים, ולכן היא מועברת בסתר; בניגוד לדברי תורה.
וראו גם מכילתא בחדש א, דרשת ר' יוסי על הפומביות של מתן תורה.



וכן הוא אומר (משלי ז ט) "בנשף בערב יום באישון לילה ואפילה"
אבל דברי תורה אין נאמרים אלא בפרהסיא
וכן הוא אומר (משלי א כ) "חכמות בחוץ תרנה... בראש הומיות תקרא" וגו'.

(דברים יג ח) "אשר לא ידעת אתה ואבותיך",

רבי יוסי הגלילי אומר: הרי זה דבר גניי לישראל, שאומות העולם אין מניחים מה שמסרו להם אבותיהם


ר' יוסי דורש 'ואבותיך', ומניח שהגויים נאמנים לאלוהיהם יותר מישראל, המתקשים להשאר נאמנים למונותיאיזם.



וישראל מניחים מה שמסרו להם אבותיהם, והולכים ועובדים עבודה זרה!

פיסקה פח[עריכה]

על דברים יג ח

(דברים יג ח) "מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך",


הביטוי 'הקרובים אליך' נראה כסותר את הביטוי 'אשר לא ידעת'. הדרשה מסבירה אותו כהוכחה שאין צורך להכיר את הע"ז שבה מדובר, שהרי מספיק להכיר באפסות האלילים הקרובים אליך כדי להסיק גם על האלילים הרחוקים.
אפילו השמש והירח, המוכרים כרבי כח - אין לעבדם. וראו דברים ד יט.



מהקרובים אתה יודע מה הם רחוקים.
"מקצה הארץ ועד קצה הארץ", אלו חמה ולבנה שמהלכים מסוף העולם ועד סופו.

פיסקה פט[עריכה]

על דברים יג ט-י
(דברים יג ט) "לא תאבה לו", מכלל שנאמר (ויקרא יט יח) "ואהבת לרעך כמוך"

יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר "לא תאבה לו".


דורש תאבה – תאהב. בניגוד לרגיל בדיני נפשות המסית אינו זוכה להעדפות ואין מטים לטובתו את המשפט. לדיני נפשות הרגילים ראו סנהדרין פרק ד, וכן לעיל פיסקה יח; לדינים המיוחדים למסית ראו סנהדרין ז י.



"ולא תשמע אליו". מכלל שנאמר (שמות כג ה) "עזוב תעזוב עמו",
יכול אתה עוזב עם זה? תלמוד לומר "ולא תשמע אליו."
"ולא תחוס עינך עליו". מכלל שנאמר (ויקרא יט טז) "לא תעמד על דם רעך",
יכול אי אתה רשיי לעמוד על דמו של זה? תלמוד לומר "ולא תחוס עינך עליו".
"ולא תחמול" - לא תלמד עליו זכות. "ולא תכסה עליו" - אם אתה יודע לו חובה אי אתה רשיי לשתוק.
מנין שאם יצא מבית דין חייב שאין מחזירים אותו לזכות? תלמוד לומר "כי הרוג".
יצא זכיי, מנין שמחזירים אותו לחובה? תלמוד לומר "תהרגנו".

(דברים יג י) "ידך תהיה בו" - מצוה ביד הניסת "להמיתו".


בדרך כלל העדים הם שממיתים את הנדון – ראו סנהדרין ו ד. כאן זה תפקיד הניסת, אפילו אם הוא קרוב משפחה; ראו לעיל פיסקה פז.



מנין לא מת ביד הניסת ימות ביד כל אדם? תלמוד לומר "ויד כל העם באחרונה".

פיסקה צ[עריכה]

על דברים יג יא

(דברים יג יא) "וסקלתו באבנים", יכול באבנים מרובות? תלמוד לומר (ויקרא כ כז) "באבן".


ראו סנהדרין ו ד. ניכרת מגמה להפחית ככל האפשר את הפגיעה בגוף הנסקל.



אי באבן, יכול באבן אחת? תלמוד לומר "באבנים". אמור מעתה: לא מת בראשונה ימות בשניה.

"כי בקש להדיחך", נאמר כאן הדחה ונאמר להלן הדחה.


ראו לעיל פיסקה פו; שם חולק ר' שמעון לעניין ענשו של הנביא המדיח.



מה הדחה האמורה כאן בסקילה - אף הדחה האמורה להלן בעניין הנביא המדיח בסקילה.

"מעל ה' אלהיך המוציאך...", אפילו אין לו עליך אלא שהוציאך מארץ מצרים מבית עבדים – די!


ראו שם.


פיסקה צא[עריכה]

על דברים יג יב

(דברים יג יב) "וכל ישראל ישמעו ויראון", משמרים אותו עד הרגל וממיתים אותו ברגל


השוו תוספתא סנהדרין יא ג, שם מופיעה המחלוקת לעניין כמה נדונים למוות; ויתכן שהעוקץ מכוון לישו שנדון כמסית ונהרג בחג הפסח.



שנאמר "וכל ישראל ישמעו ויראו" דברי רבי עקיבה
רבי יהודה אומר: אין מענים בבית דין!

אין לי אלא זה בלבד. מנין לאומר "אעבוד", "אלך ואעבוד", "נלך ונעבוד", "אזבח", "אלך ואזבח"


הרחבת הגדרת ההסתה, וראו סנהדרין ז י.



"נלך ונזבח", "אקטר", "אלך ואקטר", "נלך ונקטר", "אנסך", "אלך ואנסך", "נלך וננסך"
"אשתחוה", "אלך ואשתחוה", "נלך ונשתחוה"? תלמוד לומר "ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה",
לא כ'דבר' ולא כ'רע' ולא כ'זה'!

יכול אף המגפף והמנשק והמרביץ והמרחיץ והסך והמלביש והמנעיל והמעטיף?


צמצום ההגדרה למעשים שנחשבים בעלי משמעות דתית, וראו סנהדרין ז ו, ותוספתא שם י ב, שר' יהודה מחייב גם על מעשים כאלה מיתה, אבל לא בידי אדם.



תלמוד לומר "הזה"; זה בסקילה ואין כל אלו בסקילה.

פיסקה צב[עריכה]

על דברים יג יג

(דברים יג יג) "כי תשמע" - ולא החוזר והמצתת


אין לחפש עיר נידחת אלא אם יצא שמה ככזאת.
המשפט מורכב מהחוק (מן התורה), מהעובדות (מן העדים) ומפרשנות החוק (מן התלמידים).



יכול יהא רטוש על פי שמועה? תלמוד לומר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב",
"ודרשת" - מן התורה, "וחקרת" - מן העדים, "ושאלת" - מן התלמידים.

"באחת עריך", עיר אחת עושים עיר הנדחת, ואין עושים שלש עיירות נדחות

יכול אף לא שתים? תלמוד לומר "באחת עריך".


ראו סנהדרין א ה, והנימוק (הבטחוני) מופיע בתוספתא סנהדרין יד א, ושם מוסיפים שבספר אין עושים אפילו עיר הנידחת אחת, וראו פיסקה צג.




"אשר ה' אלהיך נותן לך" - בכל מקום.


עיר הנידחת עלולה להיות בכל מקום בא"י (אבל לא בחו"ל), פרט לירושלים; וראו תוספתא נגעים ו ב.



"לשבת שם" - פרט לירושלם, שלא נתנה לבית דירה.

פיסקה צג[עריכה]

על דברים יג יד-טו

(דברים יג יד) "יצאו אנשים" - ולא נשים, "אנשים" - ולא קטנים, "אנשים" - אין פחות משנים.


רוב ההגבלות בדרשה מופיעות גם בתוספתא סנהדרין יד א, וחלקן גם במשנה שם י ד-ה. וראו בתוספתא 'עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות.'
הגדרת 'בני בליעל' אינה דומה לשאר הדרשות, כי היא דרשת אגדה ללא משמעות הלכתית.



"בני בליעל" - בלי עול, בני אדם שפרקו עולו של מקום. "מקרבך" - ולא מן הספר.
"וידיחו את ישבי עירם" - ולא יושבי עיר אחרת.
"לאמר" - בהתראה. "נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם".

(דברים יג טו) "ודרשת וחקרת ושאלת היטב",


לעניין הבדיקות והחקירות ראו סנהדרין ה א-ג.



מכלל שנאמר (דברים יז ד) "והוגד לך ושמעת ודרשת היטב", היטב היטב לגזירה שוה
מלמד שבודקים אותו בשבע חקירות. בדיקות מנין? תלמוד לומר "והנה אמת נכון הדבר".
אם סופנו לרבות בדיקות, מה תלמוד לומר חקירות? חקירות, אמר אחד 'איני יודע' - עדותם בטלה
בדיקות, אמר אחד 'איני יודע', ואפילו שנים אומרים 'אין אנו יודעים' - עדותם קיימת
אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישים זה את זה - עדותם בטלה.

"נעשתה התועבה הזאת" - לרבות גרים ועבדים משוחררים.

פיסקה צד[עריכה]

על דברים יג טז

(דברים יג טז) "הכה תכה", מנין לא יכולת להמיתו במיתה האמורה בו


ראו תוספתא סנהדרין יב ג, שם דורשים לדין שלפנינו את 'ובערת הרע מקרבך' (דברים יז ז). כאן דורש את הכפילות. המתה שלא במיתה האמורה בו אינה מכפרת, והמומת נדון גם בבי"ד של מעלה.



המיתו באחת מכל מיתות האמורות בין קלות בין חמורות? תלמוד לומר "הכה תכה".
מנין יצא ידך לא יצא ידי? תלמוד לומר "הכה תכה".

"את יושבי העיר ההיא", מיכן אמרו: אין מקיימים את הטפלים הטף


ראו תוספתא סנהדרין יד א, מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא כמחלוקת ת"ק ואבא חנן שלפנינו. הדרשה הקונקרטית לעניין עיר הנידחת מסיה שהורגים גם את הקטנים, אבל העיקרון של 'לא יומתו... בנים על אבותם' גורם לאבה חנן ולר' עקיבא לחלוק על ת"ק ור' אליעזר.



אבה חנן אומר: (דברים כד טז) "לא יומתו... ובנים לא יומתו על אבות" - בעיר הנדחת הכתוב מדבר.

"הכה תכה את יושבי העיר ההיא" - ולא יושבי עיר אחרת.


ראו סנהדרין י ה: שיירות של חמרים וגמלים שהיו בעיר והודחו אינן נמנות עם אנשי העיר לעניין חישוב רוב התושבים שבה.
באותה משנה מופיע גם עניין הנכסים של צדיקים ושל הרשעים. עניין בהמת ההקדש מופיע שם במשנה ו.



מיכן אמרו: החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום - הרי אלו מצילים אותה.
"לפי חרב" - לתוך פיה של חרב, שלא תנוולם.
"החרם אותה" - פרט לנכסי צדיקים שבחוצה לה. "ואת כל אשר בה" - לרבות נכסי צדיקים שבתוכה
מיכן אמרו: נכסי צדיקים שבתוכה אובדים ושבחוצה לה פולטים,
ושל רשעים בין מתוכה ובין מבחוצה לה אובדים.
"ואת בהמתה" - ולא בהמת הקדש.

פיסקה צה[עריכה]

על דברים יג יז

(דברים יג יז) "ואת כל שללה" - לרבות נכסי רשעים שבחוצה לה.


ראו סנהדרין י ו.
דורש 'אל תוך רחובה' – רחובה אל תוכה.



"אל תוך רחבה", אין לה רחוב - עושים לה רחוב
היה רחוב חוצה לה, מנין שכונסים אותו לתוכה? תלמוד לומר "אל תוך רחובה".

"ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" - ולא שלל שמים

מיכן אמרו: אילנות המחוברים מותרים והתלושים אסורים


לעניין האילנות המחוברים לקרקע – דורש 'תקבוץ' – פרט למחוברים; וראו תוספתא סנהדרין יד ב. הדרשה על שלל שמים קשורה רק לכתבי הקדש. כאן מתירים אותם, ואילו בדרשה הבאה מחייבים לגנוז אותם.



בורות שיחים ומערות וכתבי הקודש מותרים, שנאמר "שללה", ולא שלל שמים

דבר אחר: "שללה" - ולא שלל שמים
מיכן אמרו: (סנהדרין י ו) ההקדשות שבתוכה יפדו, תרומות ירקבו, מעשר שני וכתבי הקודש יגנזו.

"כליל לה' אלהיך והיתה תל עולם",


לעניין ההשוואה בין עיר הנידחת ליריחו ראו תוספתא סנהדרין יד ב, שהטענה שחיאל היה מזיד נלמדת מכך שלא הפסיק את הבניה אחרי מות בכורו אבירם.



וכן הוא אומר (יהושע ו כו) "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר
ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו",
וכי אין אנו יודעים שיריחו שמה? אלא שלא יבנו אותה ויקראו שמה עיר אחרת
ושלא יבנו עיר אחרת ויקראו שמה יריחו,
(יהושע ו כו) "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה".
יכול שוגג? תלמוד לומר (מלכים א טז לד) "כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון"
אמור מעתה: מזיד היה! חיאל

פיסקה צו[עריכה]

על דברים יג יז – יד א

(דברים יג יז) "לא תבנה עוד", לא תעשה אותה אפילו גנות ופרדסים


השוו סנהדרין י ו, שם טוען כך ר' יוסי הגלילי ואילו ר' עקיבא חולק עליו ומתיר לעשות בעיר גנות ופרדסים.



אפילו שובך יוני הרדסאות, כדברי רבי עקיבה.

(דברים יג יח) "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם",

מיכן אמרו: (ע"ז ג ט) "נטל מקל או מלגז או כרכר או שרביט - כולם אסורים בהניה;


דין החרם של עיר הנידחת מושווה לדין האשירה, בניגוד לתוספתא סנהדרין יד ב שמתירה אילנות מחוברים; ויתכן שר' עקיבא חולק על ההיתר באסרו לעשות את העיר פרדסים.
ראו במשנה ע"ז שם, שלפנינו דעת ר' אליעזר, ושחבריו חולקים וטוענים שאין פדיון לע"ז.



נתערבו באחרים - כולם אסורים בהניה. מה יעשה להם? יוליך הניה לים המלח.
כללו של דבר: כל הנהנה מעבודה זרה - יוליך הניה לים המלח.

"למען ישוב ה' מחרון אפו", כל זמן שעבודה זרה בעולם - חרון אף בעולם

נסתלקה עבודה זרה מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם.

"ונתן לך רחמים ורחמך", לך רחמים על אחרים ולא לאחרים רחמים עליך
 

מיכן היה רבן גמליאל ברבי אומר כל זמן שאתה מרחם על הבריות - מרחמים עליך מן השמים

אין אתה מרחם על הבריות - אין מרחמים עליך מן השמים.

"והרבך" - כמה שנאמר (בראשית כו ד) "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים".


ההבטחה אינה בזכותך אלא בזכות אבות, למרות האמור בסנהדרין י ו, שהברכה היא בזכות עושי הדין בעיר הנידחת.



"כאשר נשבע לאבותיך" - הכל בזכות אבותיך.

(דברים יג יט) "כי תשמע בקול ה' אלהיך",

מיכן אמרו התחיל אדם לשמוע קמעה - סופו לשמוע הרבה.
"לשמור את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום", שתהא מצוה קלה חביבה עליך כמצוה חמורה.
"לעשות הישר בעיני ה' אלהיך", זו היא שרבי ישמעאל אומר: "הישר" - בעיני שמים.

(דברים יד א) "בנים אתם לה' אלהיכם", רבי יהודה אומר: אם נוהגים אתם מנהג בנים - הרי אתם בנים


ר' יהודה תולה את יחסי הבנים בהתנהגותם, בדומה לעולה מפשט כמה פרשיות בתורה; וראו דברי ר' עקיבא, כר' מאיר כאן, באבות ג יד: ישראל נקראו בנים למקום.



ואם לאו - אי אתם בנים! רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך "בנים אתם לה' אלהיכם"
וכן הוא אומר (הושע ב א) "והיה מספר בני ישראל... בני אל חי".

"לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת
וכן הוא אומר (עמוס ט ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו בלשון יחיד על ארץ יסדה".

דבר אחר: "לא תתגודדו" - לא תתגודדו כדרך שאחרים מתגודדים


ראו מכות ג ה.
גזירה שוה בין הכהנים לישראל משווה את איסורי הקרחה וההתגודדות בשני הציבורים. ישראל נדונים ככהנים, וסימני הקדושה הם דומים.



שנאמר (מלכים א יח כח) "ויתגודדו כמשפטם".

"ולא תשימו קרחה", יכול לא יהו חייבים אלא על בין העינים בלבד? מנין לרבות כל הראש?
תלמוד לומר (ויקרא כא ה) "בראשם" - לרבות כל הראש,
יכול הכהנים, שריבה בהם הכתוב מצות יתרות,
חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על הראש כבין העינים
אבל ישראל, שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתרות
לא יהו חייבים אלא אחת, ולא יהו חייבים אלא על בין העינים בלבד?
תלמוד לומר קרחה קרחה, לגזרה שוה!
מה קרחה האמורה בכהנים, חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על הראש כבין העינים
אף קרחה האמורה בישראל, חייבים על כל קרחה וקרחה וחייבים על הראש כבין העינים
מה קרחה האמורה בישראל, אין חייבים אלא על המת
אף קרחה האמורה בכהנים, אין חייבים אלא על המת!

פיסקה צז[עריכה]

על דברים יד ב

(דברים יד ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", קדש את עצמך.


לפי הדרשה הראשונה הקדושה היא אתגר לישראל; לפי השניה היא עובדה נתונה המחייבת אותם לשמור הלכות מאכלות אסורות. לפי השלישית הדגש הוא על החד-פעמיות שבקדושת ישראל, בניגוד לתפיסה הנוצרית של 'ישראל ברוח'.




"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" - קדושה שהיא עליך, היא גרמה לך.

דבר אחר: לא תגרום לעם אחר להיות קדוש כיוצא בך.


השוואה בין הפסוק שלנו לבין תהלים, התומכת בטענה של חד הפעמיות שבקדושת ישראל.



"ובך בחר ה'", (תהלים קלה ד) "כי יעקב בחר לו יה".
"להיות לו לעם סגולה" – (תהלים קלה ד) "ישראל לסגולתו".

"ובך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים",


דורש 'בך' – לשון יחיד. כל יחיד מישראל חביב מכל אומות העולם, בתנאי שהוא קשור לאבות האומה - בניגוד לישו.



מלמד שכל אחד ואחד מישראל חביב לפני הקדוש ברוך הוא מכל אומות העולם
יכול אף מאבות הראשונים? תלמוד לומר "מכל העמים אשר על פני האדמה"
אמור מעתה: משלפניו ומשלאחריו, ולא מאבות הראשונים!

פיסקה צח[עריכה]

על דברים יד ו-יג
(דברים יד ו) "וכל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע שתי פרסות ומעלה גרה",

עד שיהו בה שלשה סימנים הללו אינה מותרת באכילה.


הכפילות 'שוסעת שסע' מתפרשת כהקפדה על כל שלושת הסימנים, כבפשט, או כחיה ששמה 'שסועה' הכשרה לאכילה.



אבה חנן משום רבי אליעזר אומר: השסועה - מין חיה.

אמר רבי יאשיה: כל מקום שנאמר (דברים יד יא) "צפור" - בטהורה הכתוב מדבר


ר' יצחק מסביר את דברי ר' יאשיה: פס' יא ופס' כ מכנים את הטהורים 'ציפור' ו'עוף' בהתאמה. בויקרא יא יג מכונים הטמאים 'עוף'.



אמר רבי יצחק: עוף טהור נקרא 'עוף' ונקרא 'צפור', והטמא - אין נקרא אלא 'עוף' בלבד.

(דברים יד יג) "והראה" זו דיה, וכולן מין דיה


כאן מופיע הצירוף 'והדיה למינה', ובויקרא יא יד מופיע 'האיה למינה'. האם המין הראשי מכונה 'איה' או 'דיה'?



איסי בן יהודה אומר: יש לו מאה מיני עופות במזרח, וכולן מין איה.

"איה דיה והראה והדאה", למה נשנו במשנה תורה? בבהמה מפני השסועה ראו בדברי אבה חנן למעלה, ובעוף מפני הדיה.


לפי הדרשה הזאת אין מדובר בסוגים שונים של מין ראשי אחד אלא בעופות שונים, ואכן הדיה לא נזכרה בויקרא יא.


פיסקה צט[עריכה]

על דברים יד ג

(דברים יד ג) "לא תאכל כל תועבה",


העריכה אינה מקורית, כי הדרשה לפס' ג אמורה להיות לפני הדרשה לפס' ו, שמופיעה לפנינו בפיסקה צח.
שני הצדדים אינם קושרים את 'תועבה' למאכלות אסורים, אלא לומדים את הג"ש דלקמן, המזהה 'תועבה' עם קרבן בעל מום. ר' אליעזר מזהה 'תועבה' עם המום עצמו, ולכן אוסר על אכילת האוזן החתוכה של הבכור. אחרים מזהים אותה עם הקרבן הפסול, שאם הקריב אותו למרות האיסור - אסור לו לאכול מהקרבן.



רבי אליעזר אומר: מנין לצורם אוזן הבכור ואוכל ממנה, שעובר בלא תעשה?
תלמוד לומר "לא תאכל כל תועבה".
אחרים אומרים: בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר;
נאמר כאן "תועבה" ונאמר להלן (דברים יז א) "לא תזבח לה' אלהיך שור ושה...
כי תועבת ה' אלהיך הוא"; מה תועבה האמורה להלן בפסולי המוקדשים הכתוב מדבר
אף תועבה האמורה כאן בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר

פיסקה ק[עריכה]

על דברים יד ד-ה

(דברים יד ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים;


הדרשה הראשונה טוענת ש'חיה' נכללת ב'בהמה', כי 'אייל וצבי' וכו' אינם בהמות מבוייתות אלא חיות. בויקרא יא ב מופיעה הכותרת 'זאת החיה אשר תאכלו', ומשם עולה ש'בהמה' נכללת ב'חיה'.



איל וצבי ויחמור", מלמד שחיה בכלל בהמה
מנין שאף בהמה בכלל חיה? תלמוד לומר (ויקרא יא ב) "זאת החיה... מכל הבהמה" וגו'
מלמד שחיה קרויה בהמה ובהמה קרויה חיה,

ומלמד שבהמה טמאה מרובה מבהמה טהורה


עצם קיומה של רשימה מוכיח שהמנויים הם מיעוט מכלל הבהמות. בויקרא אין רשימה כלל.



בכל מקום הכתוב פורט את המועט
שנאמר "זאת הבהמה אשר תאכלו... איל וצבי ויחמור" וגו'.

ותאו, רבי יוסי אומר תאו זה שור הבר.

פיסקה קא[עריכה]

על דברים יד ו-ח

(דברים יד ו) "וכל בהמה מפרסת פרסה",


הדרשה משווה איסורי מזבח לאיסורי אכילה, שהרי איסור טרפה משותף לשניהם. בתחילה היא מנסה לאסור אכילת שור שחרש עם חמור, או שור הקדש ששימש לחרישה. ההצעה נדחית על סמך הפסוק שלנו, הנדרש כמתיר את השור.
בשלב השני הדרשה מנסה לאסור את כל רשימת איסורי המזבח ממסכת תמורה, וגם ההצעה הזאת נדחית, וראו בסוף תמורה ו א 'זה וזה מותרים באכילה'.
בשלב השלישי היא מנסה לאסור באכילה שור שנעשתה בו עבירת רובע או נרבע אבל לא הוצא להורג כי היתה בעיה בעדות, או כי עדיין לא הספיקו לגזור את דינו, וגם הצעה זו נדחית.
בשלב הרביעי היא מנסה לאסור אכילת בשר בהמה שינקה מן הטריפה, ושוב מתירים, וראו תמורה ו ה.
לסיכום, האיסור באכילה של בהמת טריפה אינו מתרחב לממדים של איסור זביחתה על המזבח.



לפי שמצינו שריבה טרפה כעין טרפות, אף אני ארבה את הפסול כעין הפסולים
ואיזה זה? זה החורש בשור וחמור, ובמוקדשים!
תלמוד לומר "שור שה כשבים ושה עזים" תאכלו. מרבה אני את אלו
ועדין לא ארבה את הרובע ואת הנרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטרפה ויוצא דופן (תמורה ו א)?
תלמוד לומר "שור שה כשבים" וגו'; מרבה אני את אלו,
ועדין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי עד אחד או על פי הבעלים הפסולים לעדות?
תלמוד לומר "שור שה כשבים". מרבה אני את אלו.
ועדין לא ארבה את שנעבדה בו עבירה על פי שני עדים ועדין לא נגמר דינו?
תלמוד לומר "שור שה כשבים תאכלו",
מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה, ועדין לא ארבה את ולד כשרה שינקה מן הטרפה?
תלמוד לומר "בבהמה",
מרבה אני את ולד כשרה שינקה מן הטרפה, ועדין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מבהמה טהורה עם הטמאה?
תלמוד לומר בבהמה כל הבהמה.

בבהמה תאכלו, לרבות שיליה


שיליה שיצאה בחלקה אסורה באכילה, כי נפרדה מהבהמה השחוטה, ראו חולין ד ז.



יכול אפילו יצאת מקצתה? תלמוד לומר אותה. אותה תאכלו,

אותה מותרת באכילה ואין בהמה טמאה באכילה
אין לי אלא בעשה; מנין אף בלא תעשה? תלמוד לומר (דברים יד ז-ח) "את הגמל ו[את] הארנבת ו[את] השפן... והחזיר... מבשרם לא תאכלו",

אין לי אלא את אלו בלבד, שאר בהמה טמאה מנין?


האוכל בהמה טמאה עובר בעשה; על אכילת הבהמות הטמאות המפורשות בפסוק יש גם איסור לאו, אבל איסור האכילה לרוב הבהמות הטמאות נלמד בקל וחומר; למרות שאין עונשים מן הדין איסורים רבים נלמדים בקל וחומר.



דין הוא: ומה אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הם בלא תעשה
שאר בהמה טמאה שאין בהם סימני טהרה אינו דין שיהו בלא תעשה על אכילתם?
נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב, ושאר בהמה טמאה מקל וחומר
נמצאת מצות עשה שלהם מן הכתוב ומצות לא תעשה מקל וחומר

פיסקה קב[עריכה]

על דברים יד ו

(דברים יד ו) "אך את זה לא תאכלו וגו' השסועה",


ראו לעיל פיסקה צח, ש'השסועה' היא שם של חיה טהורה, אבל נדירה מאד. ר' עקיבא מסיק מהאיזכור שלה שהתורה מן השמים, כי משה בודאי לא הכיר את השסועה.



אמר רבי עקיבה: וכי משה קניגי צייד היה או בלסטירי קשת היה
אלא מיכן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים.

פיסקה קג[עריכה]

על דברים יד יא-כ

(דברים יד יא) "כל צפור טהורה תאכלו",


אין לחשוש שמא הציפור הטהורה המסויימת היא אסורה, כי שימשה בטקס הציפורים של המצורע; אבל הציפור השחוטה היא קדשים ולכן אין לאכול את בשרה.



מכלל שנאמר (ויקרא יד ד) "וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות"
יכול כשם ששחוטה אסורה כך משולחת אסורה? תלמוד לומר "כל צפור טהורה תאכלו"
או כשם שמשולחת מותרת כך שחוטה תהא מותרת? תלמוד לומר "וזה אשר לא תאכלו מהם".

(דברים יד יב) "הנשר והפרס והעזניה", רבי עקיבה אומר: נאמר כאן נשר ונאמר להלן (ויקרא יא יג) נשר


ראו ויקרא יא יג 'לא יאכלו' בלשון סביל, שאסור גם לגרום לאחרים לאכלם.



מה נשר האמור להלן, עשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובבל תאכל
אף נשר האמור כאן, נעשה כל האמורים עם הנשר בבל תאכיל ובבל תאכל

רבי שמעון אומר: נאמר כאן (דברים יד יג) "איה" ונאמר להלן (ויקרא יא יד) "איה"


ראו לעיל פיסקה צח, בדרי איסי בן יהודה, המסתמך על האמור בויקרא שם 'והאיה למינה'.



מה איה האמור כאן, עשה את הראה מין איה - אף איה האמורה להלן, נעשה את הראה מין איה.

(דברים יד יד) "עורב" - זה עורב הגדול,


עורב וזרזיר הם מאותו מין, וראו גם בראשית רבה סה ג.



"ואת כל עורב" - להביא את העורב העמקי ועורב הבא בראש יונים, "למינו" - להביא את הזרזיר.
"הנץ" - זה הנץ, כשהוא אומר "למינהו" - להביא את בן הוריה.

(דברים יד טו-יז) "ואת בת היענה... ואת הכוס... והקאת ואת הרחם ואת השלך",


בבהמות פירט את המותרים ובעופות את האסורים, והשוו לעיל פיסקה ק.



מלמד שעוף טהור מרובה מעוף טמא. בכל מקום הכתוב פורט את המועט.

(חולין ג ו) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, סימני העוף לא נאמרו

אמרו חכמים: כל עוף דורס טמא, שנאמר "נשר"
מה נשר מפורש, אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל - טמא
כך כל שכיוצא בו - אסור; שאין כיוצא בו - מותר.

(דברים יד כ) "כל עוף טהור תאכלו" - מצות עשה.


השוו לעיל פיסקה קא, לעניין בהמה.
ר' שמעון מפרש את פס' יט-כ לעניין החגבים, שלא נידונו לפנינו בפירוט אלא רק בויקרא יא כ-כה.



(דברים יד יט) "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" - מצות לא תעשה
רבי שמעון אומר: "כל עוף טהור תאכלו" - אלו חגבים טהורים,
"וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" - אלו חגבים טמאים

פיסקה קד[עריכה]

על דברים יד כא

(דברים יד כא) "לא תאכלו כל נבלה", אין לי אלא נבלה, טרפה מנין? תלמוד לומר נבלה – "כל נבלה."


דורש 'כל'.




"לגר אשר בשעריך" - מלמד שנותנה במתנה לגר תושב. מנין אף לנכרי? תלמוד לומר "לנכרי".

מנין שמוכרה לגר תושב? תלמוד לומר "או מכור". מנין אף לנכרי? תלמוד לומר "לנכרי"


מחלק את הפסוק: 'לגר... תתננה ואכלה או מכור – לנכרי'. ר' יהודה מחלק לפי הטעמים, במילה 'ואכלה', ואינו מתיר למכור נבלה לגר אלא רק לנכרי; וראו פסחים כא ב.



כשתימצי אומר מוכרה ונותנה במתנה לנכרי ולגר תושב
רבי יהודה אומר: דברים ככתבם.

"כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" - קדש את עצמך.


ראו לעיל פיסקה צז. כאן מפרטים ומדגימים: יש לקבל את מנהגי המקום לחומרה.



דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור - אי אתה רשיי לנהוג היתר בפניהם.

"לא תבשל גדי בחלב אמו" למה נאמר?


ראו מכילתא כספא כ לפס' יט, והשוו חולין ח, ד.
ת"ק – הוא ר' ישמעאל – קושר את שילוש האיסור בשלוש הבריתות. ר' עקיבא דורש אותו להקל. ר' יוסי התיר בשר עוף בחלב, שנאמר 'אמו', וראו שבת קל א.



כנגד שלש בריתות שכרת הקדוש ברוך הוא עם ישראל שלש פעמים
אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל.
רבי עקיבה אומר: חיה ועוף אינם מן התורה, שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים
פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה
רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" ונאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו"
את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב. עוף שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב?
תלמוד לומר "בחלב אמו", יצא עוף שאין לו חלב אם.

פיסקה קה[עריכה]

על דברים יד כב

(דברים יד כב) "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה",


דורש את הכפילות 'שנה שנה'. וראו תוספתא ראה"ש א ט.



מלמד שאין מעשרים אותו משנה לחברתה

אין לי אלא מעשר שני, שבו דבר הכתוב. מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "עשר תעשר".


דורש את הכפילות 'עשר תעשר' לכל המעשרות ולמעשר בהמה. וראו תוספתא בכורות ז א.



מנין למעשר בהמה שאין מעשרים אותה משנה לחברתה?
תלמוד לומר "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה".
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: מנין למעשר בהמה שהוא בעמוד ועשר? שחייב להעביר את הצאן תחת השבט
תלמוד לומר "עשר תעשר".

יכול דבר שגדולו מן הארץ, כגון סטיס וקוצה, צמחים ששימשו לצביעת בדים יהא חייב במעשר? תלמוד לומר "עשר תעשר ואכלת",


חיוב מעשרות חל רק על אוכל מגדולי קרקע, וראו מעשרות א א.



יכול אף דבש וחלב? תלמוד לומר "היוצא השדה שנה שנה"
אמור מעתה: דבר היוצא מרשות שדה.

מכלל שנאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהריך",
יכול אין לחייב אלא דגן תירוש ויצהר? מנין לרבות שאר פירות? תלמוד לומר "תבואת זרעך",
יאמר זה, שאילו כן הייתי אומר: מה תבואה מיוחדת, שמכניסה לקיום ודרכה להאכל כמות שהיא שומר אותה באסם לזמן ארוך ואוכל אותה כמאכל עיקרי

אף אני איני מרבה אלא כיוצא בה.


דורש 'זרעך' לרבות קטניות שאינן נשמרות, ותורמוס וחרדל שהם תבלינים.



את מה אני מרבה? את האורז ואת הדוחן ואת הפרגים והשומשמים
מנין לרבות שאר קטניות? תלמוד לומר "עשר תעשר"
מרבה אני את הקטניות שדרכן להאכל כמות שהן,
ועדין לא ארבה את התורמוס ואת החרדל, שאין דרכם להאכל כמות שהם? תלמוד לומר "עשר תעשר".

יכול אפעלפי שלא השרישו שלא הביאו שליש גידולם? תלמוד לומר "ואכלת",


גידולים "שלא הביאו שליש" אינם ראויים לאכילה, וראו מעשרות א ב-ד. הביטוי לקוח מהמקרה של תבואה, ובכל פרי הסימן להיותו ראוי לאכילה שונה.




מנין לרבות ירקות למעשרות? תלמוד לומר (ויקרא כז ל) "וכל מעשר הארץ".


דרשה על ויקרא כז, החוזרת ומלמדת שדברים הנאכלים חייבים במעשרות, כאמור במעשרות א א, כולל תבלינים – כאן מזכירים שום גרגיר ושחלים ולא תורמוס וחרדל.
לעניין זרעוני גינה שאינם נאכלים ראו תוספתא מעשרות ג יח.



(ויקרא כז ל) "מזרע הארץ" - לרבות שום שחלים וגרגיר
יכול שאני מרבה לפת וצנונות וזרעוני גנה שאין נאכלים? תלמוד לומר "מזרע הארץ", ולא כל זרע הארץ.
(ויקרא כז ל) "מפרי העץ" - לרבות פירות האילן
יכול שאני מרבה חרובי שקמה וחרובי צלמונה וחרובי גדורה, שאין נאכלים?
תלמוד לומר "מפרי העץ" ולא כל פרי העץ.

מנין שאדם מעשר את שאוכל? תלמוד לומר "עשר תעשר ואכלת"


האחריות למעשר היא על הצרכן, כעולה מתקנת הדמאי; אבל חלה רק על גידולים שנגמרה מלאכתם, כאמור במעשרות א ב-ד.



יכול אפעלפי שלא נגמרה מלאכתו בשדה? תלמוד לומר (במדבר יח כז) "כדגן מן הגרן", והרי הוא בשדה
(במדבר יח כז) "וכמלאה מן היקב" עד שהיא ביקב.
יכול יהא אדם אוכל עריי בשדה גידולים ראויים לאכילה? תלמוד לומר "עשר תעשר".

מנין שזורע ופטור ממעשרות אם עוד לא מירח? תלמוד לומר "היוצא השדה".


אם עוד לא מירח את התבואה ולקח ממנה לזרוע – פטור מן המעשרות; ראו פאה א ו. דורש 'היוצא השדה' - שיצא מהשדה ולא נשאר בו; 'תבואת זרעך' - שהובאה לגורן ומירח אותה שם.



מנין שכונס חייב במעשרות אם מירח? תלמוד לומר "תבואת זרעך".

אמרו: חרבו חנויות בני חנן שלש שנים קודם לארץ ישראל, שהיו מוציאים פירותיהם מידי מעשרות


בני חנן, שהיו סוחרים, דרשו שהיבול המיועד למכירה וכן היבול שנקנה פטורים ממעשרות, והדרשה פוסלת את דרשותיהם.



שהיו דורשים לומר "עשר תעשר ואכלת" - ולא מוכר; "תבואת זרעך" - ולא לוקח.

פיסקה קו[עריכה]

על דברים יד כג

(דברים יד כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר",


לכל הפיסקה ראו מקבילה בתוספתא סנהדרין ג ג.



רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים:

רבי עקיבה אומר: יכול יהא אדם מעלה בכורות מחוצה לארץ לארץ?


ראו חלה ד יא; וכן לעיל פיסקה עז, שם דורשים את דברים יב כו לעניין זה. והשוו תמורה ג ה, שם נראה שאם הבכור תמים ניתן להעלות אותו מחו"ל.
כאן מקיש ר' עקיבא בכור למעשר שני.



תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר... מעשר דגנך... ובכורות בקרך",
ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכורות;
מחוצה לארץ, שאי אתה מביא מעשר דגן - אין אתה מביא בכורות.

שמעון בן זומא אומר: יכול כשם שנתנה תורה מחיצה בין קדשי קדשים לקדשים קלים

כך נתנה תורה מחיצה בין בכור למעשר שני?


בן זומא דוחה השערה שמותר לאכול מע"ש מחוץ לחומות, שהרי בניגוד לבכור, זמנו של מע"ש אינו מוגבל. גם הוא מקיש מע"ש לבכור, כמו ר' עקיבא.
והשוו תוספתא סנהדרין ג ב, שעמי הארץ הבחינו בין איזור אכילת בכורות לאיזור אכילת מע"ש.



ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום
מה בכור, אין נאכל אלא לפנים מן החומה - אף מעשר שני, לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה
מה לבכור, מיעט מקום אכילתו שכן מיעט זמן אכילתו, תאמר במעשר שני, שריבה זמן אכילתו?
הואיל וריבה זמן אכילתו - ירבה מקום אכילתו!
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר"
מה בכור אין נאכל אלא לפנים מן החומה - אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא לפנים מן החומה.

רבי ישמעאל אומר: יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלם בזמן הזה ואוכלו?


ר' ישמעאל דוחה השערה שנתן לאכול מע"ש בירושלים בזמן הזה, שהרי אין צורך להקריב אותו במזבח ואפילו לא להציגו לפני המזבח. גם הוא מסתמך על ההיקש דלעיל; וראו מע"ש ה ז, שבית שמאי דרשו לאגור את כספי מע"ש עד שיבנה המקדש.



ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום, ומעשר שני טעון הבאת מקום
מה בכור, אין נאכל אלא בפני הבית - אף מעשר שני, לא יהא נאכל אלא בפני הבית
לא: אם אמרת בבכור, שיש ממנו דמים ואמורים למזבח,
תאמר במעשר שני, שאין ממנו דמים ואמורים למזבח?
בכורים יוכיחו, שאין מהם דמים ואמורים למזבח, ואין נאכלים אלא בפני הבית!
לא: אם אמרת בבכורים, שטעונים הנחה לפני המזבח
תאמר במעשר שני, שאין טעון הנחה לפני המזבח?
תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר", מקיש אכילת בכור למעשר שני
מה בכור, אין נאכל אלא בפני הבית - אף מעשר שני, לא יהא נאכל אלא בפני הבית.

אחרים אומרים: יכול בכור שעבר זמנו משנה לחברתה יהא פסול כפסולי המוקדשים?


אחרים טוענים שאין צורך בדרשת בן זומא דלעיל, שהרי לעצם הדין של אכילה בירושלים יש פסוקים מפורשים; לכן הם לומדים מההיקש שבין בכור למע"ש היתר לאכול בכור משנה שעברה, בניגוד לבכורות ד א.



תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך": אם ללמד על הבכור שנאכל לפנים מן החומה - אין צריך
שהרי כבר נאמר (דברים טו כ) "לפני ה' אלהיך תאכלנו"
אם ללמד על מעשר שני, שנאכל לפנים מן החומה - אין צריך,
שהרי כבר נאמר (דברים יב יז) "לא תוכל לאכל בשעריך"
אם כן למה נאמר "ואכלת לפני ה' אלהיך"? מקיש בכור למעשר שני
מה מעשר שני נאכל משנה לחברתה - אף בכור נאכל משנה לחברתה.

"למען תלמד ליראה את ה' אלהיך" - מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה.


אמנם הזמן שבילה מביא המע"ש בירושלים הוקדש גם ללימוד תורה, אבל ת"ת עדיף עליו, כי הוא נוהג גם בחו"ל, בניגוד למעשר – ראו דברי ר' עקיבא לעיל.



"כל הימים" - בין בארץ בין בחוצה לארץ.

פיסקה קז[עריכה]

על דברים יד כד-כו

(דברים יד כד) "וכי ירבה ממך הדרך", יכול ברחוק זמן הכתוב מדבר?


לכאורה דווקא ריחוק זמן, שגורם לסכנת ריקבון הפירות – מצדיק את הפדיון. הדרשה מצדיקה את פדייתם אפילו בריחוק מקום גרידא, ואפילו כשמדובר במעט פירות, או כשמדובר בעשיר שיכול לשאת את המעשר בעגלות וכו'.
פדיית מעשר שני אינה מוגבלת אלא אם הפירות נכנסו בעצמם לירושלים, ראו מבוא למע"ש.



תלמוד לומר "ירחק ממך המקום", ברחוק מקום הכתוב מדבר ולא ברחוק זמן
אין לי אלא בזמן שהוא מרובה, מנין אפילו למועט? תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו",
אין לי אלא עני, עשיר מנין? תלמוד לומר "כי יברכך ה' אלהיך".

(דברים יד כה) "ונתתה בכסף" - מלמד שאין מתחלל אלא על הכסף


ראו מע"ש ב ו-ז, שבית שמאי החמירו והעדיפו לפדות דווקא על כסף, ובית הלל (שם נזכר ר' עקיבא) התירו גם מטבעות מחומרים אחרים.
לעניין המטלטלין ראו תוספתא מע"ש ב ח, הדנה במקרה שעשה כלים מהמתכת, וקובעת שדווקא אם עשה כלים מכסף ניתן לפדותם, אבל לא מזהב או ממתכת אחרת; וראו גם ב"מ ד א, שרק הכסף נחשב מטבע למסחר, העדיף על זהב ונחושת. ר' ישמעאל מתיר להשתמש בכל מטבע שניתן לצרור. ר' עקיבא דורש 'וצרת' להוציא אסימון, שאין עליו צורה, וראו גם מע"ש א ב,



מנין לעשות שאר מטבע ככסף? דין הוא: הואיל והקדש של בדק הבית מתחלל ומעשר שני מתחלל
מה הקדש, עשה בו שאר מטבע ככסף - אף מעשר שני, עשה בו שאר מטבע ככסף
מה להקדש, שעשה בו שאר מטבע ככסף, שהרי עשה בו שאר מטלטלים ככסף
תאמר במעשר שני, שלא עשה בו שאר מטלטלים ככסף?
תלמוד לומר "וצרתה הכסף", דבר שדרכו ליצרר, דברי רבי ישמעאל
רבי עקיבה אומר: דבר שיש עליו צורה, פרט לסימון שאין עליו צורה.
"בידך" - פרט לשיצא חוץ מרשותך שאין לך גישה אליו.

"והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" - זו שילה ובית עולמים.


(דברים יד כו) "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך",

רבי יהודה אומר: יכול הלקוח בכסף מעשר, שנטמא - טעון פדיון?
ודין הוא: ומה מעשר שני עצמו שנטמא, הרי הוא נפדה; הלקוח בכסף מעשר שנטמא - אינו דין שיפדה?
תלמוד לומר "כסף": כסף ראשון ולא כסף שני
אין לי אלא טהור, לקוח בכסף מעשר, שאין לפדותו טמא מנין? תלמוד לומר "כסף": כסף ראשון ולא כסף שני!

שלשה כספים נאמרו בענין: אחד למעשר טהור ואחד למעשר טמא ואחד ללקוח בכסף מעשר!


דרשה התומכת בדעת החולקים על ר' יהודה, הקובעים שאם נטמא הלקוח בכסף מעשר – יפדה (מע"ש ג י); דורשים את שלוש ההופעות של המילה 'כסף' בפס' כה-כו, שלעיתים יש לפדות גם את הלקוח בכסף מעשר.




"בכל אשר תאוה נפשך", יכול בעבדים ושפחות וקרקעות? תלמוד לומר "בבקר ובצאן".


ראו מע"ש א ז.
לעניין היתר קניית תבלינים בכסף מעשר ראו גם עוקצין ג ה, וכן תוספתא מע"ש א יב-יד.
לעניין המים והמלח ראו מע"ש א ה.



אין לי אלא אכילה, שתיה מנין? תלמוד לומר "וביין ובשכר".
אין לי אלא אכילה ושתיה, מנין אף משביחי אכילה ושתיה
כגון הקושט והחימום וראשי בשמים והתיאה והחילתית והפילפלים וחלות הריע?
תלמוד לומר "ובכל אשר תשאלך נפשך",
יכול אף מים ומלח? תלמוד לומר "בבקר ובצאן וביין ובשכר"
מה אלו מיוחדים, שהם פרי מן הפרי וגדולם מן הארץ
אף אין לי אלא דבר שהוא פרי מן הפרי וגדולו מן הארץ.

בן בג בג אומר: "בבקר" - ולקחת פרה על ידי עורה, "בצאן" - ולקחת רחל על ידי גיזתה,

"ביין" - ולקחת חבית על ידי קנקנה, "ובשכר" - ולקחת תמד משתחמיץ.


מתיר לקנות בהמה לאכילה ולהשתמש בעורה או בגיזתה, וכן לקנות יין לשתיה ולהשתמש בחבית - למרות שההיתר הוא לאכילה לשתיה ולסיכה בלבד; וראו מע"ש א ג.



 

יכול יקח בהמה למשתה בנו? - הרי אתה דן: נאמר כאן "שמחה" ונאמר להלן (דברים כז ז) "שמחה"


האמור לעיל על ההיתר לקנות בכספי מע"ש בשר, ועל יציאת העור לחולין - הוא דוקא על שלמים, וראו מע"ש א ג-ד; וראו תוספתא מע"ש א ז, שגזרו גם טומאה על בשר תאוה ('למשתה בנו') שנקנה ממע"ש.
מצד שני אין לקנות בכספי מע"ש גם עולות, שאינן נאכלות.



מה שמחה האמורה להלן – שלמים, אף שמחה האמורה כאן - שלמים
או מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים, אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים?
תלמוד לומר "ואכלת ושמחת", שמחה שיש עמה אכילה; יצאו עולות שאין עמהן אכילה!

פיסקה קח[עריכה]

על דברים יד כז

(דברים יד כז) "והלוי אשר בשעריך", כל מקום אתה מוצא לוי הזה


ראו לעיל פיסקה סט.
מה גרם – מה הסיבה לצורך לדאוג ללוי, וראו גם לעיל פיסקה עו.



לומר: תן לו מחלקו! אין לו חלקו - תן לו מעשר עני! אין לו מעשר עני - תן לו שלמים!
אין לו שלמים - פרנסהו מן הצדקה!
"כי אין לו חלק ונחלה עמך", להגיד מה גרם.

פיסקה קט[עריכה]

על דברים יד כח-כט

(דברים יד כח) "מקצה שלש שנים", יכול בחג? הסוכות תלמוד לומר (דברים כו יב) "כי תכלה לעשר"


הדרשה מניחה את המבוקש: שזמן ביעור מעשרות הוא בחג הפסח ומוכיחה מכך שמדובר כאן על הפסח, וראו מע"ש ה ו. הביעור התבצע מעיו"ט הראשון של הפסח עד עיו"ט האחרון שבפסח, ווידוי המעשרות היה ביו"ט האחרון.



או "כי תכלה לעשר", יכול בחנוכה? שבו מסתיים מסיק הזיתים, המאוחר משבעת המינים תלמוד לומר "קץ"
נאמר כאן "קץ" ונאמר להלן (דברים לא י) "קץ"; מה קץ האמור להלן – רגל, אף קץ האמור כאן - רגל
או מה קץ האמור להלן חג הסוכות, אף קץ האמור כאן חג הסוכות?
תלמוד לומר "כי תכלה לעשר", רגל שהמעשרות כלים בו - הוי אומר זה פסח!
מיכן אמרו: ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור
ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, בשביעית מפני מעשר עני שבששית

יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר? תלמוד לומר (דברים כו יב) "שנת המעשר"


דורש 'שנת המעשר', הרי שלא בכל שנה היה מעשר. חוזר ודורש את אותו הביטוי שנאמר בלשון יחיד, ומכאן שבשנים השלישית והששית לא היו שני מעשרות אלא רק אחד.



שנה שחייבת במעשר; יצתה שנה שביעית, שאינה חייבת במעשר
יכול יהו שני מעשרות נוהגים בה? תלמוד לומר "שנת המעשר"
מעשר אחד נוהג בה, ואין שני מעשרות נוהגים בה

אין לי אלא מעשר עני, שבו דבר הכתוב.


הביטוי ' מעשר תבואתך' מרבה את שאר המעשרות, שצריכים גם הם ביעור ווידוי.



מנין לרבות שאר מעשרות? תלמוד לומר "מעשר תבואתך", ריבה.

"תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא", מלמד שמוציאים אותו ממקום טומאה למקום טהרה

יכול אף של שאר שנים יהו מוציאים אתו ממקום טומאה למקום טהרה?


מעשר עני ניתן לאכילה בטומאה, בניגוד למע"ש. כאן ממע ודורש דווא על מעשר עני, בניגוד לדרשה הקודמת.



תלמוד לומר "בשנה ההיא", של שנה ההיא אתה מוציא,
ואי אתה מוציא של שאר שנים ממקום טומאה למקום טהרה

של שנה ההיא אתה מבער, ואי אתה מבער ירק שיצא מראש השנה ועד הפסח. שנחשב כיבול השנה הרביעית ומתעשר מעשר שני


הירק שיצא ונלקט בשנה הרביעית אינו חייב בביעור מיד, כי הוא מיבול השנה הנוכחית; ראו תוספתא שביעית ב ז, 'בשעת לקיטתו עישורו'.




"והנחת בשעריך", אם אין שם עני – הניחו באוצר. ויבוא העני ויקח משם

איני יודע מי ידחה מפני מעשר עני: אם מעשר ראשון אם מעשר שני?


המשך הדרשה דלעיל 'ואין שני מעשרות נוהגים בה'. בשנת מעשר עני יש רק עוד מעשר אחד, והדרשה שואלת איזה הוא. מאיזכור הלוי מסיק ר' יהודה שמדובר במעשר ראשון.
ראב"י לומד זאת מספר במדבר.



תלמוד לומר (דברים יד כט) "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה"
יבא הלוי ויטול חלקו מכל מקום, דברי רבי יהודה
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אינו צריך!
הרי הוא אומר (במדבר יח כא) "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה"
מה נחלה אינה זזה - אף מעשר ראשון אין זז.

יכול אף לקט שכחה ופיאה יהו חייבים במעשר?


פטור ממעשר ראשון למתנות עניים (ראו חלה א ג.) לוי עני זכאי למתנות עניים, והוא נחשב כבעל המתנות, ולכן אינן נחשבות כמחוץ לחלקו.



תלמוד לומר "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום",
דברים שאין לו בהם חלק ונחלה עמך אתה נותן לו, יצאו אלו שיש לו בהם חלק ונחלה עמך.

פיסקה קי[עריכה]

על דברים יד כט

(דברים יד כט) "והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך", יכול בין חסרים עניים ובין שאין חסרים?


מהפסוק בויקרא 'לעני ולגר תעזוב' לומד שהגר הוא עני, והלוי הוא בן ברית; מכאן מסיק שמדובר בעניים בני ברית.



ואל תתמה, שהרי הוא אומר (תוספתא ב"מ י ג) (דברים כד יז) "ולא תחבול בגד אלמנה" - בין עניה ובין עשירה!
תלמוד לומר (ויקרא יט י) "עני": מה עני חסר - אף כולם חסרים
יכול בין בני ברית ובין שאינם בני ברית? תלמוד לומר "לוי" מה לוי בן ברית - אף כולם בני ברית.

"ואכלו ושבעו" - תן להם כדי שבעם.


התוספתא מגדירה מהו 'כדי שובע'.



מיכן אמרו (תוספתא פאה ד ב:) אין פוחתים לעני בגורן מחצי קב חטים או קב שעורים.

(דברים כו יב) "בשעריך" - מלמד שאין מוציאים אותו את העני מן הארץ לחוצה לארץ


אם אפשר לפרנס עני מהצדקה בארץ – יש לעשות זאת ולא להורות לו לרדת ממנה. בית נבלטא היו עניים בירושלים, ויכלו להתפרנס מחוץ לה - אבל חכמים העדיפו לפרנס אותם בירושלים. וראו תוספתא פאה ד יא.



אמרו משפחת בית נבלטה היתה בירושלם, ונתנו להם שש מאות ככרי זהב, ולא רצו להוציא חוץ לירושלם.