ביאור:ספרי דברים/ראה/יג-יד
ספרי דברים לפרשת ראה פרקים יג-יד
[עריכה]פיסקה פב
[עריכה]על דברים יג א
ראו בהמשך המשנה בזבחים, שמצטטת את הפסוק. |
מִיכָּן אָמְרוּ (זבחים ח י): "הַנִּתָּנִים בְּמַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּתָּנִים בְּמַתָּנָה אַחַת –
יִנָּתְנוּ בְּמַתָּנָה אַחַת..."
ראו תוספתא סוכה ב ח: 'ארבעה מינים הללו, כשם שאין פוחתים מהן כך אין מוסיפין עליהן'; לעניין 'אין פוחתים מהן' ראו גם מנחות ג, ו-ז. |
דָּבָר אַחֵר: "לֹא תֹסֵף עָלָיו", מִנַּיִן שֶׁאֵין מוֹסִיפִים עַל הַלּוּלָב וְעַל הַצִּיצִית? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תֹסֵף עָלָיו".
מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹחֲתִים מֵהֶם? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ",
מִנַּיִן שֶׁאִם פָּתַח לְבָרֵךְ בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, לֹא יֹאמַר:
"הוֹאִיל וּפָתַחְתִּי לְבָרֵךְ, אוֹמַר (דברים א יא) "ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם"?
תַּלְמוּד לוֹמַר "הַדָּבָר": אֲפִילּוּ דָּבָר לֹא תֹסֵף עָלָיו.
פיסקה פג
[עריכה]על דברים יג ב
(דברים יג ב) "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא", מַה מֹּשֶׁה, בְּ"כֹּה אָמַר" – אַף נְבִיאִים בְּ"כֹּה אָמַר",
הנבואה של נביאי השקר אינה נראית שונה מזו של משה; המיוחד למשה היו אישיותו וקרבתו לה', והם ההבדלים היחידים בינו לבין נביאי השקר. |
מַה מֹּשֶׁה, אָמַר כְּלָל וּפְרָט – אַף נְבִיאִים אָמְרוּ כְּלָל וּפְרָט,
אוֹ מַה מֹּשֶׁה, זָקֵן וּבֶן שְׁמוֹנִים וּבֶן עַמְרָם, יָכוֹל אַף הַנְּבִיאִים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר "נָבִיא", מִכָּל מָקוֹם.
"אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם", מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר לְמֹשֶׁה (במדבר יב ח) "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ"
יָכוֹל אַף הַנְּבִיאִים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר "אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם".
גם אשה עלולה להיות נביאת שקר. |
"וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת" – בַּשָּׁמַיִם; וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית א יד) "וְהָיוּ לְאוֹתוֹת".
"מוֹפֵת" – בָּאָרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שופטים ו לז) "אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב" וְגוֹ'
מַהוּ אוֹמֵר? (שופטים ו מ) "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן".
פיסקה פד
[עריכה]על דברים יג ג-ד
ראו בפיסקה הקודמת. |
סוֹף עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, יִנָּתֵן לָהֶם מֶמְשָׁלָה אֲפִילּוּ עַל חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת – אַל תִּשְׁמַע לָהֶם!
מִפְּנֵי מָה? – "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים".
ר' עקיבא מעניק תוקף מסוים לאותות ולמופתים, אבל התוקף אינו מוביל לאמונה בנביא לנצח, והוא עלול לפוג, כמו במקרים של חנניה בן עזור (ראו ירמיה כח) ושל גדעון, שבסוף ימיהם התדרדרו לנבואת שקר ולעבודה זרה. הדוגמא של חנניה בן עזור מלמדת שמדובר כאן גם על נביא שקר בשם ה', בניגוד לפשט שמדובר על נביא שהסית. |
הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּמִי שֶׁהָיוּ נְבִיאֵי אֱמֶת מִתְּחִלָּה וְחָזְרוּ לִהְיוֹת נְבִיאֵי שֶׁקֶר, כַּחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר!
אם הנביא של ע"ז חזר בתשובה והפסיק להטיף לאמונה בע"ז, או אם היה חשוד מראשית דרכו ולא היה יכול לשכנע איש – הנביא פטור מסקילה. והשוו תוספתא סנהדרין יד ד, שחולקת על הפטור לנביא שחזר בו, 'ובע"ז קיימה היום ובטלה למחר חייב'. לעניין החשוד על ע"ז השוו תוספתא בכורות ג יב, שם מתנגדים לחשד שאינו מבוסס על עדות. |
"אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא" – וְלֹא הַחָשׁוּד לְמַפְרֵעַ,
"כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים".
פיסקה פה
[עריכה]על דברים יג ה
השוו לעיל פיסקה מט: נראה שהשאלה זהה, אבל התשובות שונות: אפשר ללכת אחרי הקב"ה ע"י הענן, והשמיעה בקולו אינה ישירה אלא ע"י הנביאים, המתווכים בינו לבין ישראל. |
"וְאֶת מִצְוֹתָיו" – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, "תִּשְׁמוֹרוּ" – לִיתֵּן לֹא תַעֲשֶׂה. "וּבְקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" – בְּקוֹל נְבִיאָיו.
"וּבוֹ תִדְבָּקוּן" – הִפָּרְשׁוּ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְדִבְקוּ בַּמָּקוֹם!
פיסקה פו
[עריכה]על דברים יג ו
למרות החומרה הגדולה של עבירת הנביא המסית נמשכת המגמה מפיסקה פד לעיל של הקלה בענשו אם חזר בו או אם היה אנוס או מוטעה בעצמו. והשוו תוספתא סנהדרין יד ד. |
(דברים יג ו) "וְהַנָּבִיא הַהוּא" – וְלֹא אָנוּס.
"אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא" – וְלֹא מֻטְעֶה.
הסברים לכך שאין לשמוע לנביא בשם ע"ז: הנביא שהתנבא מה שנאמר לחברו חייב מיתה בידי שמים (ראו תוספתא שם). קל וחומר שאין לשמוע לנביא שמנבא בשם ע"ז. |
"יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם", וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה הַמְזַיֵּף דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ חַיָּב מִיתָה,
הַמְזַיֵּף דְּבָרָיו שֶׁל מָקוֹם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
"הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", אֲפִילּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ אֶלָּא שֶׁהוֹצִיאָךְ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – דַּי.
"וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים", אֲפִילּוּ אֵין לוֹ עָלֶיךָ אֶלָּא שֶׁפְּדָאֲךָ מִבֵּית עֲבָדִים – דַּי.
מַה הַדָּחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּסְקִילָה – אַף הַדָּחָה הָאֲמוּרָה כָּאן בִּסְקִילָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין מִיתָתוֹ שֶׁל זֶה אֶלָּא בְּחֶנֶק.
דָּבָר אַחֵר: "לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ" – זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. "אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" – זוֹ מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
כאן אין מדובר במתנבא בשם ע"ז אלא בנביא שמנסה לשנות מדברי התורה. לגביו נמשכת מגמת ההקלות מתחילת הפיסקה: אם התנבא לשנות מצוות אבל לא לבטל אותן – אינו נהרג, כי מדובר בטעות לגיטימית; וראו גם תוספתא סנהדרין יד ד. |
"וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" – בַּעֵר עוֹשֵׂה הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל.
פיסקה פז
[עריכה]על דברים יג ז-ח
אם הסתה היא טעות, הרי מדובר במשיכה מוטעית לע"ז; אם היא גירוי הרי שמדובר ביציאה כנגד עבודת ה', והע"ז היא תירוץ. |
(דברים יג ז) "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ", אֵין הֲסָתָה אֶלָּא טָעוּת
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא כה) "אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ".
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין הֲסָתָה אֶלָּא גֵּרוּי
שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) "וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ, אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה."
למרות שקרובים אינם מעידים זה על זה, אם הסיתו – מכמינים להם עדים שאינם קרובים ומוציאים אותם למיתה. |
מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים", לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מְעִידִים זֶה לָזֶה
יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁאֵין מְעִידִים זֶה לָזֶה כָּךְ אֵין מְסִיתִים זֶה אֶת זֶה? אם הסיתו יהיו פטורים תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ".
"אָחִיךָ" – זֶה אָחִיךָ מֵאָבִיךָ. "בֶן אִמֶּךָ" – זֶה בֶּן אִמֶּךָ.
"אוֹ בִּנְךָ" – בִּנְךָ מִכָּל מָקוֹם. אפילו ממזר "אוֹ בִתְּךָ" – בִּתְּךָ מִכָּל מָקוֹם.
"אוֹ אֵשֶׁת" – זוֹ אֲרוּסָה. "חֵיקֶךָ" – זוֹ נְשׂוּאָה. "אוֹ רֵעֲךָ" – זֶה הַגֵּר. "אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ" – זֶה אָבִיךָ.
להסתה אין לגיטימציה מהממסד בשלביה הראשונים, ולכן היא מועברת בסתר; בניגוד לדברי תורה. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ז ט) "בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה"
אֲבָל דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין נֶאֱמָרִים אֶלָּא בְּפַרְהֶסְיָא
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי א כ) "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה... בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא" וְגוֹ'.
(דברים יג ח) "אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ",
ר' יוסי דורש 'ואבותיך', ומניח שהגויים נאמנים לאלוהיהם יותר מישראל, המתקשים להשאר נאמנים למונותיאיזם. |
וְיִשְׂרָאֵל מַנִּיחִים מַה שֶּׁמָּסְרוּ לָהֶם אֲבוֹתֵיהֶם, וְהוֹלְכִים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה!
פיסקה פח
[עריכה]על דברים יג ח
הביטוי 'הקרובים אליך' נראה כסותר את הביטוי 'אשר לא ידעת'. הדרשה מסבירה אותו כהוכחה שאין צורך להכיר את הע"ז שבה מדובר, שהרי מספיק להכיר באפסות האלילים הקרובים אליך כדי להסיק גם על האלילים הרחוקים. |
מֵהַקְּרוֹבִים אַתָּה יוֹדֵעַ מָה הֵם רְחוֹקִים.
"מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ", אֵלּוּ חַמָּה וּלְבָנָה, שֶׁמְּהַלְּכִים מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.
פיסקה פט
[עריכה]על דברים יג ט-י
(דברים יג ט) "לֹא תֹאבֶה לוֹ", מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
דורש תאבה – תאהב. בניגוד לרגיל בדיני נפשות המסית אינו זוכה להעדפות ואין מטים לטובתו את המשפט. לדיני נפשות הרגילים ראו סנהדרין פרק ד, וכן לעיל פיסקה יח; לדינים המיוחדים למסית ראו סנהדרין ז י. |
"וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו". מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ה) "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ",
יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב עִם זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו."
"וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו". מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט טז) "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ",
יָכוֹל אִי אַתָּה רַשַּׁיי לַעֲמֹד עַל דָּמוֹ שֶׁל זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו".
"וְלֹא תַחְמֹל" – לֹא תְּלַמֵּד עָלָיו זְכוּת. "וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו" – אִם אַתָּה יוֹדֵעַ לוֹ חוֹבָה אִי אַתָּה רַשַּׁיי לִשְׁתֹּק.
מִנַּיִן שֶׁאִם יָצָא מִבֵּית דִּין חַיָּב שֶׁאֵין מַחֲזִירִים אוֹתוֹ לִזְכוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי הָרֹג".
יָצָא זַכַּיי, מִנַּיִן שֶׁמַּחֲזִירִים אוֹתוֹ לְחוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "תַּהַרְגֶנּוּ".
בדרך כלל העדים הם שממיתים את הנדון – ראו סנהדרין ו ד. כאן זה תפקיד הניסת, אפילו אם הוא קרוב משפחה; ראו לעיל פיסקה פז. |
מִנַּיִן לֹא מֵת בְּיַד הַנִּסָּת יָמוּת בְּיַד כָּל אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה".
פיסקה צ
[עריכה]על דברים יג יא
אִי "בָּאֶבֶן", יָכוֹל בְּאֶבֶן אַחַת? תַּלְמוּד לוֹמַר "בָּאֲבָנִים". אֱמֹר מֵעַתָּה: לֹא מֵת בָּרִאשׁוֹנָה – יָמוּת בַּשְּׁנִיָּה.
ראו לעיל פיסקה פו; שם חולק ר' שמעון לעניין ענשו של הנביא המדיח. |
מַה הַדָּחָה הָאֲמוּרָה כָּאן בִּסְקִילָה – אַף הַדָּחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בעניין הנביא המדיח בִּסְקִילָה.
ראו שם. |
פיסקה צא
[עריכה]על דברים יג יב
השוו תוספתא סנהדרין יא ג, שם מופיעה המחלוקת לעניין כמה נדונים למוות; ויתכן שהעוקץ מכוון לישו שנדון כמסית ונהרג בחג הפסח, אבל גם את בן סטדא הרגו בערב פסח; ראו מדרש תנאים לדברים יג ז. |
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ", דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מְעַנִּים בְּבֵית דִּין!
"נֵלֵךְ וְנִזְבַּח", "אֲקַטֵּר", "אֵלֵךְ וַאֲקַטֵּר", "נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר", "אֲנַסֵּךְ", "אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ", "נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ",
"אֶשְׁתַּחֲוֶה", "אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה", "נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה"? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה",
לֹא כַּ"דָּבָר" וְלֹא כָּ"רָע" וְלֹא כָּ"זֶה"!
צמצום ההגדרה למעשים שנחשבים בעלי משמעות דתית, וראו סנהדרין ז ו, ותוספתא שם י ב, שר' יהודה מחייב גם על מעשים כאלה מיתה, אבל לא בידי אדם. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "הַזֶּה"; זֶה בִּסְקִילָה וְאֵין כָּל אֵלּוּ בִּסְקִילָה.
פיסקה צב
[עריכה]על דברים יג יג
אין לחפש עיר נידחת אלא אם יצא שמה ככזאת. |
יָכוֹל יְהֵא רָטוּשׁ על פי שמועה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב",
"וְדָרַשְׁתָּ" – מִן הַתּוֹרָה, "וְחָקַרְתָּ" – מִן הָעֵדִים, "וְשָׁאַלְתָּ" – מִן הַתַּלְמִידִים.
"בְּאַחַת עָרֶיךָ", עִיר אַחַת עוֹשִׂים עִיר הַנִּדַּחַת, וְאֵין עוֹשִׂים שָׁלֹשׁ עֲיָרוֹת נִדָּחוֹת;
ראו סנהדרין א ה, והנימוק (הבטחוני) מופיע בתוספתא סנהדרין יד א, ושם מוסיפים שבספר אין עושים אפילו עיר הנידחת אחת, וראו פיסקה צג. |
"לָשֶׁבֶת שָׁם" – פְּרָט לִירוּשָׁלַם, שֶׁלֹּא נִתְּנָה לְבֵית דִּירָה.
פיסקה צג
[עריכה]על דברים יג יד-טו
רוב ההגבלות בדרשה מופיעות גם בתוספתא סנהדרין יד א, וחלקן גם במשנה שם י ד-ה. וראו בתוספתא 'עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות.' |
"בְּנֵי בְלִיַּעַל" – בְּלִי עֹל, בְּנֵי אָדָם שֶׁפָּרְקוּ עֻלּוֹ שֶׁל מָקוֹם. "מִקִּרְבֶּךָ" – וְלֹא מִן הַסְּפָר.
"וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם" – וְלֹא יֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת.
"לֵאמֹר" – בְּהַתְרָאָה. "נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ד) "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמַעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב", הֵיטֵב הֵיטֵב לִגְזֵרָה שָׁוָה,
מְלַמֵּד שֶׁבּוֹדְקִים אוֹתוֹ בְּשֶׁבַע חֲקִירוֹת. בְּדִיקוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר".
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת בְּדִיקוֹת, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר חֲקִירוֹת? חֲקִירוֹת – אָמַר אֶחָד 'אֵינִי יוֹדֵעַ' – עֵדוּתָם בְּטֵלָה;
בְּדִיקוֹת – אָמַר אֶחָד 'אֵינִי יוֹדֵעַ', וַאֲפִילּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים 'אֵין אָנוּ יוֹדְעִים' – עֵדוּתָם קַיֶּמֶת;
אֶחָד חֲקִירוֹת וְאֶחָד בְּדִיקוֹת, בִּזְמַן שֶׁמַּכְחִישִׁים זֶה אֶת זֶה – עֵדוּתָם בְּטֵלָה.
פיסקה צד
[עריכה]על דברים יג טז
ראו תוספתא סנהדרין יב ג, שם דורשים לדין שלפנינו את 'ובערת הרע מקרבך' (דברים יז ז). כאן דורש את הכפילות. המתה שלא במיתה האמורה בו אינה מכפרת, והמומת נדון גם בבי"ד של מעלה. |
הֲמִיתֵהוּ בְּאַחַת מִכָּל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת, בֵּין קַלּוֹת בֵּין חֲמוּרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַכֵּה תַכֶּה".
מִנַּיִן יָצָא יָדְךָ לֹא יָצָא יָדִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַכֵּה תַכֶּה".
ראו תוספתא סנהדרין יד א, מחלוקת ר' אליעזר ור' עקיבא כמחלוקת ת"ק ואבא חנן שלפנינו. הדרשה הקונקרטית לעניין עיר הנידחת מסיקה שהורגים גם את הקטנים, אבל העיקרון של 'לא יומתו... בנים על אבותם' גורם לאבה חנן ולר' עקיבא לחלוק על ת"ק ור' אליעזר. לעניין החמרת וכו' ראו סנהדרין י ה: שיירות של חמרים וגמלים שהיו בעיר והודחו אינן נמנות עם אנשי העיר לעניין חישוב רוב התושבים שבה. לעניין "לפי חרב" ראו תוספתא סנהדרין יד ב. |
"אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא", מִיכָּן אָמְרוּ: אֵין מְקַיְּמִים אֶת הַטְּפָלִים הטף
אַבָּה חָנָן אוֹמֵר: (דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ... וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" – בְּעִיר הַנִּדַּחַת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
"הַכֵּה תַכֶּה אֶת יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִיא" – וְלֹא יוֹשְׁבֵי עִיר אַחֶרֶת.
מִיכָּן אָמְרוּ: הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם – הֲרֵי אֵלּוּ מַצִּילִים אוֹתָהּ.
"לְפִי חָרֶב" – לְתוֹךְ פִּיהָ שֶׁל חֶרֶב, שֶׁלֹּא תְּנַוְּלֵם.
"הַחֲרֵם אֹתָהּ" – פְּרָט לְנִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּחוּצָה לָהּ. "וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ" – לְרַבּוֹת נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ.
מִיכָּן אָמְרוּ: נִכְסֵי צַדִּיקִים שֶׁבְּתוֹכָהּ אוֹבְדִים וְשֶׁבְּחוּצָה לָהּ פּוֹלְטִים,
וְשֶׁל רְשָׁעִים, בֵּין מִתּוֹכָהּ וּבֵין מִבְּחוּצָה לָהּ, אוֹבְדִים.
"וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ" – וְלֹא בֶּהֱמַת הֶקְדֵּשׁ.
פיסקה צה
[עריכה]על דברים יג יז
"אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ", אֵין לָהּ רְחוֹב – עוֹשִׂים לָהּ רְחוֹב;
הָיָה רְחוֹב חוּצָה לָהּ, מִנַּיִן שֶׁכּוֹנְסִים אוֹתוֹ לְתוֹכָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ".
"וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ" – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם.
לעניין האילנות המחוברים לקרקע – דורש 'תקבוץ' – פרט למחוברים; וראו תוספתא סנהדרין יד ב. הדרשה על שלל שמים קשורה רק לכתבי הקדש. כאן מתירים אותם, ואילו בדרשה הבאה מחייבים לגנוז אותם. |
בּוֹרוֹת שִׂיחִים וּמְעָרוֹת וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּרִים, שֶׁנֶּאֱמַר "שְׁלָלָהּ", וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם.
דָּבָר אַחֵר: "שְׁלָלָהּ" – וְלֹא שְׁלַל שָׁמַיִם.
מִיכָּן אָמְרוּ: (סנהדרין י ו) הַהֶקְדֵּשׁוֹת שֶׁבְּתוֹכָהּ יִפָּדוּ, תְּרוּמוֹת יֵרָקְבוּ, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ יִגָּנְזוּ.
לעניין ההשוואה בין עיר הנידחת ליריחו ראו תוספתא סנהדרין יד ב, שהטענה שחיאל היה מזיד נלמדת מכך שלא הפסיק את הבניה אחרי מות בכורו אבירם. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (יהושע ו כו) "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר:
אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ",
וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁיְּרִיחוֹ שְׁמָהּ? אֶלָּא שֶׁלֹּא יִבְנוּ אוֹתָהּ וְיִקְרְאוּ שְׁמָהּ עִיר אַחֶרֶת,
וְשֶׁלֹּא יִבְנוּ עִיר אַחֶרֶת וְיִקְרְאוּ שְׁמָהּ יְרִיחוֹ,
(יהושע ו כו) "בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".
יָכוֹל שׁוֹגֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר (מלכים א טז לד) "כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן";
אֱמֹר מֵעַתָּה: מֵזִיד הָיָה! חיאל
פיסקה צו
[עריכה]על דברים יג יז – יד א
השוו סנהדרין י ו, שם טוען כך ר' יוסי הגלילי ואילו ר' עקיבא חולק עליו ומתיר לעשות בעיר גנות ופרדסים. וראו מדרש תנאים כאן, כמו במשנה. |
אֲפִילּוּ שׁוֹבַךְ יוֹנֵי הַרְדְּסָאוֹת, כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
(דברים יג יח) "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם",
דין החרם של עיר הנידחת מושווה לדין האשירה, בניגוד לתוספתא סנהדרין יד ב שמתירה אילנות מחוברים; ויתכן שר' עקיבא חולק על ההיתר באסרו לעשות את העיר פרדסים. |
נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים – כּוּלָּם אֲסוּרִים בַּהֲנָיָה. מַה יַּעֲשֶׂה לָהֶם? יוֹלִיךְ הֲנָיָה לְיָם הַמֶּלַח.
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל הַנֶּהֱנֶה מֵעֲבוֹדָה זָרָה – יוֹלִיךְ הֲנָיָה לְיָם הַמֶּלַח.
ראו סנהדרין י ו. הדרשה מבוססת על הניגוד בין האכזריות שיש לנהוג באנשי עיר הנידחת לבין הלשון "רחמים" החוזרת כאן. |
נִסְתַּלְּקָה עֲבוֹדָה זָרָה מִן הָעוֹלָם – נִסְתַּלֵּק חֲרוֹן אַף מִן הָעוֹלָם.
"וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ", לְךָ רַחֲמִים על אחרים וְלֹא לַאֲחֵרִים רַחֲמִים עליך
אֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת – אֵין מְרַחֲמִים עָלֶיךָ מִן הַשָּׁמַיִם.
ההבטחה אינה בזכותך אלא בזכות אבות, למרות האמור בסנהדרין י ו, שהברכה היא בזכות עושי הדין בעיר הנידחת. |
"כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" – הַכֹּל בִּזְכוּת אֲבוֹתֶיךָ.
מִיכָּן אָמְרוּ: הִתְחִיל אָדָם לִשְׁמוֹעַ קִמְעָה – סוֹפוֹ לִשְׁמוֹעַ הַרְבֵּה.
"לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", שֶׁתְּהֵא מִצְוָה קַלָּה חֲבִיבָה עָלֶיךָ כְּמִצְוָה חֲמוּרָה.
"לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ", זוֹ הִיא שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "הַיָּשָׁר" – בְּעֵינֵי שָׁמַיִם.
ר' יהודה תולה את יחסי הבנים בהתנהגותם, בדומה לעולה מפשט כמה פרשיות בתורה; וראו דברי ר' עקיבא, כר' מאיר כאן, באבות ג יד: ישראל נקראו בנים למקום. |
וְאִם לָאו – אִי אַתֶּם בָּנִים! רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם"
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (הושע ב א) "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... בְּנֵי אֵל חָי".
"לֹא תִתְגֹּדְדוּ" – לֹא תַּעֲשׂוּ אֲגוּדּוֹת, אֶלָּא הֱיוּ כּוּלְּכֶם אֲגוּדָּה אַחַת
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עמוס ט ו) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ בלשון יחיד עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".
ראו מכות ג ה. |
שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח כח) "וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם".
"וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה", יָכוֹל לֹא יְהוּ חַיָּבִים אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד? מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל הָרֹאשׁ?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כא ה) "בְּרֹאשָׁם" – לְרַבּוֹת כָּל הָרֹאשׁ,
יָכוֹל הַכֹּהֲנִים, שֶׁרִיבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת,
חַיָּבִים עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְחַיָּבִים עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם
אֲבָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא רִיבָּה בָּהֶם הַכָּתוּב מִצְוֹת יְתֵרוֹת
לֹא יְהוּ חַיָּבִים אֶלָּא אַחַת, וְלֹא יְהוּ חַיָּבִים אֶלָּא עַל בֵּין הָעֵינַיִם בִּלְבַד?
תַּלְמוּד לוֹמַר קָרְחָה קָרְחָה, לִגְזֵרָה שָׁוָה!
מַה קָרְחָה הָאֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, חַיָּבִים עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְחַיָּבִים עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם
אַף קָרְחָה הָאֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, חַיָּבִים עַל כָּל קָרְחָה וְקָרְחָה וְחַיָּבִים עַל הָרֹאשׁ כְּבֵין הָעֵינַיִם
מַה קָרְחָה הָאֲמוּרָה בְּיִשְׂרָאֵל, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הַמֵּת
אַף קָרְחָה הָאֲמוּרָה בַּכֹּהֲנִים, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הַמֵּת!
פיסקה צז
[עריכה]על דברים יד ב
לפי הדרשה הראשונה הקדושה היא אתגר לישראל; לפי השניה היא עובדה נתונה המחייבת אותם לשמור הלכות מאכלות אסורות. לפי השלישית הדגש הוא על החד-פעמיות שבקדושת ישראל, בניגוד לתפיסה הנוצרית של 'ישראל ברוח'. |
(דברים יד ב) "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ", קַדֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ.
"כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" – קְדֻשָּׁה שֶׁהִיא עָלֶיךָ, הִיא גָּרְמָה לְךָ.
השוואה בין הפסוק שלנו לבין תהלים, התומכת בטענה של חד הפעמיות שבקדושת ישראל. |
"וּבְךָ בָּחַר ה'", (תהלים קלה ד) "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ".
"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" – (תהלים קלה ד) "יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ".
דורש 'בך' – לשון יחיד. כל יחיד מישראל חביב מכל אומות העולם, בתנאי שהוא קשור לאבות האומה – בניגוד לישו. |
מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מישראל חָבִיב לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם.
יָכוֹל אַף מֵאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
אֱמֹר מֵעַתָּה: מִשֶּׁלְּפָנָיו וּמִשֶּׁלְּאַחֲרָיו, וְלֹא מֵאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים!
פיסקה צח
[עריכה]על דברים יד ו-יג
הכפילות 'שוסעת שסע' מתפרשת כהקפדה על כל שלושת הסימנים, כבפשט, או כחיה ששמה 'שסועה' האסורה לאכילה, כמו הגמל והארנבת. |
(דברים יד ו) "וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת וּמַעֲלָה גֵּרָה",
עַד שֶׁיִּהְיוּ בָּהּ שְׁלֹשָׁה סִימָנִים הַלָּלוּ אֵינָהּ מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה.
אַבָּה חָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַשְּׁסוּעָה – מִין חַיָּה.
ר' יצחק מסביר את דברי ר' יאשיה: פס' יא ופס' כ מכנים את הטהורים 'ציפור' ו'עוף' בהתאמה. בויקרא יא יג מכונים הטמאים 'עוף'. |
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עוֹף טָהוֹר נִקְרָא 'עוֹף' וְנִקְרָא 'צִפּוֹר', וְהַטָּמֵא – אֵין נִקְרָא אֶלָּא 'עוֹף' בִּלְבַד.
כאן מופיע הצירוף 'והדיה למינה', ובויקרא יא יד מופיע 'האיה למינה'. האם המין הראשי מכונה 'איה' או 'דיה'? |
אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: יֵשׁ לוֹ מֵאָה מִינֵי עוֹפוֹת בַּמִּזְרָח, וְכֻלָּן מִין אַיָּה.
לפי הדרשה הזאת אין מדובר בסוגים שונים של מין ראשי אחד אלא בעופות שונים, ואכן הדיה לא נזכרה בויקרא יא. |
פיסקה צט
[עריכה]על דברים יד ג
העריכה אינה מקורית, כי הדרשה לפס' ג אמורה להיות לפני הדרשה לפס' ו, שמופיעה לפנינו בפיסקה צח. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְצוֹרֵם אֹזֶן הַבְּכוֹר וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה, שֶׁעוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה".
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר;
נֶאֱמַר כָּאן "תּוֹעֵבָה", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים יז א) "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה... כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא";
מַה "תּוֹעֵבָה" הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים הַכָּתוּב מְדַבֵּר,
אַף "תּוֹעֵבָה" הָאֲמוּרָה כָּאן – בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
פיסקה ק
[עריכה]על דברים יד ד-ה
הדרשה הראשונה טוענת ש'חיה' נכללת ב'בהמה', כי 'אייל וצבי' וכו' אינם בהמות מבוייתות אלא חיות. בויקרא יא ב מופיעה הכותרת 'זאת החיה אשר תאכלו', ומשם עולה ש'בהמה' נכללת ב'חיה'. |
אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר", מְלַמֵּד שֶׁחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה.
מִנַּיִן שֶׁאַף בְּהֵמָה בִּכְלַל חַיָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יא ב) "זֹאת הַחַיָּה... מִכָּל הַבְּהֵמָה" וְגוֹ'.
מְלַמֵּד שֶׁחַיָּה קְרוּיָה בְּהֵמָה וּבְהֵמָה קְרוּיָה חַיָּה.
עצם קיומה של רשימה מוכיח שהמנויים הם מיעוט מכלל הבהמות. בויקרא אין רשימה כלל. |
בְּכָל מָקוֹם הַכָּתוּב פּוֹרֵט אֶת הַמּוּעָט.
שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ... אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" וְגוֹ'.
"וּתְאוֹ" – רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תְּאוֹ זֶה שׁוֹר הַבָּר.
פיסקה קא
[עריכה]על דברים יד ו-ח
הדרשה משווה איסורי מזבח לאיסורי אכילה, שהרי איסור טרפה משותף לשניהם. בתחילה היא מנסה לאסור אכילת שור שחרש עם חמור, או שור הקדש ששימש לחרישה. ההצעה נדחית על סמך הפסוק שלנו, הנדרש כמתיר את השור. |
לְפִי שֶׁמָּצִינוּ שֶׁרִיבָּה טְרֵפָה כְּעֵין טְרֵפוֹת, אַף אֲנִי אֲרַבֶּה אֶת הַפָּסוּל כְּעֵין הַפְּסוּלִים.
וְאֵיזֶה זֶה? זֶה הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וּבְמֻקְדָּשִׁים!
תַּלְמוּד לוֹמַר "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים" תֹּאכֵלוּ. מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ.
וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע, מֻקְצֶה וְנֶעֱבָד, וְאֶתְנָן וּמְחִיר וְכִלְאַיִם וּטְרֵפָה וְיוֹצֵא דֹּפֶן (תמורה ו א)?
תַּלְמוּד לוֹמַר "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים" וְגוֹ'; מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ.
וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה עַל פִּי עֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים הפסולים לעדות?
תַּלְמוּד לוֹמַר "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים". מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ.
וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת שֶׁנֶּעֶבְדָה בּוֹ עֲבֵרָה עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וַעֲדַיִן לֹא נִגְמַר דִּינוֹ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים תֹּאכֵלוּ",
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁגָּדְלוּ בְּטָהֳרָה, וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת וְלַד כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּבְּהֵמָה",
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת וְלַד כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת וְלַד טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם הַטְּמֵאָה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּבְּהֵמָה" – כָּל הַבְּהֵמָה.
שיליה "בבהמה" מותרת באכילה, אבל אם יצאה בחלקה היא אסורה, כי נפרדה מהבהמה השחוטה, ראו הלכה בחולין ד ז. |
יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצָאת מִקְצָתָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "אֹתָהּ". "אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ",
אֹתָהּ מותרת בַּאֲכִילָה וְאֵין בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּאֲכִילָה.
אֵין לִי אֶלָּא בַּעֲשֵׂה; מִנַּיִן אַף בְּלֹא תַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יד ז-ח) "אֶת הַגָּמָל וְ[אֶת] הָאַרְנֶבֶת וְ[אֶת] הַשָּׁפָן... וְהַחֲזִיר... מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ",
האוכל בהמה טמאה עובר בעשה; על אכילת הבהמות הטמאות המפורשות בפסוק יש גם איסור לאו, אבל איסור האכילה לרוב הבהמות הטמאות נלמד בקל וחומר; למרות שאין עונשים מן הדין איסורים רבים נלמדים בקל וחומר. |
אֵין לִי אֶלָּא אֶת אֵלּוּ בִּלְבַד, שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה מִנַּיִן?
דִּין הוּא: וּמָה אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סִימָנֵי טָהֳרָה הֲרֵי הֵם בְּלֹא תַעֲשֶׂה –
שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁאֵין בָּהֶם סִימָנֵי טָהֳרָה, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתָם?
נִמְצְאוּ הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר מִן הַכָּתוּב, וּשְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה מִקַּל וָחֹמֶר.
נִמְצֵאת מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלָּהֶם מִן הַכָּתוּב, וּמִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה מִקַּל וָחֹמֶר.
פיסקה קב
[עריכה]על דברים יד ו
ראו לעיל פיסקה צח, ש'השסועה' היא שם של חיה טמאה, אבל נדירה מאד. ר' עקיבא מסיק מהאיזכור שלה שהתורה מן השמים, כי משה בודאי לא הכיר את השסועה. |
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָה: וְכִי מֹשֶׁה קַנִּיגִי צייד הָיָה אוֹ בַּלִּיסְטָרִי קשת הָיָה?
אֶלָּא מִכָּן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם.
פיסקה קג
[עריכה]על דברים יד יא-כ
אין לחשוש שמא הציפור הטהורה המסויימת היא אסורה, כי שימשה בטקס הציפורים של המצורע; אבל הציפור השחוטה היא קדשים ולכן אין לאכול את בשרה. |
מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד ד) "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת" –
יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁשְּׁחוּטָה אֲסוּרָה כָּךְ מְשֻׁלַּחַת אֲסוּרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ".
אוֹ כְּשֵׁם שֶׁמְּשֻׁלַּחַת מֻתֶּרֶת כָּךְ שְׁחוּטָה תְּהֵא מֻתֶּרֶת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם".
מַה נֶּשֶׁר הָאָמוּר לְהַלָּן, עָשָׂה כָּל הָאֲמוּרִים עִם הַנֶּשֶׁר בְּבַל תַּאֲכִיל וּבְבַל תֹּאכַל,
אַף נֶשֶׁר הָאָמוּר כָּאן, נַעֲשֶׂה כָּל הָאֲמוּרִים עִם הַנֶּשֶׁר בְּבַל תַּאֲכִיל וּבְבַל תֹּאכַל.
ראו לעיל פיסקה צח, בדברי איסי בן יהודה, המסתמך על האמור בויקרא שם 'והאיה למינה'. |
מַה אַיָּה הָאָמוּר כָּאן, עָשָׂה אֶת הָרָאָה מִין אַיָּה – אַף אַיָּה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, נַעֲשֶׂה אֶת הָרָאָה מִין אַיָּה.
"וְאֶת כָּל עֹרֵב" – לְהָבִיא אֶת הָעוֹרֵב הָעֲמָקִי וְעוֹרֵב הַבָּא בְּרֹאשׁ יוֹנִים, "לְמִינוֹ" – לְהָבִיא אֶת הַזַּרְזִיר.
"הַנֵּץ" – זֶה הַנֵּץ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "לְמִינֵהוּ" – לְהָבִיא אֶת בֶּן הוֹרִיָּה.
בבהמות פירט את המותרים ובעופות את האסורים, והשוו לעיל פיסקה ק. |
מְלַמֵּד שֶׁעוֹף טָהוֹר מְרֻבֶּה מֵעוֹף טָמֵא. בְּכָל מָקוֹם הַכָּתוּב פּוֹרֵט אֶת הַמּוּעָט.
אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל עוֹף דּוֹרֵס – טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר "נֶשֶׁר";
מַה נֶּשֶׁר מְפֹרָשׁ, אֵין לוֹ זֶפֶק וְאֵין לוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה וְאֵין קֻרְקְבָנוֹ נִקְלָף, וְדוֹרֵס וְאוֹכֵל – טָמֵא,
כָּךְ כֹּל שֶׁכַּיּוֹצֵא בּוֹ – אָסוּר; שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ – מֻתָּר.
השוו לעיל פיסקה קא, לעניין בהמה. |
(דברים יד יט) "וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ" – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ" – אֵלּוּ חֲגָבִים טְהוֹרִים,
"וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ" – אֵלּוּ חֲגָבִים טְמֵאִים.
פיסקה קד
[עריכה]על דברים יד כא
דורש 'כל'. |
"לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – מְלַמֵּד שֶׁנּוֹתְנָהּ בְּמַתָּנָה לְגֵר תּוֹשָׁב. מִנַּיִן אַף לְנָכְרִי? תַּלְמוּד לוֹמַר "לַנָּכְרִי".
מחלק את הפסוק: 'לגר... תתננה ואכלה או מכור – לנכרי'. ר' יהודה מחלק לפי הטעמים, במילה 'ואכלה', ואינו מתיר למכור נבלה לגר אלא רק לנכרי; וראו פסחים כא ב. |
כְּשֶׁתִּמְצֵי אוֹמֵר: מוֹכְרָהּ וְנוֹתְנָהּ בְּמַתָּנָה לְנָכְרִי וּלְגֵר תּוֹשָׁב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָם.
ראו לעיל פיסקה צז. כאן מפרטים ומדגימים: יש לקבל את מנהגי המקום לחומרה. |
דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶם אִסּוּר – אִי אַתָּה רַשַּׁיי לִנְהֹג הֶתֵּר בִּפְנֵיהֶם.
ראו מכילתא כספא כ לפס' יט, החזרה שלוש פעמים על איסור בשר וחלב נדרשת ע"י ת"ק – הוא ר' ישמעאל – לחומרה, כטענה שהאוכל בשר בחלב עובר על שלוש בריתות והשוו חולין ח, ד. |
כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ בְּרִיתוֹת שֶׁכָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:
אַחַת בְּחֹרֵב, וְאַחַת בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וְאַחַת בְּהַר גְּרִזִים וּבְהַר עֵיבָל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: חַיָּה וְעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" שָׁלֹשׁ פְּעָמִים,
פְּרָט לְחַיָּה וְעוֹף וּבְהֵמָה טְמֵאָה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" וְנֶאֱמַר "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ";
אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה – אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב?
תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּחֲלֵב אִמּוֹ", יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.
פיסקה קה
[עריכה]על דברים יד כב
מְלַמֵּד שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִים אוֹתוֹ מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
מִנַּיִן לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִים אוֹתָהּ מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיּוֹצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה".
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִנַּיִן לְמַעֲשַׂר בְּהֵמָה שֶׁהוּא בַּעֲמֹד וְעַשֵּׂר? שחייב להעביר את הצאן תחת השבט
תַּלְמוּד לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר".
יָכוֹל אַף דְּבַשׁ וְחָלָב? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַיּוֹצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה"
אֱמֹר מֵעַתָּה: דָּבָר הַיּוֹצֵא מֵרְשׁוּת שָׂדֶה.
מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ",
יָכוֹל אֵין לְחַיֵּב אֶלָּא דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר? מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר פֵּרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ",
יֵאָמֵר זֶה, שֶׁאִלּוּ כֵן הָיִיתִי אוֹמֵר: מַה תְּבוּאָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁמַּכְנִיסָהּ לְקִיּוּם וְדַרְכָּהּ לְהֵאָכֵל כְּמוֹת שֶׁהִיא שומר אותה באסם לזמן ארוך ואוכל אותה כמאכל עיקרי
דורש 'זרעך' לרבות קטניות שאינן נשמרות, ותורמוס וחרדל שהם תבלינים. |
אֶת מָה אֲנִי מְרַבֶּה? אֶת הָאֹרֶז וְאֶת הַדֹּחַן וְאֶת הַפְּרָגִים וְהַשֻּׁמְשְׁמִים
מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר קִטְנִיּוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר"
מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַקִּטְנִיּוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהֵאָכֵל כְּמוֹת שֶׁהֵן,
וַעֲדַיִן לֹא אֲרַבֶּה אֶת הַתֻּרְמוֹס וְאֶת הַחַרְדָּל, שֶׁאֵין דַּרְכָּם לְהֵאָכֵל כְּמוֹת שֶׁהֵם? תַּלְמוּד לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר".
גידולים "שלא הביאו שליש" אינם ראויים לאכילה, וראו מעשרות א ב-ד. הביטוי לקוח מהמקרה של תבואה, ובכל פרי הסימן להיותו ראוי לאכילה שונה. |
דרשה על ויקרא כז, החוזרת ומלמדת שדברים הנאכלים חייבים במעשרות, כאמור במעשרות א א, כולל תבלינים – כאן מזכירים שום גרגיר ושחלים ולא תורמוס וחרדל. |
(ויקרא כז ל) "מִזֶּרַע הָאָרֶץ" – לְרַבּוֹת שׁוּם שַׁחֲלַיִם וְגַרְגִּיר
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה לֶפֶת וּצְנוֹנוֹת וְזַרְעוֹנֵי גִנָּה שֶׁאֵין נֶאֱכָלִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "מִזֶּרַע הָאָרֶץ", וְלֹא כָּל זֶרַע הָאָרֶץ.
(ויקרא כז ל) "מִפְּרִי הָעֵץ" – לְרַבּוֹת פֵּרוֹת הָאִילָן
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה חָרוּבֵי שִׁקְמָה וְחָרוּבֵי צַלְמוֹנָה וְחָרוּבֵי גְּדוֹרָה, שֶׁאֵין נֶאֱכָלִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "מִפְּרִי הָעֵץ" וְלֹא כָּל פְּרִי הָעֵץ.
האחריות למעשר היא על הצרכן, כעולה מתקנת הדמאי; אבל חלה רק על גידולים שנגמרה מלאכתם, כאמור במעשרות א ב-ד. |
יָכוֹל אַפְעַלְפִּי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ בַּשָּׂדֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר יח כז) "כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן", וַהֲרֵי הוּא בַּשָּׂדֶה
(במדבר יח כז) "וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב" עַד שֶׁהִיא בַּיֶּקֶב.
יָכוֹל יְהֵא אָדָם אוֹכֵל עֲרַאי בַּשָּׂדֶה גידולים ראויים לאכילה? תַּלְמוּד לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר".
אם עוד לא מירח את התבואה ולקח ממנה לזרוע – פטור מן המעשרות; ראו פאה א ו. דורש 'היוצא השדה' – שיצא מהשדה ולא נשאר בו; 'תבואת זרעך' – שהובאה לגורן ומירח אותה שם. |
מִנַּיִן שֶׁכּוֹנֵס חייב במעשרות אם מירח? תַּלְמוּד לוֹמַר "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ".
בני חנן, שהיו סוחרים, דרשו שהיבול המיועד למכירה וכן היבול שנקנה פטורים ממעשרות, והדרשה פוסלת את דרשותיהם. |
שֶׁהָיוּ דּוֹרְשִׁים לוֹמַר "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְאָכַלְתָּ" – וְלֹא מוֹכֵר; "תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" – וְלֹא לוֹקֵחַ.
פיסקה קו
[עריכה]על דברים יד כג
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה זְקֵנִים:
ראו חלה ד יא; וכן לעיל פיסקה עז, שם דורשים את דברים יב כו לעניין זה. והשוו תמורה ג ה, שם נראה שאם הבכור תמים ניתן להעלות אותו מחו"ל. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר... מַעְשַׂר דְּגָנְךָ... וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ",
מִמָּקוֹם שֶׁאַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹרוֹת;
מֵחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁאִי אַתָּה מֵבִיא מַעְשַׂר דָּגָן – אֵין אַתָּה מֵבִיא בְּכוֹרוֹת.
שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁנָּתְנָה תוֹרָה מְחִצָּה בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים לְקָדָשִׁים קַלִּים
בן זומא, כמו ר' עקיבא, מקיש מע"ש לבכורות, וטוען שאין לאכול מע"ש מחוץ לחומות, למרות שבניגוד לבכור, זמנו של מע"ש אינו מוגבל. |
וְדִין הוּא: בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם
מַה בְּכוֹר, אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יְהֵא נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה
מַה לְּבְכוֹר, מִעֵט מְקוֹם אֲכִילָתוֹ שֶׁכֵּן מִעֵט זְמַן אֲכִילָתוֹ, תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁרִבָּה זְמַן אֲכִילָתוֹ?
הוֹאִיל וְרִבָּה זְמַן אֲכִילָתוֹ – יְרַבֶּה מְקוֹם אֲכִילָתוֹ!
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר"
מַה בְּכוֹר אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יְהֵא נֶאֱכָל אֶלָּא לִפְנִים מִן הַחוֹמָה.
ר' ישמעאל מסתמך גם הוא על ההיקש בין מע"ש לבכורות, ומסיק ממנו שאין לאכול מע"ש בירושלים בזמן הזה, למרות שאין צורך להקריב את מע"ש במזבח ואפילו לא להציגו לפני המזבח. וראו מע"ש ה ז, שבית שמאי דרשו לאגור את כספי מע"ש עד שיבנה המקדש. |
וְדִין הוּא: בְּכוֹר טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָעוּן הֲבָאַת מָקוֹם
מַה בְּכוֹר, אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת – אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יְהֵא נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּבְכוֹר, שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ דָּמִים וְאֵמוּרִים לַמִּזְבֵּחַ,
תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין מִמֶּנּוּ דָּמִים וְאֵמוּרִים לַמִּזְבֵּחַ?
בִּכּוּרִים יוֹכִיחוּ, שֶׁאֵין מֵהֶם דָּמִים וְאֵמוּרִים לַמִּזְבֵּחַ, וְאֵין נֶאֱכָלִים אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת!
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּבִכּוּרִים, שֶׁטְּעוּנִים הַנָּחָה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ
תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֵין טָעוּן הַנָּחָה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר", מַקִּישׁ אֲכִילַת בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי
מַה בְּכוֹר, אֵין נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת – אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, לֹא יְהֵא נֶאֱכָל אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת.
אחרים טוענים שאין צורך בדרשת בן זומא דלעיל, שהרי לעצם הדין של אכילה בירושלים יש פסוקים מפורשים; לכן הם לומדים מההיקש שבין בכור למע"ש היתר לאכול בכור משנה שעברה, בניגוד לבכורות ד א. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ": אִם לְלַמֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – אֵין צָרִיךְ
שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (דברים טו כ) "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ"
אִם לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱכָל לִפְנִים מִן הַחוֹמָה – אֵין צָרִיךְ,
שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר (דברים יב יז) "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ"
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"? מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי
מַה מַּעֲשֵׂר שֵׁנִי נֶאֱכָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ – אַף בְּכוֹר נֶאֱכָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ.
אמנם הזמן שבילה מביא המע"ש בירושלים הוקדש גם ללימוד תורה, אבל ת"ת עדיף עליו, כי הוא נוהג גם בחו"ל, בניגוד למעשר – ראו דברי ר' עקיבא לעיל. |
"כָּל הַיָּמִים" – בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ.
פיסקה קז
[עריכה]על דברים יד כד-כו
לכאורה דווקא ריחוק זמן, שגורם לסכנת ריקבון הפירות – מצדיק את הפדיון. הדרשה מצדיקה את פדייתם אפילו בריחוק מקום גרידא, ואפילו כשמדובר במעט פירות, או כשמדובר בעשיר שיכול לשאת את המעשר בעגלות וכו'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם", בְּרִחוּק מָקוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר וְלֹא בְּרִחוּק זְמַן.
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהוּא מְרֻבֶּה, מִנַּיִן אֲפִילּוּ לְמוּעָט? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ".
אֵין לִי אֶלָּא עָנִי, עָשִׁיר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ".
ראו מע"ש ב ו-ז, שבית שמאי החמירו והעדיפו לפדות דווקא על כסף, ובית הלל (שם נזכר ר' עקיבא) התירו גם מטבעות מחומרים אחרים. |
מִנַּיִן לַעֲשׂוֹת שְׁאָר מַטְבֵּעַ כְּכֶסֶף? דִּין הוּא: הוֹאִיל וְהֶקְדֵּשׁ של בדק הבית מִתְחַלֵּל וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלֵּל;
מַה הֶקְדֵּשׁ, עָשָׂה בּוֹ שְׁאָר מַטְבֵּעַ כְּכֶסֶף – אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, עָשָׂה בּוֹ שְׁאָר מַטְבֵּעַ כְּכֶסֶף.
מַה לְהֶקְדֵּשׁ, שֶׁעָשָׂה בּוֹ שְׁאָר מַטְבֵּעַ כְּכֶסֶף, שֶׁהֲרֵי עָשָׂה בּוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִים כְּכֶסֶף;
תֹּאמַר בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁלֹּא עָשָׂה בּוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִים כְּכֶסֶף?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְצַרְתָּה הַכֶּסֶף", דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לִיצָּרֵר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה, פְּרָט לְסִימוֹן שֶׁאֵין עָלָיו צוּרָה.
"בְּיָדְךָ" – פְּרָט לְשֶׁיָּצָא חוּץ מֵרְשׁוּתְךָ שאין לך גישה אליו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יָכוֹל הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, שֶׁנִּטְמָא – טָעוּן פִּדְיוֹן?
וְדִין הוּא: וּמַה מַּעֲשֵׂר שֵׁנִי עַצְמוֹ שֶׁנִּטְמָא, הֲרֵי הוּא נִפְדֶּה; הַלָּקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֶׁנִּטְמָא – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפָּדֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּסֶף": כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶּסֶף שֵׁנִי.
אֵין לִי אֶלָּא טָהוֹר, לקוח בכסף מעשר, שאין לפדותו טָמֵא מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "כָּסֶף": כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶּסֶף שֵׁנִי!
דרשה התומכת בדעת החולקים על ר' יהודה, הקובעים שאם נטמא הלקוח בכסף מעשר – יפדה (מע"ש ג י); דורשים את שלוש ההופעות של המילה 'כסף' בפס' כה-כו, שלעיתים יש לפדות גם את הלקוח בכסף מעשר. |
שְׁלֹשָׁה כְּסָפִים נֶאֶמְרוּ בָּעִנְיָן: אֶחָד לְמַעֲשֵׂר טָהוֹר, וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר טָמֵא, וְאֶחָד לְלָקוּחַ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר!
ראו מע"ש א ז. |
אֵין לִי אֶלָּא אֲכִילָה, שְׁתִיָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר".
אֵין לִי אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מִנַּיִן אַף מַשְׁבִּיחֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה,
כְּגוֹן הַקֹּשְׁט וְהַחִימוּם וְרָאשֵׁי בְּשָׂמִים וְהַתִּיאָה וְהַחִלְתִּית וְהַפִּילְפְּלִים וְחַלּוֹת הָרִיעַ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ",
יָכוֹל אַף מַיִם וּמֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר" –
מָה אֵלּוּ מְיֻחָדִים, שֶׁהֵם פְּרִי מִן הַפְּרִי וְגִדּוּלָם מִן הָאָרֶץ,
אַף אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא פְּרִי מִן הַפְּרִי וְגִדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.
בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר: "בַּבָּקָר" – וְלָקַחְתָּ פָּרָה עַל יְדֵי עוֹרָהּ, "בַּצֹּאן" – וְלָקַחְתָּ רָחֵל עַל יְדֵי גִּזָּתָהּ,
"בַּיַּיִן" – וְלָקַחְתָּ חָבִית עַל יְדֵי קַנְקַנָּהּ, "וּבַשֵּׁכָר" – וְלָקַחְתָּ תֶּמֶד מִשֶּׁתַּחְמִיץ.
בן בג בג מתיר לקנות בהמה לאכילה ולהשתמש בעורה או בגיזתה, וכן לקנות יין לשתיה ולהשתמש בחבית – למרות שההיתר הוא לאכילה לשתיה ולסיכה בלבד; וראו מע"ש א ג. |
יָכוֹל יִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ? – הֲרֵי אַתָּה דָּן: נֶאֱמַר כָּאן "שִׂמְחָה" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כז ז) "שִׂמְחָה";
מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן – שְׁלָמִים, אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן – שְׁלָמִים.
אוֹ: מַה שִּׂמְחָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף שִׂמְחָה הָאֲמוּרָה כָּאן עוֹלָה וּשְׁלָמִים?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂמַחְתָּ", שִׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ אֲכִילָה; יָצְאוּ עוֹלוֹת שֶׁאֵין עִמָּהֶן אֲכִילָה!
פיסקה קח
[עריכה]על דברים יד כז
לוֹמַר: תֵּן לוֹ מֵחֶלְקוֹ! אֵין לוֹ חֶלְקוֹ – תֵּן לוֹ מַעֲשַׂר עָנִי! אֵין לוֹ מַעֲשַׂר עָנִי – תֵּן לוֹ שְׁלָמִים!
אֵין לוֹ שְׁלָמִים – פַּרְנְסֵהוּ מִן הַצְּדָקָה!
"כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ", לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
פיסקה קט
[עריכה]על דברים יד כח-כט
הדרשה מניחה את המבוקש: שזמן ביעור מעשרות הוא בחג הפסח ומוכיחה מכך שמדובר כאן על הפסח, וראו מע"ש ה ו. הביעור התבצע מעיו"ט הראשון של הפסח עד עיו"ט האחרון שבפסח, ווידוי המעשרות היה ביו"ט האחרון. |
(דברים יד כח) "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים", יָכוֹל בֶּחָג? הסוכות תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כו יב) "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר"
אוֹ "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר", יָכוֹל בַּחֲנֻכָּה? שבו מסתיים מסיק הזיתים, המאוחר משבעת המינים תַּלְמוּד לוֹמַר "קֵץ".
נֶאֱמַר כָּאן "קֵץ" וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים לא י) "קֵץ"; מַה קֵּץ הָאָמוּר לְהַלָּן – רֶגֶל, אַף קֵץ הָאָמוּר כָּאן – רֶגֶל.
אוֹ מַה קֵּץ הָאָמוּר לְהַלָּן חַג הַסֻּכּוֹת, אַף קֵץ הָאָמוּר כָּאן חַג הַסֻּכּוֹת?
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר", רֶגֶל שֶׁהַמַּעַשְׂרוֹת כָּלִים בּוֹ – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פֶּסַח!
מִיכָּן אָמְרוּ: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית הָיָה בִּעוּר;
בָּרְבִיעִית מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית, בַּשְּׁבִיעִית מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית.
דורש 'שנת המעשר', הרי שלא בכל שנה היה מעשר. חוזר ודורש את אותו הביטוי שנאמר בלשון יחיד, ומכאן שבשנים השלישית והששית לא היה מעשר שני אלא רק מעשר אחד. |
יָכוֹל אַף שָׁנָה שְׁבִיעִית תְּהֵא חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כו יב) "שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר"
שָׁנָה שֶׁחַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר; יָצְתָה שָׁנָה שְׁבִיעִית, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בְּמַעֲשֵׂר.
יָכוֹל יִהְיוּ שְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִים בָּהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר "שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר" –
מַעֲשֵׂר אֶחָד נוֹהֵג בָּהּ, וְאֵין שְׁנֵי מַעַשְׂרוֹת נוֹהֲגִים בָּהּ.
הביטוי 'מעשר תבואתך' מרבה את שאר המעשרות, שצריכים גם הם ביעור ווידוי. |
אֵין לִי אֶלָּא מַעֲשַׂר עָנִי, שֶׁבּוֹ דִּבֶּר הַכָּתוּב.
מִנַּיִן לְרַבּוֹת שְׁאָר מַעַשְׂרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר "מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ", רִבָּה.
"תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִיא", מְלַמֵּד שֶׁמּוֹצִיאִים אוֹתוֹ מִמְּקוֹם טֻמְאָה לִמְקוֹם טָהֳרָה.
מעשר עני ניתן לאכילה בטומאה, בניגוד למע"ש. כאן ממעט ודורש דווקא על מעשר עני, בניגוד לדרשה הקודמת. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּשָּׁנָה הַהִיא", שֶׁל שָׁנָה הַהִיא אַתָּה מוֹצִיא,
וְאִי אַתָּה מוֹצִיא שֶׁל שְׁאָר שָׁנִים מִמְּקוֹם טֻמְאָה לִמְקוֹם טָהֳרָה.
הירק שיצא ונלקט בשנה הרביעית אינו חייב בביעור מיד, כי הוא מיבול השנה הנוכחית; ראו תוספתא שביעית ב ז, 'בשעת לקיטתו עישורו'. |
"וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ", אִם אֵין שָׁם עָנִי – הַנִּיחוֹ בָּאוֹצָר. ויבוא העני ויקח משם
המשך הדרשה דלעיל 'ואין שני מעשרות נוהגים בה'. בשנת מעשר עני יש רק עוד מעשר אחד, והדרשה שואלת איזה הוא. מאיזכור הלוי מסיק ר' יהודה שמדובר במעשר ראשון. |
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים יד כט) "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה" –
יָבֹא הַלֵּוִי וְיִטֹּל חֶלְקוֹ מִכָּל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ!
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (במדבר יח כא) "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה" –
מַה נַּחֲלָה אֵינָהּ זָזָה – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין זָז.
פטור ממעשר ראשון למתנות עניים (ראו חלה א ג.) לוי עני זכאי למתנות עניים, והוא נחשב כבעל המתנות, ולכן אינן נחשבות כמחוץ לחלקו. |
יָכוֹל אַף לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה יִהְיוּ חַיָּבִים בְּמַעֲשֵׂר?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם",
דְּבָרִים שֶׁאֵין לוֹ בָּהֶם חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ אַתָּה נוֹתֵן לוֹ, יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּהֶם חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ.
פיסקה קי
[עריכה]על דברים יד כט
מהפסוק בויקרא 'לעני ולגר תעזוב' לומד שהגר הוא עני, והלוי הוא בן ברית; מכאן מסיק שמדובר בעניים בני ברית. |
וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (תוספתא ב"מ י ג) (דברים כד יז) "וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" – בֵּין עֲנִיָּה וּבֵין עֲשִׁירָה!
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא יט י) "עָנִי": מָה עָנִי חָסֵר – אַף כּוּלָּם חֲסֵרִים.
יָכוֹל בֵּין בְּנֵי בְּרִית וּבֵין שֶׁאֵינָם בְּנֵי בְּרִית? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֵוִי": מָה לֵוִי בֶּן בְּרִית – אַף כּוּלָּם בְּנֵי בְּרִית.
התוספתא מגדירה מהו 'כדי שובע'. |
מִיכָּן אָמְרוּ (תוספתא פאה ד ב:) אֵין פּוֹחֲתִים לֶעָנִי בַּגּוֹרֶן מֵחֲצִי קַב חִטִּים אוֹ קַב שְׂעוֹרִים.
אם אפשר לפרנס עני מהצדקה בארץ – יש לעשות זאת ולא להורות לו לרדת ממנה. בית נבלטא היו עניים בירושלים, ויכלו להתפרנס מחוץ לה – אבל חכמים העדיפו לפרנס אותם בירושלים. וראו תוספתא פאה ד יא. |
אָמְרוּ: מִשְׁפַּחַת בֵּית נְבַלְטָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַם, וְנָתְנוּ לָהֶם שֵׁשׁ מֵאוֹת כִּכְּרֵי זָהָב, וְלֹא רָצוּ לְהוֹצִיא חוּץ לִירוּשָׁלַם.