י"ג מדות דר' ישמעאל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ספרא – פרשה א (ויקרא: שלש עשרה מידות)

מהדורה מבוארת

ויקרא

פרשה א[עריכה]

א[עריכה]

רבי ישמעאל אומר:

בשלש עשרה מדות התורה נדרשת: מקל וחומר, מגזירה שוה, מבנין אב מכתוב אחד, מבנין אב משני כתובים, מכלל ופרט, מפרט וכלל, מכלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט, מכלל שהוא צריך לפרט ומפרט שהוא צריך לכלל;

ב[עריכה]

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שהוא כענינו – יצא להקל ולא להחמיר; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ליטען טען אחר שלא כענינו – יצא להקל ולהחמיר; כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש; דבר הלמד מעניינו, ודבר הלמד מסופו, וכן שני כתובין המכחישין זה את זה – עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן.

ג[עריכה]

מקל וחומר – כיצד?

"ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים תסגר שבעת ימים(במדבר יב, יד),
קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום?
אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
תסגר מרים שבעת ימים מחוץ למחנה, "ואחר תאסף" (שם).

ד[עריכה]

מגזירה שוה – כיצד?

נאמר בשומר חנם: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו(שמות יב, ז)
ונאמר בשומר שכר: "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם, י)
מה בשומר חנם שנאמר בו "אם לא שלח ידו" – פטר את היורשין,
אף בשומר שכר שנאמר בו "אם לא שלח ידו" – יפטור בו את היורשים.

ה[עריכה]

מבנין אב מכתוב אחד – כיצד?

לא המשכב כהרי המושב – ולא המושב כהרי המשכב;
הצד השוה שבהן: שהן כלים עשויין לנוח אדם לבדו, וזב מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע וכמשא, ולטמא בגדים...
אף כלים שהן עשויין לנוח אדם לבדו, יהא הזב מטמא אותו ברובו: לטמא אדם במגע ובמשא, ולטמא כלים.
יצא המרכב – שהוא עשוי לסיבלון אחד.

ו[עריכה]

מבנין אב משני כתובים – כיצד?

לא פרשת הנידות כהרי פרשת שלוח טמאים,
ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנידות.
הצד השוה שבהן שהם ב"צו" – מיד ולדורות;
אף כל דבר שהוא ב"צו" – יהא מיד ולדורות.

ז[עריכה]

מכלל ופרט – כיצד?

"מן הבהמה(ויקרא א, ב) – כלל,
"מן הבקר ומן הצאן" (שם) – פרט.
כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט.

ח[עריכה]

מפרט וכלל – כיצד?

"כי יתן איש אל רעהו
חמור או שור או שה(שמות כב, ט) – פרט,
"וכל בהמה לשמור" (שם) – כלל.
פרט וכלל – נעשה כלל מוסף על הפרט.

ט[עריכה]

מכלל ופרט וכלל – כיצד?

"ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך(דברים יד, כו) – כלל,
"בבקר ובצאן ביין ובשכר" (שם) – פרט,
"ובכל אשר תשאלך נפשך" (שם) – חזר וכלל.
כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט,
לומר לך: מה הפרט מפורש, דבר שהוא וולד – וולדות הארץ וגדולי קרקע,
אף אין לי אלא כל דבר שהוא וולד – וולדות הארץ וגדולי קרקע.
יצאו כמהין ופטריות.

י[עריכה]

מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל – כיצד?

"קדש לי כל בכור(שמות יג, ב) – יכול אף נקבה במשמע? תלמוד לומר "זכר".
אי 'זכר' – יכול אפילו יצאת לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם" (שם).
אי 'פטר רחם' – יכול אפילו לאחר יוצא דופן? תלמוד לומד "בכור" –
זהו כלל הצריך לפרט, ופרט שהוא צריך לכלל.

פרק א[עריכה]

א[עריכה]

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא – כיצד?

"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא..." –
והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו?
דכתיב "זאת התורה לעולה ולמנחה, לחטאת ולאשם, ולמלואים ולזבח השלמים".
וכשיצאו מן הכלל ללמד – לא ללמד על עצמן יצאו,
אלא ללמד על הכלל כלו יצאו,
לומר לך: מה שלמים מיוחדין – קדשים שקדושתן קדושת מזבח,
אף אין לי אלא כל דבר שקדושתו קדושת מזבח.
יצאו קדשי בדק הבית.

ב[עריכה]

כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל – לטעון טען אחר שהוא כענינו יצא להקל ולא להחמיר – כיצד?

"ובשר כי יהיה בו בעורו שחין – ונרפא",
וכתיב "או בשר כי יהיה בעורו מכוֵת אש...".
והלא השחין והמכוה בכלל כל הננעים היו,
וכשיצאו מן הכלל: ליטעון טען אחד שהוא כענינו –
יצאו להקל ולא להחמיר:
להקל עליהן – שלא ידונו במחיה, ושלא ידונו אלא בשבוע אחד.

ג[עריכה]

כל דבר שהיה בכלל – ויצא מן הכלל, לטען טען אחד שלא כענינו יצא להקל ולהחמיר – כיצד?

"ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" ...
והלא 'הראש והזקן' – בכלל 'עור ובשר' היו –
וכשיצאו מן הכלל: ליטען טען אחד שלא כענינו –
יצאו להקל ולהחמיר:
להקל עליהן: שלא ידונו כשער לבן;
ולהחמיר עליהן: שידונו כשער צהוב.

ד[עריכה]

כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש ואי אתה יכל להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש – כיצד?

"ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש..."
שאין תלמוד לומר "כי כחטאת כאשם הוא לכהן".
אלא לפי שיצא לידון בדבר חדש – בבוהן יד, ובבוהן רגל, ובאזן ימנית –
יכול יהא טעון מתן דמים למזבח? תלמוד לומר: "כי כחטאת כאשם הוא לכהן"...
הרי החזירו הכתוב לכללו בפירוש,
לומר לך: מה חטאת טעונה מתן מזבח, אף אשם טעון מתן מזבח.

ה[עריכה]

דבר הלמד מענינו – כיצד?

"ואיש כי ימרט ראשו – קרח הוא, טהור הוא".
יכל יהא טהור מכל טומאה? תלמוד לומד: "וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם"...
דבר למד מענינו – שאינו טהור מכל טומאה, אלא מטומאת נתקים בלבד.

ו[עריכה]

דבר למד מסופו – כיצד?

"ונתתי ננע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"
משמע – בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מטמא...
יכל אף בית שאין אבנים ועצים ועפר שמטמא?
תלמוד לומר: "ונתץ את הבית" – את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית!
דבר למד מסופו – שאין הבית מטמא, עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר.

ז[עריכה]

שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבא השלישי ויכריע ביניהם – כיצד?

כתוב אחד אומר: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר".
וכתוב אחד אומר: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך".
הכריע השלישי: "כי מן השמים דברתי עמכם":
מלמד שהרכין הקדוש ברוך הוא שמי שמים העליונים על הר סיני, ודבר עמהם.
וכן אמר דוד בספר תלים כך במקור (דפוס ונציה): "ויט שמים וירד, וערפל תחת רגליו".


הלל הזקן דרש שבע מדות לפני זקני בתירה:

קל וחומר, וגזרה שוה, ושני כתובים, וכלל ופרט, וכיוצא בו במקום אחר, ודבר למד מענינו
אלו שבע מדות שדרש הלל הזקן לפני זקני בתירה.

ח[עריכה]

כתוב אחד אומר "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו..."
וכתוב אחד אומר "ולא יכול משח לבא אל אהל מועד..."
הכריע "כי שכן עליו הענן"
אמור מעתה – כל זמן שהיה הענן שם, לא היה משה נכנס לשם;
נסתלק הענן – היה נכנס ומדבר עמו.

רבי יוסי הגלילי אומר:

הרי הוא אומר "ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת מפני הענן, כי מלא כבוד ה' את בית ה'" –
מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל.
וכך הפסוק אומר "ושכותי כפי עליך עד עברי..." – מלמד שנתנה רשות למלאכים לחבל...
וכך הפסוק אומר "אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי": כשישוב אפי – יבואון אל מנוחתי.