ביאור:תוספתא/סוכה/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת סֻכָּה פֶּרֶק ב

פטורים מן הסוכה

(א)

שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: "אֵין שְׁבָחוֹ שֶׁלְּאָדָם לְהַנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ בָרֶגֶל",

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אִלְעַאי, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבִּי לִיעֶזֶר לְלוֹד:

בהלכות א-ג מובאים מעשים, וראו גם לעיל בפרק א, הלכות ז, ט. המעשים הגיעו ונדונו גם במשנה פרק ב.
ר' אליעזר ראה מצווה בישיבה בסוכה מעבר לישיבה בבית, וראו גם משנה ו שם.

אָמַר לוֹ: מַה זֶּה אִלְעַאי? אֵי אַתָּה מִשּׁוֹבְתֵי הָרֶגֶל?
לֹא אָמְרוּ "אֵין שְׁבָחוֹ שֶׁלְּאָדָם לְהַנִּיחַ אֶת בֵּיתוֹ בָּרֶגֶל",
מִשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז יז) "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"?

(ב)
חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה.

ראו משנה ב, חטיבה III.
העדות הראשונה של רבי קשורה להיתר המופיע שם לאכול עראי מחוץ לסוכה.
דבריו על גודל הסוכה קשורים למשנה ז שם,

וְלֹא חוֹלֶה מְסֻכָּן, אֶלָּא אֲפִלּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ, אֲפִלּוּ חָשׁ בְּעֵינוֹ.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַעֲשֶׂה וְחַשְׁתִּי בְעֵינִי בְּקֵיסַרְיוֹן,
וְהִתִּיר לִי רַבִּי יוֹסֵה בֵּי רַבִּי לִישַׁן אֲנִי וְשַׁמָּשִׁי חוּץ לַסֻּכָּה.
אָמַר רַבִּי: כנראה זה רבן גמליאל כְּשֶׁהָיִינוּ בָאִין אֲנִי וְרַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק,
אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לְבֵית שְׁעָרִים,
- וְהָיִינוּ אוֹכְלִין תְּאֵנִים וַעֲנָבִים חוּץ לַסֻּכָּה.
וְכֵן הָיָה רַבִּי אוֹמֵר: כָּל סֻכָּה שֶׁאֵין בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת - פְּסוּלָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ אֵין מַחְזֶקֶת אֶלָּא רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ בִּלְבַד - כְּשֵׁרָה.

(ג)
מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין מִטּוֹתֵיהֶן

אנשי ירושלים השתמשו בסוכה מינימלית בגלל הצפיפות: המיטה היתה הסוכה.
השומרים פטורים מהסוכה, שהרי עליהם לשמור ואינם בבית.
העדות של ר' אלעזר היא על כך שר' יוחנן החמיר ונהג כבית הלל כשהם החמירו, וראו עדויות ד, ו.
השורה "לעולם הלכה כבית הלל" היא מאוחרת, והמנהג בימי הבית מפורט אחריה.
מי שתמיד מחמיר הולך בחושך, כי אינו יודע את ההלכה. הברייתא רומזת כאן לגנותו של ר' יוחנן בן החורנית. המיקל כשני הבתים הוא רשע, כי הוא מנצל את המחלוקת להנאתו.

בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁגְּבוֹהִין עֲשָׂרָה טְפָחִים, וּמְסַכְּכִין עַל גַּבֵּיהֶן - וִישֵׁנִין תַּחְתֵּיהֶן.
פַּסָּל  pássalos: יתד של עץ הַיּוֹצֵא מִן הַסֻּכָּה נִדּוֹן כַּסֻּכָּה.
שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּיּוֹם - פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם וְחַיָּבִין בַּלַּיְלָה;
שׁוֹמְרֵי הָעִיר בַּלַּיְלָה - פְּטוּרִין בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִין בַּיּוֹם;
שׁוֹמְרֵי הָעִיר בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה - פְּטוּרִין בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה.
הוֹלְכֵי דְּרָכִים פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה בַּיּוֹם, וְחַיָּבִין בַּלַּיְלָה.
שׁוֹמְרֵי גַנּוֹת וּפַרְדְּסִין פְּטוּרִין בַּלַּיְלָה וְחַיָּבִין בַּיּוֹם.
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִיתִי לָמֵד אֵצֶל יוֹחָנָן בֶּן הַחוֹרָנִית,
רְאִיתִיו שֶׁהוּא אוֹכֵל פַּת חֲרֵבָה, שֶׁהָיוּ שְׁנֵי בַצָּרוֹת.
בָּאתִי וְאָמַרְתִּי לְאַבָּא, וְאָמַר לִי: "הֵילָךְ זֵיתִים לוֹ!"
הוֹלַכְתִּי לוֹ זֵיתִים. נְטָלָן וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶן וְרָאָן שֶׁהֵן לַחִין.
אָמַר: "אֵינִי אוֹכֵל זֵיתִים".
בָּאתִי וְאָמַרְתִּי לְאַבָּא. אָמַר לִי: "לֵךְ, אֱמֹר לוֹ:
מְנֻקֶּבֶת הָיְתָה, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים.
לְהוֹדִיעָךְ שֶׁהָיָה אוֹכֵל חֻלָּיו בְּטַהֲרָה,
שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּי,
לֹא הָיָה נוֹהֵג אֶלָּא כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.
לְעוֹלָם הֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל.
הָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ, לִנְהֹג כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי וּכְדִבְרֵי בֵית הִלֵּל,
עַל זֶה נֶאֱמַר: (משלי ב יד) "וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ".
הַתּוֹפֵס קֻלֵּי בֵית שַׁמַּי וקֻלֵּי בֵית הִלֵּל - רָשָׁע.
אֶלָּא אִם כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי, כְּקֻלֵּיהֶן וּכְחָמְרֵיהֶן,
אִם כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל, כְּקֻלֵּיהֶן וּכְחָמְרֵיהֶן.

(ד)
הָיָה אוֹכֵל בַּסֻּכָּה, וְיָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, וְהָלַךְ וְעָמַד לוֹ,

ראו משנה ב, ט: מי שירדו עליו גשמים פטור מהסוכה גם כשהם נפסקו.

אַף עַל פִּי שֶׁפָּסְקוּ גְשָׁמִים - אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר, עַד שֶׁיִּגְמֹר. לאכול
הָיָה יָשֵׁן בַּסֻּכָּה, וְיָרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, וְעָמַד וְהָלַךְ לוֹ,
אַף עַל פִּי שֶׁפָּסְקוּ גְּשָׁמִים - אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר, עַד שֶׁיֵּעוֹר.

(ה)

מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְאוֹרוֹת לוֹקִין: מִפְּנֵי כּוֹתְבֵי פְּלַסְטֵר, plastér: בידוי

וּמִפְּנֵי מְעִידֵי עֵדוּת שֶׁקֶר, וּמִפְּנֵי מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה,

ראו תענית א, א, שהגשמים סימן קללה בחג הסוכות, כנרמז במשל שבמשנה ב, ט. אגב הסימן הזה מציגה כאן התוספתא סימני קללה נוספים ומסבירה אותם. וראו גם אבות ה, ח-ט.

וּמִפְּנֵי קוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת.
מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים בַּעֲלֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת:
מִפְּנֵי כּוֹבְשִׁין שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין, וּמִפְּנֵי מַלְוֶה בְרִבִּית,
וּמִפְּנֵי שֶׁפּוֹסְקִין צְדָקָה וְאֵין נוֹתְנִין, וְשֶׁסִּפֵּק בְּיָדָן לְמַחוֹת וְאֵינָן מְמַחִין.

(ו)

בִּזְמַן שֶׁהַמְּאוֹרוֹת לוֹקִין - סִימָן רַע לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם.

מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פַּלְטְרִין, וְשִׁכְלְלָהּ

המשל דומה לזה שבמשנה ב, ט, אבל כאן הכעס אינו על השמש אלא על האורחים.
ר' מאיר בדעה שכל הסימנים הם נגד ישראל, שבסוף תמיד יסבלו.
התנא שאחריו מבחין בין לקות החמה לבין לקות הלבנה. ישראל דומים ללבנה המתמעטת וגדלה, ומונים לפיה.
בסיום הברייתא מבטלים את כל הסימנים כשישראל עוסקים בתורה, והיא גוברת על כל התלאות.

וְהִתְקִין בָּהּ אֶת הַסְּעוֹדָה, וְאַחַר כָּךְ הִכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִין.
כָּעַס עֲלֵיהֶן, אָמַר לַשַּׁמָּשׁ, וְנָטַל אֶת הַנֵּר מִלִּפְנֵיהֶן,
וְנִמְצְאוּ כֻּלָּן יוֹשְׁבִין בַּחֲשֵׁכָה.
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהַמְּאוֹרוֹת לוֹקִין - סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,
מִפְּנֵי שֶׁהֵן לְמוּדֵי מַכּוֹת.
מָשָׁל לְסוֹפֵר שֶׁנִּכְנַס לְבֵית הַסֵּפֶר וְאָמַר: "הֵבִיאוּ לִי רְצוּעָה!"
מִי דּוֹאֵג? - מִי שֶׁהוּא לָמוּד לִהְיוֹת לוֹקֶה.
בִּזְמַן שֶׁחַמָּה לוֹקָה - סִימָן רַע לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם;
לְבָנָה לוֹקָה - סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,
מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹיִם מוֹנִין לַחַמָּה, וְיִשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה.
בִּזְמַן שֶׁלּוֹקָה בַמִּזְרָח - סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח;
בַּמַּעֲרָב - סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב; בָּאֶמְצַע - סִימָן רַע לָעוֹלָם.
בִּזְמַן שֶׁנֶּהֶפְכוּ כְּמִין דָּם - פֻּרְעָנוּת שֶׁלְּחֶרֶב בָּאת לָעוֹלָם;
כְּמִין שַׂק - פֻּרְעָנוּת שֶׁלְּדֶבֶר וְשֶׁלְּרָעָב בָּאת לָעוֹלָם.
בִּזְמַן שֶׁלָּקוּ בִּכְנִיסָתָן - פֻּרְעָנוּתָן שׁוֹהָא לָבֹא;
בִּיצִיאָתָן - פֻּרְעָנוּת מְמַהֶרֶת לָבֹא. וְיֵשׁ אוֹמֵר חִלּוּף דְּבָרִים.
אֵין לָךְ כָּל אֻמָּה וְאֻמָּה שֶׁלּוֹקָה, שֶׁאֵין אֱלָהוֹת שֶׁלָּהּ לוֹקִין עִמָּהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב יב) "וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יי."
בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בַּתּוֹרָה - אֵין דואגין מִכָּל אֵלֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה י ב) "כֹּה אָמַר יי: אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ,
וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה."

ארבעת המינים

(ז)

לוּלָב הֶעָשׂוּי כְּמִין חָרוּת, יבש אוֹ שֶׁנִּפְרְצוּ רֹב עָלָיו - פָּסוּל.

עֲרָבָה שֶׁלַּבַּעַל וְשֶׁלֶּהָרִים - כְּשֵׁרָה.

ראו משנה ג, א-ג. המונח "ערבי נחל" בא לציין את המין ולא מחייב לקטוף אותן דווקא מהנחל.

אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "עַרְבֵי נָחַל"? - פְּרָט לַצַּפְצָף.
אֵי זֶהוּ צַפְצָף? - הֶעָשׂוּי כְּמִין מַסָּר.
אֵי זֶהוּ עֲרָבָה כְשֵׁרָה? קָנֶה שֶׁלָּהּ אָדֹם וְעָלֶה שֶׁלָּהּ אָרֹךְ.
אֵי זֶהוּ עֲרָבָה פְסוּלָה? קָנֶה שֶׁלָּהּ לָבָן וְעָלֶה שֶׁלָּהּ עֲגֹל.

(ח)
הֲדַס וַעֲרָבָה שֶׁנִּקְטְמוּ, וְתַמָּרוֹת עוֹלוֹת מִתּוֹכָהּ - כְּשֵׁרוֹת.

ראו משנה ג, ב. שיעור ההדס הערבה והלולב אינו מופיע במשנה. ר' טרפון מודד אותם באמה של המקדש, שהיו בה חמישה טפחים גדולים יותר.
לעניין האיסור להוסיף מין חמישי, השוו ספרי דברים פב, שם מדגימים בעזרת מצוות ארבעת המינים את העיקרון של "לא תוסיפון".

שִׁעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה - שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְלוּלָב - אַרְבָּעָה.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַת חֲמִשָּׁה טְפָחִים.
אַרְבַּעַת מִינִין הַלָּלוּ, כַּשֵּׁם שֶׁאֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן - כָּךְ אֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן.

(ט)
אִם אֵין לוֹ אֶתְרוֹג,

יישום של האיסור על מין חמישי.
לעניין הויכוח עם ר' יהודה – השוו לעיל א, ז.

לֹא יִטֹּל עִמּוֹ לֹא רִמּוֹן וְלֹא פָרִישׁ חבוש וְלֹא דָבָר אַחֵר.
הָיוּ כְמוּשִׁין - כְּשֵׁרִין; יְבֵשִׁין - פְּסוּלִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיוּ יְבֵשִׁין - כְּשֵׁרִין.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי כְרַכִּין,
שֶׁהָיוּ מוֹרִישִׁין לוּלְבֵיהֶן לִבְנֵיהֶן בְּשָׁעַת הַדְּחַק.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין שָׁעַת הַדְּחַק רְאָיָה.

(י)
לוּלָב, בֵּין אָגוּד, בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד - כָּשֵׁר.

ר' יהודה דורש אגוד במינו, ור' מאיר טוען שאינו צריך איגוד כלל, ולשם הנוחות מסתפק בחוט משיחה. והשוו משנה ג, ח.
הסיפור על מנהג ירושלים בא אגב הדיון על האגד של הלולב, וממחיש את דרך קיום המצווה: לא רק בזמן התפילה אלא רוב הזמן בכלל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד - כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵינוֹ אָגוּד - פָּסוּל.
לֹא יֹאגְדֶּנּו בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נוֹטֵל הֵימֶנּוּ שַׁרְבִיט וְאוֹגְדוֹ.
אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְּמִינוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם,
שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגֵימוֹנִיּוֹת טבעות, שרשראות שֶׁלַּזָּהָב.
אָמַר לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה? - אַף הֵן הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ בְּמִינוֹ מִלְּמַטָּה!
אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם נוֹהֲגִין:
נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת - לוּלָבוֹ בְיָדוֹ;
עָמַד לְתַרְגֵּם וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה - לוּלָבוֹ בְיָדוֹ;
עָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו - מַנִּיחוֹ בָּאָרֶץ;
יָצָא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת - לוּלָבוֹ בְיָדוֹ;
נִכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים - לוּלָבוֹ בְיָדוֹ;
נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ - נוֹתְנוֹ לִבְנוֹ אוֹ לִשְׁלוּחוֹ, וּמַחְזִירוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

(יא)

יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ,

אֶלָּא אִם כֵּן נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה גְמוּרָה.

החזירו את הלולב לרבן גמליאל במתנה גמורה. מדובר בהערמה, שהרי ידעו כולם שהלולב שייך לו.
ראו משנה ג, טו, שהיו מחזירים את הלולב למקומו גם בשבת, שלא כר' יוסי.
לעניין המנהג ליטול לולב ביום ראשון של חג שחל בשבת ראו משנה ד, ב. בבבל לא עשו כך בגלל ספק הלוח, והמנהג הבבלי השתלט בתקופת הגאונים על א"י.

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּזְקֵנִים, שֶׁהָיוּ בָּאִין בַּסְּפִינָה וְלֹא הָיָה עִמָּהֶן לוּלָב.
לָקַח רַבָּן גַּמְלִיאֵל לוּלָב בְּדֵינַר זָהָב.
כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ, נְתָנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
עַד שֶׁיָּצְאוּ כֻּלָּן, וְאַחַר כָּךְ הֶחְזִירוּהוּ לוֹ.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלֶּחָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ - אָסוּר לְטַלְטְלוֹ.