ביאור:משנה תענית פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
מסכת תענית מוקדשת לענייני תענית הציבור. התענית מופיעה במקרא (ראו למשל יואל א יד) כתגובה לצרה קשה המאיימת על הציבור. במקרא מתרחשים רוב הטקסים של התענית במקדש, ותפקיד מרכזי בהם שמור לכהנים (יואל ב יז). לעומת זאת במשנה, למרות שעדיין נשמר מקומה המרכזי של ירושלים, תפקיד הכהנים מצומצם מאד, והם אף מודרים מחלק מטקסי התענית.
טקס התענית במסכת נקבע באופן ממוסד. בכך משתקפת תפיסתם של חכמים על התענית, לא כעל צעקה ספונטאנית לקב"ה, אלא כעל תהליך חינוכי של הציבור, המיועד לקרב אותו למורשת התורה שבעל פה. אילו נשארה התענית במשמעה המקורי, כדרישה מהאל למלא את רצוננו - היה כל מקרה של אי הצלחה של התענית נתפס כנזיפה קשה מאיתו, מעין ניתוק יחסים; אבל בדרך התפיסה החדשה של התענית, כהזדמנות ללימוד ולתשובה - היא תמיד מצליחה, שהרי כל תענית ולימוד תורה מצליחים להשפיע בעצמם על הציבור, אפילו אם התפילה הנלווית אליהם אינה נענית. תפקיד הטקסים הוא לחזק את האמונה בהשגחת ה', בניגוד לתגובה לצרה שבאה על היחיד, שאז מצופה ממנו שישלים עם המצב (ראו ברכות ט ה.)
שתי הזדמנויות לתענית מתוארות במשנה, וניכר ניסיון להקטין את ההבדלים ביניהן: תענית שנקבעת באופן מיוחד על ידי בית הדין - ותעניות ציבור שבלוח השנה. בשני המקרים מוביל המיסוד של התעניות לקראת מערכת חינוכית המנחילה לציבור את ערכי התורה והמצוות של חז"ל.
פרק א מוקדש לתעניות על הגשמים ולתפילות עליהם. הוא מבטא את הקשר שבין ירידת הגשם לבין חסדי הקב"ה, וההיפך. הקשר הזה מופיע כבר בתורה שבכתב, ועוד בתפיסות האליליות נקשרו הגשם וחסדי האלים. במשנה מתבטא הקשר הזה בעיקר על ידי הביטוי "...ולא נענו" המצביע על קשר בין התענית, הגשם והמענה האלוהי. הפרק קובע תאריכים מסודרים לתעניות על הגשמים, ובכך הוא מתחיל בתיאור המיסוד של התעניות.
פרק ב מתאר בפירוט את טקס התענית, הכולל גם מעשים שאינם שגרתיים, כגון הוצאת התיבה (ארון הקודש) מבית הכנסת והנחת אפר עליו. בתחילת הפרק נרמזות לנו שתי תפיסות של הטקס: הדרשן, המייצג את החכמים, דורש מהציבור לחזור בתשובה, ולצידו שליח הציבור מתפלל באריכות כמיטב יכולתו. המאמץ של המשנה הוא להיאבק באמונה העממית כי שליח הציבור הוא שמוריד את הגשם. בפרק זה ניכרים גם סימני מיסוד נוספים, הקשורים לתאריכים שבהם אין קובעים תענית למרות שיש מצוקה בציבור. הפרק מתאר את טקסי התענית תוך התעלמות מהכוהנים, ואף קובע שחלקם אינם משתתפים בה.
פרק ג ממשיך בענייני תעניות הציבור המיוחדות, וקובע כי כמעט לכל צרה שבאה על הציבור יש לקבוע תענית, ולא רק לבצורת. בסוף הפרק מובא המעשה בחוני המעגל, שהצליח להוריד גשמים בעצמו, בזכות תפילתו, וננזף על כך בידי שמעון בן שטח. בכך נרמז לנו כי התענית אינה רק אמצעי לעורר רחמי שמים, אלא היא המטרה מבחינת חז"ל, באשר היא הדרך שלהם להפעיל את הציבור ולקרבו לתורה ולמצוות.
פרק ד מוקדש לתעניות הציבור הקבועות, והוא קושר אותן לחגי המקדש - קרבנות העצים והמעמדות. בסופו מתואר חג השיא של קרבנות העצים - ט"ו באב, המהווה השלמה לתעניות, וממלא כמותן את תפקיד המקשר בין הציבור הרחב לבין חז"ל והמקדש.
פרק א, "מאימתי מזכירין גבורות גשמים"
המשמעות הדתית של הגשם
[עריכה]חטיבה I: הזכרת הגשם ובקשתו בתפילת החול
[עריכה]|
הזכרת גבורות גשמים בברכת תחיית המתים (ראו ברכות ה ב), לדעת ר' יהושע, אינה שבח כללי - אלא שבח על מה שקורה בזמן התפילה, ולכן אין להזכיר אותם בחג הסוכות, שבו הגשם הוא סימן קללה (ראו סוכה ב, ט). לדעת ר' אליעזר חג הסוכות הוא בעונת הגשמים, כי בו מבקשים גשמים בטקס ניסוך המים (ראו סוכה ד, א), ונדונים על המים (ראו ראש השנה א, ב), למרות שבו עצמו אין עדיין צורך בגשם. |
(א) מאימתי מזכירין גבורות גשמים?
- רבי אליעזר אומר: מיום (טוב) הראשון של חג.
- רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. בגרסת הרמב"ם: 'מהאחרון'.
- אמר לו רבי יהושע:
- הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה מזכיר?!
- אמר לו רבי אליעזר:
- אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם - בעונתו.
- אמר לו:
- אם כן, לעולם יהא מזכיר?!
|
אסור לצפות לניסים על טבעיים ולהורדת גשמים שלא בעונתם. המלך בספר "הנסיך הקטן" (עמ' 34) נותן רק "פקודות המתקבלות על הדעת". לכן קובעת המשנה שאין לשאול גשמים (בברכת השנים - ראו ברכות ה, ב) בקיץ. אבל גם חג הסוכות הוא סמוך לגשמים, ונראה שלדעת הכול אין לשאול בו גשמים. כפי שנראה בסמוך, שאלת הגשמים תלויה גם באינטרס לאומי לגשם ולא רק בעונה. עכשיו עוברת המשנה מהעיקרון למעשה, ובמעבר זה נוספים פרטים נוספים. ר' יהודה חוזר לעניין הזכרת הגשם ומפרט את שיטת ר' יהושע, או אולי חולק עליו במעט. לכאורה, לדעת ר' יהודה, בחג הפסח מתקיים מצב שבו שואלים גשם אבל אין מזכירים גבורותיו. יתכן שההסבר הוא שלפעמים עדיין זקוקים בזמן זה לגשם, אבל אין ירידתו בזמן זה תופעה רצויה לכתחילה. המחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר בעניין סוף זמן שאלת הגשמים דומה למחלוקתם בנדרים ח, ה, בשאלה עד מתי חייב אדם לקיים נדר "עד שיפסקו גשמים". וראו תוספתא א, א, להסבר הדרשה של ר' מאיר מיואל. |
(ב) אין שואלין את הגשמים - אלא סמוך לגשמים.
רבי יהודה אומר:
- העובר לפני התבה -
- ביום טוב האחרון של חג השם הקדום לחג הסוכות, שבו חגים ומסתובבים סביב המזבח עם לולבים וערבות - האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר.
- ביום טוב הראשון של פסח שאז מפסיקים את הזכרת הגשמים - הראשון מזכיר, האחרון אינו מזכיר.
עד אימתי שואלין את הגשמים?
- רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.
- רבי מאיר אומר: עד שיצא ניסן.
- שנאמר (יואל ב כג) ויורד לכם גשם, מורה ומלקוש בראשון.
|
למרות שזמן הגשמים מוקדם יותר, ולפי העיקרון שראינו בתחילת משנה ב אפשר לבקש גשם מתחילת עונתו, קובע רבן גמליאל שאין לשאול גשמים בזמן שהדבר פוגע באינטרס לאומי, גם אם האינטרס הזה מבוסס על מצב של גלות, שאולי אינו לגיטימי. אבל אינטרס פרטי אינו משפיע על שאילת הגשם (ראו יומא נג ב). בתוספתא א, ב-ד מובאת גם דעת ר' מאיר, הקושר את זמן בקשת הגשמים לעונת שנת השמש, ומבחין בין שנה בכירה, בינונית ואפילה. |
(ג) בשלושה במרחשון שואלין את הגשמים.
- רבן גמליאל אומר:
- בשבעה בו - חמישה עשר יום אחר החג,
- כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
המסכת פותחת בתיאור התפילה היומיומית לגשם. הדינים הללו קשורים לתענית כי גם התענית נחשבת כסוג של תפילה, כשם שהבצורת נחשבת כאות אזהרה משמים. אין מדובר רק בבעיית המים אלא העדר הגשמים מסמן שהתפילה אינה נענית ע"י הקב"ה, ולכן קובעים תענית על הציבור.
חטיבה II: תעניות ומעניהן
[עריכה]|
לגבי התאריך 17 במרחשוון - ראו בראשית ז יא. המבול התחיל ביום שבו אנחנו מצפים לתחילת הגשמים. לדעת ר' יוסי בתוספתא א, ד, מתחילות תעניות היחידים רק בר"ח כסלו. הגשם נתפס כמסר מהאל, שהרי הוא בא מהשמים, וראו גם בכמה מקומות בתורה, כגון בדברים יא יד. עם זאת גם התפיסות האליליות כגון פולחן הבעל היו קשורות לרעיון דומה, והבעל אל השמים היה נתפס כבן הזוג של עשתורת אלת האדמה, המפרה אותה בגשמיו. וראו גם את תיאור הברכה של הגאולה, הנקשרת גם היא לריבוי מים בתוספתא סוכה ג, ג-י. תעניות היחידים, כמו תעניות הציבור, הן בימים שני וחמישי. ראו תוספתא ב, ה. וראו תוספתא א, ו, להגדרת היחידים. לשון "נענו" חלה רק על תעניות הציבור (ויש בהן לשון נופל על לשון: מהתענית אנחנו מצפים למענה). לגבי תעניות היחידים הלשון עובדתית: "לא ירדו גשמים" (משנה ד-ה). מכאן שתענית אמיתית אינה תענית היחידים אלא דווקא תענית הציבור. |
(ד) הגיע שבעה עשר במרחשון - ולא ירדו גשמים:
- התחילו היחידים מתענין שלש תעניות.
- אוכלין ושותין משחשכה,
- ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
(ה) הגיע ראש חדש כסלו - ולא ירדו גשמים
- בית דין גוזרין שלוש תעניות על הצבור:
- אוכלין ושותין משחשכה,
- ומותרין במלאכה וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
(ו) עברו אלו - ולא נענו:
- בית דין גוזרין שלש תעניות אחרות על הצבור.
- אוכלין ושותין מבעוד יום,
- ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה,
- ונועלין את המרחצאות.
עברו אלו ולא נענו:
- בית דין גוזרין (עליהם) עוד שבע
- שהן בסיכום: 3 ראשונות, 3 שניות ועוד 7 שלש עשרה תעניות על הצבור.
|
ראו תוספתא מגילה א, ח, ניסוח אחר להבחנות בין שבע התעניות לשלוש שלפניהן. |
- הרי אלו יתרות על הראשונות:
- שבאלו מתריעין בתקיעת שופר במקדש ונועלין את החנויות,
- בשני - מטין את תריסי החנויות עם חשכה,
- ובחמישי - מותרין, לקנות מפני כבוד השבת.
|
הימנעות הגשם לאחר 13 תעניות הוא סימן נזיפה אפילו אם ירד גשם בתאריך כה מאוחר - התבואה כבר ניזוקה ולא תצמח כראוי. לא מדובר בהכרח בעונש על חטא, אלא בהתעלמות של האל מעמו. לכן אין עוד החמרה במנהגי התענית אלא זהירות מפני התגובה הלא צפויה של האל. גשם בחג הסוכות הוא סימן קללה (משנה א), וכן גשם בחדשי הקיץ, - עונת הקציר. אבל עד סוף ניסן אינו קללה, אם כי אחרי הפסח גם אינו ברכה (משנה ב). |
(ז) עברו אלו ולא נענו:
- ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, בארוסין ובנשואין
- ובשאילת שלום בין אדם לחברו,
- כבני אדם הנזופין למקום.
היחידים - חוזרים ומתענים עד שיצא ניסן.
- יצא ניסן וירדו גשמים - סימן קללה.
- שנאמר (שמואל א יב יז) "הלוא קציר חטים היום", וגו'.