ביאור:משנה תענית פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
פרק ג - "סדר תעניות אלו"
תענית כערך לעצמו[עריכה]
חטיבה I: על מה קובעים תענית?[עריכה]
|
ראו תוספתא ב, ט: "מיד" הוא ביום שני או חמישי הקרובים. |
(א) סדר תעניות אלו האמור - ברביעה ראשונה.
- אבל צמחים ששנו - מתריעין עליהם מיד.
- וכן, שפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום במקרה כזה הזרעים נובטים ועלולים לקמול - מתריעין עליהם, מפני שהיא מכת בצורת:
|
במקרים שצריך מים בבורות וכו', כגון בירושלים לפני העליה לרגל בפסח, וראו לקמן ח. |
(ב) ירדו לצמחין, אבל לא ירדו לאילן; לאילן, ולא לצמחים,
- לזה ולזה, אבל לא לבורות לשיחין ולמערות - מתריעין עליהן מיד:
(ג) וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים,
- ככתוב (עמוס ד ז) והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וגו',
|
גם במשנה א-ב לא נאמר שמתענים, אבל הדבר נראה מובן מאליו. כאן מציע ר' עקיבא את ההתרעה, כלומר תפילת תענית (ובמקדש תקיעה בחצוצרות), בלי התענית עצמה. וראו לעיל ב, א-ב. |
- אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה - מתענות, ולא מתריעות.
- רבי עקיבא אומר: מתריעות, ולא מתענות:
(ד) וכן: עיר שיש בה דבר או מפולת - אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה - מתענות, ולא מתריעות.
|
ראו תוספתא ב, י, לפירוט מהו "פחות מכך". |
- רבי עקיבא אומר: מתריעות, ולא מתענות.
איזהו "דבר"? - עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה - הרי זה "דבר".
- פחות מכאן - אין זה "דבר":
|
למקור הסגנוני ראו מלכים א ח לז. לדין ההתרעה השוו ספרי במדבר עו. בתוספתא ב, י, מודגש שאפילו חרב של שלום - מתריעים עליה, כדוגמת המסע של פרעה לבבל דרך ישראל, שגבה את חייו של המלך יאשיהו (ראו דברי הימים ב לה.) |
(ה) על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון ועל הירקון, על הארבה ועל החסיל,
- ועל חיה רעה ועל החרב -
- מתריעין עליה, מפני שהיא מכה מהלכת:
(ו) מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם, וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון.
|
הדגמת העיקרון שבמשנה ה. שוב אנו רואים כיצד התענית מתחילה בירושלים אבל מתפשטת לכל הארץ. תענית על דבר קטן כל כך, או על ראיית זאבים, מעידה על כך שהתענית אינה באה רק לפתור בעיות - אלא היא ניצול לגיטימי של החרדה ההמונית כדי להחזיר בתשובה. |
- ועוד גזרו תענית, על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן.
- רבי יוסי אומר: לא על שאכלו, אלא על שנראו:
(ז) על אלו מתריעין בשבת: על עיר שהקיפוה גוים או נהר, ועל ספינה המטרפת בים.
|
ר' יוסי מפרש את הביטוי "מתריעים" כביטוי שאינו קשור לתענית, אבל גם הוא מודה בקיומו של ביטוי כזה. וראו תוספתא ערובין ג, ז, שהמצבים הללו מצדיקים חילול שבת. לדעתו מתחזקת ההבחנה בין התענית והתפילה לבין העזרה הישירה: התענית כנראה לא אמורה להועיל, בוודאי לא כמו עזרה ישירה. וראו תוספתא ב, יא, שהוא אף אסר על הנתונים בצרה להתענות, שלא ישברו את כוחם. |
- רבי יוסי אומר: לעזרה, ולא לצעקה.
- שמעון התִמני אומר: אף על הדבר! - ולא הודו לו חכמים לעניין שבת
(ח) על כל צרה שלא תבוא על הצבור - מתריעין עליה
- חוץ מרוב גשמים.
חטיבה II: חוני כחוזר בתשובה[עריכה]
מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: שהיה מעגל וכובש גגות, או שהיה מהעיר "מגלו", או על שם המעגל שעשה התפלל שירדו גשמים.
|
המעשה אירע בירושלים בסוף החורף, קרוב לחג הפסח, וראו מגילת תענית לכ' באדר - ולכן כבר הוכנו תנורי פסחים בחצרות העיר. הבעיה היא אספקת המים לעולי הרגל, ולא בעיה חקלאית רגילה, ולכן מבקש חוני "גשמי בורות שיחין ומערות" - כלומר גשמים שימלאו את מאגרי המים. תפילת חוני היא תפילה מאגית, או כמעט מאגית, כי היא מבטאת את האמונה העממית בכוחו של חוני לאכוף את רצונו על הקב"ה (אולי יש בה גם נוסחה מאגית ממש, של הזכרת השם המפורש). לכן היא מסוכנת: אם יצליח - הרי פגע בכבוד הקב"ה, ואם יכשל - פגע באמונה ביכולתו של הקב"ה. העמידה בתוך המעגל מעמידה את חוני כניגוד לכל שאר העם: תפילתו שלו מורידה את הגשם, ולא תפילת הציבור ותעניתו. התפילה של חוני מייתרת את התענית ועוקפת את ההנהגה של חכמים. על כך כועס שמעון בן שטח. יתכן גם שהוא חשש מפני זעמו של הקב"ה, שרמז לחוני בכך שלא נעתר מייד לבקשתו, שיש לנזוף בעם (וראו לעיל א, ז, שכך מתפרשת מניעת הגשמים), ולכן נוזף שמעון בחוני. הסבר שלישי למתח בין שמעון לחוני קשור לכך ששמעון בן שטח התפרסם במלחמתו במאגיה (סנהדרין ו ד,) וראו לעיל בעניין המאגיה. אבל בסופו של דבר חוני מבין את המסר של הקב"ה (בביטוי "אבן הטועים" הוא רומז שהבין את הטעות) - ומפסיק להתפלל. ניתן, איפוא, לראות הקבלה בין הזוג חוני ושמעון בן שטח לבין זוג הזקנים - שליח הציבור והדרשן - דלעיל ב, א. "מחיית אבן הטועים" מזכירה הן את הגאווה המוקדמת של חוני, שהורה לעם להכניס תנורי פסחים שלא ימוקו, הן את המבול, שבו "נמחו" החיים מעל האדמה. נראה שהסיבה לכך שאין מתריעים על רוב גשמים היא כפולה: כדי לזכור את חוני, וכדי שלא לכפור בשבועת הקב"ה לאחר המבול, וראו תוספתא ב, יא. המידה "מלוא פי תנור" (משנה ו) מטרימה את תנורי הפסחים של חוני, וגם הדיון בגשם חזק או חלש מדי (משנה ב) קשור לתפילת חוני. |
אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא ימוקו.
התפלל, ולא ירדו גשמים.
- מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר (לפניו),
רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. הם בניך, ואני כעבד מקורב.
נשבע אני בשמך הגדול האם הזכיר חוני את השם המפורש? שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך. אתה חייב לרחם עליהם לא בגללי, אלא כי הם בניך
- התחילו גשמים מנטפין.
- אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות!
- התחילו לירד בזעף.
- אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה! חוני מבין שהגשם מסמן גם את היחס של הקב"ה לציבור.
- ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים.
באו ואמרו לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו - כך התפלל שילכו להן.
- אמר להן: צאו וראו אם נמחית רמז למבול, וכן לדבריו בתחילת המשנה "שלא ימוקו" אבן הטועים! רמז לכך שטעה קודם, ואינו מוכן להתפלל עוד.
שלח לו שמעון בן שטח, אמר לו: צריך אתה לנדות.
אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום
כבן, לא כבן בית שהוא מתחטא על אביו - ועושה לו רצונו.
ועליך הכתוב אומר, (משלי כג כה) "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך":
(ט) היו מתענין, וירדו להם גשמים
|
אמנם עשיית יום טוב היא התגובה המתבקשת, אפילו אם הגשם ירד בסוף היום. אבל המשנה קובעת שבמקרים כאלה (אם הגשמים ירדו מאוחר – לפי המחלוקת) - ישלימו, כי התענית חשובה יותר מהגשם, ואת הצלחת התענית יחגגו בערב. גם ר' טרפון, כמו חוני, קורא לציבור 'צאו', אבל במקרה הזה יוצאים כדי לחגוג ולא כדי לבדוק אם נמחתה אבן הטועים. וראו תוספתא ב, יב, המוסיפה עוד מצבים שבהם משלימים את התענית למרות שאכל ושתה באמצעה. |
- קודם הנץ החמה - לא ישלימו, לאחר הנץ החמה - ישלימו.
- רבי אליעזר אומר: קודם חצות היום - לא ישלימו, לאחר חצות - ישלימו.
מעשה, שגזרו תענית בלוד, וירדו להם גשמים קודם חצות.
- אמר להם רבי טרפון: שהיה מבית שמאי כמו ר' אליעזר צאו ואכלו ושתו, ועשו יום טוב.
- ויצאו, ואכלו ושתו, ועשו יום טוב, ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול: