(ויקרא יט י): "וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט; לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"

- ואל תבצור את העוללות (האשכולות הקטנים) בכרמך, ואל תחזור ללקט את הענבים שנפרטו ונפלו מהאשכולות;   עזוב והשאר אותם בשדה לעניים ולמהגרים. הקרקע לא שלכם - אני ה' אלהיכם.

בהמשך לפסוק הקודם , הפסוק שלנו פונה לשני בוצרים בכרם:

• לאדם שעכשיו עוסק בבציר, הוא אומר וכרמך לא תעולל - אל תוריד מהגפנים את האשכולות הקטנים ("עוללות");
• לאדם שהרגע סיים לבצור, אומר הפסוק ופרט כרמך לא תלקט - אל תחזור לאסוף את הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות בזמן הבציר.

שני אלה - העוללות והפרט - נשארים לעניים ונחשבים ל"מתנות עניים".

• בהמשך מאמר זה נסכם את הלכות פרט כפי שנלמדו מהפסוק.
• במאמר על הפסוק המקביל דברים כד כאנסכם את

הלכות עוללות

.

למשמעות החברתית של מצוות אלה, ומצוות נוספות העוסקות במתנות עניים, ראו במאמר האם לתת צדקה למי שאינו עוזר לעצמו? .

הלכות פרט לפי חז"ל מופיעות במדרש ספרא על הפסוק, וכן ב משנה מסכת פאה, פרק ז משנה ג .

א. פרט - מילה יחידאית. השורש מופיע בתנ"ך רק עוד פעם אחת, ב (עמוס ו ה): "הַפֹּרְטִים עַל פִּי הַנָּבֶל כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי שִׁיר".   לפי מלבי"ם, "פרט היא מענין ' פרט וכלל ' שבדברי חז"ל - הגרגרים הנושרים מן האשכול, שהם פרטים הנבדלים מן הכלל.   ומזה ' הפורטים על פי הנבל' - שמפרט פרטי הניגון.   וקרוב מענין פרד, המופרד מן השלם.  ולשון פרט משמע הנפרט ונפרד מעצמו, לאפוקי אם עקץ את האשכולות, פירוש -- שחתוך עוקצם והוסבך בעלים ועל ידי כן נפל, אינו פרט".

פרט הוא ענב בודד ו"פרטי" שנשר מהאשכול תוך כדי הבציר; אבל אם האשכול כולו נפל מידו של הבוצר והתפרק - זה לא נחשב פרט, ואין צורך להשאירו לעניים: "מיכן אמרו: היה בוצר, עקץ את האשכולות, הוסבך בעלים ונפל בארץ ונפרט -- הרי זה של בעל הבית" ( ספרא , פאה ז ג ) .

ב. תעזוב - לא נאמר שיש "לתת" להם את הפרט, אלא רק "לעזוב" - להשאיר ושהם ייקחו לבד: "תעזוב - הנח לפניהם והם יבזבזו. אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבזבז - אפילו בריא, אפילו ידיו יפות - לזה שומעים, שאמר כהלכה." (ספרא, פאה ד א).

אולם יש מקרים חריגים, שבהם עזיבת המתנות לעניים עלולה לסכן אותם - כשהמתנות נמצאות בגובה רב (למשל ב דלית - גפן מודלית). במקרים אלה, תיקנו חז"ל הבעל-הבית יקטוף את המתנות ויחלקן לעניים. וסמכו תקנה זו על המילה אותם - מילה מצמצמת: "יכול בדלית ובדקל כן? תלמוד לומר אותם. אפילו תשעים ותשעה אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק - אפילו זקן או חולה - לזה שומעים, שאמר כהלכה.   מה ראית לומר בדלית ובדקל לחלק ובשאר כל הפירות לבזבז? אחר שריבה הכתוב מיעט? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהם כגדול"  (ספרא, פאה ד ב).

"תעזוב - לפניהם. הנח תבואה בקשה, תלתן בעמיריו, תמרים במכבדות.   יכול אפילו השירה אותם הרוח? תלמוד לומר אותם.   הפרישם ואחר כך השירה אותם הרוח - כשם שזכו בהם כך זכו בעציה."

"מנין שספק לקט, לקט? ספק שכחה, שכחה? ספק פאה, פאה? תלמוד לומר "לעני ולגר תעזוב אותם".

"המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר "לא תשיג גבול עולם".

"אני ה' אלקיכם"-- אני איני גובה מכם אלא נפשות שנאמר (משלי כב, כב) "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" וכן הוא אומר (משלי כב, כג) "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" ( ספרא , רש"י ) .

פוסט על הפסוק בבלוג "התורה ואני"