מ"ג ויקרא יט ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ויקרא


<< · מ"ג ויקרא יט · ט · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּבְמִחְצַדְכוֹן יָת חֲצָדָא דַּאֲרַעְכוֹן לָא תְשֵׁיצֵי פָּתָא דְּחַקְלָךְ לְמִחְצַד וּלְקָטָא לָא תְלַקֵּיט׃
ירושלמי (יונתן):
וּבִזְמַן מַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצָדָא דְאַרְעֲכוֹן לָא תְסַיְיפוּן אוּמָנָא חֲדָא דְאִית בְּחַקְלָךְ (ונ"ל שצ"ל למחצוד) לְמָחְזוֹר וְלִקְטָא דְחַצְדָךְ לָא תְלַקֵט:
ירושלמי (קטעים):
וּבַחֲצַדְכוֹן יַת חֲצַד אַרְעֲכוֹן לָא תְשֵׁיצוּן אוֹמַן אוֹחֲרַיָא דְאִית בְּחַקְלֵיכוֹן לְמֵחֲצוֹד וְלָקַט חֲצַדְכוֹן לָא תְלַקְטוּן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לא תכלה פאת שדך" - שיניח פאה בסוף שדהו (ת"כ)

"ולקט קצירך" - שבלים הנושרים בשעת קצירה אחת או שתים אבל שלש אינן לקט (ת"כ פאה ח)

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ו] "ובקצרכם"-- פרט לשקצרוהו הלסטים, קירסמוה נמלים, שברתה הרוח או בהמה.

"ובקצרכם"-- פרט לשקצרוה עכו"ם (ס"א גויים). מיכן אמרו: עכו"ם (ס"א נכרי) שקצר שדהו ואחר כך נתגייר-- פטור מן הלקט והשכחה והפאה. ור' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור.

[ז] אין לי אלא קוצר. תולש מנין? תלמוד לומר "לקצור".   קוטף מנין? תלמוד לומר (ויקרא כג, כב) "בקצרך".

אין לי אלא תבואה. קטניות מנין? תלמוד לומר "ארצכם".  אילנות מנין? תלמוד לומר "שדך".

יכול הירק והקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפנות הכל בכלל? תלמוד לומר "קציר"-- מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום. יצאו ירקות שאף על פי שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום. [יצאו התאנים שאף על פי שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת]. והתבואה והקטניות בכלל זה.

[ח] ובאילן: האוג והחרובין, האגוזים והשקדים, הגפנים והרמונים, הזיתים והתמרים חייבים בפאה.

[ט] "לא תכלה פאת שדך"-- אין פאה אלא מחמת הכילוי, ואין פאה אלא שיש לו שם, ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו: נתן בין בתחלה בין באמצע-- הרי זו פאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.

[י] וכן היה ר' שמעון אומר בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו: מפני גזל עניים, מפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך".

  • מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה האדם שעה פנויה ויאמר לקרובו העני "בוא וטול לך פאה"
  • מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהיו עניים יושבים ומשמרים כל היום ואומרים "עכשיו הוא נותן פאה" אלא ילכו וילקטו בשדה אחרת ויבואו בשעת הכילוי.
  • מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו העוברים והשבים אומרים "ראו איך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פאה לעניים"
  • ומשום שאמרה תורה "לא תכלה פאת שדך"

[יא] "שדך"-- ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון "שדך" ולא שותף עם העכו"ם (ס"א הגוי).

"שדך"-- לחייב על כל שדה ושדה.


[א] מיכן אמרו אלו מפסיקים לפאה: הנחל, והשלולית, דרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל הרבים, ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר.   והקוצר לשחת מפסיק, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש.

[ב] אמת המים הקבועה-- הרי זו מפסקת. ר' יהודה אומר אם אינה יכולה להקצר כאחת הרי זו מפסקת.   כל ההרים אשר במעדר יעדרון, אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פאה לכל.

[ג] הכל מפסיקין לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר שהוא גבוה עשרה טפחים. אם היה שער כותש אינו מפסיק לאילן אלא נותן פאה לכל.

[ד] לחרובים-- כל הרואים זה את זה. אמר רבן גמליאל נוהגים היו בית אבא נותנים פאה אחת לזיתים שהיה להם בכל הרוח ולחרובים כל שרואים זה את זה. ר' אלעזר בר צדוק אומר משמו אף לחרובין שהיה להם בכל העיר.

[ה] "ולקט קצירך"-- לא לקט קיטוף.

"ולקט קצירך"-- אין לקט אלא מחמת הקציר. מיכן אמרו: היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קומצו הכהו קוץ, עקצו עקרב, נבעת, נפל מידו על הארץ-- הרי (זה) של בעל הבית. תוך היד ותוך המגל-- לעניים. אחר היד ואחר המגל-- לבעל הבית.   ראש המגל וראש היד-- ר' ישמעאל אומר לעניים, ר' עקיבא אומר לבעל הבית.

[ו] "לא תלקט...לעני"-- לא תסייע את העני.  "לא תלקט"-- הזהיר את העני בשלו.

<< · מ"ג ויקרא · יט · ט · >>