ביאור:משנה פאה פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

מתנות עניים במטעים[עריכה]

חטיבה I: שכחה[עריכה]

(א) כל זית שיש לו שם בשדה, אפלו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - אינו שכחה.

במה דברים אמורים?
בשמו ובמעשיו ובמקומו.
בשמו: כנראה בזן הזית יוצא הדופן שהיה שפכוני או בישני.
במעשיו: שהוא עושה הרבה.
במקומו: שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה.

זית בין המלבנים ניכר במקומו, וזית שנותן סאתיים ניכר במעשיו, ולכן אין להם שכחה. והשוו גם לעיל ו, ז, שגם קמה שיש בה סאתיים אינה נשכחת.

התוספתא (ג, יד-טו) מוסיפה כאן "עד שיהיה בו סאתים". כלומר, אם התחיל בזית בעל שם ונשארו בו סאתיים אינו שכחה. אבל נראה שבשאר הזיתים אם התחיל בהם והפסיק זו שכחה אפילו אם נשארו סאתיים זיתים, שהרי מכיוון שהתחיל במסיק והלך בטרם השלים אותו - שכח שעליו להשלים את הזית.

הלכה זו דומה שמה ששנינו לעיל (ו, ח) על הקמה שמצילה את העומרים, אבל כאן דווקא הזיתים שנקטפו מצילים את אלו שנשארו על הזית. שהרי אין אדם אוסף את הזיתים שתחת העץ בלי לוודא שלא נשארו זיתים עליו, ואילו בקמה יתכן שהעומר הגיע משדה אחר, ואין לו קשר לשדה שלידו בהכרח.

ר' מאיר טוען שכל זמן שלא ננטש הזית לחלוטין, אין לו שכחה.

וראו דברים כד כ: איסור לפאר בזיתים. האיסור משנה כאן את שמו ל"שכחה".

ושאר כל הזיתים: שנים - שכחה, ושלושה - אינן שכחה.

רבי יוסי אומר: אין שכחה לזיתים:


(ב) זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים, ושכחו - אינו שכחה.

זית שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה.

במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו.
אבל אם התחיל בו, אפלו כזית הנטופה בשעתו, ושכחו - יש לו שכחה.

כל זמן שיש לו תחתיו - יש לו בראשו. כל זמן שלא השלים את איסוף הזיתים מתחת העץ, מותר לו להוסיף ולמסוק בראש הזית.

רבי מאיר אומר: משתלך המחבא רק אחרי שנלקחה היריעה של איסוף הזיתים יש למה שנשאר על העץ דין שכחה


חטיבה II: שאר המתנות במטעים[עריכה]

(ג) איזהו "פרט"?

השוו לעיל ד, י: הדמיון הוא לא רק בשאלה אלא גם בתשובה. וכן השוו לקמן משנה ד, שאלה דומה.

יש גם משחק מילים בין "עקץ את האשכול" לבין "הכהו קוץ" שם, למרות שהמשמעות שונה לחלוטין.

בניגוד לזית, שדרך המסיק היא להניח יריעה מתחתיו, בגפן אין לעשות כך.

העוללות הן רכוש העניים, בדומה ללקט. והשוו לעיל ה, ו. שם מדובר על מי שאינו מניח לעניים ללקוט ואילו כאן על מי שגורם לכך שאין להם מה ללקט. בתוספתא ב, ג נאמר שיש לפטר פועל העושה כך.

בשתי ההשוואות נראה שמשנתנו מאוחרת יותר.

הנושר בשעת הבצירה.

היה בוצר, עקץ חתך את העוקץ את האשכול, הוסבך בעלים, נפל (מידו) לארץ ונפרט

הרי הוא של בעל הבית. שנפל אחרי הבצירה

המניח את הכלכלה סל הבציר תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים,

על זה נאמר "אל תסג גבול עולים" (משלי כג י)


(ד) איזוהי "עוללת"?

כל שאין לה לא כתף החלק העליון של האשכול, הרחב יותר מהתחתית ולא נטף. החלק התחתון שהגרגרים בו נמצאים על השדרה עצמה

אם יש לה כתף או נטף - של בעל הבית, אם ספק - לעניים.

ר' יהודה נשאר עם ההגדרות של האשכול, והרי גרגר יחידי הוא נטף. אבל חכמים רואים בהגדרות רק דרך קלה לומר שמדובר באשכול קטן, והרי גרגר יחידי הוא האשכול המינימלי.

היה מקום לחשוב שפרט הוא גרגר יחידי, והמשנה משווה אותו ללקט.

עוללת שבארכובה, אם נקרצת עם האשכול - הרי היא של בעל הבית,

ואם לאו - הרי היא של עניים.

גרגר יחידי, רבי יהודה אומר: אשכול.

וחכמים אומרים: עוללת:


חטיבה III: הקשר בין הבציר לעוללות[עריכה]

הדילול של האשכולות נעשה לפני הבציר, ומטרתו להגדיל את האשכולות. לדעת ר' יהודה מותר לדלל גם בשטח הפאה, שבכך ירויחו העניים. לדעת ר' מאיר אין לעשות כך, כי בדילול בתוך שלו מסלק בעל הבית את העוללות, ובשטח הפאה הרי העוללות גם הן רכוש העניים, ולכן אין הדילול פועל לטובתם דוקא. עוד בדיני דילול עיינו לעיל ג, ג.

וראו לקמן משנה ז, הקובעת "אין לעניים בעוללות קודם הבציר". ר' יהודה הבין מקביעה זו כי אין לעניים בעלות על העוללות לפני הבציר, ואילו ר' מאיר מבין כי אמנם אין לעניים רשות לקחת את העוללות, אבל הן שייכות להם ואסור לפגוע בהן.

(ה) המדל בגפנים

כשם שהוא מדל בתוך שלו
כן הוא מדל בשל עניים, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר:
בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל עניים!


(ו) כרם רבעי, בית שמאי אומרים: אין לו חומש, ואין לו ביעור.

משנה זו מופיעה גם במעשר שני ה, ג.

לדעת בית שמאי כרם רבעי שייך לבעלים, והם מחוייבים לפדות את פירותיו. לכן יש בו חובה לתת מתנות עניים. לדעת בית הלל דינו כדין מעשר שני, שהוא רכוש ההקדש, ולכן אין על בעל הבית לתת מתנות אלו, וראו לקמן משנה ח.

ובית הלל אומרים: יש לו.

בית שמאי אומרים: יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן.

ובית הלל אומרים: כולו - לגת:


(ז) כרם שכלו עוללות, רבי אליעזר אומר: לבעל הבית.

רבי עקיבא אומר: לעניים.
אמר רבי אליעזר (דברים כד כא) "כי תבצר... לא תעולל", אם אין בציר, מניין עוללות?
אמר לו רבי עקיבא (ויקרא יט י), "וכרמך לא תעולל", אפילו כולו עוללות.

וראו לעיל משנה ה.

אם כן למה נאמר "כי תבצר... לא תעולל"?
אין לעניים בעוללות קודם הבציר!


ר' אליעזר יכול לדרוש את הפסוק "וכרמך לא תעולל" על המקרה הנדון כאן: בעל הבית המקדיש את כרמו אינו בוצר אותו, אבל חייב בעוללות אם היו ניכרות בזמן ההקדשה, ואינו יכול להקדיש אותן, כיוון שאינן רכושו (ראו תוספתא ג, יט,) ובכך מתקיים "וכרמך לא תעולל".

לדעת ר' יוסי יכול ההקדש לחייב את העניים בהחזר הוצאות על גידול העוללות, כשם שהמוכר את הפירות לפני הבציר יכול לגבות מהקונה החזר הוצאות דומה. מובן שאם ההקדשה נעשתה בסמוך למועד הבציר אין העניים חייבים בהחזר אפילו לדעת ר' יוסי.

יתכן שר' יהודה לא יחייב את הכרם המוקדש בעוללות כלל, וראו משנה ה.

כרם רבעי (משנה ו) מוקדש לפני שנודעו בו העוללות.

בשורה של גפנים אין אנו מסתכלים על כל גפן לחוד אלא על כל הגפנים הנמצאות בהישג יד, אבל כמובן שאין השכחה חלה על הצד השני של אותה הגפן אף אם סיים לבצור את הצד הראשון.

גפנים שאינן מודלות הרי הן כזיתים (לעיל משנה ב): כיוון שאין משמעות לשורות, חוזרים להתבונן בכל אחת מהן, ומיד בסיום הבציר או המסיק חלה השכחה מכל צדדי הגפן או הזית בבת אחת.

(ח) המקדיש כרמו

עד שלא נודעו בו העוללות - אין העוללות לעניים.
משנודעו בו העוללות - העוללות לעניים.
רבי יוסי אומר: יתנו שכר גדוליו להקדש.

איזה היא שכחה בעריס בשורת גפנים שבכרם?

כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה,
וברוגליות גפנים שאינן מודלות - משיעבור הימנה: