ביאור:תוספתא/פאה/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פאה פרק שני

מאבקים על הפאה

ראו משנה ד, ג. ר' מאיר קונס אותו גם במה שכבר ליקט ולא זרק.

(א) נָטַל מִקְצָת פֵּאָה וְזָרַק עַל הַשְּׁאָר - אֵין לוֹ בָהּ כְּלוּם. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְנוֹטְלִין הֵימֶנּוּ זוֹ וָזוֹ.

ראו משנה ד, ט, שאין אדם זוכה עבור חברו.

(ב) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לַעֲנִיִּים מסוימים וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלָהּ מֵאֲחוֹרֵיהֶן, הֲרֵי זֶה זָכָה.
שְׁנֵי עֲנִיִּים שֶׁהָיוּ מְכַתְּשִׁין עַל הָעֹמֶר וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלוֹ מֵאֲחוֹרֵיהֶן - הֲרֵי זֶה זָכָה,
שֶׁאֵין עָנִי זוֹכֶה בַּלֶּקֶט בַּשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה וּבְסֶלַע שֶׁל מְצִיאָה עַד שֶׁתִּפּוֹל לְתוֹךְ יָדוֹ.

ראו משנה ז, ג.

(ג) פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ קוֹצְרִין בְּתוֹךְ קוּפּוֹתֵיהֶן קוצרים מעל הקופה ומונעים מהלקט ליפול החוצה, הֲרֵי אֵלּוּ מַעֲבִירִין מפטרים אוֹתָן.

אסור לעניים ללקט בין העומרים, וראו רות ב טו. למעשה הם נהגו ללקט, ומה שאספו הוא גזול וגם חייב בתרומות ומעשרות. כאן מתמודדים עם הבעיה הזו. אסור לבעה"ב להסכים לכך בעד חלק מהלקט, כי הלקט פטור ממעשרות ומה שהרשה להם לקחת חייב במעשרות. ר' יהודה מציע להפקיר מראש את מה שהם יקחו, ור' דוסא מציע להפקיר זאת בדיעבד, בערב. חכמים משאירים את המצב כמו שהוא, ועני שלקט בין העומרים חייב כגזלן וכאוכל טבל.

(ד) לֹא יִטּוֹל בַּעַל הַבַּיִת לֶקֶט מִן הָעֲנִיִּים עַל מְנָת לְלַקֵּט מִן הָעֳמָרִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שַׁחֲרִית בַּעַל הַבַּיִת צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר "כׇּל מַה שֶּׁלִּקְּטוּ הָעֲנִיִּים מִן הָעֳמָרִים הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר". רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: לְעִתּוֹתֵי עֶרֶב;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הֶפְקֵר אוֹנְסִין הֶפְקֵר, שֶׁאֵין אַחֲרָיוּת לָרַמָּאִין.

אפילו אם עניים בקשו לקבל פאה במקום אחר אין מפקיעים את הפאה שבסוף השדה, וראו לעיל א, ז.

(ה) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לַעֲנִיִּים, אָמְרוּ לוֹ "תֵּן לָנוּ מִצַּד זֶה" ולא בסוף השדה,
וְנָתַן לָהֶם - זֶה וָזֶה הֲרֵי זֶה פֵאָה.

אין הפועלים רשאים לכלות את השדה, אבל רק בעה"ב יכול להגדיר את מה שנשאר כ"פאה". וראו ספרא קדושים פרק א ט: "שיש לו שם".

(ו) פּוֹעֲלִין שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָן רַשָּׁאִין לִגְמוֹר לקצור אֶת כׇּל הַשָּׂדֶה, אֶלָּא מְשַׁיְּרִין כְּדֵי פֵאָה;
וְאֵינָהּ פֵאָה עַד שֶׁיַּפְרִישֶׁנָּה בַּעַל הַבַּיִת לְשֵׁם פֵּאָה.

בעקבות ההלכה הקודמת אין ההגדרה כ"פאה" אוטומטית ולכן אין העני יכול לקחת אותה בעצמו.

(ז) עָנִי שֶׁרָאָה כְּדֵי פֵאָה, בֵּין בִּתְבוּאָה בֵּין בָּאִילָן - אֵינוֹ רַשַּׁאי לִגַּע בָּהּ וַאֲסוּרָה מִשּׁוּם גֶּזֶל, עַד שֶׁתִּוָּדַע לוֹ שֶׁהִיא פֵאָה.

פאה, גוי וגר

החיוב בפאה הוא בזמן הקציר, בקמה, ומי שהתבואה שלו באותה עת קובע את החיוב. וראו משנה ב, ז.

(ח) נׇכְרִי שֶׁמָּכַר קָמָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל לִקְצוֹר - חַיָּב בַּפֵּאָה. יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר קָמָתוֹ לְנׇכְרִי - פָּטוּר מִן הַפֵּאָה.

ראו ספרא קדושים פרק א יא: ר' שמעון פוטר גם את החלק של ישראל, כי כל השדה בשותפות. אבל אם הגוי מרשה לו להפריש פאה בחלקו – חילק למעשה את השדה והישראל חייב בפאה.

(ט) יִשְׂרָאֵל וְנׇכְרִי שֶׁהָיוּ שׁוּתָפִין בַּקָּמָה, חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּב וְחֶלְקוֹ שֶׁל נׇכְרִי פָּטוּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִשְׂרָאֵל וְנׇכְרִי שֶׁהָיוּ שׁוּתָפִין בַּקָּמָה פָּטוּר מִן הַפֵּאָה. אֵימָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהַנׇּכְרִי מְמַחֶה; אֲבָל אֵין הַנׇּכְרִי מְמַחֶה - חַיָּב בַּפֵּאָה.

החזיק בקמה וקנה את השיבולים ללא הקרקע שלהן – פטור ממתנות עניים, אבל אם התכוון לקנות את הקרקע חייב בהן.

(י) גֵּר שֶׁמֵּת, וּבִזְבְּזוּ יִשְׂרָאֵל אֶת נְכָסָיו,
הַמַּחֲזִיק בַּמְחֻבָּר לַקַּרְקַע - חַיָּב בַּכֹּל, בַּתָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע - פָּטוּר מִן הַכֹּל. הֶחֱזִיק בַּקָּמָה - פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה, וְחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

ראו משנה ד, ט. אם הגוי אינו ממחה ואינו בודק מי מלקט – הוא הפקיר את השדה ופטור ממעשרות. וראו לעיל הלכה ט.

(יא) הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה שֶׁל נׇכְרִי חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.
אֵימָתַי? - בִּזְמַן שֶׁהַנׇּכְרִי מְמַחֶה, אֲבָל אֵין הַנׇּכְרִי מְמַחֶה - הֶפְקֵר נׇכְרִי הֶפְקֵר, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

מתנות עניים וזכויותיהם

אם הפריש את הפאה והרוח הוציאה את הזרעים מהפשתן או הפילה את התמרים מהמכבדות שלהם, אינו יכול לבקש מהעניים לקחת רק את הזרע או רק את התמרים. וראו גם לעיל הלכה ד.

(יב) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן פֵּאָה לַעֲנִיִּים, אֵין רַשַּׁאי שֶׁיֹּאמַר לָהֶן "טְלוּ זֶרַע וּתְנוּ פִשְׁתָּן", "טְלוּ תְּמָרִים וּתְנוּ מַכְבְּדוֹת".
נָשְׁרוּ, וְאַחַר כָּךְ הִפְרִישָׁן - אֵינוֹ חַיָּב מִשּׁוּם פֵאָה, אֶלָּא זֶרַע בִּלְבָד.

ראו משנה ד, ט. אבל מתנות כהונה – רשאי לבחור לאיזה כהן לתת אותן.

(יג) אַרְבַּע מַתָּנוֹת בַּכֶּרֶם: פֶּרֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וְעוֹלֵלוֹת. שָׁלֹשׁ בַּתְּבוּאָה: לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. שְׁתַּיִם בָּאִילָן: שִׁכְחָה וּפֵאָה.
כׇּל אֵלּוּ אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם טוֹבָה, וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ,
וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה - יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם טוֹבָה, וְנִתָּנִין לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה.

(המשך מהלכה יג) אם כהן זכה במתנות הכהונה אינו יכול להעביר אותן לכהן אחר.

(יד) אֵין מוֹצִיאִין לֹא מִשֶּׁל כֹּהֵן לְכֹהֵן, וְלֹא מִשֶּׁל לֵוִי לְלֵוִי.

ראו משנה ד, י, וכן לעיל א, יג.

(טו) אֵיזֶהוּ לֶקֶט? - זֶה הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה וּבִשְׁעַת הַתְּלִישָׁה.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַנּוֹשֵׁר בִּשְׁעַת הַקְּצִירָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט ט) וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

ראו משנה שם: תוך היד או אחוריו. הברייתא קושרת את ההלכה הזאת לעיקרון "שספק לקט לקט" המופיע שם במשנה יא.

(טז) שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּמָה - הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. שֶׁבַּקָּצִיר- הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים.
חֶצְיָהּ בַּקָּמָה וְחֶצְיָהּ בַּקָּצִיר - נוֹטֵל וּמַשְׁלִיכָהּ לַאֲחוֹרָיו, שֶׁסָּפֵק לֶקֶט - לֶקֶט.

ראו שם משנה יא. אם העניים רואים שהחורים חפורים – בעל הבית לא הפקיר אותם ואסורים משום גזל.

(יז) חוֹרֵי נְמָלִים - אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֶּזֶל. וְאִם הִפְקִירָן בַּעַל הַבַּיִת - מֻתָּרִין מִשּׁוּם גֶּזֶל.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם הָיוּ נְזִיקִין חפורים - אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֶּזֶל.

אם נתנו לעני תבואה בשכרו – מניחים שהיא אינה ממתנות עניים ולכן חייבת במעשרות.

(יח) בַּעַל הַבַּיִת שֶׁנָּתַן כְּלִיבָה אלומה קטנה לְעָנִי לְמַלְּאוֹת לוֹ מַיִם, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וְחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

אם הופיעו עניים לאחר הקציר ולפני שהפריש מעשר עני – מעשר חלק קטן במעשר ראשון ונותן להם את המעשר עני. היו שלקחו לגורן מעט כסף או אוכל כדי לתת לעניים. אם העניים לא הופיעו לקחת את המתנות – הן של בעל הבית. וראו משנה ח, א, והשוו משנה ה, ב, שם מחייבים את בעל הבית לתת לעניים גם לאחר הזמן.

(יט) עֲנִיִּים הַמְחַזְּרִין בֵּין הַגְּרָנוֹת - מְעַשְּׂרִין וְנוֹתְנִין לָהֶם. הַצְּנוּעִים מוֹצִיאִין בְּיָדָם מְעוֹת וּדְבָרִים הַנֶּאֱכָלִים, וְנוֹתְנִים דָּבָר מְעוּט, כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לָעִיר, וּשְׁאָר כׇּל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שֶׁאֵין הֶעָנִי מַקְפִּיד עֲלֵיהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

}}

ניקוי השדה בסוף איסוף המתנות

בהמשך לסוף הלכה יט, הדיון הוא ממתי יכול בעה"ב לשרוף את השאריות בשדהו. והשוו ללשון בשביעית ב, א, שהרי כאן צ"ל מהפסח וכו'.

(כ) מֵאֵימָתַי שׂוֹרְפִין קַשִּׁין שֶׁבַּשָּׂדוֹת? ובכך מחסלים מה שנותר מהלקט
בִּשְׂדֵה הָאִילָן עַד הַפֶּסַח, בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, בִּשְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּשְׂדֵה לָבָן עַד הָעֲצֶרֶת, בִּשְׂדֵה אִילָן עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִפְּנֵי גֶזֶל אָדָם וּבְהֵמָה, בִּשְׂדֵה בֵית הַשְּׁלָחִין מִיָּד.

(כא) הַמַּרְבִּיץ אֶת שָׂדֵהוּ משקה ומציף את השדה לפני שנגמרה עונת הלקט עַד שֶׁלֹּא נִכְנְסוּ עֲנִיִּים לְתוֹכוֹ, אִם הָיָה הֶזְקוֹ מְרֻבֶּה עַל שֶׁל עֲנִיִּים מֻתָּר, וְאִם הֶזֶק עֲנִיִּים מְרֻבֶּה עַל שֶׁלּוֹ אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְלַקֵּט וּמַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַגָּדֵר, וְהֶעָנִי בָּא וְנוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ.

הקש של השיבולים שנותרו בשדה ובשורות הקצורות שייך לבעה"ב. ר' עקיבא מסכים אבל מעיר שבדרך כלל מרשים לעניים להשתמש בקש מהשדה.

(כב) הַשִּׁבֳּלִין שֶׁבַּקַּשִּׁין וְשֶׁבַּשּׁוּרוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: בָּזוֹ נָהֲגוּ בַעֲלֵי בָתִים עַיִן יָפָה.