ביאור:תוספתא/פאה/ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פאה פרק שני[עריכה]

מאבקים על הפאה[עריכה]

(א)
נטל מקצת פאה וזרק על השאר - אין לו בה כלום


ראו משנה ד, ג. ר' מאיר קונס אותו גם במה שכבר ליקט ולא זרק.



ר' מאיר אומר: קונסין אותו ונוטלין הימנו זו וזו.

(ב)
בעל הבית שנתן פאה לעניים מסוימים ובא עני אחד ונטלה מאחוריהן


ראו משנה ד, ט, שאין אדם זוכה עבור חברו.



הרי זה זכה
שני עניים שהיו מכתשין על העומר ובא עני אחד ונטלו מאחוריהן - ה"ז זכה
שאין עני זוכה בלקט בשכחה ובפאה ובסלע של מציאה עד שתפול לתוך ידו.

(ג)
פועלין שהיו קוצרין בתוך קופותיהן קוצרים מעל הקופה ומונעים מהלקט ליפול החוצה הרי אלו מעבירין מפטרים אותן.
(ד)
לא יטול בעל הבית לקט מן העניים על מנת ללקט מן העמרים


אסור לעניים ללקט בין העומרים, וראו רות ב טו. למעשה הם נהגו ללקט, ומה שאספו הוא גזול וגם חייב בתרומות ומעשרות. כאן מתמודדים עם הבעיה הזו.
אסור לבעה"ב להסכים לכך בעד חלק מהלקט, כי הלקט פטור ממעשרות ומה שהרשה להם לקחת חייב במעשרות.
ר' יהודה מציע להפקיר מראש את מה שהם יקחו, ור' דוסא מציע להפקיר זאת בדיעבד, בערב.
חכמים משאירים את המצב כמו שהוא, ועני שלקט בין העומרים חייב כגזלן וכאוכל טבל.



ר"י אומר: שחרית בעל הבית צריך שיאמר "כל מה שלקטו העניים מן העמרים הרי זה הפקר"
ר' דוסא אומר: לעתותי ערב; וחכ"א: אין הפקר אונסין הפקר, שאין אחריות לרמאין.

(ה)
בעל הבית שנתן פאה לעניים, אמרו לו "תן לנו מצד זה" ולא בסוף השדה, ונתן להם - זה וזה הרי זה פאה.


אפילו אם עניים בקשו לקבל פאה במקום אחר אין מפקיעים את הפאה שבסוף השדה, וראו לעיל א, ז.



(ו)
פועלין שהיו עושין אצל בעל הבית אינן רשאין לגמור לקצור את כל השדה


אין הפועלים רשאים לכלות את השדה, אבל רק בעה"ב יכול להגדיר את מה שנשאר כ"פאה". וראו ספרא קדושים א, ט: "שיש לו שם".



אלא משיירין כדי פאה; ואינה פאה עד שיפרשנה בעל הבית לשם פאה.

(ז)
עני שראה כדי פאה, בין בתבואה בין באילן - אינו רשאי ליגע בה ואסורה משום גזל


בעקבות ההלכה הקודמת אין ההגדרה כ"פאה" אוטומטית ולכן אין העני יכול לקחת אותה בעצמו.



עד שתוודע לו שהיא פאה.

פאה, גוי וגר[עריכה]

(ח)
נכרי שמכר קמתו לישראל ליקצר - חייב בפאה


החיוב בפאה הוא בזמן הקציר, בקמה, ומי שהתבואה שלו באותה עת קובע את החיוב. וראו משנה ב, ז.



ישראל שמכר קמתו לנכרי - פטור מן הפאה.

(ט)
ישראל ונכרי שהיו שותפין בקמה, חלקו של ישראל חייב וחלקו של נכרי פטור


ראו ספרא קדושים א, יא: ר' שמעון פוטר גם את החלק של ישראל, כי כל השדה בשותפות. אבל אם הגוי מרשה לו להפריש פאה בחלקו – חילק למעשה את השדה והישראל חייב בפאה.



רבי שמעון אומר: ישראל ונכרי שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה
אימתי? - בזמן שהנכרי ממחה; אבל אין הנכרי ממחה - חייב בפאה.

(י)
גר שמת, ובזבזו ישראל את נכסיו


החזיק בקמה וקנה את השיבולים ללא הקרקע שלהן – פטור ממתנות עניים, אבל אם התכוון לקנות את הקרקע חייב בהן.



המחזיק במחובר לקרקע - חייב בכל
בתלוש מן הקרקע - פטור מן הכל
החזיק בקמה - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה וחייב במעשרות.

(יא)
הלקט והשכחה והפאה של נכרי חייב במעשרות


ראו משנה ד, ט. אם הגוי אינו ממחה ואינו בודק מי מלקט – הוא הפקיר את השדה ופטור ממעשרות. וראו לעיל הלכה ט.



אימתי? - בזמן שהנכרי ממחה
אבל אין הנכרי ממחה - הפקר נכרי הפקר, ופטור מן המעשרות.

מתנות עניים וזכויותיהם[עריכה]

(יב)
בעל הבית שנתן פאה לעניים


אם הפריש את הפאה והרוח הוציאה את הזרעים מהפשתן או הפילה את התמרים מהמכבדות שלהם, אינו יכול לבקש מהעניים לקחת רק את הזרע או רק את התמרים. וראו גם לעיל הלכה ד.



אין רשאי שיאמר להן "טלו זרע ותנו פשתן", "טלו תמרים ותנו מכבדות"
נשרו, ואח"כ הפרישן - אינו חייב משום פאה, אלא זרע בלבד.

(יג)
ארבע מתנות בכרם: פרט שכחה ופאה ועוללות


ראו משנה ד, ט. אבל מתנות כהונה – רשאי לבחור לאיזה כהן לתת אותן.



שלש בתבואה: לקט שכחה ופאה
שתים באילן: שכחה ופאה
כל אלו אין בהן משום טובה, ואפילו עני שבישראל מוציאין את שלו מידו
ושאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקיבה - יש בהן משום טובה, וניתנין לכל כהן שירצה.

(יד)
אין מוציאין לא משל כהן לכהן, ולא משל לוי ללוי.


(המשך מהלכה יג) אם כהן זכה במתנות הכהונה אינו יכול להעביר אותן לכהן אחר.



(טו)
איזהו לקט? - זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה

רבי יוסי אומר: אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד
שנאמר (ויקרא יט ט) ולקט קצירך לא תלקט.

(טז)
שבולת שבקמה - הרי היא של בעל הבית


ראו משנה שם: תוך היד או אחוריו. הברייתא קושרת את ההלכה הזאת לעיקרון "שספק לקט לקט" המופיע שם במשנה יא.



שבקציר- הרי היא של עניים. חציה בקמה וחציה בקציר - נוטל ומשליכה לאחוריו, שספק לקט - לקט.

(יז)
חורי נמלים - אסורין משום גזל


ראו שם משנה יא. אם העניים רואים שהחורים חפורים – בעל הבית לא הפקיר אותם ואסורים משום גזל.



ואם הפקירן בעל הבית - מותרין משום גזל
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אם היו נזיקין חפורים - אסורין משום גזל.

(יח)
בעל הבית שנתן כליבה אלומה קטנה לעני למלאות לו מים


אם נתנו לעני תבואה בשכרו – מניחים שהיא אינה ממתנות עניים ולכן חייבת במעשרות.



אין בו משום לקט שכחה ופאה, וחייב במעשרות.

(יט)
עניים המחזרין בין הגרנות - מעשרין ונותנין להם


אם הופיעו עניים לאחר הקציר ולפני שהפריש מעשר עני – מעשר חלק קטן במעשר ראשון ונותן להם את המעשר עני.
היו שלקחו לגורן מעט כסף או אוכל כדי לתת לעניים.
אם העניים לא הופיעו לקחת את המתנות – הן של בעל הבית. וראו משנה ח, א, והשוו משנה ה, ב, שם מחייבים את בעל הבית לתת לעניים גם לאחר הזמן.



הצנועים מוציאין בידם מעות ודברים הנאכלים, ונותנים דבר מועט, כדי שיאכלנו עד שלא יגיע לעיר
ושאר כל מתנות עניים שבשדות, שאין העני מקפיד עליהן, הרי אלו של בעה"ב.

ניקוי השדה בסוף איסוף המתנות[עריכה]

(כ)

מאימתי שורפין קשין שבשדות? ובכך מחסלים מה שנותר מהלקט בשדה האילן עד הפסח

בשדה הלבן עד ראש השנה, בשדה בית השלחין מיד, דברי רבי יהודה


בהמשך לסוף הלכה יט, הדיון הוא ממתי יכול בעה"ב לשרוף את השאריות בשדהו. והשוו ללשון בשביעית ב, א, שהרי כאן צ"ל מהפסח וכו'.



וחכמים אומרים: בשדה לבן עד העצרת,
בשדה אילן עד ראש השנה מפני גזל אדם ובהמה, בשדה בית השלחין מיד.

(כא)

המרביץ את שדהו משקה ומציף את השדה לפני שנגמרה עונת הלקט עד שלא נכנסו עניים לתוכו
אם היה היזקו מרובה על של עניים מותר, ואם היזק עניים מרובה על שלו אסור.
רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך מלקט ומניח על גבי הגדר, והעני בא ונוטל את שלו.

(כב)
השיבולין שבקשין ושבשורות - הרי אלו של בעה"ב


הקש של השיבולים שנותרו בשדה ובשורות הקצורות שייך לבעה"ב. ר' עקיבא מסכים אבל מעיר שבדרך כלל מרשים לעניים להשתמש בקש מהשדה.



אמר ר"ע: בזו נהגו בעלי בתים עין יפה.