ביאור:תוספתא/פאה/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פאה פרק ראשון[עריכה]

מצוות ועבירות, שכר ועונש[עריכה]

(א)
אלו דברים שאין להם שיעור:


ראו משנה א, א. וראו שם משנה ב, שאין פאה פחות מ1/60: אם נתן פחות - אינה פאה, וחייבת במעשרות.
מצד שני אין לוותר על קציר בכלל.



הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
פאה - יש לה שיעור מלמטה, ואין לה שיעור מלמעלה.
העושה כל שדהו פאה - אינה פאה.

(ב)
על אלו דברים נפרעין מן אדם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא


השלמה של הרשימה שבסוף המשנה הנ"ל.



על ע"ז, ועל ג"ע ועל שפיכות דמים ועל לשון הרע כנגד כולם.

(ג)
זכות - יש לה קרן, ויש לה פירות,


אין סימטריה מושלמת בין המצוות שבמשנה א, א לבין העבירות, שבדרך כלל אין להן פירות, ונענש עליהן פעם אחת בלבד. אבל העבירות שבהלכה הקודמת יוצאות מן הכלל ויש להן עונש בעוה"ז בנוסף לעונש בעוה"ב. וראו גם מדרש תהלים ל.



שנאמר (ישעיהו ג י): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו".
עבירה - יש לה קרן, ואין לה פירות,
שנאמר (ישעיהו ג יא): "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו".
ומה אני מקיים (משלי א לא): "ויאכלו מפרי דרכם"?
אלא עבירה שעושה פירות - יש לה פירות;
ושאינה עושה פירות - אין לה פירות.

(ד)

מחשבה טובה – המקום מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה,

שנאמר (תהלים סו יח): "און אם ראיתי בלבי - לא ישמע ה'".


לעניין מחשבה טובה, הדרשה מבוססת על תהלים ל א, שבית המקדש נקרא על שם דוד המלך.



ומה אני מקיים (ירמיהו ו יט): "הנה אנכי מביא רעה... פרי מחשבותם"?
אלא מחשבה רעה שעושה פירות המקום מצרפה למעשה,
ושאינה עושה פירות - אין הקב"ה מצרפה למעשה.

מצוות פאה[עריכה]

(ה)
נותן אדם פאה בתחילת השדה ובאמצע ובסוף,


ראו משנה א, ג.
ר' יהודה מתיר להוסיף את הפאה שנתן בתחילת השדה כשיעור על פיאה בסוף השדה, אפילו אם היא פחות מכשיעור. אבל אם לא השאיר בסוף הקציר אף קלח – לא יצא ידי חובת פאה.



ואם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף - יצא.
ר' שמעון אומר: אם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף - הרי זו פאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור.
ר' יהודה אומר: אם שייר לו קלח אחד - סומך לו משום פאה;
ואם לאו - אינו נותן אלא משום הפקר.
במה דברים אמורים? בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף.

(ו)
לא נתן מן הקמה - יתן מן העמרים. לא נתן מן העמרים - יתן מן הגדיש.


איך ניתן לתקן אם לא נתן פאה כשיעור?



לא נתן מן הגדיש - יתן מן הכרי עד שלא מירח. ואם מירח - מעשר ונותן.

(ז)

אמר ר' שמעון, מפני ארבעה דברים אמרה תורה 'לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו':

מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני מראית העין, מפני הרמאים.


"מפני הרמאים" מקבל כאן שני הסברים, ולכן ההסברים נראים מאוחרים יחסית. והשוו ספרא קדושים א, י, שם לא מופיעים הרמאים.



מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לעני: בא וקח לך פאה.
מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום
ואומרים: עכשיו נותן פאה; עכשיו הוא נותן פיאה
אלא מתוך שנתנה בסוף, הולך ועושה מלאכתו, בא ונוטלה באחרונה.
מפני מראית העין - שלא יהו עוברין ושבין אומרין: ראו פלוני שקצר שדהו ולא נתן ממנה פאה,
שהרי אמרה תורה (ויקרא יט ט): "לא תכלה פאת שדך".
מפני הרמאין כיצד? שלא יהו אומרין: כבר נתננו. דבר אחר: שלא יניח מן היפה ויתן הרע.

(ח)
הירק אף על פי שלקיטתו כאחת - אין מכניסו לקיום

התאנין אף על פי שמכניסן לקיום - אין לקיטתן כאחת.

(ט)

ר' יוסי בר יהודה אומר: רטיבות תמרה תמרים לחים פטורין מן הפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. אין לקיטתם כאחד
ר"א בר צדוק אומר: השיזפין דומים חייבין בפאה. אחרים אומרים: אף בנות שוח סוג של תאנים וחלחלין. מין קטניות

(י)
אלו מפסיקין לפאה: הנחל, והשלולית, ודרך היחיד, ודרך הרבים


ראו משנה ב, א.
אם אמצע השדה נאכל ע"י חגב וכו' (ראו משנה ב, ח,) ולא חרש שם – אינו מפסיק.



ושביל היחיד, ושביל הרבים – הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים השבילים צריכים להיות קבועים
הבור, והניר, והזרע אחר, וקוצר לשחת, ושלשה תלמים של פתיח שהם כניר
ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת
א"ר יהודה: אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן – מפסיק; ואם לאו - אינו מפסיק
אכלה חגב, אכלה גובאי, קרסמוה נמלים, ושברתה הרוח או בהמה
הכל מודים שאם חרש מפסיק ואם לאו אינו מפסיק.

(יא)
קצר חציה ומכר את הקצור, קצר חציה והקדיש את הקצור – נותן מן המשויר על הכל.


שהרי סופו לקצור הכל, ואינו דומה למי שהקדיש חצי שדהו לפני הקציר, ראו משנה ב, ח, שפטור.



(יב)
מדרגות שגבהן עשרה טפחים - נותן פאה מכל אחת ואחת


אם בתחילת המדרגות ההבדל ביניהן הוא פחות מ10 טפחים השדה נחשב אחד.



ואם היו ראשי שורות מעורבין - נותנין פאה מאחת על הכל.

(יג)
המארג המנמר - חייב בתחלתו, חייב בסופו


 ראו משנה ג, ב.
אם אין לו יותר מ5 גפנים, ובצר אותן לאכילה ולא ליין – פטור מרוב המתנות, חוץ מהעוללות שאינן תלויות באופן הבציר.
אם בצר חלקן ליין – חייב בפאה רק על מה שבצר ליין.
לעניין המידל ראו משנה ג, ג.



היו לו ארבע וחמש גפנים - בוצרן ומכניסן לתוך ביתו
פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות
ואם שייר נותן מן המשויר על מה ששייר
המודל נותן מן המשויר על מה ששייר
א"ר יהודה: בד"א? במודל בשוק, אבל במודל בתוך ביתו לגורן - נותן מן המשויר על הכל.

(יד)
היה מקטף ומכניס לתוך ביתו, אפילו כל שדהו - פטור מן הלקט שכחה ופאה, וחייב במעשרות.


אם קטף את התבואה ולא קצר – פטור ממתנות עניים, וראו ספרא קדושים ב, ה.


כותב נכסיו[עריכה]

(טו)
הכותב נכסיו לבניו, והניח לאשתו קרקע כל שהוא - אבדה כתובתה


ראו משנה ג, ז. שם נראה שר' יוסי מחמיר עם האשה וכאן הוא מיקל, ויתכן ששניהם נכונים.
גם ת"ק מניח שהאשה התכוונה לקבל כך את כתובתה, אבל לדעתו אינה צריכה לומר כך במפורש.



א"ר יוסי בד"א? בזמן שקבלה עליה לשם כתובתה
אבל לא קבלה עליה לשם כתובתה - מה שנתן נתן, וגובה כתובתה משאר נכסין.

(טז)
הכותב נכסיו לעבדו - יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא - לא יצא בן חורין


ראו משנה ג, ח.
"שייר לעצמו קרקע" ולא פירש איזו. בסיפא פירש, ואז אפילו אם זו כל הקרקע שלו יצא העבד לחירות, כי אותו האדון לא שייר לעצמו. ר' שמעון מתייחס רק לצד הפרוצדוראלי, כי אם שייר קרקע הרי שלא האמין שימות ועניינית לא התכוון לדבריו.



ר"ש אומר: האומר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי, חוץ מאחד מרבוא שבהן" - לא אמר כלום
"חוץ מעיר פלונית", "חוץ משדה פלונית",
אף על פי שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר - זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין
וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי, אמר (משלי כד כו) "שפתים ישק משיב דברים נכוחים."