ביאור:תוספתא/פאה/א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת פאה פרק ראשון

מצוות ועבירות, שכר ועונש

(א)

ראו משנה א, א. וראו שם משנה ב, שאין פאה פחות מ1/60: אם נתן פחות - אינה פאה, וחייבת במעשרות. מצד שני אין לוותר על קציר בכלל.

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
פֵּאָה - יֵשׁ לָהּ שִׁעוּר מִלְּמַטָּה, וְאֵין לָהּ שִׁעוּר מִלְּמַעְלָה. הָעוֹשֶׂה כׇּל שָׂדֵהוּ פֵּאָה - אֵינָהּ פֵּאָה.

(ב)

השלמה של הרשימה שבסוף המשנה הנ"ל.

עַל אֵלּוּ דְבָרִים נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא:
עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

(ג)

אין סימטריה מושלמת בין המצוות שבמשנה א, א לבין העבירות, שבדרך כלל אין להן פירות, ונענש עליהן פעם אחת בלבד.
אבל העבירות שבהלכה הקודמת יוצאות מן הכלל ויש להן עונש בעוה"ז בנוסף לעונש בעוה"ב.
וראו גם מדרש תהלים ל, וראו ספרי דברים שכד, שטוענים שאילו היתה סימטריה לא היה העולם מתקיים.

זְכוּת - יֵשׁ לָהּ קֶרֶן, וְיֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ג י): "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ".
עֲבֵרָה - יֵשׁ לָהּ קֶרֶן, וְאֵין לָהּ פֵּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ג יא): "אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ".
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (משלי א לא): "וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם"?
אֶלָּא עֲבֵרָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּרוֹת - יֵשׁ לָהּ פֵּרוֹת; וְשֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת - אֵין לָהּ פֵּרוֹת.

(ד)

לעניין מחשבה טובה, הדרשה מבוססת על תהלים ל א, שבית המקדש נקרא על שם דוד המלך.

מַחֲשָׁבָה טוֹבָה – הַמָּקוֹם מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, מַחֲשָׁבָה רָעָה - אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ,
שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סו יח): "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי - לֹא יִשְׁמַע ה'".
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (ירמיהו ו יט): "הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה... פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם"?
אֶלָּא מַחֲשָׁבָה רָעָה שֶׁעוֹשָׂה פֵּרוֹת הַמָּקוֹם מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, וְשֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה פֵּרוֹת - אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה.

מצוות פאה

(ה)

ראו משנה א, ג. ר' יהודה מתיר להוסיף את הפאה שנתן בתחילת השדה כשיעור על פיאה בסוף השדה, אפילו אם היא פחות מכשיעור. אבל אם לא השאיר בסוף הקציר אף קלח – לא יצא ידי חובת פאה.

נוֹתֵן אָדָם פֵּאָה בִּתְחִלַּת הַשָּׂדֶה וּבָאֶמְצַע וּבַסּוֹף, וְאִם נָתַן בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף - יָצָא.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם נָתַן בֵּין בִּתְחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף - הֲרֵי זוֹ פֵאָה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שִׁיֵּר לוֹ קֶלַח אֶחָד - סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה; וְאִם לָאו - אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.
בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁנָּתַן אֶת הַפֵּאָה וּמְבַקֵּשׁ לְהוֹסִיף.

(ו)

איך ניתן לתקן אם לא נתן פאה כשיעור?

לֹא נָתַן מִן הַקָּמָה - יִתֵּן מִן הָעֳמָרִים. לֹא נָתַן מִן הָעֳמָרִים - יִתֵּן מִן הַגָּדִישׁ. לֹא נָתַן מִן הַגָּדִישׁ - יִתֵּן מִן הַכְּרִי עַד שֶׁלֹּא מֵרַח.
וְאִם מֵרַח - מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן.
 

(ז)

"מפני הרמאים" מקבל כאן שני הסברים, ולכן ההסברים נראים מאוחרים יחסית.
והשוו ספרא קדושים פרק א י, שם לא מופיעים הרמאים.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְבָרִים אָמְרָה תּוֹרָה: 'לֹא יִתֵּן אָדָם פֵּאָה אֶלָּא בְּסוֹף שָׂדֵהוּ':
מִפְּנֵי גֶזֶל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי בִּטּוּל עֲנִיִּים, וּמִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִים.
מִפְּנֵי גֶזֶל עֲנִיִּים כֵּיצַד? שֶׁלֹּא יִרְאֶה שָׁעָה שֶׁאֵין שָׁם אָדָם וְיֹאמַר לֶעָנִי: בֹּא וְקַח לְךָ פֵאָה.
מִפְּנֵי בִּטּוּל עֲנִיִּים כֵּיצַד? שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֲנִיִּים יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין כׇּל הַיּוֹם וְאוֹמְרִים: עַכְשָׁיו נוֹתֵן פֵאָה; עַכְשָׁיו הוּא נוֹתֵן פֵּאָה,
אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁנְּתָנָהּ בַּסּוֹף, הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ, בָּא וְנוֹטְלָהּ בָּאַחֲרוֹנָה.
מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן - שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִין: רְאוּ פְּלוֹנִי שֶׁקָּצַר שָׂדֵהוּ וְלֹא נָתַן מִמֶּנָּה פֵאָה,
שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יט ט): "לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ". מִפְּנֵי הָרַמָּאִין כֵּיצַד? שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִין: כְּבָר נְתַנָּנּוּ.
דָּבָר אַחֵר: שֶׁלֹּא יַנִּיחַ מִן הַיָּפֶה וְיִתֵּן הָרָע.

(ח)

ראו משנה א, ד.

הַיָּרָק אַף עַל פִּי שֶׁלְּקִיטָתוֹ כְּאֶחָת - אֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם. הַתְּאֵנִין אַף עַל פִּי שֶׁמַּכְנִיסָן לְקִיּוּם - אֵין לְקִיטָתָן כְּאֶחָת.

(ט) רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: רְטִיבוֹת תְּמָרָה תמרים לחים פְּטוּרִין מִן הַפֵּאָה, שֶׁאֵין רִאשׁוֹן מַמְתִּין לָאַחֲרוֹן. אין לקיטתם כאחד

רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: הַשִּׁזְפִין דומים חַיָּבִין בַּפֵּאָה.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אַף בְּנוֹת שׁוּחַ סוג של תאנים וְחַלְחָלִין. מין קטניות

(י)

ראו משנה ב, א. אם אמצע השדה נאכל ע"י חגב וכו' (ראו משנה ב, ח,) ולא חרש שם – אינו מפסיק.

אֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה: הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד,
וּשְׁבִיל הָרַבִּים – הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים השבילים צריכים להיות קבועים, הַבּוּר, וְהַנִּיר, וְהַזֶּרַע אַחֵר, וְקוֹצֵר לְשַׁחֵת,
וּשְׁלֹשָׁה תְלָמִים שֶׁל פָּתִיחַ שהם כניר, וַאֲמַת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִקָּצֵר כְּאֶחָת.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם עוֹמֵד בָּאֶמְצַע וְקוֹצֵר מִכָּאן וּמִכָּאן – מַפְסִיק; וְאִם לָאו - אֵינוֹ מַפְסִיק.
אֲכָלָהּ חָגָב, אֲכָלָהּ גּוֹבַאי, קִרְסְמוּהָ נְמָלִים, וּשְׁבָרַתָּהּ הָרוּחַ אוֹ בְהֵמָה, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם חָרַשׁ מַפְסִיק, וְאִם לָאו אֵינוֹ מַפְסִיק.

(יא)

שהרי סופו לקצור הכל, ואינו דומה למי שהקדיש חצי שדהו לפני הקציר, ראו משנה ב, ח, שפטור.

קָצַר חֶצְיָהּ וּמָכַר אֶת הַקָּצוּר, קָצַר חֶצְיָהּ וְהִקְדִּישׁ אֶת הַקָּצוּר – נוֹתֵן מִן הַמְשֻׁיָּר עַל הַכֹּל.

(יב)

אם בתחילת המדרגות ההבדל ביניהן הוא פחות מ10 טפחים השדה נחשב אחד.

מַדְרֵגוֹת שֶׁגׇּבְהָן עֲשָׂרָה טְפָחִים - נוֹתֵן פֵאָה מִכׇּל אַחַת וְאַחַת.
וְאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין - נוֹתְנִין פֵּאָה מֵאַחַת עַל הַכֹּל.

(יג)

 ראו משנה ג, ב. אם אין לו יותר מ5 גפנים, ובצר אותן לאכילה ולא ליין – פטור מרוב המתנות, חוץ מהעוללות שאינן תלויות באופן הבציר. אם בצר חלקן ליין – חייב בפאה רק על מה שבצר ליין. לעניין המידל ראו משנה ג, ג.

הַמֵּאָרֵג המנמר - חַיָּב בִּתְחִלָּתוֹ, חַיָּב בְּסוֹפוֹ. הָיוּ לוֹ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ גְּפָנִים -
בּוֹצְרָן וּמַכְנִיסָן לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, פָּטוּר מִן הַפֶּרֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּאָה, וְחַיָּב בָּעוֹלֵלוֹת,
וְאִם שִׁיֵּר - נוֹתֵן מִן הַמְשֻׁיָּר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר. הַמּוֹדֵל נוֹתֵן מִן הַמְשֻׁיָּר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּמוֹדֵל בַּשּׁוּק, אֲבָל בְּמוֹדֵל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לגורן - נוֹתֵן מִן הַמְשֻׁיָּר עַל הַכֹּל.

(יד) הָיָה מְקַטֵּף וּמַכְנִיס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲפִלּוּ כׇל שָׂדֵהוּ - פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, וְחַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת.

אם קטף את התבואה ולא קצר – פטור ממתנות עניים, וראו ספרא קדושים פרק ב ה.

כותב נכסיו

(טו)

ראו משנה ג, ז. שם נראה שר' יוסי מחמיר עם האשה וכאן הוא מיקל, ויתכן ששניהם נכונים. גם ת"ק מניח שהאשה התכוונה לקבל כך את כתובתה, אבל לדעתו אינה צריכה לומר כך במפורש.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְהִנִּיחַ לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא - אִבְּדָה כְתֻבָּתָהּ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁקִּבְּלָה עָלֶיהָ לְשֵׁם כְּתֻבָּתָהּ,
אֲבָל לֹא קִבְּלָה עָלֶיהָ לְשֵׁם כְּתֻבָּתָהּ - מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְגוֹבָה כְתֻבָּתָהּ מִשְּׁאָר נְכָסִין.

(טז)

ראו משנה ג, ח. "שייר לעצמו קרקע" ולא פירש איזו. בסיפא פירש, ואז אפילו אם זו כל הקרקע שלו יצא העבד לחירות, כי אותו האדון לא שייר לעצמו. ר' שמעון מתייחס רק לצד הפרוצדוראלי, כי אם שייר קרקע הרי שלא האמין שימות ועניינית לא התכוון לדבריו.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ - יָצָא בֶן חוֹרִין. שִׁיֵּר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא - לֹא יָצָא בֶן חוֹרִין.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָאוֹמֵר "כׇּל נְכָסַי נְתוּנִין לִפְלוֹנִי עַבְדִּי, חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶן" - לֹא אָמַר כְּלוּם.
"חוּץ מֵעִיר פְּלוֹנִית", "חוּץ מִשָּׂדֶה פְּלוֹנִית"
אף על פי שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר - זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין
וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי, אמר (משלי כד כו) "שפתים ישק משיב דברים נכוחים."