ביאור:משנה פאה פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

מסכת פאה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח

מבוא למסכת פאה ומבנה המסכת


משנה זו אמנם מתחילה בפאה, אבל אין הפאה עניינה המרכזי, אלא הדגש בה הוא על תלמוד תורה. מצווה זו היא הגדולה מבין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והיא אחת משתי המצוות שמופיעות בשתי הרשימות במשנה. השאלה הזו מכוונת אותנו להשוות בין תלמוד תורה לבין פאה. בסוף מסכת ברכות הופיעה הבחנה בין מצוות שעושה אדם בגופו לבין אלו שבממונו. ת"ת ופאה נראות כמייצגות שני תחומים אלה.

הנוכחות של מצוות תלמוד תורה כאן עשויה גם לסמן שכאן היה אמור – אולי בעריכה המקורית - להיפתח ספר המשנה, ואכן מסכת ברכות אינה מעניין סדר זרעים, והיא מעין הקדמה למשנה, לפני גוף הספר.

גבולות חדשים למצוות פאה[עריכה]

חטיבה I: מצוות שאין להן שיעור[עריכה]

קשה להסביר את חסרון התרומה ברשימת הדברים שאין להם שיעור. נראה שהרשימה אינה שלמה, אלא היא מכוונת להשוואה בין מצוות שבין אדם למקום (ביכורים, ראיון) לבין מצוות שבין אדם לחברו (פאה, גמילות חסדים). התרומה אינה במעמד ברור כי היא ניתנת לכהנים ולא למקדש. תלמוד תורה מופיע כתחום שלישי ונפרד, וראו אבות א, ב.

וראו ספרא אמור יג, המציג את מתנות העניים כתחליף למצוות המקדש.

הרשימה השניה מונה מצוות שעצם עשייתן מעניקה גמול, וכולן מהתחום שבין אדם לחבירו, חוץ מתלמוד תורה. לגביו השוו לסוף מסכת קידושין. אמנם אין להשתמש בתג התורה (אבות א, יג,) אבל יש בהחלט הכרה בשכר המצווה בעולם הזה.

(א) אלו דברים שאין להם שיעור:

הפאה, והבכורים,
והראיון, עולת ראיה, או זמן השהות במקדש וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.

אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה - והקרן קימת לו לעולם הבא:

כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו
ותלמוד תורה - כנגד כלם:


משנה ב נראית כסותרת את עצמה, שהרי אם אין לפאה שיעור מה משמעות תחילת המשנה? ואם שיעורה אחד מששים, מה ההשפעה של ריבוי עניים?

יתכן שמדובר כאן בשלושה דינים שנוצרו בזמנים שונים, ולוקטו כאן יחדיו. יתכן גם להסביר את הכלל "אין לפאה שיעור" כדברי התוספתא א, א: הכלל מסיר את הגבול המקסימלי, אבל מלמטה יש לה שיעור.

לגבי הביטוי "רוב הענווה" ראו לקמן ו, ז, וכן כתובות קיא ב. ניתן לפרש את הביטוי גם כרומז לריבוי העניים או העוני, או למידת רצונו של בעל הבית לתת לעניים, רצון הקשור אולי למידת האמפתיה שלו עם העניים.

(ב) אין פוחתין לפאה מששים,

ואף על פי שאמרו "אין לפאה שיעור".
הכל לפי גודל השדה,
ולפי רוב העניים,
ולפי רוב הענווה כמות הענבים המלאים, גודל היבול. או: גודל העניות של העניים.


ר' שמעון לומד מהפסוק "לא תכלה פאת שדך", שיש להשאיר את הפאה בסוף השדה - במקום שבו סיים לקצור. אך לדעת תנא קמא, הביטוי "לא תכלה" יכול להתקיים גם אם נשארה פאה בתחילת השדה.

ר' שמעון סובר שהפאה ניתנת כיחידה אחת, וראו את נימוקיו בתוספתא א, ז.

ר' יהודה מקבל פורמאלית את דברי ר' שמעון, אבל מאפשר לפצל את הפאה לשתי חלקות: יכול בעל הבית להגדיר שטח בתחילת השדה או באמצע כפאה, ולראות את השטח שבחר כנספח לקלח האחד שהשאיר בסוף השדה.

לדיון במשנה זו יש השלכה נוספת: הפאה פטורה מתרומות ומעשרות, ולכן כנראה היו חקלאים שרצו להגדיר חלק גדול מהשדה כ"פאה", כך שקרוביהם העניים יוכלו ללקט בלי צורך להפריש תרו"מ. הם יכלו אמנם להשיג תוצאה דומה ע"י הפקרת היבול, אלא שההפקר הוא גם לעניים וגם לעשירים, והפאה לעניים בלבד; ראו לקמן ו, א.

(ג) נותנין פאה מתחילת השדה, ומאמצעה.

רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשעור. הפאה שנתן בהתחלה ובאמצע נחשבת 'פאה' לעניין פטור מתרומות ומעשרות, אבל בעל השדה עדיין חייב לתת פאה בשיעור 1/60 בסוף השדה.
רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד - סומך לו משום פאה.
ואם לאו - אינו נותן, אלא משום הפקר:


חטיבה II: הרחבת מצוות הפאה והגבלתה[עריכה]

חכמים מרחיבים את מצוות פאה, ומחילים אותה על מטעים ועל שדות שונים, למרות שבמקרא נאמרה המצווה רק לגבי שדה תבואה, וראו ספרא קדושים א, וכן ספרי על דברים כד כ.

השוו מעשרות א, א: הכללים הללו קיימים במעשרות, חוץ מ"לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום". נראה שפאה דומה בעניין זה למעשרות, שהרי שתיהן בגדר מתנות עניים - למרות שבמעשרות לא מופיע עני במפורש (ראו דברים יד כט ודברים כו יב).

הנימוק לתנאי "לקיטתו כאחת" הוא פרקטי, שהרי בעל הבית חושש שמא יבואו עניים לפאה וישחיתו את השדה שעדיין לא סיים ללקטו. אבל ראו לקמן ג, ג לגבי בצל ירוק.

התנאי "ומכניסו לקיום" מוציא מגדרי פאה את הירקות שנאכלים טריים, והוא נלמד מהשוואה לשדה התבואה, שבו נאמרה מצוות פאה במפורש. אבל ירקות הנשמרים נכנסו לחיוב המצווה, וראו גם לקמן ח, ג-ד, ולקמן ג, ג מובאת פאה גם בבצל ירוק.

וראו פסחים ד, ח, שהיו שנתנו פאה אפילו לירק. וראו סיפור על חזרה של בנו של בן בוהין לשיטת חכמים בתוספתא פסחים ג, כ.

(ד) כלל אמרו בפאה:

כל שהוא אוכל, ונשמר,
וגדוליו מן הארץ,
ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום - חייב בפאה.
והתבואה והקטניות - בכלל הזה:


(ה) ובאילן: האוג, והחרובין, ואגוזים, והשקדים,

והגפנים, והרמונים, והזיתים, והתמרים - חייבין בפאה:

משנה ו קשורה לכלל שהפאה פטורה מן המעשרות (ראו חלה א, ג.)

היא עוסקת בגבולות של כלל זה, וקובעת שהוא אינו חל לגבי פאה שניתנה לאחר המירוח. המירוח עצמו אינו מבטל את החיוב בפאה, אבל הוא מחייב את היבול במעשרות, וראו מעשרות א, ו.

הכלל הנ"ל מאפשר להתחמק מתשלום מעשרות, למי שעשה כל שדהו פאה (חוץ משיבולת אחת, ראו תוספתא א, א.) האפשרות הזאת פוגעת מבחינה כלכלית בכהנים, ומעדיפה על פניהם את העניים. וראו לקמן ד, ז, מהלך הפוך, המאפשר להתחמק מנתינת פאה.

מותר להאכיל טבל לבהמה חיה ועוף בתנאי שלא מירח את הערימה. אם מאכיל דמאי - פטור מהפרשה אפילו אם מירח, ראו תוספתא דמאי א, יג.


(ו) לעולם הוא נותן משום פאה, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.

ונותן משום הפקר, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
ונוטל מן הגורן וזורע, ופטור מן המעשרות - עד שימרח, דברי רבי עקיבא.

כהן ולוי שלקחו את הגורן - המעשרות שלהם, עד שימרח.

המקדיש ופודה - חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר: