ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כד
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כד[עריכה]
פיסקה רסח[עריכה]
על דברים כד א
ראו קידושין א א. לפי הפשט אשה נקנית רק בבעילה. הדרשה מוסיפה קניין כסף, שהוא הנפוץ בימינו, על פי המשמעות של 'לקח' בלשון חכמים – קנה בכסף, בניגוד ללשון המקרא, שם המשמעות היא 'נטל'. קניין שטר נלמד מהיקש לגט שבגירושין. |
שהיה בדין: ומה אמה העבריה, שאינה נקנית בבעילה - נקנית בכסף
אשה, שנקנית בבעילה - אינו דין שתהא נקנית בכסף?
יבמה נקנית בבעילה ולא בכסף, כי נקנתה כבר לבעלה הראשון ועד שהיא נבעלה היא בגדר 'שומרת יבם' – מעמד דומה למאורסת; וראו במשנה שם. |
ואף אתה אל תתמה על האשה, שאף על פי שנקנית בבעילה - שלא תהא נקנית בכסף!
תלמוד לומר "כי יקח איש אשה", מלמד שהאשה נקנית בכסף.
"ובעלה" - מלמד שהאשה נקנית בבעילה
שהיה בדין: ומה יבמה, שאין נקנית בכסף, נקנית בבעילה
אמה אינה נקנית בבעילה. נראה שהסיבה היא כדי למנוע תופעות מכוערות. פורמאלית לומדים זאת מפסוקנו שמציג קניין ביאה לאשה ולא לאמה; וראו קידושין א ב. |
אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בבעילה
ואף אתה אל תתמה על האשה, שאף על פי שנקנית בכסף, שלא תהא נקנית בבעילה!
תלמוד לומר "ובעלה", מלמד שהאשה נקנית בבעילה.
מנין אף בשטר? דין הוא: ומה כסף, שאינו מוציא, הרי הוא קונה
כאמור לעיל קניין שטר נלמד מדיני הגט. |
לא: אם אמרת בכסף, שקונה הקדשות ומעשר שני
תאמר בשטר, שאין קונה הקדשות ומעשר שני?
תלמוד לומר (דברים כד א-ב) "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו,
ויצאה... והיתה לאיש אחר"
מקיש הוייתה לזה ליציאתה מזה: מה יציאתה מזה - בשטר, אף הוייתה לזה - בשטר!
פיסקה רסט[עריכה]
על דברים כד א
מיכן היו בית שמיי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה
שנאמר "כי מצא בה ערות דבר"
ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר "דבר".
אמרו בית הלל לבית שמיי: אם נאמר "דבר" למה נאמר "ערות", ואם נאמר "ערות" למה נאמר "דבר"?
שאם נאמר "דבר" ולא נאמר "ערות" הייתי אומר: היוצאה מפני דבר כגון שהקדיחה את תבשילו תהא מותרת להנשא
והיוצאה מפני ערוה לא תהא מותרת להנשא!
ואל תתמה: אם נאסרה מן המותר לה בבעלה לא תהא אסורה מן האסור לה בגברים זרים?
תלמוד לומר "ערות... ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר"
ואם נאמר "ערות" ולא נאמר דבר הייתי אומר: מפני ערוה תצא, מפני דבר לא תצא! כדברי בית שמאי
תלמוד לומר "דבר... ויצאה מביתו"!
רבי עקיבה אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר "והיה אם לא תמצא חן בעיניו".
כיצד? היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין: "איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני"
ואמר: זה שמי, וזה שם אשתי! - פסול לגרש בו.
יתר מכן: כתב לגרש [בו] את אשתו, ונמלך,
מצאו בן עירו, ואמר לו: שמי כשמך, ושם אשתי כשם אשתך - פסול לגרש בו.
יתר מכן: היו לו שתי נשים ושמותיהן שוין, כתב לגרש בו את הגדולה - לא יגרש בו את הקטנה.
אם כן למה נאמר "ספר"? מה ספר מיוחד, שהוא של קיימא; יצא דבר שאינו של קיימא
רבי יהודה בן בתירה אומר: מה ספר מיוחד, שהוא תלוש מן הקרקע; יצא דבר שמחובר לקרקע.
"כריתות" - שיהא כריתות
מיכן אתה אומר (תוספתא גיטין ה יב.): האומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם
על מנת שלא תשתי יין לעולם - אין זה כריתות. על מנת שלא תלכי לבית אביך מכאן ועד שלשים יום
על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד שלשים יום - הרי זה כריתות.
רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרים
לאחר מיתתו של רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו:
רבי טרפון ורבי יוסי הגלילי ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה
נענה רבי טרפון ואמר: הלכה ונשאת לאחיו של פלוני ומת בלא ולד, היאך מתיבמת?
לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה? – (כתובות ט א) וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל!
הא למדת שאין זה כריתות.
אמר רבי יוסי הגלילי: היכן מצינו בתורה שמותרת לאחד ואסורה לאחר?
אלא מותרת לאחד - מותרת לכל אדם; אסורה לאחד - אסורה לכל אדם! הא למדת שאין זה כריתות.
ר' אלעזר בן עזריה אומר את העיקרון עצמו, שהגט אמור לנתק את כל הקשרים בין בני הזוג. |
אמר רבי יוסי הגלילי: רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה
רבי עקיבה אומר: וכי במה החמירה תורה, בגרושה או באלמנה? חמורה גרושה מאלמנה שכהן הדיוט אסור בגרושה ומותר באלמנה
הא למדת שאין זה כריתות
לא נמצאו בניו של ראשון ממזרים? הא למדת שאין זה כריתות.
אם כן למה נאמר "בידה"? - מה ידה מיוחדת, שהיא רשותה - כך כל דבר שהוא רשותה.
נתינת הגט צריכה להיות אל מחוץ לרשותו של הבעל, ורק אז מתקיים 'ושילחה מביתו". |
מיכן אמרו (גיטין ח א-ב): הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה - הרי זו מגורשת.
זרקו לה בתוך ביתו או בתוך חצרו, אפילו הוא עמה במטה - אינה מגורשת.
אמר לה: כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחריו
קוראה, והרי הוא גטה! - אינו גט, עד שיאמר לה "הא גיטך".
נתן בידה - והיא ישנה, נעורה, קוראה, והרי הוא גטה! - אינו גט, עד שיאמר לה "הרי זה גיטך".
היתה עומדת ברשות הרבים, וזרקו לה קרוב לה - מגורשת, קרוב לו - אינה מגורשת.
פיסקה רע[עריכה]
על דברים כד ב-ד
אם הבית של הזוג שייך לבעל או אפילו אם הוא משותף – הבעל נשאר בבית וגרושתו יוצאת ממנו. |
"והלכה והיתה לאיש אחר" - שלא תינשא עמו בשכונה.
שורת דרשות המגנות את הבעל השני, שאינו דומה לראשון והוא עתיד לגרש גם הוא את האשה או למות. נראה שהדרשות הללו הן בשיטת בית שמאי, המתירים לגרש אשה רק אם נמצא בה דבר ערווה, ראו גיטין ט י, ולעיל בתחילת פיסקה קסט. במקרה כזה אכן יש לגנות את האשה ואת בעלה השני. |
(דברים כד ג) "ושנאה האיש האחרון", הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.
"או כי ימות האיש האחרון", הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו
הדרשן שואל מדוע יש לפרט את דין הגרושה מהבעל השני, הרי גרושה חמורה מאלמנה, כדברי ר' עקיבא בפיסקה קסט, והיה אפשר להסתפק באיזכור האלמנה. התשובה היא שהאלמנה קשורה לבעלה גם לאחר מותו, שהרי במצבים מסוימים היא מתיבמת; ומבחינה זו היה מקום להחמיר דווקא באלמנה. לכן פורטו האלמנה והגרושה. |
אם סופנו לרבות אלמנה, מה תלמוד לומר גרושה? - אלמנה מותרת ליבם; גרושה אסורה ליבם
כאן מדובר על אשה שהסתכסכה עם בעלה ויצאה מביתו ("נתגרשה") אבל לא גורשה בגט. אשה כזאת יכולה לחזור ולהשלים עם בעלה. |
תלמוד לומר "וכתב לה ספר כריתות ויצאה",
היוצאה בגט תהא אסורה לחזור לו, ולא שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו.
ראו יבמות ה ב: אם נתן ליבמתו גט – חייב לחלוץ לה ואינו רשאי לחזור וליבמה. היבם נחשב כאן גם ל'בעלה הראשון' – כנציג בעלה המת - וגם לשני. |
ראו יבמות י א. הפסוק שלנו אוסר אותה על בעלה הראשון, ועצם קיומו של בעלה הראשון אוסר אותה על השני. הביטוי 'את אשר שילח' אינו מקראי, אבל סגנונו כזה. הוא מדגיש את סופיות הגירושין. |
שתצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה? תלמוד לומר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה"
לא יוכל לשוב לקחת את אשר שילח.
אם הבעל השני רק אירס אותה ולא נשא אותה, לדעת ר' יוסי מותר לו להחזיר אותה אם התאלמנה או התגרשה ממנו; לדעת ת"ק האיסור חל גם במקרה זה. הפסוק מירמיהו מתאר את יחסיה של הגרושה עם בעלה השני כ'זנות'. זה טעם הדין בכלל, וחכמים מחמירים בגללו ומשוים את האשה לסוטה שנסתרה לאחר שבעלה קינא לה, וראו סוטה א ב-ג. |
מן הארוסים לארוסים, מן הארוסים לנשואים, מן הנשואים לארוסים מנין?
תלמוד לומר "לא יוכל בעלה הראשון": לא יוכל הראשון לקחת את אשר שילח,
רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: מן הארוסים מותרת, מן הנישואים אסורה
שנאמר "אחרי אשר הוטמאה". וחכמים אומרים: בין מן הארוסים בין מן הנישואים אסורה
אם כן למה נאמר "אחרי אשר הוטמאה"? - לרבות סוטה שנסתרה
וכן הוא אומר (ירמיה ג א) "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו".
אם עבר על האיסור והחזיר את גרושתו – לא פסל את בניו ולא עשה אותם ממזרים. |
האחריות מוטלת על הממסד ולא רק על הבעל עצמו. |
פיסקה רעא[עריכה]
על דברים כד ה
מי שאינה בתולה אינה אשה חדשה באופן אובייקטיבי, אבל היא חדשה לחתן שלה. הדרשה קשורה גם לסמיכות הפרשיות למחזיר גרושתו שנדונה בפסקאות דלעיל, ומוסיפה עוד פסולי חיתון, כגון ממזרים או כהנים לגרושות וכו'. |
תלמוד לומר "ושמח את אשתו", מכל מקום
אם כן, למה נאמר "חדשה"? מי שחדשה לו, פרט למחזיר גרושתו, ואלמנה לכהן גדול
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין.
ראו סוטה ח ב, ומשנה ד: המשנה וכן הדרשה שלפנינו מבחינה בין שני סוגי פטורים מהמלחמה: אם עדיין לא לקח את האשה או חילל את הכרם או חנך את הבית – אינו משתתף בלחימה, אלא מסייע לה; אבל לאחר שלקח את האשה וחנך את הבית וכו' – אינו משתתף בלחימה בשום צורה במשך שנה. דורש 'לכל דבר'. |
תלמוד לומר "ולא יעבר עליו לכל דבר".
אי "לא יעבור עליו לכל דבר", יכול אפילו בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה?
תלמוד לומר "עליו". עליו אינו עובר, עובר הוא על כל אלו.
"נקי יהיה לביתו" - זה ביתו. "יהיה" - זה כרמו. "ושמח את אשתו" - זו אשתו.
"אשר לקח" - להביא את יבמתו.
פיסקה רעב[עריכה]
על דברים כד ו
השוו ב"מ ט יג, שמוסיפים תנאי לאיסור, שחבל דבר שעושים בו אוכל נפש; אבל בתוספתא ב"מ י ג, כמו כאן, חסר התנאי הנ"ל, והאיסור מודגם בזוג של מספרים או בצמד פרות, שאינם קשורים לאוכל נפש. אין למלווה לקחת כמשכון את שני הכלים השונים, למרות שמשתמשים בהם דווקא בשניהם. |
מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "כי נפש הוא חובל".
אם כן למה נאמר "ריחים ורכב"? מה ריחים ורכב מיוחדים,
שהם שני כלים ומשמשים מלאכה אחת, וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו
כך כל שני כלים שמשמשים מלאכה אחת - חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
"כי נפש הוא חובל" - להגיד מה גרם.
פיסקה רעג[עריכה]
על דברים כד ז
שלוש הסתייגויות מדין הגונב נפש: יש צורך בעדי גניבה, הגנב אינו קטן, והנגנב הוא מישראל. וראו סנהדרין יא א, והשוו מכילתא נזיקין ה, לפס' טז. לעניין גונב את בנו ומוכרו ראו גם שם פרשה ג, "מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו". |
"מבני ישראל" - להביא הגונב את בנו ומוכרו - שהוא חייב, דברי רבי יוחנן בן ברוקה
וחכמים אומרים: הגונב את בנו ומוכרו פטור.
התעמרות מתפרשת ככליאה ברשות הגונב/חוטף, כנראה לפי ההקבלה לשמות כא טז, "ונמצא בידו", וראו מכילתא שם. ר' יהודה מוסיף שהשתמש בנגנב כעבדו לפני שמכרו; דורש 'ומכרו' – כנראה את ו החיבור. |
רבי יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו ומכרו".
"ומת הגנב" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק.
"ובערת הרע מקרבך" - בער עושי הרעות מישראל!
פיסקה רעד[עריכה]
על דברים כד ח
איסור הצרעת הוא לתולש מעורו את סימני הטומאה, וראו תוספתא נגעים ג, א-ב, וכן נגעים ז ד. הדרשה הולכת ומרחיבה את האיסור לכל שלבי וסוגי הצרעת. |
אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה; משנזקק לטומאה ואחר הפטור מנין?
תלמוד לומר "לשמור מאד ולעשות".
אין לי אלא נגעי אדם; נגעי בגדים ונגעי בתים מנין? תלמוד לומר "ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים,"
אין לי אלא מתוך החלט; מתוך הסגר מנין? תלמוד לומר "כאשר צויתים",
אין לי אלא כולם; מנין אף מקצתם? תלמוד לומר "לשמור".
מותר למצורע לעבוד כדרכו, ואינו צריך להזהר ולחשוש שמא העבודה תתלוש את סימני הצרעת, וראו בתוספתא שם. |
פיסקה רעה[עריכה]
על דברים כד ט
הצגת צרעת הגוף כעונש על חטא אינה במשנה ובתוספתא אלא ברמז, בכינוי המצורע 'חוטא' – ראו שקלים ה ג. בדרך כלל מציגות המשנה והתוספתא כך רק את צרעת הבית – ראו תוספתא נגעים ו ו, ונגעים יב ה. אבל במדרשי ההלכה מופיעות אמירות כאלה, כמו כאן; ובמדרשי האגדה הן מובילות את הדיון. |
נתנו הענין לו, ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע,
והלא דברים קל וחומר: ומה מרים, שלא דברה אלא שלא בפניו של משה
ולהניתו של משה, ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם - כך נענשה
המדבר בגנותו של חבירו ברבים - על אחת כמה וכמה שיענש.
בדרך, בשעת טירופכם. בצאתכם ממצרים, בשעת גאולתכם; אלא שתלה הכתוב במרים,
ללמדך שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים - לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם
וכן הוא אומר (מיכה ו ד) "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים".
פיסקה רעו[עריכה]
על דברים כד י
ראו שביעית י א, שהקפת חנות ושכר שכיר אינם חובות רגילים ולכן אינם משמטים בשביעית. למרות זאת חלים גם עליהם איסורי המשכון. |
תלמוד לומר "משאת מאומה".
"לא תבא אל ביתו", יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ? תלמוד לומר "לעבט עבטו בחוץ".
יכול לא ימשכננו מבחוץ אבל ימשכננו מבפנים? תלמוד לומר "בחוץ תעמד"
כשהוא אומר "והאיש" - לרבות שליח בית דין.
פיסקה רעז[עריכה]
על דברים כד יב-יג
(דברים כד יב) "ואם איש עני הוא", אין לי אלא עני; עשיר מנין? תלמוד לומר "ואם איש".
"לא תשכב בעבטו", וכי תעלה על דעתך שישכב בעבוטו? אלא שלא תשכב ועבוטו אצלך.
סגוס מעיל בלילה ומחרישה ביום; אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה.
העני מצווה לברך, אבל אין הברכה חיונית למלווה, והוא יזכה לברכה גם אם העני לא יקיים את המצווה עליו, מפרש 'צדקה' – צדיקות וכתוצאה מכך הצלחה; והשוו לעיל קיז, שם דנים בכח הקללה של העני וכאן בכח הברכה שלו. |
יכול אם ברכך אתה מבורך, ואם לאו אי אתה מבורך?
תלמוד לומר "ולך תהיה צדקה" מעצמך אתה עושה צדקה.
דורש 'צדק לפניו', ואין הדרשה קשורה לשאר הפסוק מתהלים. |
וכן הוא אומר (תהלים פה יד) "צדק לפניו יהלך וישים לדרך פעמיו".
פיסקה רעח[עריכה]
על דברים כד יד-טו
הכפילות עם ויקרא יט יג מוסברת כהוספת איסורים והכפלתם; והשוו תוספתא ב"מ י א, שמבחינה בין האיסורים הללו. |
והלא כבר נאמר (ויקרא יט יג) "לא תגזל", מה תלמוד לומר "לא תעשוק"?
מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר משום ארבעה לאוים:
משום (ויקרא יט יג) "בל תעשק" ו"בל תגזל" ו"בל תלין פעולת שכיר"
ומשום (דברים כד טו) "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש".
עבודה בצמר אינה מחייבת מאמץ גדול, אבל גם עליה עובר בהלנת שכר. |
מלאכה שאין עושה בנפשו מנין? גרדי וסורק עבודות בצמר מנין? תלמוד לומר "לא תעשוק" מכל מקום.
אין לי אלא עני ואביון; מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר "לא תעשוק" מכל מקום.
אם כן למה נאמר "עני ואביון"? ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
"מאחיך" - ולא מאחרים. גויים "או מגרך" - זה גר צדק; מלמד שעובר עליו בשני לאוים
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: משום "בל תעשק"
"בשעריך" - זה גר תושב,
אין לי אלא שכר אדם, שכר בהמה שכר כלים מנין?
תלמוד לומר "אשר בארצך" - כל שבארצך.
פיסקה רעט[עריכה]
על דברים כד טו
(דברים כד טו) "ביומו תתן שכרו, מלמד ששכר לילה גובה כל היום;
"כי עני הוא" - פרט לשפסק מעמו. המחה את הפועל לחנווני
העבודה כרוכה בסיכון החיים, ולכן הלנת שכר קרובה לרצח. |
אם כן למה נאמר "ואליו הוא נושא את נפשו"? אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר
מעלה עליו הכתוב כאילו הוא נוטל את נפשו.
"ולא יקרא עליך אל ה'", יכול מצוה שלא לקרות? תלמוד לומר (דברים טו ט) "וקרא עליך אל ה'";
רשות ביד הפועל להתפלל ולקלל את בעל הבית שהלין את שכרו. הקריאה אינה תנאי להענשת בעל הבית, אבל היא מזרזת אותה; והשוו לעיל קיז. |
יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא, ואם לא קרא עליך לא יהיה בך חטא?
תלמוד לומר "והיה בך חטא", מכל מקום
אם כן למה נאמר "וקרא עליך אל ה'"? ממהר אני ליפרע על ידי קורא, יותר ממי שאינו קורא.
פיסקה רפ[עריכה]
על דברים כד טז
(דברים כד טז) "לא יומתו אבות על בנים",
וכי מה בא הכתוב ללמדנו, שלא יומתו אבות על ידי בנים ולא בנים על ידי אבות?
ראו בסוף הפיסקה, דרשה על 'איש בחטאו יומתו'. |
אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים, ולא בנים בעדות אבות
כשהוא אומר "ובנים" - לרבות את הקרובים
ואלו הם הקרובים: אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו
ובעל אמו וחמיו וגיסו.
"איש בחטאו יומתו", אבות מתים בעון עצמם, ובנים מתים בעון עצמם.
פיסקה רפא[עריכה]
על דברים כד יז
אמנם אסור להטות משפט תמיד, אבל הטיית משפט הגר היא עבירה חמורה עוד יותר מהרגיל. הדרשה אינה טוענת שהטיית משפט גר שכיחה יותר, |
והלא כבר נאמר (דברים טז יט) "לא תטה משפט ולא תכיר פנים"!
אלא מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוים, ואם היה גר יתום - עובר בשלשה לאוים.
ראו תוספתא ב"מ י ג: ת"ק אוסר למשכן אלמנה, אפילו עשירה; ר' שמעון מתיר למשכן את העשירה, אבל אוסר להחזיר לה את המשכון בבקר או בערב, כדין משכון (ראו לעיל פיסקה רעז), כדי שלא תיחשד בעיני הציבור בזנות. לדעתו יש דברים שמותר לקחתם כמשכון, בניגוד לעולה מפיסקה רעב לעיל, וראו גם בתוספתא שם. |
רבי שמעון אומר: דברים שאתה חובל באיש אין אתה מחזיר לאשה
שלא תהא הולך ובא אצלה, שלא להשיאה שם רע!
פיסקה רפב[עריכה]
על דברים כד יט
קצירך - פרט לשקצרוהו גוים. מיכן אמרו (פאה ד ו:)
בשעת הקציר היה נכרי, ולכן פטור. לדעת ר' יהודה מתחייב בשכחה רק בשעת העימור, שנאמר 'ושכחת עומר', ואז הוא כבר היה יהודי. לדעת חכמים ראו לקמן דברי ר' יוסי הגלילי. |
רבי יהודה מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור.
שתי דרשות נוספות בסגנון הדרשות דלעיל. הדרשה מקישה בין הקדש (ראו פאה ד ז) לגוי, וטוענת שבשני המקרים אין מתנות עניים חלות על הקונה את התבואה לאחר הקציר. |
כשתמצי אומר: קצר הקדש ולקח ישראל – פטורה; קצר גוי ולקח ישראל - פטורה.
רבי יוסי הגלילי אומר: מכלל שנאמר "כי תקצר קצירך בשדך - ושכחת עומר"
כל זמן שיש לו קציר - יש לו עומר ויש לו שכחה; כל זמן שאין לו קציר - אין לו עומר ואין לו שכחה,
כשתמצי אומר: קצר הקדש ולקח ישראל – פטורה; קצר גוי ולקח ישראל - פטורה.
הפועלים אינם בעלי השדה, אבל בניגוד לדברי ר' מאיר חובת השכחה תלויה גם בשכחתם שלהם. ר' מאיר מחייב שכחה אם ורק אם בעל הבית שכח, ואינו מתחשב בפועלים. חכמים מחייבים בין אם שכחו הפועלים בין אם שכח בעל הבית; והמשנה מחמירה על העניים ודורשת שכחה הן של הפועלים הן של בעל הבית. היא מעירה שלעיתים העניים מסתירים את העומר כדי לגרום לפועלים לשכוח אותו, או פשוט מונעים בכח את איסופו. |
מיכן אתה אומר: (פאה ה ז) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית
שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים
עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש - הרי זה אינו שכחה!
פיסקה רפג[עריכה]
על דברים כד יט
גדיש הוא עומר שיש בו שתי סאין. אם הכמות מחולקת לשני עומרים – יש להם דין שכחה, וראו דעת חכמים בפאה ו ו. אבל אם יש שם שלושה עומרים – אינם שכחה. |
מיכן אמרו (פאה ו ה): שני עמרים שכחה, שלשה אינם שכחה;
שני צבורי זיתים וחרובים שכחה, שלשה אינם שכחה; שני גרגרים פרט, שלשה אינם פרט.
"בשדה" - לרבות את הקמה; שהיה בדין: ומה עומר, שהורע כח עני בו - יש לו שכחה
ראו פאה ו ז-ח: אם שכח לקצור שדה, ולידו שכח כמה עומרים – אינה שכחה, אבל אם שכח עומר גדול ולידו שדה קטן שלא נקצר – זאת שכחה. |
לא: אם אמרת בעומר, שאינו מציל לא את העומר ואת הקמה
תאמר בקמה, שהיא מצלת את העומר ואת הקמה? תלמוד לומר "בשדה" - לרבות את הקמה.
"לא תשוב לקחתו" - פרט לראשי שורות לעומר שנשאר בקצה השורה
מיכן אמרו (פאה ו ג) ראשי שורות -העומר שכנגדו מוכיח
והעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו - מודים שאין שכחה.
ראו בתחילת הפיסקה: עומר שאין בו סאתיים – אין לחזור ולקחתו. |
מיכן אמרו (פאה ו ו:) העומר שיש בו סאתים ושכחו - אינו שכחה
שני עמרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר: לבעל הבית וחכמים אומרים: לעניים כול' מתני'.
"לא תשוב לקחתו", מיכן אמר רבי ישמעאל: (פאה ה ב:) שבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה
אם נקצרת עם הקמה - הרי היא של בעל הבית; ואם לאו - הרי היא של עניים
ראו פאה ד יא. הדרשה מרחיבה את הכלל המצומצם במשנה 'ספק לקט לקט' לכל מתנות העניים, על פי הפסוק שאכן נאמר בשכחה ולא בלקט. |
ומנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פיאה פיאה? תלמוד לומר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה."
מעלה עליו הכתוב כאילו זכה? תלמוד לומר "לגר ליתום ולאלמנה יהיה"
והלא דברים קל וחומר: אם מי שלא נתכוון לזכות וזכה, מעלה עליו הכתוב כאילו זכה
המתכוון לזכות וזכה - על אחת כמה וכמה!
פיסקה רפד[עריכה]
על דברים כד כ
לפי הפשט לא מדובר כאן על מצוות פאה אלא מעין לקט, אבל חז"ל האחידו את כל סוגי השדות והמטעים, וחייבו את כולם בלקט שכחה ובפאה; ראו במבוא למסכת פאה, וכן פאה א ד. |
מיכן אמרו (פאה ז ב): הזית שהוא עומד על שלש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה.
ראו לעיל פיסקה רפב. |
"לא תפאר" - לא תתפאר לעני בו.
או שמסייע את אחד מהם - הרי זה גוזל את העניים
ועל זה נאמר (משלי כב כח) "אל תסג גבול עולם".
שכחה בזיתים – בניגוד לדברי ר' יוסי בפאה ז א. פאה בזיתים – ראו פאה א ה. השכחה נדרשת מ'אחריך' שאין לחזור לאחוריו; הפאה ניתנת בסוף המטע. |
מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים - אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים!
פיסקה רפה[עריכה]
על דברים כד כא
רבי עקיבה אומר: לעניים.
"לא תעולל", (פאה ז ד) איזו היא עוללת? כל שאין לה לא כתף ולא נטף
יש לה כתף ואין לה נטף, יש לה נטף ואין לה כתף - הרי היא של בעל הבית
ואם לאו - הרי הם של עניים.
ראו דרשות דומות בעניין הזית לעיל פיסקה רפד. החלת מצוות השכחה והפאה על זיתים וכרמים היא חידוש של חז"ל. |
מיכן אמרו (פאה ז ח) איזו היא שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה
ברגליות? משיעבור הימנה.
מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים - אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים.