ביאור:ספרי דברים/כי תצא/כד
ספרי דברים לפרשת כי תצא פרק כד
[עריכה]פיסקה רסח
[עריכה]על דברים כד א
| ראו קידושין א א. לפי הפשט אשה נקנית רק בבעילה. הדרשה מוסיפה קניין כסף, שהוא הנפוץ בימינו, על פי המשמעות של 'לקח' בלשון חכמים – קנה בכסף, בניגוד ללשון המקרא, שם המשמעות היא 'נטל'. קניין שטר נלמד מהיקש לגט שבגירושין. |
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה אָמָה הָעִבְרִיָּה, שֶׁאֵינָהּ נִקְנֵית בִּבְעִילָה – נִקְנֵית בְּכֶסֶף;
אִשָּׁה, שֶׁנִּקְנֵית בִּבְעִילָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא נִקְנֵית בְּכֶסֶף?
| יבמה נקנית בבעילה ולא בכסף, כי נקנתה כבר לבעלה הראשון ועד שהיא נבעלה היא בגדר 'שומרת יבם' – מעמד דומה למאורסת; וראו במשנה שם. |
וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָאִשָּׁה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּקְנֵית בִּבְעִילָה – שֶׁלֹּא תְּהֵא נִקְנֵית בְּכֶסֶף!
תַּלְמוּד לוֹמַר "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה", מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּכֶסֶף.
"וּבְעָלָהּ" – מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה נִקְנֵית בִּבְעִילָה.
שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה יְבָמָה, שֶׁאֵין נִקְנֵית בְּכֶסֶף, נִקְנֵית בִּבְעִילָה;
| אמה אינה נקנית בבעילה. נראה שהסיבה היא כדי למנוע תופעות מכוערות. פורמאלית לומדים זאת מפסוקנו שמציג קניין ביאה לאשה ולא לאמה; וראו קידושין א ב. |
אָמָה הָעִבְרִיָּה תּוֹכִיחַ, שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף וְאֵין נִקְנֵית בִּבְעִילָה.
וְאַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל הָאִשָּׁה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּקְנֵית בְּכֶסֶף, שֶׁלֹּא תְּהֵא נִקְנֵית בִּבְעִילָה!
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּבְעָלָהּ", מְלַמֵּד שֶׁהָאִשָּׁה נִקְנֵית בִּבְעִילָה.
מִנַּיִן אַף בִּשְׁטָר? דִּין הוּא: וּמָה כֶּסֶף, שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא, הֲרֵי הוּא קוֹנֶה;
| כאמור לעיל קניין שטר נלמד מדיני הגט. |
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בְּכֶסֶף, שֶׁקּוֹנֶה הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי –
תֹּאמַר בִּשְׁטָר, שֶׁאֵין קוֹנֶה הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי?
תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים כד א-ב) "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ,
וְיָצְאָה... וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר"
מַקִּישׁ הֲוָיָתָהּ לָזֶה לִיצִיאָתָהּ מִזֶּה: מַה יְצִיאָתָהּ מִזֶּה – בִּשְׁטָר, אַף הֲוָיָתָהּ לָזֶה – בִּשְׁטָר!
פיסקה רסט
[עריכה]על דברים כד א
| ראו גיטין ט י. |
מִיכָּאן הָיוּ בֵּית שַׁמַּיי אוֹמְרִים: לֹא יְגָרֵשׁ אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן מָצָא בָּהּ עֶרְוָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר".
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ הִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "דָּבָר".
אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִם נֶאֱמַר "דָּבָר" לָמָּה נֶאֱמַר "עֶרְוַת", וְאִם נֶאֱמַר "עֶרְוַת" לָמָּה נֶאֱמַר "דָּבָר"?
שֶׁאִם נֶאֱמַר "דָּבָר" וְלֹא נֶאֱמַר "עֶרְוַת" הָיִיתִי אוֹמֵר: הַיּוֹצְאָה מִפְּנֵי דָּבָר כגון שהקדיחה את תבשילו תְּהֵא מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא,
וְהַיּוֹצְאָה מִפְּנֵי עֶרְוָה לֹא תְּהֵא מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא!
וְאַל תִּתְמַהּ: אִם נֶאֶסְרָה מִן הַמֻּתָּר לָהּ בבעלה לֹא תְּהֵא אֲסוּרָה מִן הָאָסוּר לָהּ בגברים זרים?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "עֶרְוַת... וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר".
וְאִם נֶאֱמַר "עֶרְוַת" וְלֹא נֶאֱמַר "דָּבָר" הָיִיתִי אוֹמֵר: מִפְּנֵי עֶרְוָה תֵּצֵא, מִפְּנֵי דָּבָר לֹא תֵּצֵא! כדברי בית שמאי
תַּלְמוּד לוֹמַר: "דָּבָר... וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ"!
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו".
| ראו גיטין ג א. |
כֵּיצַד? הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע קוֹל סוֹפְרִים מַקְרִין: "אִישׁ פְּלוֹנִי מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי",
וְאָמַר: "זֶה שְׁמִי, וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי!" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
יָתֵר מִכֵּן: כָּתַב לְגָרֵשׁ [בּוֹ] אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ,
מְצָאוֹ בֶּן עִירוֹ, וְאָמַר לוֹ: "שְׁמִי כִּשְׁמֶךָ, וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתֶּךָ" – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.
יָתֵר מִכֵּן: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין, כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה – לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.
| ראו גיטין ב ג. |
| ראו משנה גיטין ב ג-ד, שם בא ר' יהודה לעניין המחובר לקרקע; |
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "סֵפֶר"? מַה סֵּפֶר מְיֻחָד, שֶׁהוּא שֶׁל קְיָמָא – יָצָא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָמָא.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: מַה סֵּפֶר מְיֻחָד, שֶׁהוּא תָּלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע – יָצָא דָּבָר שֶׁמְּחֻבָּר לַקַּרְקַע.
"כְּרִיתֻת" – שֶׁיְּהֵא כְּרִיתוּת.
מִיכָּן אַתָּה אוֹמֵר (תוספתא גיטין ה יב.): הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ "הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ לְעוֹלָם",
"עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם" – אֵין זֶה כְּרִיתוּת. "עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם",
"עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם" – הֲרֵי זֶה כְּרִיתוּת.
| ראו גיטין ט א. וראו את הדיון גם בתוספתא גיטין ז א-ה. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.
לְאַחַר מִיתָתוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִכְנְסוּ אַרְבָּעָה זְקֵנִים לְהָשִׁיב עַל דְּבָרָיו:
רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָה.
נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: הָלְכָה וְנִשֵּׂאת לְאָחִיו של פלוני וּמֵת בְּלֹא וָלָד, הֵיאַךְ מִתְיַבֶּמֶת?
לֹא נִמְצָא מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה? – (כתובות ט א) וְכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה תְּנָאוֹ בָּטֵל!
הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: הֵיכָן מָצִינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁמֻּתֶּרֶת לְאֶחָד וַאֲסוּרָה לְאַחֵר?
אֶלָּא מֻתֶּרֶת לְאֶחָד – מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם; אֲסוּרָה לְאֶחָד – אֲסוּרָה לְכָל אָדָם! הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת.
| ר' אלעזר בן עזריה אומר את העיקרון עצמו, שהגט אמור לנתק את כל הקשרים בין בני הזוג. |
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: וְכִי בַּמֶּה הֶחְמִירָה תוֹרָה, בִּגְרוּשָׁה אוֹ בְּאַלְמָנָה? חֲמוּרָה גְּרוּשָׁה מֵאַלְמָנָה שכהן הדיוט אסור בגרושה ומותר באלמנה
| להבנת דברי ר' עקיבא ראו תוספתא גיטין ז ג-ד: כאן הובאה רק הסיפא של דבריו. |
הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת.
| ראו נוסח דברי ר' אליעזר בתוספתא גיטין ז א, שהוא הודה שאין בידי המגרש לאסור אותה על פלוני לעולם. |
לֹא נִמְצְאוּ בָּנָיו שֶׁל רִאשׁוֹן מַמְזֵרִים? הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתוּת.
| ראו גיטין ח א, וראו מכילתא נזיקין ה: אין בידו... אלא ברשותו. |
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "בְּיָדָהּ"? – מַה יָּדָהּ מְיֻחֶדֶת, שֶׁהִיא רְשׁוּתָהּ – כָּךְ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא רְשׁוּתָהּ.
| נתינת הגט צריכה להיות אל מחוץ לרשותו של הבעל, ורק אז מתקיים 'ושילחה מביתו". |
מִיכָּן אָמְרוּ (גיטין ח א-ב): הַזּוֹרֵק גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְהִיא בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרָהּ – הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת.
זְרָקוֹ לָהּ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ, אֲפִילּוּ הוּא עִמָּהּ בַּמִּטָּה – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.
אָמַר לָהּ: "כִּנְסִי שְׁטַר חוֹב זֶה", אוֹ שֶׁמְּצָאַתּוּ מֵאַחֲרָיו,
קוֹרְאָה, וַהֲרֵי הוּא גִּטָּהּ! – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ "הָא גִּיטֵּךְ".
נָתַן בְּיָדָהּ – וְהִיא יְשֵׁנָה, נֵעוֹרָה, קוֹרְאָה, וַהֲרֵי הוּא גִּטָּהּ! – אֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ "הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ".
הָיְתָה עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּזְרָקוֹ לָהּ: קָרוֹב לָהּ – מְגֹרֶשֶׁת, קָרוֹב לוֹ – אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת.
פיסקה רע
[עריכה]על דברים כד ב-ד
| אם הבית של הזוג שייך לבעל או אפילו אם הוא משותף – הבעל נשאר בבית וגרושתו יוצאת ממנו. לעניין 'עמו בשכונה' – לא ראוי שהגרושה תנשא לשכן קרוב לבית בעלה; והשוו לסוף הסיפור על גרושתו של ר' יוסי הגלילי, ששוכנה בסמוך לביתו, ראו בראשית רבה יז ג. |
"וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" – שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עִמּוֹ בַּשְּׁכוּנָה.
| שורת דרשות המגנות את הבעל השני, שאינו דומה לראשון והוא עתיד לגרש גם הוא את האשה או למות. נראה שהדרשות הללו הן בשיטת בית שמאי, המתירים לגרש אשה רק אם נמצא בה דבר ערווה, ראו גיטין ט י, ולעיל בתחילת פיסקה קסט. במקרה כזה אכן יש לגנות את האשה ואת בעלה השני. |
(דברים כד ג) "וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן", הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁאַתָּה עָתִיד לִשְׂנְאוֹתָהּ.
"אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן", הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁעֲתִידָה לְקוֹבְרוֹ.
| הדרשן שואל מדוע יש לפרט את דין הגרושה מהבעל השני, הרי גרושה חמורה מאלמנה, כדברי ר' עקיבא בפיסקה קסט, והיה אפשר להסתפק באיזכור האלמנה. התשובה היא שהאלמנה קשורה לבעלה גם לאחר מותו, שהרי במצבים מסוימים היא מתיבמת; ומבחינה זו היה מקום להחמיר דווקא באלמנה. לכן פורטו האלמנה והגרושה. |
אִם סוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת אַלְמָנָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר גְּרוּשָׁה? – אַלְמָנָה מֻתֶּרֶת לַיָּבָם; גְּרוּשָׁה אֲסוּרָה לַיָּבָם.
| כאן מדובר על אשה שהסתכסכה עם בעלה ויצאה מביתו ("נתגרשה") אבל לא גורשה בגט. אשה כזאת יכולה לחזור ולהשלים עם בעלה. |
תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְיָצְאָה",
הַיּוֹצְאָה בְּגֵט תְּהֵא אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ, וְלֹא שֶׁקִּלְקְלָה עַל בַּעְלָהּ לְאַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה תְּהֵא אֲסוּרָה לַחְזֹר לוֹ.
| ראו יבמות ה ב: אם נתן ליבמתו גט – חייב לחלוץ לה ואינו רשאי לחזור וליבמה. היבם נחשב כאן גם ל'בעלה הראשון' – כנציג בעלה המת – וגם לשני. |
| ראו יבמות י א. הפסוק שלנו אוסר אותה על בעלה הראשון, ועצם קיומו של בעלה הראשון אוסר אותה על השני. הביטוי 'את אשר שילח' אינו מקראי, אבל סגנונו כזה. הוא מדגיש את סופיות הגירושין. |
שֶׁתֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וּצְרִיכָה גֵּט מִזֶּה וּמִזֶּה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ",
לֹא יוּכַל לָשׁוּב לָקַחַת אֶת אֲשֶׁר שִׁלֵּחַ.
| אם הבעל השני רק אירס אותה ולא נשא אותה, לדעת ר' יוסי מותר לו להחזיר אותה אם התאלמנה או התגרשה ממנו; לדעת ת"ק האיסור חל גם במקרה זה. הפסוק מירמיהו מתאר את יחסיה של הגרושה עם בעלה השני כ'זנות'. זה טעם הדין בכלל, וחכמים מחמירים בגללו ומשוים את האשה לסוטה שנסתרה לאחר שבעלה קינא לה, וראו סוטה א ב-ג. |
מִן הָאֵרוּסִים לָאֵרוּסִים, מִן הָאֵרוּסִים לַנִּשּׂוּאִים, מִן הַנִּשּׂוּאִים לָאֵרוּסִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן": לֹא יוּכַל הָרִאשׁוֹן לָקַחַת אֶת אֲשֶׁר שִׁלֵּחַ,
רַבִּי יוֹסֵי בֶּן כִּיפָּר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִן הָאֵרוּסִים – מֻתֶּרֶת, מִן הַנִּשּׂוּאִים – אֲסוּרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה". וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין מִן הָאֵרוּסִים בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִים אֲסוּרָה.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה"? – לְרַבּוֹת סוֹטָה שֶׁנִּסְתְּרָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ירמיה ג א) "הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ".
| אם עבר על האיסור והחזיר את גרושתו – לא פסל את בניו ולא עשה אותם ממזרים. |
| האחריות מוטלת על הממסד ולא רק על הבעל עצמו. |
פיסקה רעא
[עריכה]על דברים כד ה
| מי שאינה בתולה אינה אשה חדשה באופן אובייקטיבי, אבל היא חדשה לחתן שלה. הדרשה קשורה גם לסמיכות הפרשיות למחזיר גרושתו שנדונה בפסקאות דלעיל, ומוסיפה עוד פסולי חיתון, כגון ממזרים או כהנים לגרושות וכו'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ", מִכָּל מָקוֹם.
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "חֲדָשָׁה"? מִי שֶׁחֲדָשָׁה לוֹ, פְּרָט לְמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ, וְאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל,
גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר וּלְנָתִין.
| ראו סוטה ח ב, ומשנה ד: המשנה וכן הדרשה שלפנינו מבחינה בין שני סוגי פטורים מהמלחמה: אם עדיין לא לקח את האשה או חילל את הכרם או חנך את הבית – אינו משתתף בלחימה, אלא מסייע לה; אבל לאחר שלקח את האשה וחנך את הבית וכו' – אינו משתתף בלחימה בשום צורה במשך שנה. דורש 'לכל דבר'. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר".
אִי "לֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר", יָכוֹל אֲפִילּוּ בָּנָה בַיִת וְלֹא חֲנָכוֹ, נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, אֵרַס אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "עָלָיו". עָלָיו אֵינוֹ עוֹבֵר, עוֹבֵר הוּא עַל כָּל אֵלּוּ.
"נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ" – זֶה בֵּיתוֹ. "יִהְיֶה" – זֶה כַּרְמוֹ. "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ" – זוֹ אִשְׁתּוֹ.
"אֲשֶׁר לָקָח" – לְהָבִיא אֶת יְבִמְתּוֹ.
פיסקה רעב
[עריכה]על דברים כד ו
| השוו ב"מ ט יג, שמוסיפים תנאי לאיסור, שחבל דבר שעושים בו אוכל נפש; אבל בתוספתא ב"מ י ג, כמו כאן, חסר התנאי הנ"ל, והאיסור מודגם בזוג של מספרים או בצמד פרות, שאינם קשורים לאוכל נפש. אין למלווה לקחת כמשכון את שני הכלים השונים, למרות שמשתמשים בהם דווקא בשניהם. |
מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל".
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "רֵחַיִם וָרָכֶב"? מָה רֵחַיִם וָרָכֶב מְיֻחָדִים,
שֶׁהֵם שְׁנֵי כֵלִים וּמְשַׁמְּשִׁים מְלָאכָה אַחַת, וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ –
כָּךְ כָּל שְׁנֵי כֵלִים שֶׁמְּשַׁמְּשִׁים מְלָאכָה אַחַת – חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
"כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" – לְהַגִּיד מַה גָּרַם.
פיסקה רעג
[עריכה]על דברים כד ז
| שלוש הסתייגויות מדין הגונב נפש: יש צורך בעדי גניבה, הגנב אינו קטן, והנגנב הוא מישראל. וראו סנהדרין יא א, והשוו מכילתא נזיקין ה, לפס' טז. לעניין גונב את בנו ומוכרו ראו גם שם פרשה ג, "מוכר את בתו ואינו מוכר את בנו". |
"מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לְהָבִיא הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ וּמוֹכְרוֹ – שֶׁהוּא חַיָּב; דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַגּוֹנֵב אֶת בְּנוֹ וּמוֹכְרוֹ – פָּטוּר.
| התעמרות מתפרשת ככליאה ברשות הגונב/חוטף, כנראה לפי ההקבלה לשמות כא טז, "ונמצא בידו", וראו מכילתא שם. ר' יהודה מוסיף שהשתמש בנגנב כעבדו לפני שמכרו; דורש 'ומכרו' – כנראה את ו החיבור. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ".
"וּמֵת הַגַּנָּב" – בִּסְתָם מִיתָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, בְּחֶנֶק.
| הגונב עבד לא גנב 'מאחיו', ראו בתחילת הפיסקה. ראו סנהדרין יא א, מחלוקת לגבי הגונב מי שחציו בן חורין. |
"וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" – בַּעֵר עוֹשֵׂי הָרָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל!
פיסקה רעד
[עריכה]על דברים כד ח
| איסור הצרעת הוא לתולש מעורו את סימני הטומאה, וראו תוספתא נגעים ג, א-ב, וכן נגעים ז ד. הדרשה הולכת ומרחיבה את האיסור לכל שלבי וסוגי הצרעת. |
אֵין לִי אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לַטֻּמְאָה; מִשֶּׁנִּזְקַק לַטֻּמְאָה וְאַחַר הַפְּטוֹר מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת".
אֵין לִי אֶלָּא נִגְעֵי אָדָם; נִגְעֵי בְגָדִים וְנִגְעֵי בָתִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם".
אֵין לִי אֶלָּא מִתּוֹךְ הֶחְלֵט; מִתּוֹךְ הֶסְגֵּר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם".
אֵין לִי אֶלָּא כֻּלָּם; מִנַּיִן אַף מִקְצָתָם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לִשְׁמֹר".
| מותר למצורע לעבוד כדרכו, ואינו צריך להזהר ולחשוש שמא העבודה תתלוש את סימני הצרעת, וראו בתוספתא שם. |
פיסקה רעה
[עריכה]על דברים כד ט
| הצגת צרעת הגוף כעונש על חטא אינה במשנה ובתוספתא אלא ברמז, בכינוי המצורע 'חוטא' – ראו שקלים ה ג. בדרך כלל מציגות המשנה והתוספתא כך רק את צרעת הבית – ראו תוספתא נגעים ו ו, ונגעים יב ה. אבל במדרשי ההלכה מופיעות אמירות כאלה, כמו כאן; ובמדרשי האגדה הן מובילות את הדיון. כאן מוצגת מרים כנענשת על לשון הרע, למרות שהתכוונה לטובת אחיה. בסוף הפיסקה היא מוזכרת לזכות כמי שהובילה אחריה את העם במדבר, וכך מתחזק עוד הלימוד בקל וחומר. |
נְתָנוֹ הָעִנְיָן לוֹ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין נְגָעִים בָּאִים אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע,
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמַה מִּרְיָם, שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא שֶׁלֹּא בְּפָנָיו שֶׁל מֹשֶׁה
וּלְהַנָּיָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּלְשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם וּלְבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם – כָּךְ נֶעֶנְשָׁה,
הַמְּדַבֵּר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיֵּעָנֵשׁ.
"בַּדֶּרֶךְ" – בִּשְׁעַת טֵרוּפְכֶם; "בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם" – בִּשְׁעַת גְּאֻלַּתְכֶם. אֶלָּא שֶׁתָּלָה הַכָּתוּב בְּמִרְיָם,
לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיוּ הַדְּגָלִים נוֹסְעִים – לֹא הָיוּ הוֹלְכִים עַד שֶׁמִּרְיָם מְקַדֶּמֶת לִפְנֵיהֶם,
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מיכה ו ד) "וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם".
פיסקה רעו
[עריכה]על דברים כד י
| ראו שביעית י א, שהקפת חנות ושכר שכיר אינם חובות רגילים ולכן אינם משמטים בשביעית. למרות זאת חלים גם עליהם איסורי המשכון. וראו ב"מ ט יג, אמירה גורפת: "המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין". הדרשה מטעימה, בניגוד לפשט, שאין למשכן כלל אלא ע"י שליח בית דין. העומד מחוץ לבית החייב. לשם כך היא קוראת את המלה 'בחוץ' פעמיים. |
תַּלְמוּד לוֹמַר "מַשַּׁאת מְאוּמָה".
"לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ", יָכוֹל לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ מִבִּפְנִים אֲבָל יְמַשְׁכְּנֶנּוּ מִבַּחוּץ? תַּלְמוּד לוֹמַר "לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ בַּחוּץ".
יָכוֹל לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ מִבַּחוּץ אֲבָל יְמַשְׁכְּנֶנּוּ מִבִּפְנִים? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּחוּץ תַּעֲמֹד".
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְהָאִישׁ" – לְרַבּוֹת שְׁלִיחַ בֵּית דִּין.
פיסקה רעז
[עריכה]על דברים כד יב-יג
(דברים כד יב) "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא", אֵין לִי אֶלָּא עָנִי; עָשִׁיר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "וְאִם אִישׁ".
| בניגוד לאמור בבבא מציעא קיד ב, לפי הברייתא שם אין צורך להחזיר עבוט לעשיר. |
"לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ", וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיִּשְׁכַּב בַּעֲבוֹטוֹ? אֶלָּא שֶׁלֹּא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ.
| ראו גם ב"מ ט יג, וראו גם מכילתא כספא יט. |
סָגוֹס מעיל בַּלַּיְלָה וּמַחֲרֵשָׁה בַּיּוֹם; אֲבָל לֹא סָגוֹס בַּיּוֹם וּמַחֲרֵשָׁה בַּלַּיְלָה.
| העני מצווה לברך, אבל אין הברכה חיונית למלווה, והוא יזכה לברכה גם אם העני לא יקיים את המצווה עליו, מפרש 'צדקה' – צדיקות וכתוצאה מכך הצלחה; והשוו לעיל קיז, שם דנים בכח הקללה של העני וכאן בכח הברכה שלו. |
יָכוֹל אִם בֵּרְכְךָ אַתָּה מְבֹרָךְ, וְאִם לָאו אִי אַתָּה מְבֹרָךְ?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" – מֵעַצְמְךָ אַתָּה עוֹשֶׂה צְדָקָה.
| דורש 'צדק לפניו', ואין הדרשה קשורה לשאר הפסוק מתהלים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים פה יד) "צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו".
פיסקה רעח
[עריכה]על דברים כד יד-טו
| הכפילות עם ויקרא יט יג מוסברת כהוספת איסורים והכפלתם; והשוו תוספתא ב"מ י א, שמבחינה בין האיסורים הללו. |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (ויקרא יט יג) "לֹא תִגְזֹל", מַה תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַעֲשֹׁק"?
מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר עוֹבֵר מִשּׁוּם אַרְבָּעָה לָאוִים:
מִשּׁוּם (ויקרא יט יג) "בַּל תַּעֲשֹׁק" וּ"בַּל תִּגְזֹל" וּ"בַּל תָּלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר"
וּמִשּׁוּם (דברים כד טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ".
| עבודה בצמר אינה מחייבת מאמץ גדול, אבל גם עליה עובר בהלנת שכר. גם לפועל עשיר אין להלין שכר, אבל הקב"ה מקפיד במיוחד על הלנת שכר העני; וראו לעיל פיסקה רעז. |
מְלָאכָה שֶׁאֵין עוֹשֶׂה בְּנַפְשׁוֹ מִנַּיִן? גַּרְדִּי וְסוֹרֵק עבודות בצמר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַעֲשֹׁק" – מִכָּל מָקוֹם.
אֵין לִי אֶלָּא עָנִי וְאֶבְיוֹן; מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תַעֲשֹׁק" – מִכָּל מָקוֹם.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "עָנִי וְאֶבְיוֹן"? מְמַהֵר אֲנִי לִפָּרַע עַל יְדֵי עָנִי וְאֶבְיוֹן יוֹתֵר מִכָּל אָדָם.
"מֵאַחֶיךָ" – וְלֹא מֵאֲחֵרִים. גויים "אוֹ מִגֵּרְךָ" – זֶה גֵּר צֶדֶק; מְלַמֵּד שֶׁעוֹבֵר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִים.
רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִשּׁוּם "בַּל תַּעֲשֹׁק".
"בִּשְׁעָרֶיךָ" – זֶה גֵּר תּוֹשָׁב.
אֵין לִי אֶלָּא שְׂכַר אָדָם, שְׂכַר בְּהֵמָה שְׂכַר כֵּלִים מִנַּיִן?
תַּלְמוּד לוֹמַר "אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ" – כֹּל שֶׁבְּאַרְצְךָ.
פיסקה רעט
[עריכה]על דברים כד טו
(דברים כד טו) "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ", מְלַמֵּד שֶׁשְּׂכַר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם;
| ראו ב"מ ט יא-יב |
"כִּי עָנִי הוּא" – פְּרָט לְשֶׁפָּסַק מֵעִמּוֹ. המחה את הפועל לחנווני
| העבודה כרוכה בסיכון החיים, ולכן הלנת שכר קרובה לרצח. |
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ"? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַכּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשׁוֹ.
"וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה'", יָכוֹל מִצְוָה שֶׁלֹּא לִקְרוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו ט) "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה'";
| רשות ביד הפועל להתפלל ולקלל את בעל הבית שהלין את שכרו. הקריאה אינה תנאי להענשת בעל הבית, אבל היא מזרזת אותה; והשוו לעיל קיז. |
יָכוֹל אִם קָרָא עָלֶיךָ יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא, וְאִם לֹא קָרָא עָלֶיךָ לֹא יִהְיֶה בְּךָ חֵטְא?
תַּלְמוּד לוֹמַר "וְהָיָה בְךָ חֵטְא", מִכָּל מָקוֹם
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה'"? מְמַהֵר אֲנִי לִיפָּרַע עַל יְדֵי קוֹרֵא, יוֹתֵר מִמִּי שֶׁאֵינוֹ קוֹרֵא.
פיסקה רפ
[עריכה]על דברים כד טז
(דברים כד טז) "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים",
וְכִי מַה בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ? שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל יְדֵי בָנִים, וְלֹא בָנִים עַל יְדֵי אָבוֹת?
| ראו בסוף הפיסקה, דרשה על 'איש בחטאו יומתו'. הדרשה מסבה את תחילת הפסוק לפסילת עדות הקרובים, וראו סנהדרין ג ד. |
אֶלָּא שֶׁלֹּא יוּמְתוּ אָבוֹת בְּעֵדוּת בָּנִים, וְלֹא בָנִים בְּעֵדוּת אָבוֹת.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וּבָנִים" – לְרַבּוֹת אֶת הַקְּרוֹבִים.
וְאֵלּוּ הֵם הַקְּרוֹבִים: אָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
וּבַעַל אִמּוֹ, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ.
"אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ", אָבוֹת מֵתִים בַּעֲוֹן עַצְמָם, וּבָנִים מֵתִים בַּעֲוֹן עַצְמָם.
פיסקה רפא
[עריכה]על דברים כד יז
| אמנם אסור להטות משפט תמיד, אבל הטיית משפט הגר היא עבירה חמורה עוד יותר מהרגיל. הדרשה אינה טוענת שהטיית משפט גר שכיחה יותר, |
וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (דברים טז יט) "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט וְלֹא תַכִּיר פָּנִים"!
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמַּטֶּה דִּינוֹ שֶׁל גֵּר עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִים, וְאִם הָיָה גֵּר יָתוֹם – עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִים.
| ראו תוספתא ב"מ י ג: ת"ק אוסר למשכן אלמנה, אפילו עשירה; ר' שמעון מתיר למשכן את העשירה, אבל אוסר להחזיר לה את המשכון בבקר או בערב, כדין משכון (ראו לעיל פיסקה רעז), כדי שלא תיחשד בעיני הציבור בזנות. לדעתו יש דברים שמותר לקחתם כמשכון, בניגוד לעולה מפיסקה רעב לעיל, וראו גם בתוספתא שם. |
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: דְּבָרִים שֶׁאַתָּה חוֹבֵל בָּאִישׁ אֵין אַתָּה מַחֲזִיר לָאִשָּׁה,
שֶׁלֹּא תְּהֵא הוֹלֵךְ וּבָא אֶצְלָהּ, שֶׁלֹּא לְהַשִּׂיאָהּ שֵׁם רָע!
פיסקה רפב
[עריכה]על דברים כד יט
| דורש 'קצירך'. ראו פאה ב ז. |
"קְצִירְךָ" – פְּרָט לְשֶׁקְּצָרוּהוּ גּוֹיִם. מִיכָּן אָמְרוּ (פאה ד ו:):
| בשעת הקציר היה נכרי, ולכן פטור. לדעת ר' יהודה מתחייב בשכחה רק בשעת העימור, שנאמר 'ושכחת עומר', ואז הוא כבר היה יהודי. לדעת חכמים ראו לקמן דברי ר' יוסי הגלילי. |
רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בַּשִּׁכְחָה, שֶׁאֵין שִׁכְחָה אֶלָּא בִּשְׁעַת הָעִמּוּר.
| שתי דרשות נוספות בסגנון הדרשות דלעיל. הדרשה מקישה בין הקדש (ראו פאה ד ז) לגוי, וטוענת שבשני המקרים אין מתנות עניים חלות על הקונה את התבואה לאחר הקציר. ר' יוסי מדגיש, בניגוד לדעת ר' יהודה, שגם ההתחייבות בשכחה חלה בזמן הקציר. |
כְּשֶׁתַּמְצֵי אוֹמֵר: קָצַר הֶקְדֵּשׁ וְלָקַח יִשְׂרָאֵל – פְּטוּרָה; קָצַר גּוֹי וְלָקַח יִשְׂרָאֵל – פְּטוּרָה.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ – וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר",
כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ קָצִיר – יֵשׁ לוֹ עֹמֶר וְיֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה; כָּל זְמַן שֶׁאֵין לוֹ קָצִיר – אֵין לוֹ עֹמֶר וְאֵין לוֹ שִׁכְחָה,
כְּשֶׁתַּמְצֵי אוֹמֵר: קָצַר הֶקְדֵּשׁ וְלָקַח יִשְׂרָאֵל – פְּטוּרָה; קָצַר גּוֹי וְלָקַח יִשְׂרָאֵל – פְּטוּרָה.
| הפועלים אינם בעלי השדה, אבל בניגוד לדברי ר' מאיר חובת השכחה תלויה גם בשכחתם שלהם. ר' מאיר מחייב שכחה אם ורק אם בעל הבית שכח, ואינו מתחשב בפועלים. חכמים מחייבים בין אם שכחו הפועלים בין אם שכח בעל הבית; והמשנה מחמירה על העניים ודורשת שכחה הן של הפועלים הן של בעל הבית. היא מעירה שלעיתים העניים מסתירים את העומר כדי לגרום לפועלים לשכוח אותו, או פשוט מונעים בכח את איסופו. |
מִכָּאן אַתָּה אוֹמֵר (פאה ה ז): הָעֹמֶר שֶׁשְּׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים וְלֹא שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת,
שְׁכָחוֹ בַּעַל הַבַּיִת וְלֹא שְׁכָחוּהוּ פּוֹעֲלִים,
עָמְדוּ הָעֲנִיִּים בְּפָנָיו אוֹ שֶׁחִפּוּהוּ בְּקַשׁ – הֲרֵי זֶה אֵינוֹ שִׁכְחָה!
פיסקה רפג
[עריכה]על דברים כד יט
| גדיש הוא עומר שיש בו שתי סאין. אם הכמות מחולקת לשני עומרים – יש להם דין שכחה, וראו דעת חכמים בפאה ו ו. אבל אם יש שם שלושה עומרים – אינם שכחה. |
מִכָּן אָמְרוּ (פאה ו ה): שְׁנֵי עֳמָרִים שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה;
שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִים שִׁכְחָה, שְׁלֹשָׁה אֵינָם שִׁכְחָה; שְׁנֵי גַּרְגְּרִים פֶּרֶט, שְׁלֹשָׁה אֵינָם פֶּרֶט.
| ראו פאה ו י: האם דברים שלא צמחו בשדה אלא הוטמנו בו כדי לשמר אותם – יש להם דין שכחה? |
"בַּשָּׂדֶה" – לְרַבּוֹת אֶת הַקָּמָה; שֶׁהָיָה בַּדִּין: וּמָה עֹמֶר, שֶׁהוּרַע כֹּחַ עָנִי בּוֹ – יֵשׁ לוֹ שִׁכְחָה
| ראו פאה ו ז-ח: אם שכח לקצור שדה, ולידו שכח כמה עומרים – אינה שכחה, אבל אם שכח עומר גדול ולידו שדה קטן שלא נקצר – זאת שכחה. |
לֹא: אִם אָמַרְתָּ בָּעֹמֶר, שֶׁאֵינוֹ מַצִּיל לֹא אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה
תֹּאמַר בַּקָּמָה, שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר וְאֶת הַקָּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּשָּׂדֶה" – לְרַבּוֹת אֶת הַקָּמָה.
"לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ" – פְּרָט לְרָאשֵׁי שׁוּרוֹת לעומר שנשאר בקצה השורה
מִכָּן אָמְרוּ (פאה ו ג) רָאשֵׁי שׁוּרוֹת – הָעֹמֶר שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מוֹכִיחַ
וְהָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ לָעִיר וּשְׁכָחוֹ – מוֹדִים שֶׁאֵין שִׁכְחָה.
| ראו בתחילת הפיסקה: עומר שאין בו סאתיים – אין לחזור ולקחתו. |
מִכָּן אָמְרוּ (פאה ו ו:) הָעֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ – אֵינוֹ שִׁכְחָה
שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְבַעַל הַבַּיִת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לָעֲנִיִּים כּוּלֵ' מַתְנִי'.
"לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ", מִכָּן אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: (פאה ה ב:) שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה
אִם נִקְצֶרֶת עִם הַקָּמָה – הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת; וְאִם לָאו – הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים
| ראו פאה ד יא. הדרשה מרחיבה את הכלל המצומצם במשנה 'ספק לקט לקט' לכל מתנות העניים, על פי הפסוק שאכן נאמר בשכחה ולא בלקט. |
וּמִנַּיִן שֶׁסְּפֵק לֶקֶט לֶקֶט, סְפֵק שִׁכְחָה שִׁכְחָה, סְפֵק פֵּאָה פֵּאָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה."
| ראו תוספתא פאה ג יג. מצוות השכחה מתקיימת דווקא בהיסח הדעת! |
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ זָכָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה"
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: אִם מִי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת וְזָכָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ זָכָה
הַמִּתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת וְזָכָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
פיסקה רפד
[עריכה]על דברים כד כ
| לפי הפשט לא מדובר כאן על מצוות פאה אלא מעין לקט, אבל חז"ל האחידו את כל סוגי השדות והמטעים, וחייבו את כולם בלקט שכחה ובפאה; ראו במבוא למסכת פאה, וכן פאה א ד. חביטת הזיתים אינה אוספת את כל הפרי, ונשאר ממנו לעניים בעין יפה. בתקופות מאוחרות התחילו לאסוף את כל הפירות בזית, ונוצר צורך להגדיר עצים שנחשבים שכחה – ראו פאה ז א-ב. |
מִכָּן אָמְרוּ (פאה ז ב): הַזַּיִת שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל שָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁנֵי מַלְבְּנִים וּשְׁכֵחוֹ – אֵינוֹ שִׁכְחָה.
| ראו לעיל פיסקה רפב. |
"לֹא תְפַאֵר" – לֹא תִּתְפָּאֵר לֶעָנִי בּוֹ.
אוֹ שֶׁמְּסַיֵּעַ אֶת אֶחָד מֵהֶם – הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הָעֲנִיִּים,
וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כב כח) "אַל תַּסֵּג גְּבוּל עוֹלָם".
| שכחה בזיתים – בניגוד לדברי ר' יוסי בפאה ז א. פאה בזיתים – ראו פאה א ה. השכחה נדרשת מ'אחריך' שאין לחזור לאחוריו; הפאה ניתנת בסוף המטע. |
| חובת פאה היא רק בקרקע ובמטע שעושים סאתיים, כר' יהושע בפאה ג ו. בשטח ובמטע קטנים יותר אין חובת פאה. |
מַה גֵּר וְיָתוֹם הָאָמוּר לְהַלָּן בְּעוֹשֶׂה סָאתַיִם – אַף גֵּר וְיָתוֹם הָאָמוּר כָּאן בְּעוֹשֶׂה סָאתַיִם!
פיסקה רפה
[עריכה]על דברים כד כא
| ראו פאה ז ז. |
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לָעֲנִיִּים.
"לֹא תְעוֹלֵל", (פאה ז ד) אֵיזוֹ הִיא עוֹלֶלֶת? כֹּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָתֵף וְלֹא נָטֵף.
יֵשׁ לָהּ כָּתֵף וְאֵין לָהּ נָטֵף, יֵשׁ לָהּ נָטֵף וְאֵין לָהּ כָּתֵף – הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת;
וְאִם לָאו – הֲרֵי הֵם שֶׁל עֲנִיִּים.
| ראו דרשות דומות בעניין הזית לעיל פיסקה רפד. החלת מצוות השכחה והפאה על זיתים וכרמים היא חידוש של חז"ל. |
מִיכָּן אָמְרוּ (פאה ז ח) אֵיזוֹ הִיא שִׁכְחָה בֶּעָרִיס? כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִפְשֹׁט אֶת יָדוֹ וְלִטְּלָהּ.
בָּרַגְלִיּוֹת? מִשֶּׁיַּעֲבֹר הֵימֶנָּה.
| ראו לעיל פיסקה רפד. הדרשה כר' יהושע בפאה ג ו. בשטח ובמטע קטנים יותר אין חובת פאה. |
מַה גֵּר וְיָתוֹם הָאָמוּר לְהַלָּן בְּעוֹשֶׂה סָאתַיִם – אַף גֵּר וְיָתוֹם הָאָמוּר כָּאן בְּעוֹשֶׂה סָאתַיִם.