קטגוריה:דברים כד ז

קלט.

כי ימצא איש גונב נפש . כבר נאמר בפ' משפטים, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת . ונשנה כאן בשביל שיש פרטים, שלא תלמד רק מכאן; ויש שנלמד מהנאמר שם.

ואשר נלמד משם הוא,

• א'. מכדתיב שם ומכרו ונמצא בידו , דקאי " ונמצא " על " ומכרו ", נלמד שנצרך עדים על המכירה. כי כבר נתבאר, שכל ל' "מציאה" הנאמר בענינים האלה, הוא בעדים.

• ב'. מדכתיב כאן " נפש " שיש במשמעו גם אשה וקטן. לכן ממעטינן רק קטן שאינו בר קימא, שהוא שנולד קודם זמנו.

• ג'. מדכתיב שם " ונמצא בידו " אחר המכירה. והלא כבר מכרו! מזה נלמד שאינו חייב על המכירה, אם לא שקודם המכירה הכניסו לרשותו.

ומכאן נלמוד,

• א'. שנצרך עדים על הגנבה, שהסמיך המציאה אל הגנבה.

• ב'. שהגונב יהיה גדול בר עונשין. ש" איש " שהוא מורה על הגדול, קאי על הגונב.

• ג'. מדכתיב " נפש " מרבינן אף אשה וקטן, רק אם הוא בן קימא כנ"ל.

• ד'. למעט שאם הנגנב הוא עכו"ם.

• ה'. מדאמר " והתעמר בו ", ואין עמור רק לשון "עבודה"; נלמד שאינו חייב, רק אם עשה בו מלאכה קודם שמכרו.

ומחלוקת ר"י וחכמים, רק אם נצרך שיהיה בהעבודה שוה פרוטה.

ודע שבמקום שאמרנו שהוא פטור, הוא רק שאין עונשם מסור לב"ד. אבל הלא בודאי ענוש ענש בכל דור, לפי משפט הארץ.

ויש רמז בכאן למסחר עבדים, שסמך לזה פ' שמירת הצרעת. שידוע שמביאים את העבדים מארץ כוש שבחלק אפריקא, ומוליכים אותם מרחק רב בהנהגה אכזריה למאד במזון רע, ובמלבושים רעים, ומשמים עליהם משמר; עד שעי"ז ילקו בצרעת ממארת המתדבקת למאד. וה שרמז שמלבד " וגונב נפש מישראל ", גם תשמר בנגע הצרעת שלא ידבק בך, ע"י שתקנה עבדים מסוחרי האדם אלה.

ויש לחדש דבר בסמיכת זכירת מרים לענין הצרעת, שיהיה ג"כ רמז למסחר העבדים. וזה שמ"ש בפ' (במדבר יב), כי אשה כושית " לקח ", פי' קנה. היינו שקנה מסוחרי העבדים אשה כושית, אשר גנבוה מארץ כוש ועשאה בת חורין, והכניסה תחת כנפי השכינה. ודברה מרים במשה על הדבר הזה,

• א'. שבקנותו מהם הוא מחזק ידם.

• ב'. שמא תדבק בבנ"י הצרעת ח"ו, מהאשה הכושית.

ואהרן השיב, שאין להרהר במשה שעשה ע"פ הדבור. [אף שמאמר ותדבר מרים ואהרן במשה , ששניהם דברו. אבל מדלא נענש אהרן, נראה שהוא לא דבר לחובה; ורק מפני שלא מיחה במרים, לכן חשב הכתוב כמו שגם הוא דבר]. ואמרה הרק אך במשה דבר הלא גם בנו דבר , ומדוע לא הודיע ה' זאת גם לנו! ולזה נלקה מרים תיכף בצרעת מדה כנגד מדה, נגד טענת הצרעת. וזה שצוה לזכור מעשה מרים, שתדע שיש חשש דביקות הצרעת, ע"י עבדים מארץ כוש.

ומה שהיו ישראל לוקחים עבדים כאמור (ויקרא כה), זהו מהגוים אשר סביבותיהם אז, מבני התושבים שהם אינם רחוקים מהם בתכונתם. וגם כאשר קנו עבד ושפחה, מחויבים היו להכניסם בברית, ונחשב כאחד מבני ישראל. רק שהיו פטורים ממ"ע שהז"ג (=ממצוות עשה שהזמן גרמן) כנשים. והמכה אותם והמחללם יענש. וגם אם הכה אותו אדונו בראשי אברים שאינם חוזרים - יצא לחרות. ואם מת ע"י הכאה יענש. וצוה שינוח עבדך ואמתך כמוך. גם שישמח בחגנו ובשמחתנו, כמ"ש (דברים טז יד) ושמחת בחגך אתה כו' ועבדך ואמתך .