מ"ג שמות כא יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי



<< · מ"ג שמות · כא · יב · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מכה איש ומת מות יומת

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
דְּיִמְחֵי לַאֲנָשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל׃
ירושלמי (יונתן):
דְּיִמְחֵי לְבַר יִשְרָאֵל אוֹ לְבַת יִשְרָאֵל וְיִקְטְלִינֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בִּסְיָיפָא:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מכה איש ומת" - כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש

"מכה איש ומת" - (סנהדרין פד) למה נאמר לפי שנא' (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה ואם נא' מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן ואפי' אשה ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל (שם) ואיש כי יכה ולא קטן שהכה ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש שאינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש (מכילתא) 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – כַּמָּה כְתוּבִים נֶאֶמְרוּ בְפַרְשַׁת רוֹצְחִין, וּמַה שֶּׁבְּיָדִי לְפָרֵשׁ לָמָּה בָאוּ כֻלָּם, אֲפָרֵשׁ.
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד,יז): "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְּלֹא מִיתָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה. וְאִם נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה", הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה. וְעוֹד: אִלּוּ נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב. תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה" – וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה. וְעוֹד: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ" – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ.

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מכה איש ומת מות יומת. אחר שהשלים דין עבד עברי שהתחיל בו כנגד דבור ראשון שבלוח ראשון התחיל בדין הרציחה כנגד דבור ראשון שבלוח שני, ומפני ששם הזהיר ולא ענש בא עתה ופירש העונש ואמר מכה איש ומת מות יומת וזהו במזיד.

דון יצחק אברבנאל

לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מכה איש ומת וגומר עד ומכה אביו ואמו. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות:

השאלה הא' למה תלה הכתוב רציחת הנפש ושפיכות הדמים בהכאה ומכה איש ומת. והיה לו לומר שופך דם האדם או כל הורג נפש מות ?יומת ומה צורך בזכרון הכאה:

השאלה הב' באומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כי אולי לא צדה. והאלהים לא אנה לידו אבל מרשעת המכה הרוצח המיתו. ומה יהיה דינו. האם יגלה כשוגג או יומת כמזיד:

השאלה הג' באמרו וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. מה הוא זה שאמר בערמה האם הוא הפך השוגג שזכר וענינו שזדה להרגו מדעתו ורצונו או הוא שהרגו בערמה ומרד בבטחו בו. וכמו שפירשוהו חכמי האומות ויאמרו שההורג ברצונו ונס אל בית השם לא יקחוהו משם אבל אם הרג בערמה ומרמה בהיותו בשלום עמו ובבטחו בו אז מעם המזבח יוקח למות:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שהכתוב יבאר בזה משפט אחר ברוצח והוא ההורג נפש. ואומר מכה איש לכלול בזה מי הראוי להיות מכה ובר עונשין ומי הוא המוכה שעליו יתחייב המכה מיתה ומה היא ההכאה ואמר מכה איש בלשון שנוכל לפרשו על המוכה. והוא שיהיה המוכה איש או אשה קטן או גדול שהרי כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם נלמוד מזה מי הוא המכה שיתחייב על שהכה והוא שיהיה הרוצח איש גדול בר עונשין מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה לא קטון ולמדנו גם כן בענין ההתראה שתהיה מכה ראויה להביא המות אחריה ולזה לא אמר שופך דם האדם או כל הורג נפש כדי שלא נחשוב שלא יתחייב מות הרוצח אלא אם הרגו מיד כשהכהו. אך אם יום או יומים יעמוד המוכה שלא יתחייב המכה מיתה לכך נאמר מכה איש ומת ר"ל מכה רבה שמת מההכאה ההי' מות יומת רוצה לומר שהרוצח יומת בחנק והיא המיתה האמורה סתם בתורה. והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקב"ה ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיא אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און. והותרו בזה ג' השאלות ששאלתי:

כלי יקר

לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מכה איש ומת מות יומת. רבים השתדלו ליתן סדר לכל המצות שבפרשה זו וכן מצאתי בתולדות יצחק ובמהרי"א ולא ישרו דבריהם בעיני על כן לא ראיתי להאריך בזכרונם, ואומר אני כשם שהתחיל בכי תקנה עבד עברי כי הוא כנגד דבור אנכי ודבור אנכי ודאי כולל כל הדברות שבין אדם למקום עד לא תרצח כך התחיל כאן מכה איש שהוא דבור לא תרצח והוא כנגד אנכי וראש לחמשה דברות אחרונות שבין אדם לחבירו ולא תרצח כולל כולם, כי גם העושה עול בממון נקרא מכה איש כי נפש הוא חובל ובטוב ההשקפה הצרופה נזכרו בפרשה זו כל עשרת הדברות ואם אומר להוסיף טעמים בכל מצוה יאריך הסיפור וכבר הסכמתי לקצר חיבור זה בכל היכולת על כן משכתי ידי ממלאכה זו כי רבה היא עלי, ומכולם אמרתי להוסיף טעמים בדיני הגנב כי יש בו כמה דינים חלוקים כי הגונב איש ומכרו דומה כאילו מסרו למיתה כי הקונה בידו לעשות בו כל מה שירצה כי השבי כולהו איתנהו ביה (ב"ב ח:) על כן דינו למיתה. והגונב ממון שנים ישלם כי אין האדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו יש בידו מנה מתאוה מאתים כו' (קה"ר א.יג) כך גנב זה שלא נסתפק במה שבידו ודאי כל היום הוא מתאוה תאות הכפל ע"כ דינו לשלם כפל, ורמז לדבר ממון מן האותיות הכפולות כשתכתוב מ"ם ו"ו נו"ן אבל סתם גזלנים פורצים ואינן מתאוים אל הכפל ועוד שהגנב גנב שני גניבות ממון בעליו ודעת קונו מה שאין כן בגזלן. 2 ובתשלומי ד' וה' בגונב שור או שה וטבחו או מכרו. לפי שדמו הנה נדרש וגם לרבות דמי זרעיותיו כי השור הזכר והשה הזכר היו ראוין להוליד ומצינו בתורה ששלח יעקב פרות ארבעים ופרים עשרה כי כל פר ראוי להוליד ד' פרות ע"כ יתן ד' בקר נקיבות תחת השור ועוד בקר חמישי קנס בעבור הכפל, ולפי חשבון זה היה לו ליתן י"א צאן נקיבות תחת שה זכר כי כל איל צריך עשר נקיבות ועוד אחד בעבור הקנס אלא שחסה עליו התורה בעבור בזיונו שנשא השה על כתיפו וחסרה ממנו שבעה בעבור הבזיון כי גדול כבוד הבריות עד שדוחה שבעה צאן ויש סמך לזה מן פסוק (משלי ו.ל–לא) אל יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' ונמצא ישלם שבעתים. פירש הרלב"ג שאם ימצא הגנב בבית בעל הגניבה כשיתן לו על אחד ז' כו' נמצא שזה נותן שבעה בעבור בזיונו שהרי מטעם ישלם שבעתים אמר אל יבוזו לגנב, ומהיכן למד שלמה לומר כן שיתן שבעה בעבור בזיונו אלא מן חסרון שבעה צאן מן י"א כאמור.

אור החיים

לפירוש "אור החיים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

מכה איש ומת. פירוש, אין צריך שתהיה המיתה בשעת ההכאה עצמה כמו שתאמר שישחטנו או ישרפנו או יחנקנו שמוציא נשמתו ממנו בידו ממש אלא אפילו מת אחר כך בכח ההכאה חייב אלא אם כן עמד מחוליו דכתיב (פסוק י"ט) אם יקום. וחידוש משמיענו מה שאין הדין כן בהורג בשוגג שאינו חייב לגלות אלא דוקא אם מת בידו כדתניא בפרק מי שאחזו (גיטין דף ע.) שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה משום דחיישינן שמא הרוח בלבלתו או הוא פרכס וקירב מיתתו וכו' עד כאן, וכתבו התוספת כי דוקא בהורג בשוגג אנו דנים דין זה דבהכי תליא דכתיב ויפל עליו וימות (בדמבר לה כג) משמע ליה לאלתר אף על פי שבמזיד חייב אפילו לא מת לאלתר יש חילוק בין מיתה לגלות עד כאן, והם דברינו שדייקנו באומרו במזיד מכה איש ומת ולא אמר הורג איש וגו' לומר אפילו הרגו עתה ומת אחר כמה ימים ובשוגג דקדק לומר אנה לידו פירוש שהרגו בידו ממש, וכן משמע מדברי רמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח, ולא כן דעת הראב"ד שאינו מחלק יעוין שם דבריהם, ואין דבריו נראים בשום אופן בעולם, ואין כאן מקום פלפול הפוסקים: מות ימות. טעם הכפל בדין זה ובדין מכה ומקלל יולדיו ובגניבת איש ובהכאת עבדו וכדומה. דע כי משפטי ה' הוא השופט כל העולם להמית לעושי רשעה אלא שבחר לתת קצת מהם לשופטי ארץ להמית הרשומים בתורת ה' לטעמים רבים מהם נגלו לנו מהתבוננות התורה וכהנה וכהנה ישפוט הוא האדון למעלה כבועל נדה ומחלל יום כפור וכאוכל חלב וכדומה הוא ישלח מלאכו לפגוע בו, ולזה אמר הכתוב מות יומת פירוש אותו שהוא בן מות יומת על ידכם כי בן מות הוא הגם שלא יומת מכם. ולזה אמרו ז"ל (כתובות דף ל.) הגם שיבטלו הדיינים, דינם לא בטל וישפטהו השופט לעולם, ולזה בדין שור שנגח אדם והועד בבעליו אמר וגם בעליו יומת כי שם אין מיתה אלא בידי שמים ולא מסרו לבית דין כאומרם ז"ל (מכילתא) יומת בידי שמים. ורבותינו ז"ל (בבא מציעא דף לא:) אמרו עוד בזה דבר:

מדרש מכילתא

לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נג. מכה איש ומת מות יומת למה נאמר. לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כד) שומעני אפילו סטרו סטירה. תלמוד לומר מכה איש ומת, מגיד שאינו חייב עד שתצא נפשו.

נד. מכה איש אין לי אלא שהכה את איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין- תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא את שהכה את האשה ואת הקטן. אין לי אלא איש או אשה שהרגו את האיש, והאיש שהרג את האשה ואת הקטן, האשה שהרגה את הקטן ואת חברתה מנין- תלמוד לומר רוצח הוא. לתלמודו בא. (מכה איש שומעני להוציא את הקטן. תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא את הקטן. שומע אני אף בן שמונה במשמע- תלמוד לומר מכה איש מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא). מכה איש אף הקטן במשמע, תלמוד לומר איש כי יכה כל נפש אדם, להוציא את הקטן. שומעני אף בן שמונה במשמע- תלמוד לומר מכה איש, מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא.

נה. מות יומת בהתראת עדים. אתה אומר בהתראת עדים, או אינו אלא שלא בהתראת עדים. תלמוד לומר על פי שנים עדים (דברים טו ). הא מה תלמוד לומר מות יומת, בהתראת עדים.

מות יומת בבית דין. אתה אומר בבית דין, או אינו אלא שלא בבית דין. תלמוד לומר (יומת הרוצח) הא מה תלמוד לומר מות יומת -בב"ד.

מות יומת בסייף. אתה אומר בסייף, או אינו אלא בחנק. הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן בנואף מות יומת (ויקרא ב), מה להלן (בסייף) [בחנק] אף כאן (בסייף) [בחנק]. (אתה מקישו למנאף, ואני) מקישו למגדף. נאמר כאן מות יומת, ונאמר להלן מות יומת. מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. (אתה מקישו למנאף, ואני מקישו למגדף) תלמוד לומר שופך דם האדם וגו' (בראשית ט).עדין אנו אומרים יקיז לו דם משני אברים וימות, תלמוד לומר וערפו שם את העגלה בנחל ואתה תבער, הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה. מה עגלה ערופה בהתזת ראש, אף כל שופכי דמים בהתזת הראש. עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר לא תרצח. 


<< · מ"ג שמות · כא · יב · >>