מ"ג שמות כא יב
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מכה איש ומת מות יומת
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | דְּיִמְחֵי לַאֲנָשׁ וְיִקְטְלִנֵּיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטִיל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | דְּיִמְחֵי לְבַר יִשְרָאֵל אוֹ לְבַת יִשְרָאֵל וְיִקְטְלִינֵיהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל בִּסְיָיפָא: |
רש"י
"מכה איש ומת" - (סנהדרין פד) למה נאמר לפי שנא' (ויקרא כד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת שומע אני הכאה בלא מיתה ת"ל מכה איש ומת אינו חייב אלא בהכאה של מיתה ואם נא' מכה איש ולא נאמר ואיש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן ואפי' אשה ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל (שם) ואיש כי יכה ולא קטן שהכה ועוד כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש שאינו חייב עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש (מכילתא)
ועוד הקשה הרא"ם, דנימא איפכא, דלמה נאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", מפני שנאמר (כאן) "מכה איש ומת" שומע אני עד שימית, לכן נאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם", והכי נמי דרשינן (רש"י פסוק טז) "וכי ימצא איש גונב" (דברים כ"ד, ז'), אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין, תלמוד לומר "וגונב איש וכו'" (פסוק טז). וכל דבריו אינו קושיא של כלום, דודאי בחד גופא לא יתכן לומר כך, דאם חייב בהכאה שאין בה מיתה - למה נאמר להלן מיתה, שהרי קודם שבא לכלל מיתה חייב המכה מיד. אבל גבי "וכי ימצא איש גונב" (דברים כ"ד, ז'), אף על גב דאשה נמי חייבת, לא קשיא מידי, דחד מינייהו כתב בתורה, אבל לומר "ומכה איש ומת", [ו]הוא הדין בלא מיתה, דבר זה לא יתכן בשום אופן, דהא כל הכאה היא קודם מיתה, ולמה יאמר מיתה כל שחיובו מיד בהכאה, ופשוט הוא:
וכן הא דדרשינן (רש"י כאן) "ואיש כי יכה כל נפש" (ויקרא כ"ד, י"ז) לרבות אם הכה את הקטן ואת האשה, ליכא למדרש איפכא; דלא יהיה חייב אלא אם הכה איש, כדכתיב (כאן) "ומכה איש", וכדי שלא תאמר שיהא חייב אפילו אשה שהכתה, כתב לך (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה", דהא "כל נפש אדם" רבוי הוא, דהוי למכתב 'ואיש כי יכה אדם', מאי "כל נפש אדם", אם כן מרבה לך האשה והקטן. והשתא צריך לומר הא דכתיב (כאן) "מכה איש ומת", לומר שלא יהא חייב עד שימית אותו, אי נמי עד שיהא בן קיימא כדלקמן (רש"י כאן) 'הראוי להיות איש':
והשתא מה שהקשה הרא"ם (פסוק טז) דלמה לא אמרו בכאן גם כן אילו נאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה" הייתי אומר איש כי יכה ולא אשה, לכך כתיב (כאן) (ומכה כל נפש אדם) ["מכה איש ומת"] אפילו אשה וטומטום, דזה לא נוכל לומר, דמנא לן כך, דשמא אשה פטורה, דלא נוכל למילף מן (מכה כל נפש אדם) ["מכה איש ומת"], דהא איצטריך קרא (ומכה כל נפש אדם לרבות קטנים), ואם כן מנא לן לרבות אשה, ודוקא לקמן גבי גניבה אמרינן כך (רש"י פסוק טז) אילו נאמר (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב נפש" הווה אמינא דוקא איש ולא אשה, לכך כתב (פסוק טז) "וגונב איש" שאפילו אשה נמי חייבת, דאם לא כן "וגונב איש" למה לי. ואם תאמר, אם כן מנא לן דאשה שהרגה תהא חייבת, דילמא "ואיש כי יכה" ולא אשה, ויש לומר, דגבי הכאה יש כתובים רבים, ובהדיא במכילתא (כאן) דרש לרבות אשה מדכתיב (במדבר ל"ה, י"ז) "רוצח הוא", ורש"י לא בא לפרש רק יתור הכתובים, לא מהיכן אנו לומדין הכל, ולפיכך לא מייתי כאן מהיכן לומדין אשה. ומה שהקשה הרא"ם למה לא נדרש כאן לפי שנאמר (ויקרא כ"ד, י"ז) "ואיש כי יכה" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "ומכה איש" אפילו קטן, וכן גבי גניבה לפי שנאמר (דברים כ"ד, ז') "וכי ימצא איש גונב" שומע אני איש ולא קטן, תלמוד לומר "וגונב איש" (פסוק טז) אפילו קטן, דזה לא קשיא, דאם כן "איש" הכתוב למה לי:
[מ] תלמוד לומר ואיש כי יכה. ואם תאמר, והיכי מצאנו שיהיה קטן בר עונשין עד דהוצרך הכתוב למעט, דבכהאי גוונא פריך בריש סורר ומורה (סנהדרין דף סח:), ויראה דאין זה קשיא, דודאי אצל בן סורר ומורה שנהרג בשביל שהוא זולל וסובא ואינו שומע בקול אביו ובקול אמו (דברים כ"א, כ'), וקשה, דהא קטן לאו בר עונשין, ולא נצטווה על כל זה, לכך לא צריך קרא. אבל גבי רציחה, וגבי נאוף אשת איש, וגבי גניבת אדם, צריך קרא למעט הקטן שהוא פטור, שלא תאמר כיון דהמעשה נעשה, התורה לא הקפידה, יהיה גדול או קטן, יש להמית אותו בשביל המעשה שנעשה, כגון רציחה מפני שפיכות דם, וניאוף בשביל זנות הנעשה, וכן בשביל הגניבה שנעשה חייבה התורה את הגונב נפש ומכרו, וכן חייבה המקלל בשביל הקללה שנעשה, בזה יש לומר כמו שחייבה התורה את הבהמה שהרגה אף על גב דלא שייך צווי בה, ולכך יש לומר דגם קטן שהוא רוצח יהא חייב מיתה, וכן בכל האחרים. ולא פריך רק בן סורר ומורה, דלא חייבה התורה על חטא ידוע, רק שהוא סר מן הדרך אינו שומע בקול אביו ואמו (שם), וזה לא שייך בקטן, שהרי אינו בר דעת (גיטין דף כג.). והתוספות בפרק קמא דקדושין (יט. ד"ה איש) תרצו דהווה אמינא שהקטן יהיה נהרג כיון דהאשה נהרגת על ביאת קטן. תימה על תירוץ זה, דמה סברא זאת שיהא הקטן נהרג בשביל שנהרגת האשה על ידו, דמן הבהמה אין למילף, דשאני אדם מבהמה. ועוד, דלא יתורץ כל הני, קללת אב, וגניבת אדם:
[מא] עד שיכה בן קיימא וכו'. והקשה הרא"ם דבפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נז:) אמרו בן נח נהרג על העוברין, ומי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור, ותירץ דגם כן כאן לישראל לא שרי, אלא דאינו נהרג. ותירוץ זה אינו מספיק, [ד]כמו דאיכא לאקשויי היכן מצאנו גוי חמור מישראל לענין אסור - הכי נמי לענין מיתה יש להקשות היכן מצאנו גוי חמור. אבל לא קשיא, דמיתה היא מצוה ביד בית דין, ולא שייך לומר בעונש מיתה או מלקות 'היכן מצינו דיהיה גוי חמור מישראל', דודאי חמור הוא הישראל מן הגוי, ולכך לא דנין את הישראל למיתה, אף על גב דהגוי דנין אותו למיתה, וזהו בודאי חומרא דישראל הוא על הבית דין (הוא), שאין רשאי לדון אותו למיתה:
[מב] זה שהרגו בשוגג עולה בסולם. וצריך לומר דלאו כשהיה עולה היה הורגו, דאם כן היה דרך עלייה, וקיימא לן (מכות דף ז:) דהרגו בדרך עלייה אינו גולה, אלא אם כן הרגו דרך ירידה, ויש לומר, שהיה עולה בסולם ואחר כך ירד (כ"ה ברא"ם). והא דנקט 'היה עולה בסולם', מפני שהוא קאי על דאמרינן 'הקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג שוגג עולה בסולם', רוצה לומר שזה מזמן הקב"ה שהוא עולה בסולם, דאם לא כן מאי מהני שהוא מזמנן לפונדק, דהפונדק לא יעשה דבר, אלא דהוא מזמן שיהא עולה לסולם. אבל הירידה אין צריך לזמן, דכל שעולה בסולם סופו לרדת גם כן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד,יז): "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת", שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְּלֹא מִיתָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת" – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה. וְאִם נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", וְלֹא נֶאֱמַר "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה", הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה. וְעוֹד: אִלּוּ נֶאֱמַר "מַכֵּה אִישׁ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב. תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאִישׁ כִּי יַכֶּה" – וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה. וְעוֹד: "כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם" – אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מַכֵּה אִישׁ" – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ.
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה תלה הכתוב רציחת הנפש ושפיכות הדמים בהכאה ומכה איש ומת. והיה לו לומר שופך דם האדם או כל הורג נפש מות ?יומת ומה צורך בזכרון הכאה:
השאלה הב' באומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כי אולי לא צדה. והאלהים לא אנה לידו אבל מרשעת המכה הרוצח המיתו. ומה יהיה דינו. האם יגלה כשוגג או יומת כמזיד:
השאלה הג' באמרו וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. מה הוא זה שאמר בערמה האם הוא הפך השוגג שזכר וענינו שזדה להרגו מדעתו ורצונו או הוא שהרגו בערמה ומרד בבטחו בו. וכמו שפירשוהו חכמי האומות ויאמרו שההורג ברצונו ונס אל בית השם לא יקחוהו משם אבל אם הרג בערמה ומרמה בהיותו בשלום עמו ובבטחו בו אז מעם המזבח יוקח למות:
ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שהכתוב יבאר בזה משפט אחר ברוצח והוא ההורג נפש. ואומר מכה איש לכלול בזה מי הראוי להיות מכה ובר עונשין ומי הוא המוכה שעליו יתחייב המכה מיתה ומה היא ההכאה ואמר מכה איש בלשון שנוכל לפרשו על המוכה. והוא שיהיה המוכה איש או אשה קטן או גדול שהרי כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם נלמוד מזה מי הוא המכה שיתחייב על שהכה והוא שיהיה הרוצח איש גדול בר עונשין מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה לא קטון ולמדנו גם כן בענין ההתראה שתהיה מכה ראויה להביא המות אחריה ולזה לא אמר שופך דם האדם או כל הורג נפש כדי שלא נחשוב שלא יתחייב מות הרוצח אלא אם הרגו מיד כשהכהו. אך אם יום או יומים יעמוד המוכה שלא יתחייב המכה מיתה לכך נאמר מכה איש ומת ר"ל מכה רבה שמת מההכאה ההי' מות יומת רוצה לומר שהרוצח יומת בחנק והיא המיתה האמורה סתם בתורה. והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקב"ה ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיא אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און. והותרו בזה ג' השאלות ששאלתי:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
נד. מכה איש אין לי אלא שהכה את איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין- תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא את שהכה את האשה ואת הקטן. אין לי אלא איש או אשה שהרגו את האיש, והאיש שהרג את האשה ואת הקטן, האשה שהרגה את הקטן ואת חברתה מנין- תלמוד לומר רוצח הוא. לתלמודו בא. (מכה איש שומעני להוציא את הקטן. תלמוד לומר ואיש כי יכה כל נפש אדם, להביא את הקטן. שומע אני אף בן שמונה במשמע- תלמוד לומר מכה איש מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא). מכה איש אף הקטן במשמע, תלמוד לומר איש כי יכה כל נפש אדם, להוציא את הקטן. שומעני אף בן שמונה במשמע- תלמוד לומר מכה איש, מגיד שאינו חייב עד שיהרוג בן קיימא.
נה. מות יומת בהתראת עדים. אתה אומר בהתראת עדים, או אינו אלא שלא בהתראת עדים. תלמוד לומר על פי שנים עדים (דברים טו ). הא מה תלמוד לומר מות יומת, בהתראת עדים.
מות יומת בבית דין. אתה אומר בבית דין, או אינו אלא שלא בבית דין. תלמוד לומר (יומת הרוצח) הא מה תלמוד לומר מות יומת -בב"ד.
מות יומת בסייף. אתה אומר בסייף, או אינו אלא בחנק. הרי אתה דן, נאמר כאן מות יומת ונאמר להלן בנואף מות יומת (ויקרא ב), מה להלן (בסייף) [בחנק] אף כאן (בסייף) [בחנק]. (אתה מקישו למנאף, ואני) מקישו למגדף. נאמר כאן מות יומת, ונאמר להלן מות יומת. מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. (אתה מקישו למנאף, ואני מקישו למגדף) תלמוד לומר שופך דם האדם וגו' (בראשית ט).עדין אנו אומרים יקיז לו דם משני אברים וימות, תלמוד לומר וערפו שם את העגלה בנחל ואתה תבער, הקיש שופכי דמים לעגלה ערופה. מה עגלה ערופה בהתזת ראש, אף כל שופכי דמים בהתזת הראש. עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר לא תרצח.
מלבי"ם - התורה והמצוה
נג. מכה איש ומת . זה כפול בפרשת אמור, ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת , ומשיב שמשם נוכל לפרש כריב"ב דסבירא ליה שבהכוהו עשרה אנשים בזה אחר זה ומת, האחרון חיב כמו שאמרו בסנהדרין (דף עח ). דסבירא ליה כי יכה כל נפש אפילו מקצת נפש. דכן סתם גם כן בספרא ( אמור רמו ), ופירוש אפילו סטרו סטירה ומת חייב. או בסטר סטירה לגוסס בידי אדם, דאי אפשר לומר שנטעה שיתחייב על סטירה לבדה, דהא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. לכן אמר פה מכה איש ומת, ולא אמר כל נפש. שדוקא אם מת על ידי לבדו. וכרבנן דפליגי אריב"ב ולכן מפרשי כי יכה כל נפש שאינו חייב עד שתצא כל נפשו על ידי הכאה זו
נד. מכה איש , ושם אמר ואיש ני יכה כל נפש אדם . ומבואר אצלנו ( ויקרא י ) ובאילת השחר ( פרק לא ) ההבדלים שבין שם אדם ושם איש. ששם איש בא לסימן המין ולא אשה. וגם במקום שלא בא לסימן המין מורה על הגדלות וממעט קטן. מה שאין כן שם אדם, כולל אשה וקטן. וממה שאמר פה מכה איש, יש למעט אם המוכה אשה או קטן, לכן אמר שם כי יכה כל נפש אדם. ושם אמר ואיש כי יכה, ויש למעט אם הרוצח הוא אשה [כי קטן בלא זה אינו בר עונשין], אבל פה אמר מכה, כל מכה. ועדין נאמר אם המוכה איש די בכל מכה, ואם המכה איש די בכל מוכה, ולא נדע אם המכה והמוכה אינו איש. אבל כבר אמר בפרשת רוצחים, ונס שמה רוצח מכה נפש . ועל כולם אמר רוצח הוא ולא נזכר שם איש, לא במכה ולא במוכה.
אבל קשה, דאם כן הוי ליה לומר גם כאן מכה נפש או מכה אדם. על זה משיב לתלמודו הוא בא. שאם יאמר בשניהם מכה, נאמר שאף קטן המכה יהרג, על זה אמר ואיש כי יכה. שהגם שאינו שם המין למעט אשה ממעט קטן. ואם יאמר בשניהם כי יכה נפש אדם, נאמר אף מכה בן שמונה. לכן אמר מכה איש, ללמד שמה שאמר נפש אדם, היינו ארם שהוא יש וראוי להתקיים לא בן שמונה.
ומובא בסנהדרין (דף פד) ובתורת כהנים אמור ( אמור רמה ) וכן דרש לקמן ( משפטים סב ) על וגונב איש והעתקתי כפי נוסח הגר"א.
נה. מות יומת. פה קצר ופרטי ההלכות נתפרשו במקום אחר. א] שצריך התראה כמו שאמר על פי שנים עדים . שעד כולל גם ההתראה. ונראה שהמכילתא אתיא כר"י במכות (דף ח), דסבירא ליה שצריך שיהיו שני עדים מתרים בו כמו שנאמר על פי שנים עדים. ב] שלא יומת רק בבית דין כמה שאמרו עד עמדו לפני העדה למשפט . כן גירסת הגמרא במכות (דף יב ) ובספרי, וכן צריך להגיה כאן. ג] לא התבאר פה באיזה מיתה יומת. שמצאנו סתם מיתה על חנק ועל סקילה. ולמדו ממה שאמרו דמו ישפך , שהחנק והסקילה אין שופכים דמו. ומזה אין מבואר עדיין התזת הראש שיצויר שפיכת הדמים על ידי פתיחת הגידים. ולמד מעגלה ערופה שעריפת העגלה היתה תחת עריפת ראש הרוצח. וסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) למד ממה שאמר ומת תחת ידו, נקום ינקם ונקמה הוא בחרב, והבאתי עליכם חרב נוקמת . כי פתיחת הגידים אינו דרך נקמה כי רבים בחרו לעצמם מיתה קלה הזאת, ושם באר דלמאן דאמר חנק חמור למד מעגלה ערופה.